תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כט עמוד ב -דף ל עמוד א
אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: לא תרתח ולא תחטי, לא תרוי ולא תחטי, וכשאתה יוצא לדרך - המלך בקונך וצא. מאי המלך בקונך וצא? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: זו תפלת הדרך. ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך. מאי תפלת הדרך? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך, ותשלח ברכה במעשי ידי, ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, ברוך אתה ה' שומע תפלה. אמר אביי: לעולם לישתף אינש נפשיה בהדי צבורא. היכי נימא? - יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוליכנו לשלום וכו'
טור אורח חיים הלכות תפילה סימן קי
ומה שאינה פותחת בברוך פר"י לפי שאינה אלא תפלה בעלמא שמתפלל להקב"ה שיוליכנו לשלום ואינה כברכת הנהנין ולא כברכות שתקנו על שם המאורע אלא בקשת רחמים ומפני שיש בה אריכת דברים חותמין בה בברוך והר"מ מרוטנבורק כשהיה יוצא לדרך בבקר היה אומרה אחר י"ר כדי להסמיכה לברכת גומל חסדים ותהיה ברכה סמוכה לחבירתה
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קי סעיף ו
הר"מ מרוטנבורג, כשהיה יוצא לדרך בבקר היה אומרה אחר יהי רצון כדי להסמיכה לברכת הגומל חסדים ותהיה ברכה הסמוכה לחברתה
ספר אבודרהם ברכת הראייה השבח וההודאה
וכל אלו הברכות שאמרנו צריך להזכיר בהם שם ומלכות שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה כמו שכתבנו בהקדמת הספר הזה. וכן כתבו התוס' והרמב"ם והרא"ש. והראב"ד חולק עמהם בזה והביא ראיה כדאשכח ברב חנא ורבנן דלא אמרי אלא (ברכות נד) בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא. וכתב ה"ר גרשום בר שלמה שזו אינה ראיה כי התלמוד קצר המטבע כי הא דמנימין רעיה דאמר בריך רחמנא דהאי פיתא מסקנא דאמר בריך רחמנא מלכא דעלמא וכו' (שם מ, ב). עוד הביא הראב"ד ראיה מברכת זימון שאין בה הזכרה שם ומלכות וכן בתפלת הדרך ותפלה קצרה כיון שהם ברכות שאין להם קבע מקלינן בהם. ונ"ל שגם זו אינה ראיה דברכת הזימון לא חשבינן לה ברכה דאם כן הוו להו חמש ברכות בברכת המזון ואנן ארבע תנן. ותפלת הדרך ותפלה קצרה אינם אלא רחמים בעלמא שמבקש מאת השם שישמרהו בדרך ויוליכהו לשלום תדע שהרי כשיגיע לישוב נתקרר דעתו עליו ומתפלל תפלה כתקנה
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ל עמוד א
והיכי מצלי לה? - רב חסדא אמר: מעומד; רב ששת אמר: אפילו מהלך. רב חסדא ורב ששת הוו קאזלי באורחא, קם רב חסדא וקא מצלי. אמר ליה רב ששת לשמעיה: מאי קא עביד רב חסדא? אמר ליה: קאי ומצלי. אמר ליה: אוקמן נמי לדידי ואצלי, מהיות טוב אל תקרא רע
בית יוסף אורח חיים סימן קי
כתב ה"ר יונה בפרק תפילת השחר (שם ד"ה ובתפלת יוצא לדרך) בתפילת יוצא לדרך נחלקו המפרשים יש אומרים שאם היה רכוב אין צריך לירד דלא עדיפא מתפילת י"ח דאמרינן דלא ירד ויש אומרים שיתכן לומר דבתפילת י"ח דצריכה כוונה יותר אמרו שלא ירד לפי שאין דעתו מיושבת עליו אבל בתפילה זו שאינה צריכה כוונה כל כך צריך לירד עכ"ל וסברא ראשונה נראית יותר
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קי סעיף ד, ז
היוצא לדרך, יתפלל: יר"מ ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום וכו', וצריך לאמרה בלשון רבים, ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה, ואם היה רוכב אין צריך לירד
תשובות והנהגות כרך ג סימן עו
והדרך הנכון לע"ד שאם נוסע ברכב פרטי או במונית, דראוי לעצור ולרדת מהרכב, מסתכל על הים ומברך מעומד, שבברכת השבח ראוי לכתחילה לברך מעומד וגם להחשיבה שתהא ניכרת הברכה על שבח בריאת הים, וכה"ג לע"ד מברך עושה מעשה בראשית, וכן נהגתי לענין תפלת הדרך דלכתחילה יש לברך מעומד, וע"כ אני מבקש מהנהג לעצור ואני יוצא ומברך תפלת הדרך מעומד, ונהגו כן כמה גדולים וצדיקים בארה"ק, וכפי שקבלתי זה גופא סגולה נפלאה שיינצל מתאונות וחיות רעות (שכולל נהגי מכוניות שמתנהגים כחיות רעות ר"ל) ויש להשתדל לעשות כן, ואף כאן כשמייחד ומחשיב ראייתו לעמוד עבורו ומברך עדיף טפי ויש לברך באופן זה, וצריך ליזהר אם רואה הים שלא ישכח לברך שלא יבטל ברכה שתיקנו חז"ל. (וכן הוא לענין ברכת "עושה מעשה בראשית" כשרואה הרים המשונים בגובהם [עיין בסימן רכ"ח], ולאו דוקא הכי מופלגים כמו הר אברסט שבטיבט והודו וכדומה, שבמקו"ח כאן מבואר שגם בשוייץ, ספרד ואיטליה הדין כן, ע"ש).
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קי סעיף ה-ו
אין לומר אותה אלא פעם אחת ביום, אפי' אם ינוח בעיר באמצע היום, אבל אם דעתו ללון בעיר ואחר כך נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו, צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת
ערוך השולחן אורח חיים סימן קי סעיף יב
א"צ לומר אותה רק פעם אחת ביום אך בכל יום שהוא בדרך חייב לאמר אותה בנסיעה ראשונה שעל היום ולא עוד אלא אפילו אם היה דעתו ללון שם ואח"כ נתיישב לעבור להלן או לשוב לביתו צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת דכיון שהיה דעתו ללון נגמרה התפלה שאמר בבוקר ואחר כך כשנמלך צריך לאומרה מחדש וחותם בברוך בשם אבל כשעומד לנוח באיזה מקום באמצע היום על מנת לילך משם להלן באותו יום א"צ לאמרה ואם ירצה לאמרה בלי חתימה בכל נסיעה של יום יכול לאמרה דבלא חתימה אינו כלום אבל פעם אחד ביום מחויב לומר בחתימה ויש טועים שלא לאמרה בכל יום בחתימה ע"פ מה שנדפס באיזה סידור כן וטעות גדול הוא ונדפס בטעות
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ל עמוד א
אימת מצלי? - אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: משעה שמהלך בדרך. עד כמה? - אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: עד פרסה
רש"י מסכת ברכות דף ל עמוד א
עד פרסה - אבל לא לאחר שהלך פרסה, ובהלכות גדולות מפרש: עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל - עד פרסה, אפילו אין לו לילך אלא עד פרסה, אבל דרך פחות מפרסה - אין צריך להתפלל תפלה זו
רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף כ עמוד ב
בפחות מפרסה אינו מברך דכמו שהוא בעיר דיינינן ליה ורוצה לומר עד כמה מהלך יהיה הדרך שהולך ושיברך ויש מקשים עליו מדאמרינן בירושל' (ה"ד) כל הדרכים בחזקת מסוכנים ואפשר לומר שזה אינו אומר בקרוב לעיר אלא כשהולך בדרך בין הכפרים שהכל הוא בחזקת סכנה וצריך להתפלל ולבקש על נפשו ויש מפרשים דהכי קאמר ועד כמה נידון אותו באחיזת הדרך ושיכול לברך אותו ומהדרינן עד פרסה כלומר בתוך הפרסה הראשונה יכול לאמרה אבל אחר פרסה לא ונראה למורי הרב נר"ו דודאי הפירוש הנכון כך הוא דעד כמה ר"ל עד כמה הוי אחיזת הדרך אבל אינו כמו שאומרים שאם לא התפלל בתוך פרסה לא יתפלל אחר כך שזה לא יתכן דכל זמן שיש לו עדיין ללכת מחויב הוא בענין התפלה הצריכה אלא יש לו לאמרה לכתחלה לאחר שיצא מן העיר בתוך הפרסה הראשונה ואם שכח ולא אמר אותה בתוך הראשונה אומר אותה אח"כ על מה שיש לו ללכת כל זמן שרב ממנו הדרך עד שיתקרב למקום שהולך ודמי להא דאמרינן בתפילין מברך עליהם משעת הנחתן ועד שעת קשירתן ור"ל שמשעה שמתחיל להניחן משם ואילך מברך כשירצה עד שעת קשירה אבל ודאי לא בא למעט שאם שכח ולא בירך עד שעת קשירה שלא יברך עליהם אחר כך כיון שלא חלץ אותם עדיין דכל זמן שהאדם מקיים המצוה אע"פ שלא בירך עליה מתחלה כיון שעדיין מקיים אותה יש לו לברך כשנזכר ולא תימא כיון שלא בירך מתחלה אין זה עובר לעשייתה שמאחר שמקיים אותה עכשיו אף ע"פ שאינו עובר לעשייתה ממה שעבר אפ"ה עובר לעשייתה הוי ממה שמקיים אחר כך הלכך מי שלא בירך מתחלה כשנתעטף בציצית או כשהניח תפלין כל זמן שמעוטף בטלית או שהתפילין מונחים עליו חוזר ומברך
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קי סעיף ד, ז
היוצא לדרך, יתפלל: יר"מ ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום וכו'….אומר אותה אחר שהחזיק בדרך; ואין לאומרה, אלא אם כן יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך ולכתחלה יאמר אותה בפרסה ראשונה (רש"י והר"י), ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה
מגן אברהם סימן קי ס״ק יד
אחר שהחזיק. נ"ל דלא יאמרו בתוך עיבורה של עיר דהיינו בתוך ע' אמה ושירים מן העיר דעיבור' דמתא כמתא כדאמרינן בנדרים ועסי' ר"ל סס"א ובעמק הברכה כתוב דהיינו תחום מעיבורא של עיר
ט"ז אורח חיים סימן קי ס״ק ז
ולכתחלה כו'. פי' שלא יעכב מלומר אותה אחר פרסה ראשונה ויכול לומר אותה אפילו בעיר קודם שיוצא לדרך ומ"ש שיחזיק בדרך פי' שיהי' מוחזק בודאי לילך וראיתי לקצת מקפידים שלא יאמר אותה עד שהוא דוקא חוץ לעיר על השדה ואין לזה שורש ועיקר מכל הפרושים והרי מהר"מ היה מתפלל אותה בבקר ביום שרצה ללכת בדרך ומ"מ נראה טעם למה שמתפללין אותה חוץ לעיר הוא משום שאז יאמר אותה עם אחרים וזכות דרבים עדיף מ"מ יהיה נזהר לומר בבית תפלה היוצא מן הכרך הנזכר בסי' ר"ל
משנה ברורה סימן קי ס״ק כט
שהחזיק בדרך - ר"ל שלא יאמרנה כשעדיין הוא בתוך העיר שדר בה אף שמכין עצמו לצאת לדרך ועיבורה של עיר דהיינו שבעים אמה ומעט יותר סמוך לעיר לאחר שכבר כלו כל הבתים הרי הוא כתוך העיר והט"ז מתיר אפילו בתוך העיר משעה שגמר בלבו והכין עצמו לצאת אבל הא"ר והפמ"ג ושארי אחרונים חולקין ע"ז והסכימו דלכתחילה יש ליזהר שלא לעשות כך אך בדיעבד יש לסמוך על דבריו. וכ"ז בתחלת יציאתו מביתו אבל כשהוא לן בדרך יוכל לומר תה"ד בבוקר כשמכין עצמו לצאת אפילו כשהוא עדיין בעיר דכבר החזיק בדרך. ועיין לקמן בסימן ר"ל לענין מה שמתפלל כשיוצא מן הכרך ובמ"ב שם
ביאור הלכה סימן קי
* ואין לאומרה כו' - עיין במ"ב הטעם והוא מהרא"ש ולכאורה לפ"ז אפילו אם יש לו ליסע פרסה ביחד אך שהוא נוסע הפרסה דרך איזה עיר או שיודע שאיזה עיר קרובה בצד דרך נסיעתו בתוך פרסה ג"כ לא יאמר תה"ד בחתימה דהא ליכא מקום סכנתא ואפשר דלא פטרו רק אם כל דרך נסיעתו היה פחות מפרסה ומה שאמר אח"כ ובלבד שלא הגיע וכו' שאני התם דמה שהלך כבר ליכא לאיצטרופי לחייבו עי"ז ומה שיסע למחר נסיעה אחריתא היא משא"כ בעניננו וצ"ע
שו"ת שבט הלוי חלק י סימן כא אות א
ענין תפילת הדרך בש"ס ברכות כ"ט - ל' ובשו"ע או"ח סי' ק"י. הנה ת"ח אחד הציע דעתו דבזה"ז אין לברך תפילת הדרך בברכה עם הזכרת ה', היות שבהרבה דרכים ישנם ישובים סמוך לדרכים בתוך פרסה לדרך והלא נפסק שבהגיע לתוך פרסה לעיר שוב לא יכול לברך, והישובים כהיום צמודים שכיוצא מעיר אחת רצוני מפרסת העיר שוב הוא תוך פרסה ליד עיר אחרת באה"ק. ולבבי לא כן ידמה, דתוך פרסה לא מוזכר רק כשיוצא מעירו והוא עדין תוך פרסה לעירו שעדין לא חל עליו חיוב ברכה זו דתוך סמוך לעיר לא שכיחי חיות ולסטים, וכן בגמר הליכתו וכבר מסיים והוא מגיע למטרה שלו שוב לא שייך לברך עוד, אבל כשהוא הולך על אם הדרך וסמוך לכביש הדרך או הנסיעה ישנם ישובים תוך ד' מילים שיעור פרסה והוא עובר במעוף על ידם, והוא באותם סכנות דרכים דשייכים בזה"ז כמו תאונות השכיחים כ"כ בעו"ה, וכה"ג אריכות דרך זה הוא הגורם לתפלת הדרך. וראיתי במ"ב בבה"ל סי' ק"י שנסתפק בכזה והניח בצ"ע, ובעניותי סתימת הפוסקים כמפורש דחייב בתפה"ד וגם טעמא דמסתבר הוא.
שו"ת שבט הלוי חלק י סימן כא אות ב
ענין תפילת הדרך בש"ס ברכות כ"ט - ל' ובשו"ע או"ח סי' ק"י - עוד בענין תפלת הדרך ראיתי למר דו"ז הגאון הק' מהר"י גרינואלד זצ"ל בתשובת זכרון יהודה או"ח סי' מ"ב שנו"נ אם היום שאפשר ללכת במסילת הברזל ובמכונית אם ג"כ השיעור כפרסה או אנו חושבים שיעור פרסה בזמן כאשר נסתפקו גדולי אחרונים לענין שמועה רחוקה עד עשרה פרסאות ביו"ד סי' שע"ה ס"ח, וכה"ג בפסחים צ"ד ע"א לענין דרך רחוקה ויכול לבא ע"י סוסים ופרדים יע"ש, ובעל זכרון יהודה נו"נ קצת בזה ולבסוף מסיק דכל הלוך בזמן פרסה שהוא בערך שעה ורובע, לא יאמר תפילת הדרך בשם ומלכות אפילו הולך למרחקים. ובעניותי הדברים תמוהים, כי בנושא זה פשוט דלא מחשבינן לפי הזמן רק קרבת העיר פרסה כפשוטה, דהלא בזה"ז שהולכים גם עם אוירונים דאפשר ללכת למדה"י רחוק תוך שעה וקצת יותר וכי זה סבה לפטור מתפילת הדרך הלא פשוט כי ע"י אורך המקום עד שמגיע למטרה נתארך גם זמן הסכנה וצריך תפלה, וראיתי שבעל זכרון יהודה הרגיש בהבדל זה אבל מדחה לה בלי טעם מתקבל על הלב, וע"כ פשוט דגם תוך זמן הלוך פרסה והולך באוטא או אוירון וכיו"ב שצריך לברך כהלכה.
שו״ת פרח שושנה סימן מ
בדבר השאלה אם לברך ברכת הגומל בנוסעים באוירון….ועיין בתשובות צפנת פענח מהגאון ר״י ראזין ז״ל, שכתב דאין צריכים לומר תפלת הדרך [באוירון], והביא ראיה מהא דאיתא בחולין דף קל״ט גבי שלוח הקן באויר על ידי עוף הפורח, דאמרינן שם דפטור משלוח הקן משום דדרך נשר איקרי דרך סתמא לא מיקראי. והרי נראה מדבריו שתפלת הדרך רק כתפלת על סכנת דרך
משנה ברורה סימן קי ס״ק ל
ואין לאומרה וכו' - שפחות מפרסה בקרוב לעיר אינו מקום סכנה מן הסתם אם לא שמוחזק לן באותו מקום שהוא מקום סכנה אז יש לברך תה"ד בכל גווני. ואין חילוק בין הולך בספינה להולך ביבשה [א"ר] ולפ"ז גם הנוסע על מסילת הברזל יש לו לברך תה"ד אפילו אם נוסע רק פרסה ולפ"ז יש לזהר לכתחילה תיכף כשמתחיל לנסוע לברך ברכת תה"ד וכמו שכתב הרמ"א בסמוך דלכתחילה יהדר תוך פרסה ראשונה ובדיעבד יברך עד לבסוף כ"ז שיש לו עדיין פרסה אחת ליסע על המסילה
נפש הרב עמוד קמט
בענין תפילת הדרך אמר רבנו שבשנים הראשונות כשנסע הלוך ושוב מבאסטון לנוא יארק תמיד נהג לומר תפילת הדרך אך כעבור הרבה שנים התרגל כל כך להנסיעה באווירון עד שלא היה לו חששות ופחדים כלל וכלל ובכה"ג שאין להנוסע פחד כלל מהנסיעה היה תופס רבנו דלא שייך כל הענין דתפילת הדרך [שנתקנה בתורת תפילה בעת צרה אשר לפי דברי הרמב"ן בספר המצוות בהשגותיו למצוה ה' יש לה דין מיוחד כשלעצמה שהרי כל הדרכים בחזקת סכנה הן אך בנוסע בדרך ואיננו מרגיש שום סכנה ופחד כלל וכלל מפני שהורגל לכך אזי א"א לומר בכה"ג דכל הדרכים בחזקת סכנה ושוב אין דינה כתפילה בעת צרה אשר על יסוד זה בנוי' כל עיקרה של תפילה זו אזי ממילא אין בכה"ג מקום לאומרה כלל (כן הבנתי מדבריו ואולי אף אמר רבנו כן להדיא)]
Summary:
After citing a story from אליהו, the גמרא states that one should recite תפילת הדרך when travelling. The גמרא then proceeds to provide some parameters for the תפילה.
As understood by רש״י, it is clear that the תפילה must be recited within the first פרסה. He does not provide guidance as to the nature of the trip that mandates the תפילה.
As understood by the הלכות גדולות (cited by רש״י), the תפילה is to be recited for a trip that exceeds a פרסה but not for a trip less than a פרסה. He doesn’t provide guidance as to when the תפילה should be recited, but presumably it can be recited the entire trip.
רבינו יונה supports the position of the הלכות גדולות, but he does note that one should ideally recite it within the first פרסה. However, he does add that one should not recite it within one פרסה of the destination because there’s virtually no trip left to make. This is exactly the ruling of the שלחן ערוך.
The מגן אברהם introduces a new rule into the equation, requiring that the תפילה be recited only after exiting the borders of the city. The ט״ז explicitly rejects this as a consideration. The משנה ברורה cites both positions and adopts the מגן אברהם as normative.
The שבט הלוי addresses how/if to apply these principles to modern cities, which are built very close together.
The ציץ אליעזר and פרח שושנה address applications of these principles to modern methods of travel, trains/airplanes.
Though in very different ways, the comments of the משנה ברורה and the נפש הרב introduce a subject element of fear/danger into the equation, a point which doesn’t appear to be readily apparent in the original primary sources.
