הקדמה
ויקרא פרשת בהר פרק כה פסוקים א - ז
וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה׳: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה׳ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל
רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה א - הלכה ב
כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה מותרין באכילה, וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל. ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה, ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות (וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית
יבול נכרי
שו"ת מבי"ט חלק א סימן יא
נשאל נשאל מעמדי על ענין גידולי שנת השמיטה בקרקע גוי ולקח' יש' קודם מירוח ומירח' אם חייבי' במעשרות כשאר שני' שמעשרי' הלקוח מן הגוי ונתמרח ביד ישראל מדרבנן כיון שהם אינם מפקירים שדותיהם בשנת השמיטה או דלמא כיון שמצות שביעית חובת קרקע לישראל בארץ ישראל אין בה חיוב מעשרות כלל….ובספר כפתור ופרח מצאתי כתוב וז"ל מי שלא חל עליו שביעית כמו הגוי פירותיו הם בחיוב תרומות מעשרות וא"כ עכשיו שרוב פירותינו בא"י משל גוים הם בדין הוא שיהא נוהג בהם דין המתנות בשביעית אלא שמעשר שני יהי' מעשר עני לא שני משום עניים כטעם עמון ומואב שאחר שפירות הגוים אין בהם דין שביעית הוו להו בשביעית כפירות עמון ומואב שמפרישין המתנות על הסדר עכ"ל וכתוב עליו בהגה"ה תימא אמאי מותרין דמה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושת' לא הופקע בקנין הגוי וא"כ מה שזרע הגוי בקרקעו בארץ ישראל בשביעית אסור אבל ספיחיו דלא אסור אלא משום גזר' מותרין דאין הגוים מצווין על השביעית כדי שנגזר עליהם ע"כ ובזאת ההגה"ה נראה שהוא כמו שכתבתי למעלה משה הנז' עוד עיין באורך על ענין השמיט' סי' כ"א סי' רכ"ד וסי' תרנ"ז
שו"ת מהרי"ט חלק א סימן מב
מה שכתב הרב המובהק מהר"י קארו ז"ל. (פסק מהרי"ק לחייב פירות הגוי' הגדלי' בא"י לנהוג דיני שביעי' סותר הראיות שהביא הרב המבי"ט ז"ל לפטור): שאלה זה לי עשרים שנה ראיתי מה שכתב החכם כהר' שלמה שריליו ז"ל לנהוג דיני שביעית בפירות הגוים הגדלים בארץ ודחיתי ראיותיו ועתה ראיתי מה שכ' הרב כהר' משה מטראני נר"ו לפטור בשביעית ממעשרות גידולי שנת השמטה בקרק' גוי ולקחה ישראל ממנו קודם מירוח ומירחם וטען ראשונה כי מן התורה אין בשנת השמטה חייוב במעשרות…באותו זמן היתה א"י מיושבת מישראל ולא היו בה גוים כי אם מעט ולא היו ישראל צריך ליקח מן העכו"ם וכיון דהויא מילתא דלא שכיחא לא שייך ביה מנהג והיאך יביאו ראיה ממנו….והרי ספר כפתור ופרח כתב בפשיטות שתרומו' ומעשרות נוהגות בשביעי' בפירות הלקוחים מן הנכרי והרב כהר' משה נר"ו הניח דברי בעל הספר ותפס דברי ההגה שאמרו שמה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע בקנין הנכרי וכתב שהוא הלכתא בטעמא ואיני רואה טעם בסברא זו מבזו דאיכא למימר דבמחלוקת שנויה נחלקו דמ"ס יש קנין לנכרי להפקיע משביעית ומ"ס אין לו קנין ואם באנו לדון יותר יש טעם לאומר שיש לו קנין להפקיע משביעית דקרא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לכם ולא לעכו"ם
שו"ת מהרי"ט חלק א סימן מג
שאלה על גדולי שביעית בקרקע הנכרי מזה כמה הורה אבא מורי הרב זלה"ה משנת הרצ"ב שהם חייבים בכל דיני פירות שביעית ופטורים מן המעשרות וכן היה מורה ובא בכל שנת שביעי' הלכה למעשה והעידו חכמים מזקני הדורות שאע"פ שהרב מהר"י קארו ז"ל היה חוכך להחמיר והיה נוהג להפריש בלא ברכה אח"כ הכריחו אבא מארי ז"ל וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר דחומרא דאתי לידי קולא הוא שיש בדבר הפסד פירות שביעית ולא היה מי שערער בדבר ועתה הראו לי נוסח פסק שכתב הרב מהר"ר יוסף קארו ז"ל לחלוק על דבריו לחייבם במעשרות ולפוטרם מדיני שביעית וצריך אני לישא וליתן בדבר הואיל והלכ' למעשה הוזקקנו
היתר מכירה
משנה מסכת מעשר שני פרק ד משנה ה
היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה חוזר ואומר הרי אלו מחוללין על מעות שבבית
תלמוד בבלי מסכת בכורות דף ג עמוד ב
ההיא גיורתא, דהוו מסרין לה אחי, חיותא לפטומה, אתאי לקמיה דרבא, אמר לה: לית דחש לה להא דרבי יהודה, דאמר שותפות עובד כוכבים חייבת בבכורה. רב מרי בר רחל הויא ליה ההיא חיותא, הוה מקנה לאודנייהו לעובד כוכבים, ואסר להו בגיזה ועבודה, ויהיב להו לכהנים, וכלאי חיותא דרב מרי בר רחל. וכי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה, ויהיב להו לכהנים, אמאי מקנה להו לאודנייהו לעובד כוכבים? דלמא אתי בהו לידי תקלה; אי הכי, מאי טעמא כלו חיותא דרב מרי? משום דמפקע להו מקדושתייהו; והאמר רב יהודה: מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם! התם - מקדושת מזבח קא מפקע ליה, מקדושת כהן לא מפקע ליה, הכא - אפי' מקדושת כהן קא מפקע ליה. ואיבעית אימא: רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור, וחזי ליה איניש אחרינא ואזיל ועביד, וסבר - רב מרי מילתא הוא דעבד, ואתי בה לידי תקלה
לא תחנם
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א
לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע. האי לא תחנם מיבעי ליה דהכי קאמר רחמנא: לא תתן להם חן! א"כ, לימא קרא לא תחונם, מאי לא תחנם? שמע מינה תרתי. ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא: לא תתן להם מתנת של חנם! אם כן, לימא קרא לא תחינם, מאי לא תחנם? שמע מינה כולהו. תניא נמי הכי: לא תחנם - לא תתן להם חנייה בקרקע; דבר אחר: לא תחנם - לא תתן להם חן; דבר אחר: לא תחנם - לא תתן להם מתנת חנם
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ד
ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא
תשובות רבינו יצחק אלחנן - מכתב ה
כאשר נדרשתי זה איזה חדשים לחוות דעת ע"ד הקולוניות של היהודים המתפרנסים מעבודת האדמה בהכרמים והשדות באה"ק כי קרובה שנת השמיטה לבוא בשנת תרמ"ט הבע"ל ואם לא נבקש עצה והיתר יכול להיות כי תישם הארץ חלילה והיה חורבן לקולוניות ח"ו וזה נוגע להצלת מאות נפשות ומי יודע וכו' ואף שהנני עמוס בטרדות וחלישות רב עכ"ז ראיתי להזדקק להענין הגדול הזה והעליתי להיתר עפ"י העצה למכור הכרמים והשדות לישמעאלים הגוף והפירות על משך שתי השנים בלבד ואחר כלות הזמן יוחזרו הכרמים והשדות לבעליהם והמכירה יהיה לישמעאל דוקא ובקיץ הבע"ל יכול להיות המכירה וערכתי על זה קונטרס מיוחד בעה"ת אך להלכה למעשה לא יצאתי עד היום לפי שלא רציתי להיות יחיד בדבר החדש הזה כדרכי בענינים האלה אך כהיזם אשר הגיענו מכתב אשר נזדקקו לזה כבוד ידי"נ הרבנים הגאונים כש"ת מו"ה ישראל יהושע נ"י אבד"ק קוטנא ומוה"ר שמואל מאהליבער נ"י דק"ק ביאליסטוק ומו"ה שמואל זנוויל מו"צ דק"ק וארשא ויצאו בהיתר ובעצה ע"ד יקרת הענין הזה ושמו פניהם בי והיה זה לי לנחת ורצון בראותי כי אין אני יחיד בהדבר הגדול הזה על כן הנני היום לחוות דעתי להלכה ולמעשה עפ"י עצתי הנ"ל שהעבודה בשדות ובכרמים יהיו ע"י אינם יהודים אך בדבר העניים שאין ביכלתם לשכור פועלים נכרים אם יעשו בעצמם נתיישב בדבר הזה עצה עם כ' הג' הללו שיחיו וה' יזכה לנו לבוא בשמחה לארצנו ולקיים מצוות שמיטה כמצווה עלינו בכל הלכותיה ודקדוקיה ובפירוש נאמר כי עצתי היתה זו רק על שנת תרמ"ט הבע"ל אבל לא על שמיטות הבאות לאחר כן כי אז יצטרכו להיתר מחדש ולעיין אי"ה וה' יהיה בעזר עמנו שלא יצטרכו להיתר כלל וישמרו שמיטה כד"ת דברי ההיתר הזה הוא על פי דין וד"ת וכפי המבואר אצלי בקונטרס מיוחד בארוכה בזה בע"ה ולראיה באתי על החתום יום ד' ג' אדר תרמ"ח
תשובות רבינו יצחק אלחנן - מכתב יא
ואף כי בשנת תרמ"ח הנ"ל הסכמנו בפירוש שההיתר הזה הוא אך ורק על שנת השמיטה של שנת תרמ"ט לבדה אמנם באשר שבהמשך הימים נתרבו עוד מאחב"י שהתישבו על אדמת הקודש ב"ה ובעו"ה עוד לא צוה ה' את הברכה במעשה ידיהם וגם עתה הענין הזה מגיע לפקוח נפשות עניים ואביונים שלא יגוועו ח"ו ברעב ובחוסר כל ה' ירחם לכן ראינו כי הצורך והחובה למען טובת עניים ואביונים להחזיק בההיתר הזה וע"פ פרטים האלו גם בשנת השמיטה של שנת תרנ"ו הבע"ל וע"כ כדעתי אז בשביעית דשנת תרמ"ט העברה כן דעתי עתה להסכים להתירא בשמיטה דשנת תרנ"ו הבע"ל וע"פ פרטי ההיתר הנ"ל והנני להגיד מפורש כי ההיתר הזה הוא רק על השמיטה דשנת תרנ"ו ולא על שמיטות אחרות הבע"ל וה' יזכרנו בשמיטות הבע"ל לקיים כל מצוות השמיטה עם כל דקדוקיהם ופרטותיהם כהלכה ויוכנו לשמוח בשמחת ציון וירושלים בב"א ממני ידידו דוש"ת בלונ"ח ומברכו ברוב חו"ש והצלחתו
שו"ת משיב דבר חלק ב סימן נו
וראיתי לגאון א' שכתב וליתר שאת יכולים למכור לישמעאל המכירו, אלא שאסור למכור שדות לעו"ג בא"י ולפ"ז בחמץ קודם הפסח שנהגו שהמדידה אחר הפסח וא"כ האחריות חלה על המוכר צריך למכור גם החדר דשכירות לא קניא והרי אסור למכור בית בא"י וצ"ל דסומכין על מש"כ הט"ז ביו"ד (סי' קכ"ד סק"ד), דישמעאלים דינם כגר תושב, וראיה דר"י שדר קורבנא לאבידרנא ורב לבר ששך, וצ"ל דלא תחנם לא קאי רק על מאן דפלח לע"ג וה"נ לענין מכירה דנפקא לן מלא תחנם לא קאי עליהם וא"כ אפשר למכור לישמעאל המכירו ותהוי שביעית של עו"ג, ואכתי י"ל דר"י ורב משום דרך שלום הוו משדרי, ומ"מ י"ל דמשום הפסד נמי יש להקל בזה עכ"ל, ובאמת הה"ג הנ"ל ברח מהזאב ופגע בו ארי כי רוצים להמלט מאיסור שביעית בזה"ז דרבנן לרוב הפוסקים ופגע באיסור מכירת קרקע לעו"ג בא"י שהוא איסור דאורייתא לכו"ע, ומה שהביא ראיה ממכירת חמץ וע"כ דסומכין על מש"כ הט"ז דישמעאלים דינם כגר תושב וראיה דר"י שדר קורבנא לאבידרנא, נשתוממתי על המראה, כי מעולם לא אמר הט"ז דישמעאלים דינם כגר תושב, דהא גר תושב בעי לקבל עליו ז' מצות בפני ג' חברים ואין מקבלין ג"ת אלא בזמן שהיובל נוהג, רק הט"ז כתב הטעם על הך דינא שהביא המחבר בעו"ג שאינו עובד שאינו אוסר ברואה דהא הא דאסור בהנאה הוא רק מדרבנן שמא פלח וגר תושב לא פלח וה"ה עו"ג שאינו עובד נמי אינו אסור רק בשתים וראיתו מהא דר"י שלח קורבנא לעו"ג ביום אידו ואמר ידענא דלא פלח הרי דלדברים שחששו חז"ל דילמא פלח מהני כשידעינן דלא פלח אבל לדברים שאסור לעו"ג מה"ת מאי מהני דלא פלח סוף סוף עו"ג הוא ולא גר תושב
שו"ת משפט כהן, ענייני ארץ ישראל (ר׳ אברהם יצחק הכהן קוק) סימן נח
ועתה אם באמת גדול הדחק, עד שתלוי בזה ח"ו חורבן הישוב, נראה דיש להתיר במלתא דרבנן למכור, ע"פ דרך המכירה של חמץ הנהוגה במקום דחק, ולסמוך דישמעאלים שאינם עע"ז אין בהם איסור של חני' בקרקע. ואם נאמר דאין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר, הי' מקום לומר דלא קיי"ל באיסור המכירה טעמא דמפקיע ממעשר (ועי' תוס' ע"ז כ"א ד"ה הא ולח"מ פ"י דע"ז ה"ג), והעיקר הוא טעמא דלא תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע, ובזה י"ל דישמעאלים אינם עע"ז, ודינם כג"ת, ומותר לתן להם חניה בקרקע. ולפו"ר נראה דתלוי בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד (שם ה"ח), דהרמב"ם כתב דאין ג"ת נוהג כ"א בזמן שהיובל נוהג, ומשמע שגם לענין ישיבה וחניה בקרקע צריך דוקא שיקבל בפני ג' שלא לעבוד ע"ז, וכל שבע מצות ב"נ, אמנם הראב"ד כתב שאינו מודה לו בישיבת הארץ, משמע דס"ל שגם בזה"ז יש ג"ת לענין ישיבת הארץ, וי"ל דה"נ לענין חני' בקרקע. ומד' הכ"מ משמע דגם הרמב"ם מודה לענין ישיבה, ולא קאמר כ"א שאינו ג"ת לכל הדברים. ובאמת י"ל דיש נפ"מ בין לענין הדברים שנאמר בהם בתורה גר, דבעי' דוקא גר תושב גמור, והיינו להחיותו דכתיב גר ותושב וחי עמך, א"כ יש חיוב להחיותו כישראל ממש, אבל מה דאין מפורש דבעי לזה גר, אלא הן הרחקות שמפורש בהו ענין עע"ז, א"כ י"ל פשוט דמהני כל שברור לנו שאינו בכלל זה, ובפרט אומה שלמה המוחזקת בכך ע"פ דתה. וי"ל שלענין הדין דאין מעלין שפיר לא בעי' פרטי דין ג"ת כ"א כשאין עוע"ז ג"כ מותר להעלותו, אלא דחיוב מצד התורה א"א כ"א בג"ת ממש, דגבי' כתיב וחי עמך, ולפ"ז י"ל דה"נ אין איסור כלל למכור לישמעאלים מצד דין חני' בקרקע כ"א מצד הפקעה דמעשר, ולדידן דקיי"ל אין קנין, י"ל דגם מצד זה מותר. וי"ל דלמ"ד בטלה קדושת הארץ אין איסור זה כ"א מדרבנן, וי"ל דע"כ לא גזרו חז"ל בשכירות משום דאיכא תרתי חני' בקרקע והפקעת מעשרות, רק בעו"כ דיש בו דין חני', אבל כשבטל העיקר לא גזרו משום הפקעת מעשרות. ואע"ג דאנו סומכין אמ"ד יש קנין אולי י"ל דכיון דאם ישראל לוקח אח"כ ממנו חייב, ולא חשיב כיבוש יחיד, אין זו הפקעה. והעיקר שלא מצינו איסור מטעם ההפקעה לבדו, דלא גזרו חז"ל למכור לנכרי בגד של ד' כנפות מפני הפקעת ציצית, כפי הנראה אפי' לשמואל דכלי קופסא חייבים בציצית, אלא לצירוף עם טעמים אחרים. א"כ כיון דבנכרי שאינו עע"ז, ובפרט אומה שלמה המפורסמת בכך, מסתברא דליכא איסור זה, לכה"פ לדעת הראב"ד בפ"י מה' ע"ז, שכתב דלא בעינן לענין ישיבת הארץ דוקא יובל, וה"ה לענין חני' בקרקע מן הסתם, ולד' הכ"מ גם הרמב"ם יודה בזה. עכ"פ נראה דאי' תורה ודאי ליכא באינו עע"ז. א"כ יש לסמוך על הר"א בשעה"ד, ובפרט שאין זה כ"א להפקיע איסור שביעית בעת הדחק, שאינה מכירה גמורה מה"ת. ובזה אזלא קושית המחמירים מפני מה לא עשו זאת ההערמה בימי חז"ל, והוא מפני שבימיהם הי' קשה למצא נכרי שאינו עע"ז, א"כ יש בזה איסור תורה במכירה עצמה, ואם יזדמן כזה לא רצו להשתמש בזה וחיישינן משום דאתי לאיחלופי, אבל בזה"ז, דשכיח הוא באומות שלמות ב"ה, אין חשש
חזון איש שביעית סי' כ"ד
אות א - ואין חילוק בין אם כבר יש לו להעכו"ם קרקע או לא דבכל בית ושדה שמוסר להם ה"ה נותן חנייה לעכו"ם בקרקע זה ואף אם היה מקום להסתפק סתימת המשנה והגמרא והפוסקים מכרעת שאין חילוק (ועיין ע"ז י"ד ע"ב הא דקל ביש מזבנינן ומאי קושי' דלמא דאית ליה קרקע ועוד כי מזבן לו דקל אחד הלא אינו מושיבו בזה בארץ)
אות ד - ואע"ג דלענין לא תתן להם חן על שעושה לריוח ישראל מותר וכמ"ש הר"ן פ' השולח לענין לשחרר עבדו וכו' הכא לענין חנייה בקרקע אין חילוק דנתינת חן אינו אלא ברגש החנינה אבל לא בדורש טובת עצמו אבל חנייה בקרקע המציאות של עע"ז על אדמת ישראל בקנין שנאוי לפני המקום וכו' וגם לא נתנה תורה לשיעורין ובכל נכרי שמכר לו עבר בלאו שף שלפי ראות עיננו אינו מתאחז בה….ולפיכך אין אין מקום להתיר למכור לנכרי בשביל להפקיע קדושת שביעית ואדרבה איסור שביעית דרבנן בזה"ז ומכירה לאו דאו' כטריפה ובב"ח וכיו"ב וכ"כ במשיב דבר סימן נ' והמוכר ע"י שליח ודאי לא חייל המכירה מדין אין שליח לדבר עבירה….והנה לעיל סי' כ"א לא זכינו אי מכירה לזמן הוי בכלל מכירה או בכלל שכירות ואנהרינהו לעיינין מסוגיא דע"ז י"ד ב' וכו' והרי אין לך מכירה לזמן יותר ממכירת אילן בלא קרקע שהרי אין לו רק עד שימות האילן
Summary:
There is a fundamental debate cited between the בית יוסף and the מביט regarding יבול נכרי and whether קדושת שביעית exists. The primary concern regarding היתר מכירה is a prohibition to sell land in ארץ ישראל to an עכו״ם. Those that supported the היתר מכירה (though not enthusiastically) include ר׳ יצחק אלחנן and ר׳ קוק. The שו״ת משיב דבר opposed the practice based on the לא תחנם prohibition.
No comments:
Post a Comment