תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כט עמוד ב - דף ל עמוד א
אמר רב: חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו - אסור. שלא בזמנו, במינו, - אסור, שלא במינו - מותר. במאי עסקינן אילימא בנותן טעם, שלא בזמנו שלא במינו מותר? הא יהיב טעמא! אלא במשהו. חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור, רב לטעמיה. דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה, במינו - במשהו, שלא במינו - בנותן טעם. רב גזר חמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו, ושלא בזמנו במינו אסור, כרבי יהודה. ושלא במינו - מותר.דשלא בזמנו ושלא במינו אטו מינו - כולי האי לא גזרינן. שמואל אמר: חמץ בזמנו, במינו - אסור, שלא במינו - מותר. שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו - מותר. חמץ בזמנו במינו אסור, שמואל לטעמיה, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה, במינו - אסורין במשהו, שלא במינו - בנותן טעם. שלא במינן אטו מינן - לא גזר. שלא בזמנו, בין במינן בין שלא במינן - מותרין, כרבי שמעון [רש״י: דלאחר זמנו שרי, ואפילו בנותן טעם נמי שרי]. ורבי יוחנן אמר: חמץ בזמנו, בין במינו ובין שלא במינו -אסור בנותן טעם. שלא בזמנו, בין במינן בין שלא במינן - מותר. חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם - רבי יוחנן לטעמיה, דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה, בין במינן בין שלא במינן - בנותן טעם. שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו - מותרין - כרבי שמעון. אמר רבא: הלכתא, חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו - אסור במשהו, כרב. שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו - מותר, כרבי שמעון. ומי אמר רבא הכי והאמר רבא: רבי שמעון קנסא קניס, הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא! - הני מילי - בעיניה, אבל על ידי תערובת - לא. ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא.
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף עד עמוד א
מתני'. אלו אסורין ואוסרין בכל שהו: יין נסך, ועבודת כוכבים….תנא מאי קחשיב אי דבר שבמנין קחשיב, ליתני נמי חתיכות נבילה אי איסורי הנאה קא חשיב, ליתני נמי חמץ בפסח! א"ר חייא בר אבא, ואיתימא ר' יצחק נפחא: האי תנא תרתי אית ליה, דבר שבמנין ואיסורי הנאה.
גירסת ושיטת ר״ת
תוספות מסכת פסחים דף ל עמוד א
ועוד אומר ר"ת דלא גרסי' במשהו כרב וכן משמע בה"ג דלא גרס ליה וסבר רבא גם בחמץ כר' יוחנן והא דלא פסק בהדיא הלכה כר' יוחנן משום דה"א דלא פסק כוותיה אלא בזמנו אבל שלא בזמנו לא דלא תקשי דרבא אדרבא
רי"ף מסכת פסחים דף ז עמוד ב
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור ומדלא קא יהיב שיעורא למלתיה שמע מינה במשהו
משנה ברורה סימן תמז
(במשהו - והיכא דאיכא עוד הרבה צדדים להקל סמכינן אשאלתות דס"ל דחמץ בפסח שוה לשאר איסורין דבששים
טעמים לאסור במשהו
רש"י מסכת פסחים דף ל עמוד א
אמר רבא הלכתא כו' - שמע מינה דפסק רבא הלכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו, ולא שני לן בין חמץ לשאר איסורי, אלא בהא מילתא, דגזר שלא במינן אטו מינן, שמעינן מינה: חלב שנפל לקדירה - אוסר במשהו, וכן הלכה, והא דקיימא לן כל איסורין שבתורה בששים - בשלא במינן הוא.
תוספות מסכת פסחים דף ל עמוד א
פסק רש"י בחולין דמין במינו במשהו כרבי יהודה דאמר בפ' כל הבשר (חולין קט.) מין במינו לא בטיל….ור"ת אומר דכלאלו אינם ראיות דאין הלכה לא כר' יהודה ולא כרבי….י"ל שפוסק בחמץ כרב ולא מטעמי' דרב דס"ל בכל איסורין שבתורה במינו במשהו ורבא לית ליה אלא דוקא בחמץ בפסח משום חומרא דחמץ
רא"ש מסכת פסחים פרק ב סימן ה
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור ומדלא קיהיב שיעורא שמע מינה דבמשהו קאמר….וחמץ משש שעות ולמעלה אע"פ שלוקין עליו מן התורה כיון שאין בו כרת הרי הוא כשאר איסורין ובטל בששים ומותר אף בפסח כיון שנתבטל קודם הפסח
רא"ש מסכת עבודה זרה פרק ה סימן ל
ול"נ דהכלל אמר גם לענין חמץ בפסח ובתערובת חמץ דפסח שנתערב עם מינו מותר אפי' באכילה. דלענין תערובת דיבש ביבש אין חילוק בין חמץ בפסח לשאר איסורין דלא החמירו חכמים לאוסרו במשהו אלא היכא דשאר איסורים בנ"ט וחמץ דמשום דלא בדילי אינשי מיניה אסור במשהו בלא נ"ט כשאר איסור. אבל יבש ביבש אם אין דבר שבמנין כי היכי דבשאר איסור חד בתרי בטל ה"ה חמץ בפסח. וכן מוכחא כל הסוגיא דפריך אי איסור הנאה קחשיב ליתני נמי חמץ בפסח ומשני האי תנא תרתי אית ליה. ואע"ג דחמץ בפסח אסור בהנאה כיון שאין דבר שבמנין בטל ברוב. אלמא אין חילוק בין חמץ בפסח לשאר איסור יבש ביבש ולח בלח היכא דשייך ביה נתינת טעם. כי היכי דבשאר איסור הנאה שנתנו טעם בהיתר נאסר אף בהנאה דטעם כעיקר דאורייתא בין לאכילה בין להנאה וה"ה חמץ בפסח אפילו במשהו אסור בהנאה:
ערוך השולחן אורח חיים סימן תמז סעיף ב
והרא"ש בפ' כל שעה [סי' ה'] כתב הטעם שהחמירו בחמץ דמפני שהתורה החמירה בחמץ יותר מבכל האיסורים שחייבה כרת החמירו בביטול ובמשהו ע"ש ואין טעם זה מספיק שהרי גם חלב ודם הם בכרת ועכ"ז בטילין בששים וצ"ל דכוונתו גם לאיסור בל יראה שאין בכל האיסורים ובפ"ה דעבודה זרה [סי' כ"ט] כתב הטעם משום דלא בדילי מיניה כולי שתא ע"ש ותימא שהרא"ש יסתור עצמו לכך נראה דתרווייהו צריכי דעיקר הטעם משום דהוא איסור כרת ואע"ג דחלב ודם נמי איסורי כרת מיהו בדילי מינייהו ומחמץ לא בדילי
הר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף ז עמוד ב
ורבא ס"ל דבין במינן בין שלא במינן בנותן טעם וכדכתיבנא אלא בחמץ אוסר במשהו מפני דהוה ליה דבר שיש לו מתירין שהוא מותר לאחר הפסח כיון דקי"ל כר"ש דאע"ג דר"ש אסר ליה לאחר הפסח מדרבנן משום קנסא מ"מ מודה הוא דע"י תערובות שרי ונמצא שתערובת זה דבר שיש לו מתירין הוא וכל דבר שיש לו מתירין במינו במשהו ואע"ג דשלא במינו בנותן טעם כמו שכתבתי במסכת נדרים (ד' נב. ד"ה וקשי') בס"ד רבא גזר שלא במינו אטו מינו הילכך רבא פסיק הלכתא כותיה דרב בזמנו ולאו מטעמיה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהל' מאכלות אסורות שאיסורו של חמץ שאוסר בכל שהוא טעמא משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכן דעת הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות:
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה ט, יב
חמץ בפסח אף על פי שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו, לפי שאין התערובת אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמושביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו….יראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר, לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מטבל שהרי אפשר לתקנו ואף על פיכן שלא במינו בנותן טעם כמו שביארנו, ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמו שביארנו. /השגתהראב"ד/ יראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין וכו'. א"א משנה שלימה היא
״נפקא מינות״ בין הטעמים
בית יוסף אורח חיים סימן תמז אות ט
כתב עליו הרא"ש (סי' ל) ולא ידענא למה לא יהא תערובת חמץ מותר אף באכילה דהא דאמר חמץ במשהו היינו דבר לח המתערב דבמקום דהוה בשאר איסורין בנותן טעם הוי חמץ במשהו אבל דבר יבש דבשאר איסורין חד בתרי בטיל הוא הדין בחמץ בפסח….אבל הרי"ף (לז.) כתב על משנה זו דאלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך ועבודת כוכבים וכו' וליתיה להאי כללא דקיימא לן דחמץ בפסח אסור ואוסר בכל שהוא ומשמע מדבריו דאפילו יבש ביבש קאמר דאוסר בכל שהוא וכן פירש רבינו ירוחם (נ"ה ח"ה מו:) וגם רבינו כתב בטור יורה דעה סימן ק"ט על תערובת חמץ יבש ביבש הרי"ף אוסר הכל אפילו בהנאה ונראה שטעמו מפני שהוא דבר שיש לו מתירין ומפני כך אפילו יבש ביבש לא בטיל אפילו באלף או משום דסבר שלא התירו יבש ביבש חד בתרי אלא באיסורי נותני טעמים אבל באיסורים שהחמירו בהם ביותר מנותן טעם אין הפרש בין יבש לבלול
ערוך השולחן אורח חיים סימן תמז סעיף ג
ויראה לי שיש נ"מ לדינא בין טעם הרמב"ם לטעם הרא"ש דלהרמב"ם אפילו חמץ נוקשה שנתערב בפסח אינו בטל בס' שהרי יש לו מתירין וכן אם נתערב קודם הפסח חמץ במצה באופן שאין בו ששים וגם ליכא כזית בכדי אכילת פרס ומן התערובת הזה נתערב בפסח ג"כ אינו בטל בס' מהך טעמא אבל להרא"ש דהטעם הוא משום כרת צריך להיות נוקשה בטל בס' וכן בזו התערובת כיון דליכא בהו כרת
מגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ה
[חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא [רמב״ם] - חמץ שנתערב וכו'. בגמרא (פסחים ל') ובהלכות אמר רבא הלכתא...וטעם איסור החמץ בזמנו שהוא במשהו כתב רבינו פרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות לפי שהוא דבר שיש לו מתירין שהרי אחר הפסח יהיה כל התערובת מותר. ויש מי שכתב דלפי טעם זה ה"ה בנתערב משש שעות ולמעלה בערב הפסח שהוא במשהו, ומדברי רבינו שכתב סוף פ"ד נראה שאפילו נתערב מתחלת השנה אסור לאכלו בפסח ושם אבאר. ועוד אזכור שם מה שאמרו שהתערובת מותר לאחר זמנו אם הוא במקיים תערובת חמץ בפסח אם לאו:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמז סעיף א-ב, ט
חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו, במשהו, אפילו בהנאה...ודין תערובתו כדין שאר התערובת, אלא שמה שאוסר בשאר תערובות פחות מס' אוסר בחמץ במשהו...חמץ שנתערב משש שעות (ולמעלה) עד הלילה, אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורין. (ונותן טעם לפגם נמי שרי) (ד"ע אליבא דכ"ע)...יבש ביבש, אע"ג דבשאר איסורים חד בתרי בטיל, חמץ במצה אפילו באלף לא בטיל. וי"א חמץ שוה לשאר איסורין בזה.
משנה ברורה סימן תסז ס״ק סז
אם נמצא גרעיני תבואה בבאר מים בפסח כתבו האחרונים שראוי ליזהר בכל מה דאפשר שלא להשתמש באותן מים בפסח אפילו להמתירין בצונן דשמא נכבש בתוכו מעל"ע והוי כבוש ומ"מ אם אין לו מים אחרים כיון שחייו תלוים בו יש להתיר מטעם ס"ס שמא עכשיו נפלה ואת"ל שנפלה מעל"ע מקודם שמא לא נתבקעה ונתרככה עד תוך מעל"ע ולא נעשה כבוש משעה שנעשה חמץ וסמכינן על הפוסקים דצונן אינו אוסר בלי כבישה.
צל"ח מסכת פסחים דף ט עמוד ב
ועפ"י מה שכתבתי דדעת רש"י דחמץ מקרי דבר שיש לו מתירין, נלע"ד לתרץ מה שהוקשה להרא"ש [ע"ז פ"ה סי' ל'] על רש"י שפסק בשלהי עבודה זרה דף ע"ד [ע"א] שפרוסת חמץ שנתערב חד בתרי משליך אחד מהם לנהר והשאר נותן לכלבו, ותמה עליו הרא"ש למה לא יהיה תערובת חמץ ביבש מותר אף באכילה, ולפירוש רש"י שאסור באכילה א"כ הוא הדין בהנאה. ואני אומר שטעמו של רש"י דלא בטיל משום דבר שיל"מ, וכבר ביארתי בחידושי במס' ביצה [עיי"ש ג' ע"ב ד"ה ואם נתערבה ובד' ע"א בדרשה מבן המחבר, ובנודע ביהודה תנינא או"ח סי' ע"ד ואה"ע סי' ל"ח] גבי יום טוב דנולד בואסור במשהו משום דשיל"מ, וכתבתי דהא דלא בטיל היינו לענין איסור אכילה אבל לענין איסור טלטול לא שייך דשיל"מ, דהא הטעם דדבר שיל"מ לא בטיל הוא משום עד שיאכלנו היום ע"י ביטול הא יכול לאוכלו לאחר זמן בהיתר, והיינו אכילה שממ"נ שמה שיאכל היום לא יאכל למחר, א"כ אכילה זו שיאכל היום באיסור יוכל לאכול למחר בהיתר, אבל טלטול יכול לטלטלו היום וגם למחר, והטלטול שיטלטל היום הוא בפני עצמו ולמחר בפני עצמו וכן אני אומר לענין הנאה, כיון שבכלל הנאה ישנו גם הנאה שאינו של כילוי כגון להריח בו וכדומה, שיכול להנות היום וגם למחר, ולא שייך לאסור משום דבר שיש לו מתירין, וכיון שלא יכלנו לאסור הנאה של ריח וכיוצא, אין בידינו לאסור הנאה של כילוי כגון נתינה לכלב, שלא לחלק ביןהנאה להנאה.
חלקת יואב (הרב יואב יהושע וינגרטן 1845 -1922 מקינצק שבפולין) אורח חיים סימן יח
בענין הבארות בפסח - אמרתי לעיין בדבר הבארות שנמצאו בהם חיטין והיא שעת הדחק אם יש למצוא בהם איזה היתר...לפענ״ד י״ל בבארות עוד טעמים...דשיטת הרמב״ם דחמץ אסור מטעם דבר שיל״מ ל״ש בבארות כמו״ש הצלח ביצה ג׳ ע״ב לענין טלטול כיון דיכול להנות ביום ומחר
יד יהודה (רבי יהודה ליב לנדא 1823 - 1900 מאימפריה האוסטרית) יורה דעה סימן קה אות א
ובעיקר הדין בחיטה בנהר בפסח נ״ל להתיר מטעם אחר דחכמים לא אסרו במשהו בפסח אלא באפשר לבא לידי נ״ט אז מחמת חומרא דחמץ החמירו לאסור גם במשהו אבל במקום דא״א כלל לבא לידי נ״ט כגון בנהר דקמח קמא אזלי וא״א שיבא לידי נ״ט לא אסרו בו במשהו כלל.
הליכות שלמה חלק א סימן ד אות ה
מי הנהרות והאגמים, כגון מי ים כנרת וכד׳, אף אם נתערבו בהם משקין שלחמץ בפסח, מותר לשתותם, הואיל ואין התערובת מורגשת כלל בחושי האדם - כידוע נתחבטו אבים בשאלה זו של תערובת חמץ במי הנהרות בפסח דלכאורה יאסרו כל המימות מפני המשהו חמץ המעורב בהן, והעלו צדדים שונים להיתר. ונראה עוד דאע״פ שחמץ בזמנו אוסר במשהו, מ״מ סברא הוא דהיינו דוקא שיש עדיין גדר של ממשות בהאיסור על פי חושי האדם...וסברא הוא דלא ניתנו איסורי התורה אלא על פי חושי אדם ולא בכה״ג
שו"ת ציץ אליעזר חלק יז סימן כג
אודות שתיית המים של מי - כנרת בפסח היות ומרובים היושבים ואוכלים חמץ על שפת ימה ומשליכים חמץ הנשאר להם אל תוך המים...ב"ה, ז"ך אדר תשמ"ה. אל הוד כבוד ידי"נ וידי"ע הגאון הגדול מעוז ומגדול וכו' הראשון לציון כש"ת מוהר"ר עובדיה יוסף שליט"א. אתמול בשבתנו יחד במושב ביה"ד הגדול העלה כ"ג בעיא חמורה שמתלבט בה אודות שתיית המים של מי - כנרת בטבריה בפסח, היות ומרובים המה היושבים ואוכלים חמץ על יד שפת ימה ומשליכים חמץ הנשאר להם אל תוך המים, וגוף החמץ מונח בעין בתוך התערובת של המים גם בימי הפסח, וחמץ הרי אוסר בפסח בכל שהוא...בשו"ת טוטו"ד להגרש"ק ז"ל מהדו"ג ח"א סי' רי"ד כותב לענין חמץ בבאר וז"ל: יש לומר כיון דבא מן המעיין א"כ כל פעם מושך מן המעיין מים בצונן א"כ מקררין המים החדשים את שהוי מכבר והרי אפילו בכבוש בכלי אם הוסיפו בתוך מעת לעת מים צוננים לא הוי ליה כבוש, וא"כ בזה נמי כיון דבתוך מעל"ע באו מים חדשים מן המעיין ובפרט ע"י השאיבה נתווסף בכל פעם מים חדשים אין לו דין כבוש כלל וזה היתר נכון עכ"ל….בספר שו"ת יהושע סימנים ה' וט' ישנן חילופי מכתבים בין הגאון המחבר ז"ל לבין הגאון בעל חות דעת ז"ל אודות העיירות היושבים אצל הנהרות הגדולים וכו' שאין להם שום מים מלבד ששואבים מן הנהרות, והרבה רחיים עומדים וטוחנים בפסח תבואה וכו', ואם חמץ אוסר אף במשהו בצונן האיך שותין ומבשלים מן המים הללו בפסח, והגאון בעל חו"ד חוה חות דעתו כי בנחל שוטף אין בו אפילו טעם משהו, והגאון בעל הס' יהושע ענה לו ע"ז כי אמת אם לא היה רק משהו אחת דבריו מתוקים מאד, אבל מה נעשה דהלא כמו שהנחל שוטף מבלי הפסק כך במשהו חמץ יורד בכל פעם ופעם ובכל רגע ורגע לכל מים ומים חדשים אשר באים ולא ברחיים אחת ושתים כי אם מכל הרחיים אשר המה סביב למים טוחנים בלי הפסק תמיד. והגאון בעל שו"ת יהושע כותב מדידיה טעם להתיר מפני דלא גזרו חז"ל במשהו רק דוקא במקום דיכול לבוא לידי נתינת טעם….יוצא לנו דלדעת הגאון מליסא ז"ל אין בנהרות אפי' טעם משהו, ולדעת הגאון בעל ס' יהושע הגם שיש משהו [או ליתר דיוק: אפילו אם יש משהו] מכל מקום בכה"ג לא גזרו חז"ל במשהו מכיון שאינו יכול לבוא שם לידי נתינת טעם….חזינן דהגאון בעל שערי דעה מיזג בדבריו האמורים משתי הסברות יחד של הגאונים החוו"ד והספר יהושע, והסביר לומר דכל שאין בכחו ליתן טעם לא רק שלא קנסו בכה"ג של משהו, אלא דכל כה"ג מכיון שאין בכחו ליתן טעם לא חשיב אפילו משהו. עכ"פ כל הסברות האמורות שייכים להחילם ולאומרם גם בנוגע לים - כנרת ולהתיר שתיית מימיו בפסח.
Summary
The גמרא cites three opinions regarding the status of the nullification of חמץ in mixtures.
The most stringent opinion (from רב) rules that בזמנו (when eating on פסח) a drop of חמץ is not בטל, even במשהו and both מינו and אינו מינו. The most lenient opinion rules that חמץ is a problem in a mixture only where it is נותן טעם.
The גמרא concludes with the ruling of רבא that during פסח a mixture is prohibited in all cases even with a משהו of חמץ. This appears to be in accord with the ruling of רב.
There is a opinion of ר״ת that is based on a different גירסא where רבא ultimately concluded that חמץ during פסח is only prohibited in a נותן טעם case. The רי״ף and others have the same גירסא but do not reach the same conclusion. The מ״ב appears to allow for a limited use of the leniency of ר״ת where there are alternate reasons to be lenient as well.
With respect to the logic to prohibit חמץ במשהו, various explanation are offered.
According to רש״י, this is simply a reflection of the general rule that מין במינו is אסור במשהו. We just add an extra stringency by מין בשאינו מינו. In this view, רבא adopted the reasoning of רב. This appears to be a minority view, as most authorities reject the view that איסורים that are מין במינו are prohibited במשהו.
The רא״ש and תוספות rule that the stringency of במשהו is based on the stringent nature of חמץ. (In one location the רא״ש focuses on כרת; in a second he focuses on לא בדילי אנשי. The ערוך השלחן addresses the two versions.) In this view, רבא adopted the ruling of רב but not the logic of רב.
The ר״ן and רמב״ם offer a third explanation, basing the stringency of חמץ on its status as a דבר שיש לו מתירין. (The רמב״ם does ultimately rely on a unique status of חמץ as well to fully justify his position.)
There are various leniences that appear to emerge from the ruling of the רא״ש that would possibly not apply based on the reasoning of the רמב״ם. First, if the mixture occurred pre-פסח, the רא״ש assumes that the standard is simply נותן טעם. The מגיד משנה suggests that this wouldn't apply based on the reasoning of the רמב״ם. The רא״ש also allows for regular ביטול by יבש ביבש; the בית יוסף notes that based on the reasoning of דבר שיש לו מתירין, this leniency would not apply. The ערוך השלחן offers a third נ״מ regarding חמץ נוקשה.
With respect to the drinking of tap water that may contain trace amounts of חמץ, the חלקת יואב suggests a novel leniency based on the צלח's understanding of דבר שיש לו מתירין. Alternate justifications are offered in הליכות שלמה and the ציץ אליעזר which limit ultra-extreme applications of the principle of משהו.
No comments:
Post a Comment