מוות מוחי בהלכה - Brain Death in Halacha

תלמוד בבלי מסכת יומא דף פג עמוד א - דף פה עמוד א

משנה….מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל - מפקחין עליו את הגל. מצאוהו חי - מפקחין, ואם מת -יניחוהו....תנו רבנן: עד היכן הוא בודק? עד חוטמו, ויש אומרים: עד לבו....נימא הני תנאי כי הני תנאי, דתניא: מהיכן הולד נוצר - מראשו, שנאמר אממעי אמי אתה גוזי ואומר בגזי נזרך והשליכי. אבא שאול אומר: מטיבורו, ומשלח שרשיו אילך ואילך. אפילו תימא אבא שאול, עד כאן לא קא אמר אבא שאול התם - אלא לענין יצירה, דכל מידי ממציעתיה מיתצר. אבל לענין פקוח נפש - אפילו אבא שאול מודי דעקר חיותא באפיה הוא, דכתיב גכל אשר נשמת רוח חיים באפיו.  אמר רב פפא: מחלוקת ממטה למעלה, אבל ממעלה למטה, כיון דבדק ליה עד חוטמו - שוב אינו צריך, דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו.

רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה יט

בדקו עד חטמו ולא מצאו בו נשמה מניחין אותו שם שכבר מת. בדקו ומצאו עליונים מתים לא יאמרו כבר מתו תחתונים אלא מפקחין על הכל שאפשר במפולת שימות העליון ויהיה התחתון חי.

רש"י מסכת יומא דף פה עמוד א

עד היכן הוא בודק - אם דומה למת שאינו מזיז איבריו, עד היכן הוא מפקח לדעת האמת; עד חוטמו - ואם אין חיות בחוטמו, שאינו מוציא רוח - ודאי מת, ויניחוהו; הכי גרסינן: אמר רב פפא מחלוקת מלמטה למעלה - מחלוקת דהנך תנאי, דמר אמר: עד לבו, ומר אמר: עד חוטמו, מלמטה למעלה שמוצאו דרך מרגלותיו תחלה, ובודק והולך כלפי ראשו, דמר אמר: בלבו יש להבחין, אם יש בו חיות, שנשמתו דופקת שם, ומר אמר: עד חוטמו דזימנין דאין חיות ניכר בלבו, וניכר בחוטמו

שו"ת מהרש"ם חלק ו סימן קכד

אבל מ"מ צדקו דבריו דודאי קי"ל דעיקר חיותא באפי' כיון דממעלה למטה א"צ לבדוק רק עד חוטמו, אבל היינו בסתמא אם ליכא הוכחה להיפוך סמכי' על בדיקת חוטמו דהוי רוב גמור ואפי' מיעוטא ליכא אא"כ על צד א' מאלף דהוי מיעוטא דמיעוטא דאין לחוש לכך גם בפ"נ, כמ"ש כה"ג ביש"ש פא"ט סי' פ' לענין טא"ח שלפעמים על צד א' מאלף חי, ועמ"ש בפתיחת חיבורי גי"ד אות י"ח וה"נ בזה א"צ לבדוק יותר, אבל אם רואים איזו סימן של חיות בשאר איברים ואיתרע רובא לפנינו י"ל דלא סמכינן אבדיקת חוטם, וכדאמרינן בה"ג בבכורותמ"ב הואיל ואשתני אישתני, וה"נ בנ"ד שנשמע קול הברה מה דלא שכיח בשאר מתים י"ל דבכה"ג אין לסמוך על בדיקת חוטם, וכמ"ש בפתיחה שםאות י' מכמ"ק בזה.

רא"ש מסכת יומא פרק ח סימן טז

תנו רבנן עד היכן הוא בודק עד טיבורו. ויש אומרים עד חוטמו.

שו"ת חכם צבי (1656 - 1718) סימן עו - עז

מעשה אירע בימי הגאון מוהר"ל מפראג שלא נמצא לב בתרנגולת ובאתה השאלה לפני הגאון מהר"ל מפראג והתיר את התרנגולת באומרו שא"א לשום בריה לחיות בלא לב אפי' רגע א'ובודאי אחר שחיטה נאבד והוא היתר גמור עכ"ל….וכבר האריכו הראשונים ז"ל בדבר זה וכבר נאמר רוח נשברה וכיוצא בה ואין צורך להאריך באלו הדברים כי אינם ענין ללשון הזוהר שאנו בו מה שהביא מס' שערי שמים וקלסי' בשרוב דבריו מלוקטין מס' הנפש להרמב"ם וכתב ששורש התנועה היא מן המוח ולא מן הלב והביא ראיה ע"ז כי היה לו קוף א' והוציא לבו והתנועע י"ב שעות וכן נמצא תמיד באלה ציידי עופות שמוציאין הלב כו' ויעופפו אח"כ זמן מרובה ועוד הגיד לי א' מאומתינו הנאמנים כי פעם אחד ראה שהוציאו לב א' מן העוף ודלג ממטה למעלה זמן מרובה וזה יעיד כי התנועה היא מן המוח עכ"ל תחלה אני אומר שזה החכם טעה במה שראה בהקדמת הס' שאמר אספתי מס' הנפש להרמב"ם ז"ל לא הבין שדברים אלו אינם אמורים אלא בחכמת האלהו' ולא בחכמת הטבע והיודע ולומד מעט בטבע יידע שמ"ש בס' שערי שמים בענין זה היא דעת גאלינוס שר"י אבל אריסטוטליס שר"י הוא סובר שהכל תלוי בלבו ודעת הרמב"ם ז"ל כדעת אריסטו' כידוע וכמבואר בס' המורה שאנו עתידין להעתיק לשונו בעזה"י ואף הסובר שהתנועה היא במוח מודה הוא שאין החיות תלויה אלא בלב כי בזה לא נחלק אדם מעולם….ומש"ע בהביאו ההיא דפרק בתרא דיומא עד היכן הוא בודק עד חוטמו ופירש"י וכו' מכל זה מבואר דאפשר לחיות בלא לב דעיקר חיותא היא נשמת רוח באפיו עכ"ל והתימא ממנו שהוא רוצה לבאר ולעשות מנמנע אפשר ועושה אלה צריך לדקדק הרבה ולהביא ראיות שאין לדחותם והראיה הזאת היא דחוייה מעיקרא ומבוארת הביטול אדרבא ממנה ראיה לדברינו כי רש"י ז"ל דייק וכתב וז"ל דמר אמר בלבו יש להבחין אם יש בו חיות שנשמתו דופקת שם ומר אמר עד חוטמו דזמנין דאין חיות ניכר בלבו וניכר בחוטמו הרי הסכים רש"י ז"ל לדברינו שהנשמה משכנה בלב אלא דלפעמים אף שהנשמה עדיין תוך הלב אין הדפיקה ניכרת בלבו ר"ל מבחוץ על החזה מחמת רוב חולשה והלב הוא חבוי תחת החזה ואין הדפיקה נראית מבחוץ ע"ג החזה כיון שהדפיקה חלושה היא מבפנים אבל הנשימה היוצאה מן הלב דרך הריאה היא ניכרת כל עוד שהלב חי ודבר ברור מאוד שאין נשימה אלא כשיש חיות בלב שממנו ולצורכו היא הנשימה

שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שלח

שלום וכל טוב לה"ה הרב המאה"ג החרוץ המופלג זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו כבוד מו"ה פלוני נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פלוני. יקרתו הגיעני ונפשו היקרה בשאלתו נידון עיר א' שהרופא כהן ומנימוסי המדינה שאין המתים נקברים עד אחר שבדקו הרופא ומעיד עליו שנתיאש אחר נפלו אם מותר לכהן לכנס אפי' ליגע לבדוק….שהחכם רמ"ד טען להתיר איסורן של חכמי ישראל באמרו כי רופאי זמנינו אמרו שאין נודע גבול המגביל ביןחיים למות וא"א אלא בעיכול הבשר….ונחזי אנן הנה בלי ספק כשאמרה התורה כי יהי' באיש חטא משפט מות והומת וכו' לא תלין וכו' כי קבור תקברנו והעובר על זה בשום מת עובר על עשה ול"ת ע"כ אז נמסר לנו שיעור מיתה אולי הי' אז מסורת מבעלי טבעיים הראשונים אעפ"י שנשכח מרופאי זמנינו ועליהם סמכו חז"ל בהרבה ענינים מעניני התורה כמבואר פר"ע פ"ה ע"א וסמכו אקרא לא תסיג גבול ריעך אשר גבלו ראשונים או אם לא היה להם מסורת מהטבעיים ע"כ קבל מרע"ה השיעור מהלכה למשה מסיני או שסמכו עצמן אקרא כל אשר רוח חיים באפו דהכל תלוי בנשימת האף וכמבואר ביומא פ"ה ע"א ופסקו רמב"ם וטוש"ע. אבל כל שאחר שמוטל כאבן דומם ואין בו שום דפיקה ואם אח"כ בטל הנשימה אין לנו אלא דברי תורתינו הקדושה שהוא מת ולא ילינו אותו והמטמא לו אם הוא כהן לוקה אחר ההתראה…..מתוך הדברים למדנו מה שבנה פר"מ יסודו אם הקילו בהלנת המת למה לא נקל בטומאת כהן ליתא אם הקילו בהלנת המתים בשב וא"ת והלנת המת קיל נבוא להקל בקום ועשה בטומאת כהנים החמורה שאפי' על אביו חזקה צריכים קרא וכל זה לפי דעתו שהתירו הלנה וישתקע ולא יאמר.

שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן כה פרק ד

הבחנת קביעת המות בזה"ז, וביאור דברי הרמ"א באו"ח סי' ש"ל. ב, חיות האדם אם קשור בלב או במוח…. וכטעות הנ"ז לחשוב שבדיקת החוטם מראה על הפסקת פעולת המוח מצינו שכבר טעה השואל בשו"ת חכם צבי סי' ע"ז,שהבאתיו בספרי שם, ורצה להוכיח מההיא דיומא דאיתא דבודק עד חוטמו, דמבואר מזה דאפשר לחיות בלא לב דעיקר חיותא היא נשמת רוח באפיו.והגאון חכם צבי משיב לו ע"ז בתוקף, דהראיה הזאת היא דחויה מעיקרא ומבוארת הביטול, ואדרבא ממנו ראיה שהכל תלוי בלב, כי רש"י ז"ל דייק וכתב וז"ל דמר אמר בלב יש להבחין אם יש בו חיות שנשמתו דופקת שם ומר אמר עד חוטמו דזימנין דאין חיות ניכר בלבו וניכר בחוטמו, הרי הסכים רש"י ז"ל שהנשמה משכנה בלב אלא דלפעמים אף שהנשמה עדיין תוך הלב אין הדפיקה ניכרת בלבו, ר"ל מבחוץ על החזה, כיון שהדפיקה חלושההיא מבפנים, אבל הנשימה היוצאה מן הלב דרך הריאה היא ניכרת כל עוד שהלב חי, ודבר זה ברור מאד שאין נשימה אלא כשיש חיות בלב שממנוולצרכו היא הנשימה וכו' ודרך החוטם יוצא האויר החם מן הלב ונכנס בו אויר קר לקרר הלב, ואם אין לב אין נשימה, יעו"ש מה שמאריך בזה בהוכחות ומביא גם מס' שער השמים שכותב שרופא גדול מן הראשונים היה בודק אותות מזג הלב בנשימה עיי"ש. ואין כל חדש תחת השמש וכבר היה לעולמים שהיו כמה מגדולי החכמה שנטו לחשוב בכזאת שהחיות תלוי במוח, אך גדולים יותר באו וסתרו מחשבותיהם אלה, וכפי שכותב גם מזה בשו"ת חכם צבי שם….א

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קעד

בדבר השתלת הלב לחולה י"ט תמוז תשכ"ח. מע"כ ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם מהר"ר יצחק יעקב ווייס הגאב"ד מנשעסטער שליט"א. בדבר השאלה בהשתלת הלב לחולה מאיש אחר שהתחילו רופאים אחדים לעשות זה, איני רוצה להאריך בראיות ובסברות ובפלפולא, כי אני אומר שכל המוסיף לפלפל ולהביא ראיות הוא כגורע שמשמע שצריך ע"ז ראיות משום שלא פשוט כל כך ויבואו להקל לומר שאיכא למיפרך ואף שיהיו בדברי הבל מקליש זה כבר ויאמרו כי הרבנים חלוקים בזה שלכן שייך להקל ח"ו. ולכן אני אומר בתשובה להלכה ולמעשה דבר ברור ומוחלט ולא שייך כלל לדון ולפלפל בזה. כי שתילת הלב שהתחילו הרופאים לעשות בזמן האחרון הוא רציחת שתי נפשות ממש, שהורגין בידים את מי שלקחו ממנו הלב כי עדיין הוא חי לא רק ע"פ דיני התורה שנמסר לנו חשיבות מיתה, אלא אף לדברי הרופאים שיש מהם שמגידים האמת אומרים שעדיין הוא חי, אבל מצד רשעותם אין חוששים לחיות זה שלו שהוא רק חיי שעה ואף חיי ימים. וגם הורגים בידים מחיים ממש של הרבה שנים ולפעמים אף עשרות בשנים את החולהבמחלת הלב, כי ידוע שהרבה חולי הלב מאריכין הרבה ימים ושנים, ובזה שנוטלין ממנו לבו ומשתילים בו לב של איש אחר הא כולם מתו בזמן קצררובן בזמן של שעות, וקצתם מתו בימים מועטים, ואף האחד שבאפריקא שעדיין אף שעברו ערך ששה חדשים הוא חי, כבר הסכימו לפ"מ ששמעתישא"א לו לחיות. ופלא אף על המלכויות שבכל המדינות שמניחין לרופאים הרשעים לרצוח שתי נפשות בכל פעם מאחר שרואין כבר שאף אחד אינו חי מזה היה להם לענוש אותם כרוצחים גמורים כי אף שהסכימו החולים הרי הוא בטעות מצד הסתת הרופאים הרשעים, וגם בלא זה אין הסכמתם כלום שאין אדם רשאי להרוג אף את עצמו. זהו התשובה אשר יש לפרסמה בלשון זה לא פחות ולא יותר מנידון זה.

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קלב

קביעת עת המוות בעה"י ה' אייר תשל"ו מע"כ חתני הנכבד והאהוב לנו כש"ת הרה"ג מוהר"ר משה דוד טענדלער שליט"א. הנה בדבר ידיעת מיתת האדם מפורש בגמ' יומא דף פ"ה ע"א בנפל מפולת על האדם שמפקחין את הגל אפילו בשבת ובודקין עד חוטמו, ואיפסק כן ברמב"ם פ"ב משבת הי"ט ובש"ע או"ח סימן שכ"ט סעי' ד' שאם לא הרגישו שום חיות הוא בדין מת שהוא בבדיקת הנשימה, שאף אם הנשימה קלה מאד נמי הוא בדין חי שרואין זה ע"י נוצה וע"י חתיכת נייר דקה שמשימין אצל החוטם אם לא מתנדנד הוא בחזקת מת….אבל זהו באינשי שנחלו בידי שמים באיזו מחלה שהיא אבל באלו שהוכו בתאונת דרכים (בעקסידענט ע"י הקארס) וע"י נפילה מחלונות וכדומה שאירע שע"י התכווצות העצבים באיזה מקומות הסמוכים להריאה ולכלי הנשימה אינם יכולין לנשום וכשיעבור איזה זמן שינשומו אף רק ע"י המכונה יתפשטו מקומות הנכווצים ויתחילו לנשום בעצמם שאלו אף שאין יכולין לנשום בעצמן וגם לא ניכרין בהם עניני חיות אחרים אפשר שאינם עדיין מתים, וכיון שאתה אומר שעתה איכא נסיון שרופאים גדולים יכולין לברר ע"י זריקת איזו לחלוחית בהגוף ע"י הגידים לידע שנפסק הקשר שיש להמוח עם כל הגוף שאם לא יבא זה להמוח הוא ברור שאין להמוח שוב שום שייכות להגוף וגם שכבר נרקב המוח לגמרי והוי כהותז הראש בכח, שא"כ יש לנו להחמיר באלו שאף שאינו מרגיש כבר בכלום אף לא ע"י דקירת מחט ואף שאינו נושם כלל בלא המכונה שלא יחליטו שהוא מת עד שיעשו בדיקה זו שאם יראו שיש קשר להמוח עם הגוף אף שאינו נושם יתנו המכונה בפיו אף זמן גדול, ורק כשיראו ע"י הבדיקה שאין קשר להמוח עם הגוף יחליטו ע"יז ה שאינו נושם למת.

משנה מסכת אהלות פרק א משנה ו

אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד ואפי' גוסס זוקק ליבום ופוטר מן היבום מאכיל בתרומה ופוסל בתרומה וכן בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשם הותזו ראשיהם אף על פי שמפרכסים טמאין כגון זנב של לטאה שהיא מפרכסת

תלמוד בבלי מסכת חולין דף כא עמוד א

תנן התם: הותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין - טמאים, מאי הותזו? ר"ל אמר: הותזו ממש, ר' אסי אמר רבי מני: כהבדלת עולת העוף. א"ל ר' ירמיה לרבי אסי: כהבדלת עולת העוף לרבנן ולא פלגיתו, או דלמא כהבדלת עולת העוף לר"א בר"ש ופלגיתו? א"ל: כהבדלת עולת העוף לר"א בר"ש ופליגינן. איכא דאמרי, ר"ש בן לקיש אמר: הותזו ממש, ר' אסי א"ר מני: כהבדלת עולת העוף לרבי אלעזר בר"ש ברוב שנים.

רש"י מסכת חולין דף כא עמוד א

טמאים - דכיון דעשויין גיסטרא אע"פ שלא הובדלו לגמרי כדמפרש ואזיל הרי הם כמתים.

כהבדלת עולת העוף לרבנן - דבעו כל הסימנין

רמב"ם הלכות שחיטה פרק ג הלכה יט

בהמה שניטל ירך שלה וחללה עמה עד שתראה חסרה כשתרבץ הרי זו נבלה, כמו שנחתך חציה ונחלקה לשני גופות ואין השחיטה מועלת בה, וכן אםנשברה מפרקת ורוב בשר עמה או שנקרעה מגבה כדג או שנפסק רוב הקנה או שניקב הושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה מחיים ואין השחיטה מועלת בה, ואחד הבהמה ואחד העוף בכל הדברים האלה.

Summary:

In discussing a situation where one needs to violate שבת to ascertain whether an injured party is deceased, the גמרא concludes that life is assessed by whether one is still breathing.  However, one must also confirm by checking the heart, as there are times that life may not be properly assessed by checking breathing alone. While the conclusion would appear to be that the key factor in determining life is human breath, רש״י explains that in reality, the key factor is the heart beat.  However, רש״י explains the גמרא, sometimes breathing is needed to properly ascertain the existence of a heartbeat

The מהרש״ם also notes that an individual is still considered alive in שאר אברים and we can't simply rely on the lack of breathing.  The חכם צבי and חתם סופר both proceed to make the case (based on רש״י) that the lack of breathing alone is insufficient to establish brain death.  Based on these sources, the ציץ אליעזר concludes that brain death (where a person is on a respirator and not breathing but the heart is still pumpting) is not death.  רב משה appears to support this position in one responsa, ruling that a heart transplant is effectively murdering the donor of the heart. However, in a separate responsa, רב משה does appear to focus on brain activity and that where the brain stem is severed, the individual may be considered deceased.  The notion that brain death is considered death is further supported by the משנה in אהלות.