תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטו עמוד א
אמר רבינא: אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן, הכי אמר הלל משמיה דגמרא: לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, משום דסבירא לן: מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאורייתא - ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו - הני מילי דאורייתא בדאורייתא, או דרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא ודרבנן - אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא. מאן תנא דשמעת ליה מצות אין מבטלות זו את זו - הלל היא. דתניא: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר על מצות ומררים יאכלהו. אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל. דתניא: יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן - תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו - אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. מתקיף לה רב אשי: אי הכי, מאי אפילו? אלא אמר רב אשי: האי תנא הכי קתני: יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן, כדרך שהלל אוכלן - תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו - אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן - מברך על אכילת מצה ואכיל,והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל.
רש"י מסכת פסחים דף קטו עמוד א
שהיה כורכן בבת אחת - פסח מצה ומרור.
זכר למקדש כהלל - זכר למה שהיה עושה הלל בזמן שבית המקדש קיים שהיו אוכלים פסחיהם.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ו
ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן, ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ואחר כך מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הזבח ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר תחלה, ומברך ברוךאתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הפסח ואוכל מגופו של פסח, ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח ולא של זבח פוטרת של פסח. בזמן הזה שאין שם קרבן אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, וחוזר ומברך על אכילת מרור ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו, וזו מצוה מדברי סופרים, וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש
לחם משנה הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ו
ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך וכו'. קשה כיון דהוא חשש לדהלל ודחכמים איך כתב בזמן שביהמ"ק קיים רצה עושה זה ואם רצה עושה זה היה לו לומר דליעבד לתרוייהו מספיקא כמו בזמן הזה והתימא הזה הוא גדול יותר על דברי ה"ה ז"ל שכתב ובגמרא חששו לדברי הללו כו' ולזה כתב רבינו וכו' דא"כ היה לו לומר דיעשה שניהם כדפרישית. עוד יש להקשות על דברי רבינו ז"ל דכיון דהוא רוצה לצאת מידי ספיקא דהלל הא הלל משמע בגמ' (דף קט"ו) דהיה כורך הפסח והמצה והמרור יחד משום דהיה מדקדק הכתוב שאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וא"כ הך וכורך מצה ומרור היה לו לכותבו אחר אכילת החגיגה והיל"ל שם וכורך פסח מצה ומרור וכורך וכו'. ונ"ל שזהו מה שהשיגו הראב"ד ז"ל באומרו ומ"מ לא דייק זה הסדר כלומר הוא רצה לצאת ידי הלל ולא דייק שהיה לו לומר זה וכורך יחד עם הפסח אחר אכילת הזבח וכמו שזכרתי, וה"ה ז"ל כתב שלא נתבאר טעם הראב"ד, ול"נ שטעמו הוא זה. ולקושיא הראשונה יש לפרש דלעולם בעי רבינו אפילו בזמן בית המקדש שיעשה שניהם וכדכתב למטה לצאת מידי ספיקא דהלל ומאי דקאמר ואם אכל איירי רבינו לענין הברכות כלומר דאם אכל הכורך תחלה מברך על אכילת מצות ומרורים ופוטר מה שיאכל אח"כ כל אחד לבדו ואם אכל כל אחד ואחד תחלה מברך על כל אחד ואחד תחלה ופוטר הכורך שיעשה לבסוף דאם הכורך הוא בדין אינו הפסק שאכל כל אחד תחלה בין הברכה והכורך דהכל מענין אחד הוא והרי הוא כמו [ברכות מ' א] גביל לתורי וכן בהפך כשהכורך תחלה דפוטר ברכתו מה שאוכל אחרכך כל אחד לבדו:
תוספות מסכת פסחים דף קטו עמוד א
אלא מברך אמצה ואכיל ומברך אמרור כו' - אם היה כורך שניהם יחד תחלה הוה אתי מרור דרבנן ומבטל למצה ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחלה כשהיה כורכן אחר כך אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן ומיהו אי הוה קיימא לן כהלל הוה עבדינן הכי מצה לחודא והדר מצה ומרור בכריכה כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה כהלל הוה דרבנן ודרבנן.
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן תעה ס״ק ז
כדי. עיין ט"ז. הנה בפסחים קט"ו א' פלוגתא...והב"ח כתב דהאידנא ליכא מצוה כלל....ופשיטא דאם סח בין ברכה לכריכה דאין חוזר ומברך. ואמנם התוספות שם ד"ה אלא ב' כתבו דמשום הכי צריך עתה כל אחד לבדו ואח"כ שניהם יחד, דאם יאכל שניהם כאחד אתי מרור דרבנן עתה ומבטל מצה דין תורה, ואם יאכל תחלה מצה לחוד ואח"כ מצה דרשות מבטל מצה למרור דרבנן בזמן הזה, וכתבו אח"כ, ומיהו אי הוה קיימא לן כהלל כו' דרבנן ודרבנן כו', ירצו בזה, דתחלה כתבו דיראה דהלכה כהלל בזמן המקדש כורך מצה ומרור (בלא פסח), והוא הדין עתה בעי כריכה מדרבנן, ואי אפשר עכשיו גם להלל דמרור דרבנן מבטל מצה דין תורה, משום הכי אף להלל צריך עתה לכתחלה כל אחד בפני עצמו ואח"כ שניהם יחד מדרבנן כמו בשל תורה כו', ועל זה כתבו ומיהו אי הוה ברירא לן דהלכה כהלל היה תקנה אחרת, יאכל תחלה מצה ואח"כ מצה ומרור בכריכה, ולא הוה מצה רשות, דמדרבנן בעי כריכה וכר"מ ז"ל [הנ"ל] דכורך היינו מצה ומרור בלא פסח. וממילא לדידן בעי כריכה מדרבנן כעין של תורה, אלא דמספקא לן כמאן הלכה ושמא כרבנן ואתי מצה דרשות ומבטל למרור דרבנן, לכך צריךתחלה כל אחד בפני עצמו ואח"כ שניהם יחד, שמא כהלל. ואי קשיא "זכר" למקדש, הא מדרבנן מצוה הוא, ואי דאין הכי נמי קאמר מדרבנן זכר למקדש, א"כ יאמר כן באוכל מרור לחוד זכר למקדש דהיה אוכל המרור סמוך לפסח כו', ואפשר שאומרים זכר למקדש בכריכה להודיע שעתה אין רשאים לצאת בכריכה לחוד, דהוה מבטל מרור דרבנן למצה דין תורה, ומשום "זכר" למקדש דשם היה יוצאין לכולי עלמא בכריכה לחוד דשניהם דין תורה, וכאמור. ומיהו אף האידנא מצה דרבנן הוה לכרוך להלל, ודווקא לכתחלה כל אחד בפני עצמו ואח"כ הכריכה, אבל להיפך לא, דאיך יברך עלאכילת מצה, ומרור מבטל ליה, הלכך אי אפשר אלא תחלה לצאת ידי מצה דין תורה (אף להלל בזמן הזה) וידי מרור דרבנן. ובזה נתבארו גם דברי הט"ז.ועיין פרי חדש [אות א ד"ה וכורכה] וחק יעקב [ס"ק יב], והנראה לענ"ד כתבתי.
הגדה של פסח - שיח הגרי״ד אות ס״ה
בגמ׳ פסחים נחלקו הלל ורבנן...ע״ש תוס׳ ד״ה אלא….ולפי זה מה שאוכלים כורך בזמן הזה הוא משום דלהלל בזמן הזה מדרבנן איכא מצוה לאכול מצה יחד עם מרור בכריכה, ואולי הלכה כהלל דצריך לאכול כורך, יצא לפי זה דאין הקיום של אכילת כורך קיום של זכר למקדש מדין דציון בעיא דרישה (סוכה דף מ״א), אלא דהקיום הוא מצות מצה ומרור מדרבנן, וכוונת הגמרא דאוכלים כורך זכר למקדש, אין פירושו דזהו קיום המצוה של אכילה זו אלא דשהוא הטעם שהתקינו חכמים לאכול מצה ומרור בכריכה, משום דכן היה הדין במקדש דצריך לאכול מצה יחד עם מרור בכריכה, לכן בזמן הזה שהתקינו לקיים מצוה זו מדרבנן, צריך לקיימה בכריכה אבל המצוה היא מצות מצה ומרור מדרבנן….והנה הרמב״ם בפ״ח כתב...יוצא לפי זה דכורך לשיטת הרמב״ם הוא תקנה זכר למקדש, וכל קיומו של כורך הוא רק קיום של זכר למקדש מדין דציון בעיא דריש, אבל אין מותו מצה מצה ומרור כלל, דהרי כבר יצא ידי חובת מצות מצה ומרור כשאכל כל אחד לחוד
הסיבה
טור אורח חיים הלכות פסח סימן תעה
ואח"כ נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרו....וכתב אבי העזרי שאין לטובלו בחרוסת דב' טיבולין מצינו בזמן הזה דרגילין למיעבד כהלל ג' לא מצינו ור' שמעיה בשם רש"י כתב שצריך לטובלו בחרוסת וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל וטובלו בחרוסת שכן היה הלל עושה אוכל פסח מצה ומרור וטובל בחרוסת כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל מספקא לי בכריכה אי בעי היסיבה כיון דמרור לא בעי היסיבה ובעל המנהיג כתב דבעי היסיבה בעבור המצה שבאה זכר לחירות
בית יוסף אורח חיים סימן תעה
ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם מרור ביחד וכו'. שם תניא אמרו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר (במדבר טיא) על מצות ומרורים יאכלוה….כתב אחי ה"ר יחיאל מספקא לי בכריכה אי בעי הסיבה וכו'. ולי נראה דפשיטא דבעי הסיבה שהלל כשהיה כורך בהסיבה היה אוכל שהרי מצה דכריכה היתה עולה לו לאכילת מצה דמצוה וקיי"ל דמצה צריכה הסיבה ואע"ג דמרור אינו צריך הסיבה אם רצה לאכלו בהסיבה אין בכך כלום וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ז ה"ח) שכתב אימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות ושאר אכילתו ושתייתו אם הסב הרי זהמשובח ואם לאו אינו צריך עכ"ל ומדלא כתב אבל מרור אינו אוכלו בהסיבה משמע שאם רצה לאכלו בהסיבה אין בכך כלום אע"ג דאיכא למידחי דאכילתו ושתייתו משמע אכילה ושתייה שאינה של מצוה ולאפוקי אכילת מרור כתב כן י"ל דהיינו כי היכי דלא נימא דאכיל מרור בהסיבה הוי משובח אבל אין הכי נמי שאם רצה לאכלו בהסיבה אין בכך כלום וכיון דמצה צריכה הסיבה והיא מעכבת בה צריך לאכול מצה ומרור דכריכה בהסיבה:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעה סעיף א
ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור וטובלה בחרוסת. הגה: ויש אומרים דאין לטובלו, וכן הוא במנהגים וכן ראיתי נוהגין. ואומר: זכר למקדש כהלל, ואוכלן ביחד בהסיבה.
אמירת ״זכר למקדש״
שו"ת מהרש"ל (1510 - 1567) סימן פח
ויניח השלישית ויתפוס השנייה ויפרוס משתיהן ויברך על אכילת מצה...ואחר כך יקח המרור ויברך על אכילת מרור זכר לשיעבוד ומ"ה לא שייך ביה הסיבה ומ"מ יטבול בחרוסת זכר לטיט של מצרים ואח"כ יעשה כריכה זכר לפסח בהסיבה ויאמר עליו כך היה הלל הזקן עושה כו' ויטבלנו בחרוסת
ספר המנהגים (טירנא) ליל הסדר
יקח מצה שלישית וכורכה עם לטו"ך או עם קרי"ן ויאכל כזית בהסיבה בלא טיבול ובלא ברכה זכר למקדש כהילל.
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תעה אות ג
ובמנהגים שלנו (מהר"א טירנא עמ' נב) שיעשה הכריכה בלא טיבול ונוהגים לומר זכר למקדש וכו' וכן ראיתי כתוב על שם מהרי"ל (עי' סדר ההגדה סי' לו):
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעה סעיף א
ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור וטובלה בחרוסת. הגה: ויש אומרים דאין לטובלו, וכן הוא במנהגים וכן ראיתי נוהגין. ואומר: זכר למקדש כהלל, ואוכלן ביחד בהסיבה.
דין הפסק
טור אורח חיים הלכות פסח סימן תעה
ויברך על השלימה המוציא ויבצע….אח"כ יקח כזית...ויברך על אכילת מרור ויאכלנו בלא היסיבה...ואח"כ נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור….וכתב עוד הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה כהלל דהא משום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן לחומרא כתרוייהו ה"נ לענין ברכה צריכין למיעבד שיעלה לשניהם ובשיחת חולין צריך ליזהר אבל טול ברוך לא הוי הפסק:
בית יוסף אורח חיים סימן תעה
ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה….וכתב עוד הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא ישיח עד שיעשה כריכה כהלל וכו'. כ"כ האגור (סי' תתיא) בשם בעל המאור
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעה סעיף א
ומשבירך על אכילת מצה לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו.
ט"ז אורח חיים סימן תעה ס״ק ז
כדי שתעל' ברכת וכו'. פי' להלל יהי' זה עיקר מצוה בזו ע"כ היא שייכא לברכת דאכילת מצה דע"ז קאי ג"כ ולא הוי הפסק אלא במה דלא צריך ליה אבל במה שצריך כגון טול כרוך לא הוי הפסק ולכאורה הי' נראה שאם הפסיק בין הברכה לכריכה שצריך לחזור ולברך המוציא ועא"מ בשביל הכריכה כמו בהמוציא בשאר השנה כמ"ש סי' קס"ז ס"ו וכאן נמי צריך לצאת ידי הלל דהא אמרינן בגמ' השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולאכמר עבדי' כחומרא דתרוייהו אלא שהטור כ' הרוצ' לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כו' משמע בדיעבד אין לחוש לחזור ולברך:
ב"ח אורח חיים סימן תעה
ומה שכתב וכתב עוד הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח וכו'. כלומר דעיכובא ודאי ליכא דאינה רק זכר למקדש ואף להלל גופיה אין צריך לאכול מצה ומרור ביחד בזמן הזה דליכא פסח דשפיר יוצא ידי חובתו במה שמברך אמצה לחודיה ואכיל ומברך אמרור לחודיה ואכיל אלא דמכל מקום כיון דאמרינן דמשום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר בזמן שבית המקדש היה קיים עבדינן לחומרא כתרווייהו אף בזמן הזה כאילו היה בית המקדש קיים ובעי ליה למיהדר ולמיכרך מצה ומרור ואכיל א"כ ממילא בעינן למיעבד נמי לענין ברכה כאילו היה בית המקדש קיים שלא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה דאע"ג דאין לו לחזור ולברך כדאמר להדיא ואכיל בלא ברכה מ"מ כי היכי דליעביד זכר למקדש ממש נכון להזהר בכך ומקיים מצוה מן המובחר:
ביאור הלכה סימן תעה
ואומר זכר למקדש - קשה הלא אמירה זו הוי הפסק בין ברכה לכריכה והמחבר בעצמו מסיים שאין לו להסיח וכו' כדי שתעלה ברכת אכילה וכו'.ודוחק לומר דגם אמירה זו הוי מענין הסעודה כמו טול בריך. ובאמת לא מצאתי לשום פוסק האי לישנא שכתב המחבר רק כתבו דכריכה זו הוא זכר למקדש אבל לא הזכירו שיאמר זכר למקדש ואולי לאו דוקא כתב המחבר ואומר ואוכלן וכו' אלא שצריך מתחלה להתחיל לאכול ואח"כ יאמר הגדה זו ולולא דמסתפינא הוי אמינא דצ"ל במחבר וטובלה בחרוסת זכר למקדש כהלל וכלשון הש"ס וכל הפוסקים והאי ואומר הוא שיטפא דלישנא וצ"ע:
שו"ת יחוה דעת חלק א סימן יט
שאלה: האם רשאים לומר לפני אכילת כורך בליל פסח, הנוסח: זכר למקדש כהלל הזקן וכו', או יש לאסור אמירת הנוסח הנ"ל עד לאחר אכילת הכורך,משום הפסק? תשובה….הגאון בעל משנה ברורה בביאור הלכה כתב על זה….וראשית כל נקדים ונאמר שבאמת מצאנו כמה פוסקים שכתבו כדברי מרן השלחן ערוך, שאומר זכר למקדש כהללוכו', לפני הכריכה. ומהם: מהר"ם בן זרח, תלמיד הרא"ש, בספר צדה לדרך (מאמר ד' כלל ג' פרק י"א). והרמ"א בדרכי משה (סי' תע"ה אות ג').ומהרש"ל בתשובה (סי' פ"ח).....(וחכם אחד מחכמי זמנינו כתב, שהואיל ולא הובא דבר זה בבית יוסף, כנראה שמה שכתוב בשלחן ערוך, ואומר זכר למקדש כהלל וכו',הוא מדברי הרמ"א בהגה, על פי מה שהובא בדרכי משה. וטעו המדפיסים וכתבוהו באשורית כאילו הוא מדברי מרן ע"כ. וגם זה אינו, כי כל יקר ראתה עיני בשלחן ערוך שנדפס בחייו של מרן רבינו הגדול רבי יוסף קארו זצ"ל, בלי הגהות הרמ"א, ושם כתוב כנוסחא שלפנינו בשלחן ערוך, אות באות תיבהבתיבה. ונודע שישנם הרבה דברים שכתבם מרן בשלחן ערוך אף שלא הובאו בבית יוסף). והטעם שלא חשש מרן להפסק באמירה זו בין הברכות לכריכה, כי מבואר בתוספות (פסחים קטו ע"א) בד"ה אלא אמר רב אשי, שאף לדעת הלל שסובר שצריך לכרוך המצה והמרור ביחד ולאוכלם בבית אחת, זהו רק לכתחילה, אבל בדיעבד כיון שאכלם בזה אחר זה יצא ידי חובתו. ואין אנו חוזרים וכורכים ואוכלים אותם ביחד, אלא לקיים זכר למקדש...ומאחר שדברים אלו זכר למקדש כהלל, הם מן הענין, אפילו לכתחילה רשאי לאומרם, שהרי מן הדין אפילו שיחת חולין אינה אסורה לאחר אכילת מצה ומרור, מאחר שכבר יצא ידי חובתו לכל הדעות, ולכן...אין בו חשש הפסק כלל וכלל, אלא אדרבה נכון וראוי לאומרו כדברי מרן השלחן ערוך ושאר פוסקים הנ"ל.ומנהגם של ישראל תורה הוא. וכבר אמרו בירושלמי (מעשר שני פרק ה' הלכה ב'): כל הלכה שהיא רופפת בידיך צא וראה היאך הצבור נוהג, ונהוג כן.
ערוך השולחן אורח חיים סימן תעה סעיף ז
ולפיכך אנו אוכלין תחלה מצה לחוד ומרור לחוד ואח"כ נוטלין המצה השלישית כדי לקיים בה מצוה ושמין המרור בין המצה וכורכן יחד ואוכלן בהסיבה ואומרים זכר למקדש כהלל
Summary
The גמרא cites a debate between הלל and the חכמים as to whether the מצוה is to eat the מצה by itself or together with מרור and קרבן פסח (or, as understood by the רמב״ם in contrast to רש״י, together with only מרור). According to הלל, one may/should eat them together since אין מבטלות זו את זו, the two מצוות can be fulfilled/consumed together. However, the חכמים require/allow that they be eaten separately. However, where one is דאורייתא (e.g. מצה nowadays) and one is דרבנן (e.g. מרור nowadays), even הלל would agree that they may not be eaten together. The גמרא concludes that השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, nowadays one should make a ברכה on מצה, eat מצה, make a ברכה on מרור, eat מרור and then eat both together, זכר למקדש כהלל, as is our current practice.
What would be the הלכה in the event we had the בית המקדש and קרבן פסח? The רמב״ם appears to allow for one to pick either approach: (a) in accordance with the opinion of הלל, one ברכה should be recited on מצה and מרור, which are then to be eaten together (and then קרבן פסח is eaten separately), OR (b) a ברכה is recited on מצה then eaten, a ברכה is recite on מרור then eaten and subsequently, one would recite a ברכה on the קרבן פסח before consuming that separately as well. The לחם משנה assumes that notwithstanding the literal language of the רמב״ם, he would require fulfilling both הלל and the חכמים's methods מספק.
The בעלי תוספות explain that if we truly ruled like הלל, nowadays we would skip מרור and go straight to כורך. Since מרור is דרבנן today, there would be no conflict in fulfilling it through כורך, since כורך is also a דרבנן practice based on זכר למקדש. (In contrast, fulfilling מצה with מרור would be a conflict, as מצה is דאורייתא.) It is only out of deference to the חכמים that we eat מרור separately. The פרי מגדים notes that it is evident from תוספות that our eating of כורך nowadays is a fulfillment of the opinion of הלל and not just a זכר למקדש. As explained by Rav Soloveitchik, this does not appear to be the view of the רמב״ם (based on the manner in which he formulates the דין),
The מהרש״ל and דרכי משה discuss the practice to recite the זכר למקדש prior to eating כורך. This custom is codified by the מחבר. (It is interesting to note that רב עובדיה quotes an opinion - that he rejects - that suggests that this was really the codification רמ״א and not the מחבר and the lack of italics is simply a טעות סופר, as this was only referenced in the דרכי משה and not the בית יוסף.)
The טור rules that one should avoid a הפסק between מצה and כורך. This is codified by the מחבר as well. The ט״ז goes as far to suggest that if one makes a הפסק before כורך a new ברכה would be required.* The ב״ח is less concerned for the הפסק issue. It would appear that the difference in approach to the concern of הפסק between the ב״ח and the ט״ז may be a reflection of the תוספות vs. רמב״ם distinction outlined above as to the nature of the מצוה of כורך.
The ביאור הלכה raises unresolved concerns with the basis/conclusion of the שלחן ערוך to recite the זכר למקדש statement prior to eating כורך based on the הפסק concerns. יחוה דעת defends the practice of reciting זכר למקדש and dismisses the הפסק concerns. The ערוך השלחן may be avoiding this issue altogether by reciting זכר למקדש after eating כורך.
*The ט״ז seems to suggest that if a הפסק were made then both a new על אכילת מצה and a new המוציא would be required. While it is understandable/debatable whether the הפסק would require a new ברכת המצוה, it is quite difficult to understand why the הפסק would trigger a requirement for a new ברכת הנהנין of המוציא. After all, the הפסק should not be any worse than speaking during a meal in general.
