תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מה עמוד א
משנה. שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן…גמרא. מנא הני מילי? אמר רב אסי: דאמר קרא גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו. רבי אבהו אמר מהכא: כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו….אתמר: שנים שאכלו כאחת; פליגי רב ורבי יוחנן, חד אמר: אם רצו לזמן מזמנין; וחד אמר: אם רצו לזמן - אין מזמנין. תנן: שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן; שלשה - אין, שנים - לא
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצב סעיף א
היו המסובין ג', חייבים בזימון שאומר אחד מהם: נברך שאכלנו משלו
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מה עמוד א - עמוד ב
תא שמע: שלשה שאכלו כאחת - חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק; שלשה אין, שנים לא! - שאני התם, דקבעו להו בחובה מעיקרא. תא שמע: השמש שהיה משמש על השנים - הרי זה אוכל עמהם אף על פי שלא נתנו לו רשות, היה משמש על השלשה - הרי זה אינו אוכל עמהם אלא אם כן נתנו לו רשות! - שאני התם…אמר אביי, נקיטינן: שנים שאכלו כאחת - מצוה ליחלק. תניא נמי הכי: שנים שאכלו כאחת - מצוה ליחלק; במה דברים אמורים - כששניהם סופרים, אבל אחד סופר ואחד בור - סופר מברך, ובור יוצא
טור אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצג
וכל זמן שאינן ג' מצוה להם ליחלק דתניא שנים שאכלו מצוה ליחלק שיברך כ"א בה"מ לעצמו אבל בברכת המוציא פוטר אחד את חבירו…אבל כשהן ג' אינן רשאין ליחלק כדתנן ג' שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק ולא עוד אלא אפילו ב' שאכלו כאחת מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהן לזימון וכן ד' או ה' אסור להם ליחלק שכולם נתחייבו בזימון. ו' נחלקין כיון שישאר זימון לכל חבורה עד י' ואז אין נחלקין כיון שנתחייבו בהזכרת השם עד כ' ומצוה לחזר אחר עשרה
בית יוסף אורח חיים סימן קצג
ומ"ש וכן ארבעה או חמשה וכו' עד כיון שנתחייבו בהזכרת השם. פשוט במשנה פרק שלשה שאכלו
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצג סעיף א
שנים שאכלו, אע"פ שבברכת המוציא פוטר אחד את חבירו, מצוה ליחלק שיברך כל אחד בהמ"ז לעצמו….אבל ג' שאכלו אינם רשאים ליחלק….וכן ארבעה או חמשה אסור להם ליחלק, שכולם נתחייבו בזימון; ששה נחלקים, כיון שישאר זימון לכל חבורה עד עשרה, ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרים
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מב עמוד ב
היו יושבין כל אחד ואחד כו'. הסבו - אין, לא הסבו - לא. ורמינהו: עשרה שהיו הולכים בדרך, אף על פי שכולם אוכלים מככר אחד - כל אחד ואחד מברך לעצמו; ישבו לאכול, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו - אחד מברך לכולם. קתני ישבו, אף על פי שלא הסבו! - אמר רב נחמן בר יצחק, כגון דאמרי: ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן
רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף לב עמוד ב
שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. י"מ דמיירי כשקבעו עצמן ביחד מתחלה להמוציא ובא להשמיענו שכיון שהם שלשה והסבו מתחלה לאכול בקביעותא חייבין לזמן וי"מ שאע"פ שלא ברכו המוציא ביחד ולא קבעו מתחלה חייבין לזמן שמאחר שסיימו ביחד האכילה קבע אותם ומורי נ"ר אומר שהנכון כמו הפי' הראשון שאינן חייבין אלא כשקבעו לאכול ביחד מתחלה והביא ראיה דתנן לעיל הסבו א' מברך לכולם ודייקינן עלה בגמ' (דף מב ב) הסבו אין אבל ישבו לא ורמינהו עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך אע"פ שאוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו ישבו אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולם קתני ישבו אע"פ שלא הסבו ומתרצינן אמר רב נחמן כגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן דכיון שהסכימו לאכול במקום קבוע או ידוע כמאן דהסבו דמי ודאי ברייתא בברכת המזון מיירי דהכי אמרינן בהדיא בירושלמי ישבו ואכלו וכו' דמשמע שאכלו כבר ואם כדברי האומרים שאין צריך קביעות לזימון אמאי איצטריך רב נחמן לאוקמה כגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן הא הוה מצי לתרוצי דהתם מש"ה אמרי' דישבו אחד מברך לכולם ואע"פ שלא הסבו מתחלה מפני שהאכילה קובע אותם ומדלא שנינן הכי שמעינן דפשיטא להו דכי אמרי' אחד מברך לכולם בשקבעו עצמן מתחלה לאכול ביחד קאמר הא לאו הכי כל אחד ואחד מברך לעצמו ואין האכילה קובעת אותם [דיקא נמי] דקתני והשמש שאכל כזית מצטרף ואמאי איצטריך למיתני שהשמש מצטרף אלא ודאי בא להשמיענו שאע"פ ששאר בני אדם אינם מצטרפין אלא בישיבת קבע השמש מצטרף דכמו שקבע עמהם לאכול דיינינן ליה
בית יוסף אורח חיים סימן קסז
וכתב ה"ר יונה (שם) וכן אם היו רוכבים ואמרו נאכל אע"פ…אינם מצטרפים
בית יוסף אורח חיים סימן קצג
וכבר כתבתי בסימן קס"ז (קמה: ד"ה כתב הר"י) בשם ה"ר יונה (לא. ד"ה ואומר) שאם היו רוכבים ואמרו נאכל אע"פ שכל אחד אוכל מככרו ולא ירדו מהבהמות מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד אבל אם היו הולכים ואוכלים לא ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים אע"פ שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד כיון שלא קבעו מקום ואוכלים [מפוזרין] אינם מצטרפים ע"כ: כתוב בהגהות מיימון פ"ה (דפוס קושטא ד"ה שלשה) בשם בה"ג (ברכות פ"ז יא.) שלשה שלא קבעו עצמם לאכול יחד אלא כל אחד בא שם במקרה וישב אין חייבים בברכת הזימון]אבל אם קבעו עצמם לאכול יחד או שהיו מהלכים בדרך ואמרו נלך לאכול לחם במקום פלוני אע"פ שכל אחד אוכל מככרו חייבים בזימון ע"כ וכן כתב סמ"ג (עשין כז קי:) ודבר ברור הוא שזה על דעת המפרשים שאינם חייבים לזמן אלא א"כ הוקבעו יחד לברכת המוציא אבל לדברי הרא"ש שסובר כדברי המפרשים שאע"פ שלא ברכו המוציא ביחד אלא אח"כ נקבעו באכילה יחד נקבעו לזימון אפילו בא כל אחד שם במקרה וישב מזמנין יחד מאחר שבגמר אכילתם הם קבועים יחד
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסז סעיף יב
אם היו רוכבים ואמרו: נאכל….אינם מצטרפין
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצג סעיף ג
אם היו רוכבים, ואמרו: נאכל, אף ע"פ שכל אחד אוכל מככרו ולא ירדו מהבהמות, מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד; אבל אם היו הולכים ואוכלים, לא; ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים, אע"פ שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד, כיון שלא קבעו מקום לאכול אינם מצטרפי
משנה ברורה סימן קצג ס״ק כה
(אם היו רוכבים וכו' - סעיף זה כלשונו ממש מובא לעיל בסימן קס"ז סעיף י"ב אלא דשם מיירי לענין להוציא בברכת המוציא והכא מיירי לענין צירוף זימון ודין אחד לשניהן וכבר ביארתי שם במ"ב באר היטב ע"ש
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצג סעיף ג
אם היו רוכבים….הגה: המנהג שלא לזמן בבית עובד כוכבים, ונראה לי הטעם משום דלא יוכלו לקבוע עצמן בבית עובד כוכבים, משום יראת העובד כוכבים והוי כאלו אכלו בלא קבע, ועוד דיש לחוש לסכנה אם ישנו בנוסח הברכה ולא יאמרו הרחמן יברך בעל הבית הזה, ולכן מתחלה לא קבעו עצמן רק לברך כל א' לבדו, ולכן אין לשנות המנהג אף אם לא היו טעמים אלו מספיקים, מ"מ מאחר דכבר נהגו כך הוי כאלו לא קבעו עצמן ביחד
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן נו
בדבר אלו שאין יכולין לחכות בסעודת החופה עד אחר שיברכו בהמ"ז ושבע ברכות אם יש עצה שיהיו רשאין ללכת בלא הז' ברכות….הנה ודאי צדק כתר"ה שחיוב השבע ברכות אחר הסעודה הוא על כל האוכלים מסעודת החופה...ונמצא שאין רשאין לצאת קודם שמברכין הז' ברכות או שיברכו בפני עצמן בעשרה הז' ברכות כשאין להם פנאי לחכות עד אחר גמר הסעודה, אבל הא הוא דבר שא"א לכמה אנשים לחכות עד אחר גמר הסעודה שנמשך לפעמים עד אחר חצות הלילה...ולברך בעצמן ז' ברכות לא ימצאו מי שיזדקק להם וגם בעלי החופה והחתן והכלה יקפידו וצריך לבקש עצה עבורם….לע"ד יש עצה קלה דאלו הרוצים שלא לחכות עד גמר הסעודה וז' ברכות יאמרו בפירוש קודם שישבו לאכול שאין מתכוונים להצטרף לקביעות עם שאר המסובין, שאז אף שיושבין בשלחן אחד לא מתחייב בזימון. וראיה לזה מרמ"א סי' קצ"ג סעי' ג' שכתב בטעם המנהג שלא לזמן בבית עכו"ם...ועיין במג"א סי' תקנ"ב סק"ט שמוכיח מדין זה דרמ"א דאף באכלו שלשה ביחד בקביעות סעודה המפסקת לא יזמנו מטעם דלא חשיב קביעות משום דאין דעתם לקבוע כהא דרמ"א סי' קצ"ג, וכוונתו משום דמוכח מרמ"א שלא סגי בקביעות האכילה יחד לבד אלא שצריך שתהיה קביעותם גם ע"מ לברך יחד אך בסתמא הוא כנקבעו גם לברך יחד כיון שיש מצות זימון וגם מעלת ברוב עם אבל כשישטעם שלא יהיו רוצים לקבוע לברך יחד כמו בבית העכו"ם שיש יראת העכו"ם אמרינן אדרבה דמסתמא הוא כלא קבעו עצמן לברך יחד אלא לברך כל אחד לעצמו, לכן גם בערב תשעה באב כיון דיותר טוב שלא לזמן לברך יחד הוי אף בנקבעו לאכול יחד שהוא רק לברך כל אחד בעצמו….וכן בערב ת"ב אין הקפידא על האכילה יחד אלא כדי שלא יתחייבו בזימון ע"י הקביעות, כמפורש בלשון הש"ע או"ח תקנ"ב סעי' ח', וא"כ איך נימא שיתבטל דעתם ולא יתחשב קביעות לאכילה. אלא צריך לומר דכוונת הרמ"א כדבארתי שאף שודאי הוא קביעות להאכילה מ"מ לא סגי בזה להתחייב בזימון אלא צריך שיקבעו גם לברך ביחד ותלינן זה אף בסתם קביעות….והוכיח מזה המג"א גם באכלו ביחד בערב ת"ב שאף שג"כ הוא קביעות לאכילה דאין מזמנין משום דבעי גם קביעות לברך יחד וזה ליכא בסתמא בערב ת"ב שליכא מעלה בזימון. וא"כ כ"ש בפירש שאינו רוצה לקבוע עמהן לברך יחד שלא יתחייב בזימון….הראיה שכתבתי מהרמ"א דסי' קצ"ג וממג"א סי' תקנ"ב היא ראיה גדולה….וממילא לא יתחייב גם בז' ברכות מאחר דלא חייבו אלא לעשרה ואף אשר ברא לא חייבו אלא לשלשה ולכן כיון שלא מתחייב בזימון דעשרה ואף לא לשלשה לא מתחייב בהז' ברכות ולא באשר ברא….איברא דלא ידוע לי בעניותי מקור להרמ"א...עכ"פ הרמ"א והמג"א סברי כן, ויש לסמוך ע"ז למעשה לע"ד כשיש לו צורך והכרח לצאת מחמת שמאחרין טובא והוא צריך להשכים
ערוך השולחן אורח חיים סימן קצג סעיף ט
וממה שנתבאר נ"ל דבסעודות גדולות ששוהין בה הרבה שעות ויש מן היחידים שקשה עליהם הישיבה ורוצים לילך מהסעודה וא"א להם לאסוף עשרה מהמסובין לברך שיכולים לברך בג' וק"ו הוא מהדין הקודם שבשביל קפידת הבעה"ב פטרום מזה כ"ש בכאן שאין יכולים כלל לברך בעשרה ואנוסים הם לברך בפחות מעשרה [ודין זה מקורו מברכות נ
שו"ת משנה הלכות חלק יז סימן נז
שאלתו בחתונות אשר רבים לא יכולים להשאר עד לאחר בהמ"ז אי שפיר דמי לברך בפני עצמו ולצאת או עכ"פ לזמן בשלשה או אפילו בעשרה אי שפיר דמי. הנה בגמ' ברכות דף נ' ע"א אמר רבא כי אכלינן ריפתא….והא"ז ח"א הל' סעודה סי' ר"ב כתב וז"ל הלכך יש ללמוד מכאן כגון בסעודת נישואין שיש מסובין רבים ואוושי עלמא אם יכולים לברך ולזמן בי עשרה לבד שלא יהא קפידא מן החתן ומן קרוביו יעשו, אבל אם יש לחוש לקפידא יזמנו ויברכו שלשה שלשה לבד בקול נמוך וישבו שם עד שיזמן החתן והיושבים סביביו בקול רם ע"כ. ובחט"ו סי' ס"ז הבאתי מאו"ז, וציינתי לשו"ת אגרות משה או"ח ח"א סי' נ"ו שכבר דן בזה והביא שם ראי' מרמ"א או"ח סי' קצ"ג ס"ג שכתב בטעם המנהג שלא לזמן בבית עכו"ם…אלמא דלא מהני קביעות אכילה אלא בסתם אבל כשפירשו שאין קביעותן לענין הברכה לברך יחד אלא כל אחד לבדו לא מחייב קביעות כזה בזימון. אך משום הא יש לעיין שהרי כל עיקר ביאתו הוא לשם שמחת חתן וכלה ואכילתו הוא מסעודת חתן וכלה והרי קיי"ל כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בעשה והאיך יקבע לאכול ויתנה שלא יתחייב לברכו ולשמחו בז' ברכות, ולא דמי כלל לאכלו בבית עכו"ם בסי' קצ"ג ובסעודה המפסקת שבמקרה הם אוכלים יחד ומתנים שלא יהא ישיבתם יחד נחשב לקביעות, אבל הכא שבא במיוחד ליקח חבל בסעודת חו"כ אין ראיה דמהני תנאי שהוא אינו מצטרף אל הסעודה. ובערוה"ש הל' בהמ"ז סי' קצ"ג סעיף ט' כתב נ"ל דבסעודות גדולות ששוהין בה הרבה שעות…עכ"ל, והגם כי ק"ו זה פריכא הוא דהתם אם יחכה עד לסוף לא ישמע בעשרה דאינם יכולים לשמוע אבל הכא אם ישבו עד הסוף יצאו ידי עשרה וא"כ לאו ק"ו הוא, מ"מ דמות ראיה איכא…ובאמת נראה עוד, דבסעודת נשואין גדולה שאם ישבו כולם על כרחם לא יוכלו לשמוע ברכת הזימון מפי המברך א"כ שוב יכולין לברך שלשה שלשה כעובדא דגמ', וכ"ש בעשרה אם לא ירגיש או לא יקפיד החתן והקרובים ודו"ק. אלא דצ"ע למה השמיט הא"ז דיברכו המזמנים לעצמם גם ז' ברכות, דהא מבואר בא"ע שם סעיף י"א דבני החופה שנתחלקו לחבורות אפילו אכלו בבתים שאינם פתוחים למקום שהחתן אוכל כולם מברכין ברכת חתנים….ואשר נלפענ"ד בזה בס"ד דמבואר בגמ' כתובות דף ח' ע"א וברש"י שם דברכת שמח תשמח היא ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמחה וטוב לב…ולפ"ז י"ל דלא תקנו לברכם אלא לרצונם ולנחת רוחם אבל היכא שיהיה הברכה למורת רוח אין זה אלא מנאץ, ולפ"ז הרי החתן והכלה מקפידים אם יתבקצו עשרה לפני גמר החתונה לברך ברהמ"ז וז"ב…והשנית נראה ע"ד האמור באופן אחר, דהנה ברכת נשואין אינה מוטלת על כל המסובין לצאת בהן אלא בשביל החתן הוא באה….ולפי זה י"ל דז"ב לא דמי לברהמ"ז דכל האוכלים חייבים בברהמ"ז, אבל הז"ב אינו חיוב עליהם כי אם בשביל שמחת החתן והנה הכא שרוצים לעזבו ואוושא מילתא והחתן יקפיד אם יברכו ז"ב ממילא ליכא חיוב ברכה. ועל השלישית אני בא לפי מה שנחלקו הראשונים ז"ל, דמדברי הרמב"ם פ"ב דברכות נראה דאפילו בסעודה קמייתא דיומא קמא לא מברכינן ז' ברכות אא"כ היו אוכלין שם אחרים שלא שמעו ברכת נשואין בשעת החופה, והרא"ש חולק עליו ועיין ב"י סי' ס"ב בב"ה שם, ובשו"ע ס"ז הביא ב' הדעות וכתב דפשט המנהג כהרא"ש, וביש"ש פ"ק דכתובות סי' י"ח פסק כהרמב"ם והביאו הב"ש סק"ח דלא מקרי פנים חדשות אלא כשלא שמע כלל הברכות דומיא דגבי אבילות ע"ש. ולפ"ז י"ל דאדרבה כיון לאחר הסעודה נחלקו אי מברך או לא, הגם שאנן נוהגין לברך, מ"מ משו"ה יש להקל למי שקשה לו להמתין עד שיברכו ז"ב דהא פלוגתת הראשונים הוא אי בכלל צריכין לברך, ועל כן אף שאנו נוהגין לברך ודאי רק המצוה כבר על הציבור וכל שישאר מנין הרי הוא פטור מהמצוה
עם התורה מהדורה ג, חוברת ה, תשנ"א - פסקי הלכות, ר׳ חיים פנחס שיינברג
המקדים לצאת מסעודת חתונה האיך יצא בהיתר בלי ליכשל באיסור ביטול מצות זימון, שאלה: היודע שצריך להקדים לצאת מסעודת חתונה האם והאיך יצא בהיתר מבלי ליכשל באיסור ביטול מצות זימון, תשובה: נלע"ד מסתבר לכאורה דעדיף ליטול את ידיו ויתחיל לאכול בשעה שאין אחרים עסוקים בזה ובדיעבד אם התחיל עם שאד בני הסעודה יהא מותר לצאת בשעהד"ח וכמשי"ת….המסקנא ולמש"כ אין עצה לכתחילה ליפרד מהמציאות של החבורה אא"כ לא יתחיל את סעודתו יחד עם שאר בני הסעודה וגם לא יגמור אתם וכדמבואר במ"ב סי' ר' שם וכנ"ל ובשעהד"ח כשצריך להקדים לצאת וכבר התחיל את סעודתו אתם או שא"א ליפרד מלהתחיל אתם יעוי"ש שיש מקום להקל והיינו לסמוך במקום הפסד ממון או אונס על שי' הב"ח שגמר הסעודה מעכבת בחלות החיוב לזמן וכנ"ל ולמ"ב סגי בזה מעיקר הדין ובפרט כשאפשר לצרף גם שי' החכמ"ש וספיקת המהרש"ם, ודעת האג"מ בכוונה מעיקרא שלא ליצרף לחבורה לא לאכילה ולא לברכה ולענ"ד לכאורה מסתבר שכ"ש בהפסד רוחני וכגון בת"ת כנגד כולם שכל החפצים לא ישוו לה וכדמבואר בירו' ויעוי' בשו"ע ונו"כ בסי' תלומ"ה ס"ט
Summary:
Based on a variety of sources it is quite clear that participating in זימון is a halachic obligation and moreover, once one is part of the זימון group, he may not break away, even if enough people remain to form a זימון.
With the backdrop of a broader discussion regarding forms of groups that never truly joined together (e.g. travelers), the רמ״א cites a practice to not recite זימון in the home of an עכו״ם, reasoning that such a location both lacks קביעות and there is a resulting fear from not reciting the ברכה for the בעל הבית.
Based on this ruling (and its extension made by the מגן אברהם regarding סעודה המפסקת), Rav Moshe rules that one can have explicit intent at a wedding to avoid joining a זימון and would then be exempt from staying for ברכת המזון. This reasoning is challenged by the משנה הלכות. Including additional factors, ר שיינברג also ruled leniently, especially where there would be a הפסד רוחני.
