תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לט עמוד ב
תנו רבנן, אלו דברים שאין באין לידי חימוץ: האפוי, והמבושל, וחלוט שחלטו ברותחין. - מבושל? אדמבשל ליה מחמע! - אמר רב פפא: האפוי שבישלו קאמר.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מ עמוד ב - דף מא עמוד א
משנה. אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות….תנו רבנן: במים - אין לי אלא במים, שאר משקין מניין אמרת: קל וחומר, ומה מים שאין מפיגין טעמן - אסורין, שאר משקין שמפיגין טעמן - לא כל שכן? רבי אומר: במים - אין לי אלא מים, שאר משקין מניין - תלמוד לומר בו בשל מבושל - מכל מקום….אמר רב כהנא: הא מני - רבי יוסי היא, דתניא: יוצאין ברקיק השרוי, ובמבושל שלא נימוח, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: יוצאין ברקיק השרוי, אבל לא במבושל, אף על פי שלא נימוח. עולא אמר: אפילו תימא רבי מאיר, שאני הכא דאמר קרא ובשל מבושל - מכל מקום.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לח עמוד ב
דרש רב נחמן משום רבינו, ומנו - שמואל: שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה; וחברינו היורדים מארץ ישראל, ומנו - עולא, משמיה דרבי יוחנןאמר: שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו; ואני אומר: במחלוקת שנויה. דתניא: יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח, דברי רבי מאיר, ורבי יוסי אומר: יוצאים ברקיק השרוי, אבל לא במבושל, אף על פי שלא נמוח. ולא היא, דכולי עלמא - שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה, ועד כאן לא קאמר רבי יוסי התם - אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא, אבל הכא - אפילו רבי יוסי מודה.
רא"ש מסכת פסחים פרק ב סימן טז - יז
דלר' יוסי אין יוצאין ברקיק המבושל אע"פ שלא נימוח שהבישול מבטלו מתורת לחם ואע"ג דר"מ פליג עליה קי"ל כר' יוסי….והיכא דאיכא זקן או חולה ולא יכול למיכל מצה ביבשתא תרו ליה במיא עד דמרככא ואכיל ליה עד דלא מיתמחה דתניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אף על פי שלא נימוח מ"ט דבעינן טעם מצה וליכא והיכא דרמיא מצה בקדירה ובשלה נפקא לה מתורת מצה ולא נפק בה ידי חובתו בפסח כתב בעל הלכות ואי אפייה על טפחא או על ארעא נפיק בה ידי חובתו:
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ו
אחד מצה שנאפית בתנור או באלפס, בין שהדביק הבצק באלפס ואחר כך הרתיח בין שהרתיח ואחר כך הדביק אפילו אפאה בקרקע הרי זה יוצאבה ידי חובתו, וכן אם לא נאפית אפייה גמורה יוצאין בה, והוא שלא יהיו חוטין של בצק נמשכין ממנה בעת שפורסה, ויוצאין ברקיק השרוי והוא שלא נימוח, אבל מצה שבשלה אינו יוצא בה ידי חובתו באכילתה שהרי אין בה טעם הפת.
טור אורח חיים הלכות פסח סימן תסא
מצה שנאפית עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכין ממנה יוצאין בה ופחות מכן אין יוצאין בה ויוצאין במצה האפויה ע"ג קרקע או האפויה באלפס בלא מים ובמצה השרויה במים אחר האפייה אבל נתבשלה אחר אפייה אין יוצאין בה אפילו לא נימוחה
בית יוסף אורח חיים סימן תסא
ובמצה השרויה במים אחר האפיה וכו'. בסוף פרק כל שעה (מא.) תניא יוצאין ברקיק השרוי….וכתבו הרי"ף (יא:) והרא"ש (סי' יז) והיכא דאיכא זקן או חול…..וכן כתב הרמב"ם בפרק ו' (שם) יוצאים ברקיק השרוי והוא שלא נימוח ...נראה שהם מפרשים דשלא נימוח דקאמר רבי מאיר אשרוי נמי קאי וכי קאמר רבי יוסי יוצאין ברקיק השרוי אשרוי דרבי מאיר קאי דהיינו דוקא בשלא נימוח. ותמהני על רבינו שכתב סתם יוצאין במצה השרויה במים אחר האפיה ולא חילק בין נימוח ללא נימוח ואולי אפשר לדחוק ולומר שהוא סבור דכיון דסתמא קאמר רבי יוסי יוצאין ברקיק השרוי אפילו בנימוח קאמר דיוצאין ומה שכתבו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דדוקא בשלא נימוח למצוה מן המובחר אמרו כן ולא לעיכובא והא דאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכ.) המחה מצה וגמעה לא יצא התם בשנמחית לגמרי ונעשית כמים וזה דוחק אלא בשרוי נמי לא נפיק אלא דוקא בשלא נימוח וכ"כ הרמב"ם:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תסא סעיף ד
יוצא אדם במצה שרויה והוא שלא נימוחה; אבל אם בשלה, אינו יוצא בה
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מ עמוד ב
רב פפי שרי ליה לבורדיקי דבי ריש גלותא לממחה קדירה בחסיסי. אמר רבא: איכא דשרי כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי? איכא דאמרי: רבא גופא מחי לה קידרא בחסיסי.
רש"י מסכת פסחים דף מ עמוד ב
בחסיסי - קמחא דאבשונא.
רי"ף מסכת פסחים דף יב עמוד ב
אבל בחסיסי שרי דהא רבה גופיה מחו ליה בחסיסי פירוש חסיסי מצה אפויה שטוחנין אותה ומבשלין אותה במים ומוללין בהאת הקדרות:
חידושי הריטב"א מסכת פסחים דף מ עמוד ב
רבא מחו ליה קידרא בחסיסי. עיקר הפירוש שהוא קמח הנטחן ממצה אפויה, וקמ"ל דאפוי שבשלו מותר ואפי' לכתחילה ולא גזרינן ביה מידי אלא היכי דשכיחו עבדי דגזרינן דילמא אתי למיעבד בקמחא דעלמא.
חשש א׳
ראב״ן (1090 - 1170) מסכת פסחים דף מח עמוד א
ומצה אפויה שבישלה כמו שעושין מאכל שלקוק וגם לתינוקות מאכל פרפל אינו בא לידי חימוץ ושרי. ויש שאינן רוצין להשרות המצה בלילה הראשון במרק ,כי ראו אבותיהן שכן עשו וסבורין דמשום שלא תחמיץ עושין. ולא היא, לא הינהיגו כן אלא משום שיהא טעם מצה בפיהם כל לילה הראשון. ומיהו אינו טוב לעשות פרפיל, שלא יעשו גם מקמח, וטוב הוא לאסור זה מפני זה
ראבי״ה מסכת פסחים סימן תעה
ותניא יוצאים ברקיק השרוי...ואמרינן בפרק כיצד מברכין עד כאן לא כאמר רבי יוסי אלא גבי מצה דבעינן טעם מצה וליכא, והא לא שייך למימר אלא בלילה הראשונה, אבל בשאר ימי הפסח שרי. ויש שמחמירים דלא ליתי למיטעי. וחומרא של בעל נפש היא [י״ג: וחומרא של של הבל היא].
כנסת הגדולה (להר׳ חיים בֶּנְבֶנִשְׂתִּי 1603 - 1673 מאיזמיר שבטורקיה) אורח חיים סימן תסא
שמעתי בימי ילדותי שפעם אחת אשת חבר היתה מטגנת דגים בשמן במחבת….ולקחה האשה הנכרת מצה אפויה וטחן אותה עד אשר דק הדק הטב ונעשית כקמח והטיח בה את הדגים ובעת ובעונה ההיא נכנסה השכנה וראתה לאשה הנזכרת שהיתה מטחת הדגים באותה הקמח וחשבה שהיתה קמח ממש למחר הביאו לה דגים לטגן וטחה אותם בקמח ממש ביני וביני, נכנס בעלה וראה את אשתו שהיתא טוחה הדגים בקמח ויגער בה, אף היא תשיב תשיב אמריה כזאת וכזאת עשתה אשת החכם אתמול….ונשמעו הדברים לחכמי העיר גזרו שלא יעשו עוד כן מפני מראית עין...ולפי זה למכור סופגנין בחנות אפילו ממצה אפויה אסור
פרי חדש אורח חיים סימן תסא
עוד כתב [מהרשד"ם] בתשובה הנזכר שמותר לעשות סופגנים ממצה אפוייה. וכתב בספר כנסת הגדולה שלעשות פאשטיליש הנהוגות בכל שבת זכר למן, וכן מה שנוהגין שכשמטגנין דגים בשמן במחבת טחים אותם בקמח כדי שלא ידבקו, כל זה אסור לעשותו ואף במצה אפויה, משום מעשה שהיה שאשת חבר עשתה כן וששכינתה חשבה שהיה קמח ממש ולמחר טגנה דגים בקמח ממש ולפיכך יש לאסור מפני מראית העין. ואני אומר שהכל מותר מן הדין ואין לנו לגזור גזירות מדעתינו, ומה בכך אם אשה אחת טעתה בדין....דכל שמותר מעיקר הדין עבדינן בפסחא ולא חיישינן למראית העין והכי נקטינן:
חשש ב׳
בית יוסף אורח חיים סימן תנט אות ו
כתוב בתרומת הדשן (ח"א סי' קכד) כשלשין עיסת פסח למצות ולפעמים מוסיפין מים בקמח יותר מן הראוי ולאו שפיר דמי להוסיף קמח לתוך הלישה כדי שתהא העיסה כראוי לפי שהקמח שמוסיפין אינו נילוש ונגבל יפה ונשאר מעט בעין בתוך העיסה
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנט סעיף ו
אם העיסה רכה לא יוסיף בה קמח אלא עושה עיסה קטנה מגיבול קשה ויערבנה עם העיסה הרכה. הגה:וירחיק המצות מהקמח, כי הקמח הנדבק בהן בא אח"כ בתבשיל, ומתחמץ (מרדכי ר"פ אלו עוברין).
שו״ת להרב שניאור זלמן מלאדי - סימן ו
גלילי ידיו הטהורות ואת כל אשר בה ראיתי וקריתי ובאתי בקצרה לאמר עם הספר אודות איסור בישול מצה שנתפררה. באמת כי גם שאינו איסור גמור וברור מדינא מ"מ המחמיר תבא עליו ברכה ואינו מן המחמירין לאמר כי היא חומרא בלא טעם, אלא טעמא רבא איכא במילתא ליזהר מחשש איסור דאורייתא...בקמח שנקלה דחיישינן שמא לא בשול שפיר….כיון שעינינו רואות מצות הרבה שמצוי בהם קמח מעט נראה לעין אחר האפייה אי אפשר להכחיש החוש ומה שלא הזכירו זה הפוסקים היינו משום שזה אינו מצוי כלל אלא בעיסה קשה שלא נילושה יפה ובדורות הראשונים היו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שהיה נילוש יפה עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים למהר מאד מאד בלישה ואין לשין יפה יפה ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה כנראה בחוש למדקדקים באמת. ….לפי מ"ש האריז"ל להחמיר כלהחומרות בפסח פשיטא שיש להחמיר כהרשד"ם שבפרי חדש ומ"מ ביו"ט האחרון המיקל משום שמחת יו"ט לא הפסיד ובמי פירות פשיטא דאין להחמיר כלל כל הפסח.
מעשה רב סימן קפז
מותר לאכול מאכלים ותבשילים העשויים מקמח מצות ואין לחוש שמא נשאר מקום שלא נאפה יפה וכשיבוא במים יחמיץ דאף שלא נאפה כל צרכו על כל פנים לא גרע מקליות שאינו מחמיץ
שערי תשובה (להרב חיים מרדכי מרגליות 1780 - 1823) סימן תס ס״ק י
והרשד"ם ס"ק כ"ו כתב שנוהגים העולם...ובפר"ח חלק בזה וכתב שאין אנו לגזור גזירות מדעתינו וכן במדינתינו אין חוששין לזה שכל אשה יודעת שהקמח שמשתמשין בו בפסח היא ממצה אפויה וכתוש' או טחינה רק שיש אנשי מעשה שמחמירין על עצמם ואין אוכלים שום מצה שרויה או מבושלת במים שחוששין שמא נשאר בה מעט קמח שלא נילוש ויתחמץ עכשיו ע"י השרי' או הבישול….נראה דאף המחמיר מהאי טעמא א"צ להחמיר שלא לטבל מצה אפוי' במים או במשקה אם נותן מיד לתוך פיו דפשיטא דאין בזה שיעור להחמיץ כלל….והרב' מקילין בכל ענין וס"ל שאין לחוש לזה רק בתוספות קמח באמצע הלישה הא לא"ה לא חיישינן כלל שמא נשאר קמח שלא נילוש דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, וגם נראה שהתחלת חומר זה יצא ממה שהיו נוהגין מקדם לעשות על פסח מצות עבות הרבה אף שלא היה כשיעור טפח מכל מקום היו עבות הרב' ומהם היו עושים הקמח לפסח ע"י גרירה ברי"ב אייזי"ן: והוא מלתא דשכיחא טובא שימצאו מהם מה שלא נאפה יפה באמצע כפי הצורך….אבל האידנא איתכשר דרא ורובא דאינשי אין אופין מצות עבות כלל רק רקיקים דקים והקמח נעשה על ידי שמייבשים אותם בתנור ואחר כך טחנו ברחיים או דכו במדוכה ואזדו להו החששות הללו….ומי שרוצה לנהוג שלא לאכול מצה שרוי' ומבושלת יש לעשות כמש"ל שיתנ' בפירוש שאינו מקבל עליו שיעשה כן תדיר ואין בדעתו לנהוג כן רק באותו פעם או פעמים שירצה ולא לעולם...ויש שמחמירין ביותר שאין אוכלים מצה כלל אחר ליל הראשון רק אוכלים למעדנים מיני תבשילין והרבה נמנעים לעשות כן משום שמחת יו"ט כי פתא סעדא דלבאו על אילו ועל אילו שלבם לשמים קורא אני ועמך כולם צדיקים:
משנה ברורה סימן תנח ס״ק ד
ופשוט דכשנאפה קודם פסח אפילו היה בו משהו חמץ בהקמח כבר נתערב ונתבטל ומותר אח"כ לבשל המצות בפסח דאין חימוץ אחראפיה ויש אנשי מעשה שמחמירין על עצמן ואין שורין ואין מבשלין מצות בפסח מחשש שמא נשאר מעט קמח בתוך המצות מבפנים שלא נילוש יפה וע"י השריה יתחמץ. ועיין בשע"ת סימן ת"ס דמצד הדין אין לחוש לזה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ובפרט בימינו שנוהגין לעשות רקיקין דקים. ומ"מ מי שנוהג בחומרא זו אין מזניחין אותו וע"ש שהאריך בזה.
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן סד
בענין מצה שרויה להנוהגים איסור בפסח ואם יש דין מנהג למי שנהג גם שלא לאכול אחר הפסח ר"ח שבט תשכ"ד. מע"כ ידידי הנכבד מו"ה משהפארקאש שליט"א. הנה לא מובן לי כוונתך בהשאלה אם יש לאחד מנהג מאבותיו שלא לאכול תבשיל העשוי ממצה שבא עליה מים אם הוא גם על אחר הפסח....ואם כוונתך על מצה שרויה בפסח, והקדמת לשאול אף שעוד הוא קודם הימים ששואלין הלכות הפסח, הוא מנהג שאסור לאכול מכיון שנהג אדעתא לנהוג כן לעולם, ואף שבמצות שלנו שהם דקים טובא כמעט שליכא חשש כדאיתא שם בשע"ת שחומר זה יצא ממה שהיו נוהגין במצות עבות הרבה עיי"ש, מ"מ קצת חשש יש אולי גם עתה ולכן כיון שנהג בזה אסור לאכול מצה שרויה בפסח. ובדבר אם יש עצה להתיר משום שיש לו צורך בזה, הנה אם בא להשתקע במקום שנוהגין היתר ואין דעתו לחזור הותר דיש לו דין המקום שנקבע ישיבתו אף לקולא, ואם לא שינה מקומו צריך להתנהג במנהג אביו ומקומו, ואם מנהג מקומו היה ג"כ להקל ורק אביו נהג להחמיר אין הבן מחוייב להתנהג אלא אם כבר התנהג גם הבן בעצמו בגדלותו אף שהיה זה ממה שהרגילו אביו ולא מצד בחירת עצמו להחמיר. אך א"כ מסתבר דיכול להתיר בשאלה אצל חכם כדין התרת נדרים מכיון שהוא מצד שנהג בעצמו. ועיין בחו"י סימן קכ"ו ובפ"ת שם סק"ה. ידידו, משה פיינשטיין.
Summary:
The גמרא connects the ruling that the קרבן פסח may not be cooked with the opinion of ר׳ יוסי that the מצה may not be cooked as well. However, ר׳ יוסי allows for the מצה to be soaked but not cooked. (ר׳ מאיר would have allowed for cooked מצה under limited circumstances.)
Accordingly, the רא״ש rules that in the case of a זקן or חולה, the מצה may be soaked before eating it at the ליל סדר. The רמב״ם also cites this ruling of ר׳ יוסי, without the זקן or חולה limitation. However, the רמב״ם adds that this is only provided that the מצה is not נימוח, excessively softened. Though the טור appears to even allow for the case of נימוח, this understanding is rejected by the בית יוסף. Accordingly, the ruling in the שלחן ערוך is that מצה שרויה may be used, provided it is not נימוח.
Furthermore, the גמרא cites the ruling of רב פפי, which is understood by the רי״ף (in contrast to רש״י) to be referring to soaking baked מצה. The ריטב״א makes the same point as well.
However, there is a practice cited by the ראב״ן and the ראבי״ה to avoid making פרפיל, since one may come to confuse matzah meal with actual flour. These sources do not appear to be cited by later authorities, nor codified by שלחן ערוך. However, the כנסת הגדולה makes a reference to an account where this exact confusion occurred and חמץ was baked on פסח and a result the custom developed to abstain from matzah meal. The פרי חדש rejects this concern, as we are not permited to created our own גזירות. The שו״ת הרב raise a second concern (tangentially based on a ruling of the תרומת הדשן cited by the מחבר) that there may potentially be certain grains that do not come into contact with water during the kneading process, resulting in the potential for the מצה to become חמץ at a later stage. While he suggests that there is a greater concern for this issue in later generations due to a shorter kneading process, the שערי תשובה notes that our custom to make thin מצות should make the concern less likely nowadays. The גר״א as cited in the מעשה רב explicitly rejects this concern of the שו״ת הרב (also noting that roasted grains of flour may not be subject to חימוץ altogether). While the שערי תשובה does not appear to leave much room for concern, he is deferential to those who wish to adopt the חומרא. The משנה ברורה cites the ruling of the שערי תשובה. The אגרות משה addresses those who wish to change מנהגים in this regard.
