תלמוד בבלי - קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי
תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ה עמוד ב - דף ו עמוד א
אמר רב אמי: האי מאן דבעי לידע אי משכא שתא אי לא, מייתי שרגא בהלין עשרה יומין דבין ריש שתא ליומא דכיפורי וניתלי בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה. ומאן דבעי נעביד עיסקי ובעי דנידע אי מצלח עיסקי אי לא, נירבי תרנגולא, אי שמין ושפר נידע דמצלח. האי מאן דבעי ניפוק באורחא ובעי דנידע אי הדר לביתיה, ניעול ניקום בביתא דבהתא, אם חזי בבואה לבבואה דבבואה נידע דאתי לביתיה. ולאו מילתא היא, דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה. אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי. א"ל רב משרשיא לבניה: כי בעיתו למיזל למגמר קמיה רבכון, גרוסו מעיקרא מתני' והדר עולו קמי רבכון; וכי יתביתו קמי רבכון, חזו לפומיה דרבכון, שנאמר: והיו עיניך רואות את מוריך; וכי גריסיתו שמעתא, גרוסו על מיא, דכי היכי דמשכי מיא תמשוך שמעתכון
תלמוד בבלי מסכת הוריות דף יב עמוד א
האי מאן דבעי למיפק לאורחא, ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא, ניקום בביתא דחברא, אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא. ולאו מלתא היא, דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה. אמר אביי, השתא דאמרת: סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי
אכילת דברים מתוקים ותפוח בדבש וראש הכבש
ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות ראש השנה סימן ז
וטעם דאוכלין דברים מתוקים לומר שיגזור הקב"ה עלינו שנה טובה ומתוקה. וכן בלשון א"ח באשכנז רגילין בתחילת הסעודה לאכול תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ומהר"י סג"ל דרש דטעמא כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כתוב בתורה שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה), ור"ה הוא יום המשפט וסמיך ליה וימתקו המים. ר"ל ביום המשפט יאכלו מתוקים. בנביאים שנוי גבי אביגיל כתיב ויהי בעשרת הימים וימת נבל (שמואל א' כה, לח), וכתיב בתריה ונבל יין ומתוקים, ועשרת הימים היו עשרת ימי תשובה….משולש בכתובים בספר תהלים כתיב משפטי ה' אמת צדקו יחדיו (יט, י - יא), וסמיך ליה ומתוקים מדבש ונופת צופים, משפט ר"ל יום דין דר"ה…ואמר מהר"י סג"ל שאין טעם אחד המבואר לעיל מספיק לבדו דעדיין מ"ט למיכל תפוח הא איכא כמה מיני מתוקים טפי. ויש ליתן טעם דרומז לשדה של תפוחים הידוע למקובלים ויאמר ראה ריח בני כריח שדה
טור אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפג
גרסינן בפ"ק דכריתות אמר רבה מאן דבעי…אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא קרי רוביא כרתי סלקי ותמרי רוביא…ומזה רבו המנהגים כ"מ ומקום לפי מנהגו כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחלת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה ובפרובינצ"א נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש ואוכלין ראש כבש והריאה לומר נהיה לראש ולא לזנב והריאה לפי שהיא קלה והר"מ מרוטנבורג היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק
אליבא דהלכתא
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפג סעיף א - סעיף ב
יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא יאמר: יה"ר שירבו זכיותינו; כרתי, יכרתו שונאינו; סלקא, יסתלקו אויבינו; תמרי, יתמו שונאינו; קרא, יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו. הגה: ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין. ויש אוכלים רמונים ואומרים: נרבה זכיות כרמון; ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה (מרדכי דיומא). אוכלים ראש כבש לומר: נהיה לראש ולא לזנב, וזכר לאילו של יצחק. הגה: יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא, ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה - מהרי"ל
איסור ניחוש
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב
תנו רבנן: מנחש - זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו. בנו קורא לו מאחריו. עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה ד
אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה
השגת הראב"ד
וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך וכו'. א"א זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא ה"ק אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה
אין איסור ניחוש - יסודו מהמקרא ואגדות
מרדכי מסכת יומא פרק שבעת ימים - רמז תשכג
כתוב בתשובת הגאונים וששחקתם שאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ואוכלים טיסני עם בשר שומן ואוכלין רוביא וכרתי ושאנו שוחטין תרנגולין בערב יום כפורים למספר בני הבית ושאנו מסתכלין בצפרנים בברכת מאורי האש ומטילין מים בכוס של הבדלה ורוחצים פנינו. נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כי הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא ואגדות על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקב"ה לטובה בר"ה וישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלין טיסני ובשר שומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה וכתוב כן בספר עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים ורוביא הוא פול המצרי אנו אוכלין כדי שירבו נכסינו כרוביא וכרתי כדי שיכרתו שונאינו ושאנו שוחטין תרנגולין עיו"כ בכוונה טובה אנו עושין וכן נמי מנהג בכל חכמי ישראל ובעלי בתים לוקחין תרנגולין עיו"כ זכרים ונקבות ומחזירין אותן בחייהן סביב ראש כל א' וא' שבבית וכן אומר זה תחת פלוני….ואני אבי"ה מוסיף לאמץ הניהוגים גרסי' בפרק קמא דכריתות [דף ה ב] (ופ"ק) [ופ"ג] דהוריות [דף יב א] א"ר אמי האי מאן דבעי למידע אי משיך שתיה אי לא לייתי בהלין עשרה יומין דמריש שתא עד יומי דכפורי שרגא וליתלי בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהוריה ידע דמשיך שתיה וכו' אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא איניש רגיל למיכל בר"ה קרא ורוביא וכרתי והא דאמרי' דלאו מילתא היא דלמא חלש דעתיה ואיתרע מזליה לא קאי אלא אמאי דקאמר האי מאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי הדר לביתיה אי לא משום שהשטן מקטרג בשעת הסכנה כגון בדרך וגרסי' בירושלמי דפרק תפלת השחר כל דרך בחזקת סכנה וכל החולים בחזקת סכנה ובדבר קטן חלש דעתיה ומיתרע מזליה ובזמן הזה נהגו להדליק ביו"כ נר לכאו"א לפי שהוא גמר דין כדכתיב בעשרים וחמש שנה לגלותינו בר"ה בעשור לחדש וגו' ואמר פ"ב דערכין איזו היא ר"ה שהוא בעשור לחודש זה יו"כ
מנהג הסימנים בראש השנה - ר׳ אורי בצלאל פישר, ישיבת כרם ביבנה
בדבריו [של המרדכי] אין כל כך מענה מדוע אין כאן ניחוש, הוא רק כתב שכיון שהדבר מובא בחז"ל ונסמך על מקראות אין בכך ניחוש. לא כל כך ברור הסמך מהמקרא של עזרא שנאמר "אכלו משמנים ושתו ממתקים", מנין לנו שמדובר על סימנים?
אין איסור ניחוש - שעושה הסימן לטובה
מהרש"א (ר׳ שמואל אליעזר הלוי איידלס, 1555 - 1631, אוקראינה) חידושי אגדות מסכת הוריות דף יב
יהא רגיל למחזי בריש שתא קרא וכו'. דכל הני סימנין לטובה הן אי כפרש"י הכא ובפרק קמא דכריתות דגדלי מהר ואיכא דמתקי שהוא לסימן שיצמח ויגדל מזלו ושנה טובה ומתוקה ואי כפי' המרדכי בשם רבינו האי רוביא ירבו זכיותינו וכו' ע"ש ובטור א"ח סימן תקפ"ג אבל לרעה אין בהם שום הוראה דלרעה הוי אסור משום ניחוש
אין איסור ניחוש - הם רק סימנא מילתא בעלמא
דרישה (ר׳ יהושע פלק, 1555 - 1614, מקראקא שבפולין) אורח חיים סימן תקפג
סימנא מילתא הוא. קצת קשה מאי ענין סימני דאביי לסימני דרבה דבשלמא סימני דרבה יש לומר כיון שרואה שהנר דולק יפה והתרנגול שמן שפיר יכול לידע שהשם יתברך הסכים עמו להיות לו לסימן טוב אבל בהאי דיאכל כרתי ואתרוג ואינך מאי סימנא מילתא שייך לומר ביה וי"ל דלאו לדמותם אתי אביי אלא הכי קאמר השתא דאמרת סימנא מילתא בעלמא הוא ולית ביה משום ניחוש אם כן בהאי נמי לית ביה משום ניחוש ומותר וכן משמע בתשובת הגאונים והביאה ההגהות במנהגים (עמ' צד אות קי) זה לשונו ומנהג לאכול מתיקה ואין בזה משום ניחוש מרדכי ריש יומא (סי' תשכג) עכ"ל. וז"ל המרדכי ריש יומא כתב בתשובות הגאונים וששחקתם שאנו נוחשים נחשות שאנו רגילין ליקח ראש כבש בראש השנה ואוכלין דבש וכל מיני מתיקה בראש השנה וכו' עד ניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא וכו'. ובדרשות לפרשת האזינו שבת [תשובה] כתבתי בענין אחר קרוב לפשט
אין איסור ניחוש - הם דומים למעשה אלישע
ספר באר הגולה (ר׳ יהודה ליווא בן בצלאל, 1512 - 1609, המוכר בכינוי מהר"ל מפראג) באר השני פרק ז
בפרק ג' דהוריות (יב א), אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל למיכל בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסלקא ותמרי. גם דבר זה מצאתי שהם תמהים, מפני שנראה להם שהם ניחוש. ודבר זה אינו, שאם כן יהיה מעשה אלישע ומעשה ירמיה ענין ניחוש. וזה שירמיה ציוה לברוך בן נריה (ר' ירמיה נא, סג - סד) "והיה בכלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו'". וכן ענין אלישע בהניח זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם" (מ"ב יג, יז). ונאמר שם (שם פסוק יט) "ויקצוף איש האלקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה ארם". ולא היה ענין אלישע וירמיה חס ושלום ניחוש
אין איסור ניחוש - הדבר תלוי בתשובה ומעשים טובים
בית הבחירה (מאירי) מסכת הוריות דף יב עמוד א
הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס"ת קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וברוביא ירבו צדקותינו ובכרתי יכרתו שונאינו ר"ל שונאי הנפש והם העונות ובסלקא יסתלקו עונינו ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו ורוביא פרשוה גדולי הרבנים תלתן ואנו מפרשים בו קטנית הנקרא פיישו"ל וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם והוא שאמר הנה על קצת בני אדם שכשמתחילין בסחורה מגדלין תרנגול על שם אותה סחורה ואם הוא נעשה יפה בוטחים על הצלחתם ושאר דברים הדומים לאלו שהוזכרו הנה אמר על כלם ולאו מילתא היא כלומר ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה על הדרך שביארנו בסנהדרין והבוטח בי"י חסד יסובבנו
אין איסור ניחוש - רק מראה שהוא מאמין
חכמת שלמה (להר׳ שלמה קלוגר) אורח חיים סימן תקפג
יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא וכו'. נ"ב, הנה הטעם מה שכתוב בש"ס [הוריות יב, א; כריתות ו, א] ובשו"ע לאכול דברים טובים ומתוקים, אין הכוונה דרך תפלה, דאין מקום לתפלה בשעת אכילה, רק זה הוי לבטחון ואמונה, כי מראה שהוא מאמין ובוטח שכן יהיה. ובפרט לפי מה שכתבתי בדרושים לפרשת תבא שנת תרי"ב דבראש השנה יהיה משמח ואומר כל מה שעושה הוא יתברך הוי לטובה, ובזה יהיה נהפך באמת לטובה. ולכך מהאי טעמא נראה שיהיה אדם רגיל לומר בראש השנה אחרי תפלת שחרית כל מה דעביד רחמנא לטב עביד וגם זו לטובה. ולכן מהאי טעמא תקנו לאכול מאכלים טובים ומתוקים ולומר עליהם כן, כדי שאם ח"ו נגזר להיפוך יהיה נהפך ע"י אמירה זו לטובה, אמן כן יהי רצון. ועיין בדרושים שלי לראש השנה שנת תרי"ב ביאור הפטורת יום א' דראש השנה תפלת חנה ג"כ על דרך זה, עיין שם ודו"ק
אולי יש חשש איסור ניחוש
קובץ בית יוסף שאול (לישיבת רבנו יצחק אלחנן), - תשמ״ט, חוברת ג, - ר׳ אלחנן אדלר - בענין איסור ניחוש
כי כל ענינו של איסור ניחוש שייך רק הוראה עצמית להסימן שלקח, דהיינו אלא שהוא הדבר אשר אמרנו כשהאדם מאמין שיש איזה כח או שחושב שהסימן ההוא מגלה לו שיצליח בדרכו או שלא יצליח וכן כל כיו"ב אין עיקר כוונתנו אלא להגיע באמצעות הסימן לידי שום הערה והתעוררות ולא שאנו מאמינים שיש להסימן והדברים ברורים ואם כנים הדברים הנה יצא לפ"ז קצת חידוש לדינא שאם יעשה האדם אלו הדברים שמותרים לעשות משום סימן טוב ויכוין לעשותם בדרך של נחש וכגון שבליל ראש השנה יחשוב שע"י אכילת אותם הפירות הנזכרים בגמרא יעלה בזה זכרונו לטובה נמצא שעבר עי"ז באיסור נחש וקצת נראה כן מדברי המאירי במס׳ הוריות שכתב בטעם שתקנו חכמים לומר תפלת יהי רצון על הפירות הללו שהוא כדי שלא נכשל לעשות דרך נחש
ב"ח יורה דעה סימן קעט אות ה
ספר סגולות ישראל להר׳ שבתי ליפשיץ (1845-1929) - מערכת ר - אות ג
סגולה לאכול בליל ר״ה רוביא כרתי תמרי וכו׳…וזה רבות בשנים אשר כתבתי להרב הגאון זה סיני מוהרש״ם שליטא האבדק ברעזאן, שפלא בעיני על הרמב״ם זל שהשמיט מימרא זאת מספרו היד החקה, וצ״ע, והשיב לי הגאון נ״י וז״ל הנה הרמב״ם ז״ל לשיטתו אזיל, דס״ל דכל הסימנין שאינו מהיקש הטבעי אין לעשות אותם לכתחלה סי׳ על העתיד, עיין ברמב״ם פי״א מהל׳ עכו״ם ובכ״מ, ובפרט בתשו׳ הרשב״א שהביא מכמה מקומות בש״ס נגד דעתו ז״ל, אבל עכ״פ הרמב״ם ז״ל לשיטתו השמיט כמה דברים כאלו
Summary:
Following other similar accounts, the גמרא cites the comment of אביי that eating/seeing certain foods on ראש השנה in the spirit of a good year to come. The מהרי״ל expands on the list of the גמרא, including a practice to eat sweet foods on ראש השנה in the spirit of a sweet year. The טור specifically connects these later practices to the original comment of אביי. These practices are cited by the שלחן ערוך and רמ״א without any objections.
There is a general restriction against certain types of superstitions, as detailed and codified by the רמב״ם under the איסור ניחוש. Authorities generally seem to assume that we follow the position of the רמב״ם, presenting an apparent conflict regarding the customs cited above.
A variety of approaches are offered to justify and defend the practice of סימנים on ראש השנה. Some do recommend proceeding with caution in terms of the intent when performing the סימנים, ensuring that one avoids the איסור. It is reported that the מהרש״ם explained the omission of סמנים from the יד החזקה based on the רמב״ם’s position on the איסור ניחוש.
