עניני בישול בשבת - הגסה - Serving Food Directly from the Crock-Pot on Shabbos

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף לד עמוד א

תניא, אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים, ואחד שופת את הקדרה, ואחד מביא את המים, ואחד נותן בתוכו תבלין, ואחד מגיס - כולן חייבין. והתניא: אחרון חייב וכולן פטורין! - לא קשיא: הא - דאייתי אור מעיקרא, הא - דאייתי אור לבסוף. בשלמא כולהו קא עבדי מעשה, אלא שופת את הקדרה מאי קא עביד? - אמר רבי שמעון בן לקיש: הכא בקדרה חדשה עסקינן, ומשום לבון רעפים נגעו בה.

רש"י מסכת ביצה דף לד עמוד א

מגיס - מנער בכף, שקורין קומיבר"א +לבחוש בקדרה+.
כולן חייבין - מביא את האור - משום מבעיר את הגחלת, דכשהוא מוליכה היא מתלבנה מרוח הליכתו, ומביא את העצים לאור - משום מבעיר, שופת קדרה - לקמיה מפרש מאי עביד, נותן מים ותבלין ומגיס - משום מבשל, שאף הוא אב מלאכה.

תלמוד בבלי מסכת שבועות דף יז עמוד ב

אמר רב הונא: זר שהפך בצינורא - חייב מיתה. ה"ד? אי דלא הפך לה לא מיעכלי, פשיטא! ואי דלא הפך בהו נמי מיעכלי, מאי קא עביד? לא צריכא, דאי לא הפך בהו מיעכלי בתרתי שעי, והשתא מיעכלי בחד שעתא, והא קמ"ל, דכל קרובי עבודה - עבודה היא.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לח עמוד א

אמר רב יהודה אמר שמואל: הניח ישראל בשר על גבי גחלים, ובא עובד כוכבים והפך בו - מותר. היכי דמי? אילימא דאי לא הפך ביה הוה בשיל, פשיטא! אלא לאו דאי לא הפך לא הוה בשיל, אמאי מותר? בישולי של עובדי כוכבים נינהו! לא צריכא, דאי לא הפך הוה בשיל בתרתי שעי, והשתא קא בשיל בחדא שעתא, מהו דתימא: קרובי בישולא מילתא היא, קמ"ל

חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף לח עמוד א

מהו דתימא קרובי בשול מילתא היא קא משמע לן. היה נראה דהכי קאמר קא משמע לן דלאו מילתא היא, אבל קשה הדבר דהא בעלמא (שבועות י"ז ב') קיימא לן דקרובי עבודה עבודה [היא], ועוד קשה דאמרינן בסמוך אבעיא להו הניח גוי והפך ישראל מהו אמר רב נחמן קל וחומר גמרו ביד גוי שרי גמרו ביד ישראל מבעיא, ומאי קל וחומר דאדרבא כיון דקרובי בשולא לאו מילתא היא כשתחלתו ביד גוי וגמרו ביד ישראל אסור דקרובי בשולא דעבד ישראל לאו מילתא היא, לכך הנכון דהכי פירושו מהו דתימא קרובי בשולא מילתא היא כדאמרינן בעלמא דקרובי עבודה עבודה [היא], קא משמע לן דאע"ג דמילתא היא בכאן הקילו לענין בשולי גוים לדון אחר תחלתו, והשתא אמרינן שפיר בסמוך גמרו ביד גוי שרי דהקילו בה לומר דקרובי בשולא לאליהוי מילתא, גמרו ביד ישראל כל שכן דשרי דהא משורת הדין קרובי בשולא בשולא, וכן פירש רבינו הרמב"ן ז"ל.

חידושי הריטב"א מסכת שבועות דף יז עמוד ב

והא קמ"ל דכל קרובי עבודה עבודה היא. ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן במסכת ע"ז (ל"ח א') הניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא גוי והפך בה מותר,ואוקימנא כגון דמעיקרא הוה בשיל בתרתי שעי והשתא על ידי גוי בשיל בחדא שעה, וקמ"ל דקרובי בישולא לאו בישולא הוא, ולא קשיא דאפילו הוי הא והא דאורייתא אפשר שהחמירה תורה בעבודה, וכל שכן דהכא אמרינן אדינא דאורייתא ודכוותה נמי לענין המבשל בשבת אפשר דהוי חייב, אבל התם בבשולי גוי דרבנן הקילו אפילו בהא, דליכא משום בנותיהן כיון שבא מקצתו על ידי ישראל,

תלמוד בבלי מסכת שבת דף יח עמוד ב

לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה, ואם עשה כן - למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. לימא בית שמאי היא ולא בית הלל! - אפילו תימא בית הלל, גזירה שמא יחתה בגחלים…. [אי הכי] צמר ליורה לגזור! - אמר שמואל: ביורה עקורה. -וניחוש שמא מגיס בה! - בעקורה וטוחה.

רש"י מסכת שבת דף יח עמוד ב

מגיס - מהפך בה, ובמבושל הוי בישול.

וטוחה - מכוסה בכיסוי שלה, וטוחה בטיט סביב, דכולי האי לא טרח, ומידכר.

תוספות מסכת שבת דף יח עמוד ב

דילמא מגיס בה - והוי צובע.

חידושי הרשב"א מסכת שבת דף יח עמוד ב

ומהא דקאמרינן ביורה עקורה וטוחה משמע דאפילו בעקורה איכא משום מגיס דהגסה בכלי ראשון כבישול, וקשיא לי אם כן האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין היאך מוציאין מהן בכף והלא מגיס, וי"ל דבהגסה ראשונה הוא דאיכא משום מבשל לגבי קדירה מפני שמערב את הכל ואיכא משום קרובי בישולא אבל בשאר הגסות לא דמראשונה ואילך ליכא בקדירה משום מבשל, והיינו דמפרשינן טעמא דעססיות ותורמוסין משום מחתה בגחלים ולא אמרינן משום מגיס, והיינו נמי דמשהין על גבי כירה קטומה ולא חיישינן דלמא מגיס, אבל ביורה של סמנין הוא דאיכא משום מגיס דדרכן בכךלהגיס תדיר כדי שלא יחרכו כדכתיבנא, וכן ראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב דמסתבר ליה דליכא משום מבשל מהגסה ראשונה ואילך, ועוד יש לי לומר דכל דבשיל כמאכל בן דרוסאי ליכא משום מגיס, דהא מגיס משום מבשל הוא דמחייב וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי תו ליכא משום מבשל, וכענין שאמרו בפרק כירה (מ' ב') בשמן למאן דאמר שמן אין בו משום בישול שמותר לתת אותו אפילו במקום שהיד סולדת בו.

ספר כלבו (1490) סימן לא

וצריכות להזהר שלא לתת אותן המים בעוד הקדירה על האש לפי שהן מערבות ומגיסות בקדירה כדי לערב יפה וקיימא לן דמגיס חייב משום מבשל אפילו בקדירה מבושלת כל זמן שהיא על האש, אבל ביורה עקורה אין בה משום מגיס, והא דפרכינן פרק קמא דשבת גבי יורה עקורה והלא מגיס בה לאו משום מבשל קאמר אלא משום צובע

בית יוסף אורח חיים סימן רנג

ובכל בו (סי' לא, לב.) כתוב שיש ליזהר מלתת מים חמין בעוד הקדרה על האש לפי שהן מערבות ומגיסות בקדרה כדי לערב יפה וקיימא לן דמגיס חייב משום מבשל אפילו בקדרה מבושלת כל זמן שהיא על האש

מגן אברהם סימן שיח ס״ק מב

וב"י סי' רנ"ג כ' בשם הכל בו דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדירה מבושלת כ"צ כל זמן שהיא על האש ע"ש

משנה ברורה סימן שיח ס״ק קי״ח

בשם הכלבו דכשהיא על האש חייב בהגסה אפילו במבושל כל צרכו

שער הציון סימן שיח אות קמח

ולא אדע הטעם, דמאי עדיפא הגסה מבישול ממש, וכל הפוסקים מודים דבמבשל כל צרכו אין בו משום בישול, וכן איתא בתוספתא בהדיא, ועלכל פנים בדיעבד בודאי אין לאסור בזה, וכדעת שאר פוסקים

שביתת שבת סימן שיח אות פא

ז״ל הכלבו...אבל ביורה עקורה אין בה משום מגיס עכ״ל והביאו הב"י ס"ס רנ''ג בקצרה ותמהו בזה הרבה וכן בס' ט"א כתב שדברים אלי תמוהים מאד בקדרה מבושלת לא מצינו לשום מפרש שיש בו משום חיוב מגיס כלל ואי משוס שהקדרה על האש מה בכך הרי כתב הרמב'ם שהמבשל דבר שהיה מבושל אפי' על האור ממש אינו אלא אסיר מדרבנן וא"כ ה"ה מגיס עכ"ד בקצרה…..ואפ"ל בדוחק לד' הכלבו דכמו שכתב הר״ן בספ"ק לענין צמר ליורה שאע"פ שקלטי העין דרך הצבעים להגיס בהן תמיד כרי שלא יחרכו, כן ס"ל להכלבו גס בתבשילין המצטמקים שאע'פ שכבר נתבשלו דרך להגיס בהן בעודן על האש כדי שלא יתרכו ויתדבקו בדופני הקדרה ועוי"ל בטעמא דמגיס חמיר טפי משוס דיש מיני גריסין וקמחיס שע"י התדבקיתס יחד אין מתבשלין יפה שאין מגיע להם רתיחת המים

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן עד אות ט

תשובות קצרות בענייני הטמנה, בישול, ברירה, טחינה, לישה ורחיצה בשבת בע"ה אלול תשל"ה. מצאתי לנחוץ להעתיק מה שהשבתי תשובות קצרות נחוצות למעשה לידידי הרה"ג שמעון איידער שליט"א בעניני שבת המצויין, וכדי שלא אצטרך להאריך בתוכן השאלות אכתוב תוכן דברי ידידי מהרש"א….כשהקדרה כבדה וקשה להסירה מן האש האם מותר להוציא בכף במבושל כל צרכו. תשובה: אם הקדרה כבדה אם הוא על האש שאיכא איסור מדרבנן אסור אפילו להוציא בכף, ול"ד להא שכתב המ"א בס"ק מ"ד דנהגו היתר במיני קטניות שמוציאין אותן בכף אף שהוא סובר דאיכא איסור גם אחר שהורידו מן האש, דמ"מ כשהוא על האש דאיכא טעם לאסור כדכתב התפא"ש ואיכא גם דעת הכל בו שהוא אסור מדאורייתא אף שלא מובן הדבר, ואיכא קצת טעם לע"ד דאף שהקדרה הוא מבושל כל צרכו, סובר שאירע הרבה פעמים שאיכא קרטין דלא נתבשלו כל צרכן אף שהן ראוין לאכול דהוא אגב רובא דרובא מהקדרה שהוא מבושל כל צרכו, והגסה שמערב כשהוא על האש עושה שיתבשל גם הם, לכן חמור ויש לאסור אף בקדרה כבדה, אבל כשסלקן מן האש אין להחמיר בקדרה כבדה כבמג"א.

שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן נט אות ה

גם שמעתי בשם הרב הגאון מקוטנא זצ"ל דבמים לבד אין בו משום מגיס. ומותר לעשות כן:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף יח

האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור, אם לא נתבשל כ"צ אין מוציאין בכף מהם שנמצא מגיס ואיכא משום מבשל ואם נתבשל כל צרכו מותר אבל צמר ליורה אע"פ שקלט העין אסור להגיס בו (פי' לנענע אותו בכף). הגה: ולכתחלה יש ליזהר אף בקדירה בכל ענין. (פסקי מהרי"ו).

משנה ברורה סימן שיח ס״ק קיז

אף בקדירה וכו' - אלא יהפוך הקדירה לקערה ולא יוציא בכף ועיין באחרונים דלא נהיגין להחמיר בזה דבאמת העיקר כמו שכתבנו מתחלה דמבושל כל צרכו אפי' להגיס מותר וכמבואר לקמן בסימן שכ"א סוף סי"ט והרוצה להחמיר יחמיר בהגסה ממש אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל בנתבשלה כל צרכה ואינה על האש:

רמב"ם הלכות שבת פרק ג הלכה יא

אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס בה וזה מצרכי הבישול הוא ונמצא כמבשל בשבת, ומותר להחזיר מכירה לכירה אפילו מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה אבל לא מכירה לטמינה ולא מטמינה לכירה. /השגת הראב"ד/ אסור להכניס מגריפה לקדירה והיא על האש להוציא ממנה. א"א הפריז על מדותיו שאסר אפי' להוציא מן הקדירה במגריפה.

מגיד משנה הלכות שבת פרק ג הלכה יא

אסור להכניס מגרפה לקדרה והיא על האש. יתבאר פ"ט שהמגיס חייב כמבשל וברייתא היא ביום טוב (דף ל"ד) פ' המביא כדי יין ושם אכתוב דעת קצת מפרשים ז"ל שלא אמרו אלא בהגסה ראשונה וכאן נראה שרבינו כתב זה ממה שאמרו סוף פ"ק (שבת י"ח ב') ודילמא מגיס. ונ"ל שאין דברי רבינו אמורין במבושל כל צרכו דהתם ודאי אפילו מחזירן ע"ג האש ומבשלן פטור כמו שיתבאר פ"ט כיון שכן אין לגזור בהכנסת מגרפה אבל באינו מבושל ודאי יש לחוש לדעתו ז"ל שכתב פ"ט. ובהשגות א"א הפריז על מדותיו שאסור להוציא אפילו מן הקדרה במגרפה עכ"ל. ומה שנ"ל כתבתי והוא שכל שאין בהגסה ממש חיוב הכנסת המגרפה מותר וכל שיש בהגסה חיוב אסור להכניסה ובפ"ט אכתוב עוד בזה:

חזון איש אורח חיים סימן לז אות טו

סימן שי"ח סי"ח אס לא נתבשל כ"צ אין מוציאי בכף מהם כו׳ ברשב"א הוכיח דאם הגיס פעם אחת וכבר נתבשל כמב"ד אין איסור בהגסה מהא דמותר גרופה וקטומה לרבנן דחנניא ואסרי אינה גרופה….אלא דאכתי לא מוכרע אי הטעם משום דאין הגסה אחר הגסה ולפ"ז המגיס הגסה ראשונה אחר שנתבשל כמב"ל חייב או הטעם דכל שאינו משום בישול אין בו משום הגסה ואפי' הגסה ראשונה אבל קדם שנתבשל כמב"ד יש הגסה אחר הגסה….ולא מצינו מי שאסר הגסה לאחר שנתבשל כ"צ….ואין נפקותא בין הוא על האש העבירו מעל האש דאם בישל כ"צ מותר גם על האש ואם עדיין לא בישל כ"צ גם כשהעבירו אסור….ודברי הכלבו שהביא ב"י סי' רנ"ג דאסור ליתן מים חמים לתוך הקדירה כ"ז שהיא על האש משום מגיס וכל זמן שהיא על האש חייב משום מגיס…..ואחרי שדעת הרמב"ן [לאחר גיסה ראשונה] והרשב"א והרא"ש והר"ן דלאחר שבשיל כ"צ שאין בו משום בישול אין בו משום מגיס והמ"מ פי' גם דעת הר"מ כן אפשר להקל בדבר ואמנם בהגסה ממש בזמן שהוא על האש ראוי לפרוש אחרי שלדעת הר"מ היא מלאכה דאוריתא כפי מה שפירשו הכלבו מ"מ ליטול בכף שהוא רק מדרבנן כדמשמע מל' הר"מ אסור כו' ונמצא כמבשל ומשמע שאינו מבשל ממש וכ"ה בהדיא במ"מ יש לסמוך להקל כש"פ אפי' כשהוא על האש וכמש"כ הראב"ד ובמ"ב כתב להחמיר ליטול בכף כל זמן שהוא על האש אף בנתבשל כ"צ ונראה דברוצה להשאיר הקדירה כשהיא על כירה שאינה גרופה שאם יסלקה לא יוכל להחזיר ואין לו תקנה אלא ליטול בכף אפשר להקל

Summary:

The גמרא appears to conclude in two locations that hastening/accelerating the cooking process is considered to be cooking.  However, in discussing בישול עכו״ם, the גמרא appears to exclude hastening cooking as an act of cooking. The ריטב״א explains that בישול עכו״ם is the exception to the rule and generally hastening cooking is deemed to be cooking, probably including hastening cooking for purposes of violating בישול בשבת.

The גמרא in a different location takes this one step further, implying (assuming, like רש״י, the discussion is בישול and not צובע) that this prohibition would even apply where the pot is no longer on the fire.  The רשב״א explains (second answer) that this must be dealing with a situation where the food is cooked (to מאכל בן דרוסאי, which is his definition of fully cooked). However, if the food was not yet cooked, then stirring would be a problem, even off of the fire.  This would appear to allow for stirring fully cooked food (we generally are concerned for בישול בשבת until the point that the food is fully cooked in accordance with the view of the רמב״ם), even while it is on the fire.

However, the כלבו adds a significant stringency: even food that is fully cooked may not be stirred while the food is still on the fire.  This stringency is cited by the בית יוסף and the מגן אברהם/משנה ברורה. The שער הציון notes the difficulty in explaining this stringency.  The שביתת שבת and אגרות משה attempt to explain the logic behind the stringency of the כלבו, noting a concern for small grains that may not have been exposed to liquid and therefore not cooked.  Likely based on this reasoning, the אבני נזר rules that one may stir a liquid (e.g. soup), as the reasoning for the concern does not apply. The רמ״א cites an even more extreme opinion, seemingly restricting all stirring, even where the pot is fully cooked and off the fire.  The מ״ב rejects this stringency of the רמ״א, allowing only for the stringency (הרוצה להחמיר) in the situation cited by the כלבו. Whether scooping food from a pot is equivalent to stirring food appears to be the subject of debate between the רמב״ם and the ראב״ד.

Based on the various potential reasons to be lenient regarding serving food from a pot while on the fire, the חזון איש does leave room for one to be מקיל, where necessary (e.g. where removing a crock-pot insert is not practical).