מנהג הכאת המן בעת קריאת המגילה - The Custom to Use Graggers During Megillah Reading

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סד עמוד ב

אמר רב יהודה: אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה. היכי דמי? אמר אביי: שרגא דליבני במיצעי, נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא, רבא אמר:כמשוורתא דפוריא.

ספר הערוך (רבי נתן מרומי מאיטליה,  במאה ה-11) אות ש - שוור

רבא אמר:כמשוורתא דפוריא….הא ימי פורים מנהג בכל העולם כולו שבחורי' עושין צורה כדמות המן ותולין אותה על גגותיהן ד׳ וה׳ ימים ובימי הפורים עושין מדורה ומשליכין אותה צורה לתוכה ועומדין סביבה ומזמרין ויש להן טבעת תלויה בתוך האש שנתלין וקופצין מצד האש לצד האש אותה טבעת נקראת משוורתא כלומר בית קפיצה

משלי פרק י פסוק ז

זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

ספר המנהיג (ר׳ אברהם בן נתן מלוניל בפרובנס וספרד - 1155 - 1215) הלכות מגילה עמוד רמב

ומה שנהגו בצרפ' אחר קרי' המגי' לומ' ארור המן וארורים בניו, ברוך מרדכי וברוכה אסתר, בירוש' דמגילה ובמ' סופרי' ובבר' רבה בפיסק' וי' אמרהמכסה אני מאברהם, רב אמ' צריך שיאמ' ארור המן וארורי' בניו, וא"ר פנחס וצרי' שיאמ' חרבונא ז"ל וכי מטי להאי פסוק אשר הגלה נבוכדנצ' בשםר' יוחנן צריך לומ' נבוכדנצ' שחוק עצמות, למה שכל נבוכדנצ' שבירמיה חי הוה ברם הכא מת הוה. ויש קצת סמך במגילת בבליתא, ומחייב אניש לבסומי בפורי' עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן, נמצ' שכך היה מנהגם משום זכר צדיק לברכה ושם רשעי' ירקב. ועל כן מנהג התינוקו' בצרפ' ופרובינצ' לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם המן ומקישין זו על זו כשהקורא מזכי' המן ורשעו ושם רשעים ירקב ושלום. אב"ן.

אורחות חיים (ר׳ אהרון הכהן מלוניל מפרובנסלי - בסוף המאה ה-13) חלק א הלכות מגלה ופורים אות מ - מב

מ. וצ"ע אם נושאין נשים בפורים לפי שאין מערבין שמחה בשמחה או נאמר שלא אמרו אין מערבין אלא בימים טובים דכתיב בהו ושמחת בחגך מןהתורה אבל אלו דברי קבלה הם או דלמא חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה וצ"ע:

מא. ומה שנהגו בפרובינצה ובצרפת שלוקחים הנערים חלוקי אבנים וכותבין עליהם המן ומקישין זו על גב זו על מה דכתיב ושם רשעים ירקב וכתיבכי מחה אמחה את זכר עמלק:

מב. ומה שנהגו לעשות מדורות גדולות בליל פורים וקופצין עליהן והוא משוורתא...א

ספר אבודרהם (ר׳ אבודרהם דוד בן יוסף בן דוד מאישביליא שבספרד - 1340) פורים

וכתב אבן הירחי שנוהגין בצרפת ובפרובנציא התינוקות לקחת אבנים חלקים ולכתוב עליהם המן וכשמזכיר הקורא את המגלה המן הם מקישים זו על זו למחוק את שמו משום שנאמר ושם רשעים ירקב. וכן אומר במדרש (עי' רש"י סוף תצא) תמחה את זכר עמלק אפילו מעל העצים ומעל האבנים.  כתוב בערוך שמנהג בבל ועילם כל הבחורים עושים צורה בדמות המן....א

ביאור הגר"א אורח חיים סימן תרצ

עוד כתבו. במדרש מחה תמחה את זכר עמלק אפי' מעל עצים ואבנים

בית יוסף אורח חיים סימן תרצ אות יז

כתוב בארחות חיים (שם אות מא) כשמזכיר הקורא שם המן ובניו מנקשין התינוקות באבנים או בלוחות עץ שבידם וכתוב בהם שם המן ובניו ועל ידי הניקוש הם נמחקים ולמנהג הזה יש שורש בהגדה דאמרינן כי מחה אמחה את זכר עמלק (שמות יז יד) אפילו מעל העצים ומעל האבנים לכן אין להלעיג על המנהגים כי לא לחנם נקבעו והמנהג הזה נוהגים בצרפת ובפרובינציא ונותנים טעם ע"ש ושם רשעים ירקב (משלי י ז) עכ"ל

שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצ סעיף יז

מנהג כל ישראל שהקורא קורא ופושט כאיגרת, להראות הנס; וכשיגמור, חוזר וכורכה כולה, ומברך. הגה: יש שכתבו שנוהגין לומר ד' פסוקים של גאולה בקול רם, דהיינו: איש יהודי וגו', ומרדכי יצא וגו', ליהודים היתה אורה וגו', כי מרדכי היהודי וגו'; וכן נוהגין במדינות אלו (הגהות מיימוני פ"ח וכל בו ואבודרהם); והחזן חוזר וקורא אותן. עוד כתבו שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים, או לכתוב שם המן עליהן, ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו על דרך: מחה תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט) ושם רשעים ירקב (משלי י, ז) ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה בבהכ"נ (אבודרהם); ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחנם הוקבעו. (ב"י בשם א"ח). א

מגן אברהם סימן תרצ אות כב

ואין לבטל כו'. וכ' רמ"א בתשו' סי' כ"א בשם מהרי"ק שורש קמ"ד דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין לבטלו אפי' בשעת הדחק אין לשנות מנהג כדאמרי' בבני בישן ואפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמ"ש מהרי"ק ש"ט ואפי' במנהג מקום א' אמרי' שמבטל הלכה מיהו אם נשתנ' הענין מאשר הי' בזמן הראשונים רשאים לשנות המנהג לפי הזמן עכ"ל ומהרא"ש בביאורי סמ"ג כ' הא דאמרינן מנהג עוקר הלכה היינו אפי' רוב דיעות ס"ל אסור והתלמוד מסייע להו והמנהג הבנוי על פי הפסיקתא או ספרי' חיצונים אמרי' מנהג עוקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש עכ"ל (עיין מהרי"ק ש"ט ושנ"ד ובס' ב"ש) ודוקא מנהג שנתיסד ע"פ ותיקין כמ"ש המרדכי אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת (מ"ס פי"ד), ודבר שנגזר במנין אפי' ידוע מאיזה טעם ובטל הטעם צריך מנין אחר להתירו (גמ' פ"ק דביצה) ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וכל דבר שהוא משום חששא ועברה החששא א"צ מנין אחר כמ"ש בי"ד סי' קי"ו ובתוס' ביצה ע"ש וביבמות דף ע"ט כתבו דבדבר שבממון יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו משום דהפקר ב"ד הפקר ולכאורה לא משמע הכי בגיטין דף ל"ו גבי פרוזבל ע"ש ומיהו י"ל דהתם הוי מילתא דאיסורא שעי"כ נמנעין מלהלוות וע"ש בתוס' דדבר שלא פשט איסורו ברוב ישראל יכולין לבטל ע"ש ועמ"ש ססי' ט"ו ע' בס' נחלת שבעה דיניםהרבה מענין המנהגים ובס' ב"ש:

ביאור הלכה סימן תרצ סעיף יז

ואין לבטל שום מנהג וכו' - עיין במ"א שהאריך בזה והנה מה שכתב דאפילו יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמש"כ מהרי"ק ש"ט עיין בתשובת ח"ס סקנ"ט שאין אנו שומעין לו דכבר דחה ליה פר"ח במנהגי איסור שלו ס"י בראיות ברורות וכן נראה מתשובת הריב"ש סרנ"ו ע"ש ועיין תשובת יכין ובועז סקי"ח שהאריך בדיני מנהג [פ"ת]:

ערוך השולחן אורח חיים סימן תרצ סעיף כג-כד

נהגו שהציבור אומרים ד' פסוקים של גאולה בקול רם ואח"כ חוזר הקורא וקורא אותן מתוך המגילה כי מה שאמרו בעל פה לא יצאו ואלו הן איש יהודי ומרדכי יצא ליהודים היתה אורה כי מרדכי היהודי וגם חמש מאות איש עד עשרת ועשרת בכלל אומרים הציבור משום דבזה הוה עיקר הישועה והמנהג שהתינוקות מכין את המן הוא מנהג קדמון אך יזהרו לבלי להכות בקולות בעצים גדולים ומבלבלים המגילה ופוערים פיהם בשחוק וקולות ואין השומעים יכולים לשמוע כראוי ואם א"א למחות בהם מוטב לקרות בביתו במנין אף שבביהכ"נ יש רוב עם והדרת מלך אבל כיון שהבלבול גדול א"א לשמוע כראוי ובפרט הנשים: וז"ל רבינו הרמ"א בסעיף י"ז עוד כתבו שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמועל דרך מחה תמחה את זכר עמלק ושם רשעים ירקב ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורין המגילה בביהכ"נ ואין לבטל שום מנהג או ללעוגעליו כי לא לחנם הוקבעו עכ"ל והמנהג להכות כשמזכירין המן בן המדתא האגגי על דרך מרשעים יצא רשע ומשורש נחש יצא צפע וכל מנהג שנתייסד ע"פ גדולי הדור הוי מנהג ולא מנהג שנהגו בעצמם ועמ"ש לעיל סי' תס"ח וכשמכים המן לא יקרא וישתוק [במסכת סופרים ספי"ד איתא דמנהג שאין לו ראיה מן התורה הוי כטועה בשיקול הדעת]:  

ספר מהרי"ל (רבי יעקב הלוי בן משה מולין 1360 - 1427 מורמייזה שבגרמניה) (מנהגים) הלכות פורים סימן יב

מנהג הוא לפתוח איגרת המגילה ולכפול יריעה על יריעה לקיים בה האיגרת הזאת. וכן השיב מהר"י סג"ל בתשובה. וכשהיתה מגילה לפניו לעיין בה אחר החזן לא הקפיד והניחה כרוכה. וכן הבנתי בו שלא היה מקפיד להכות המן כמנהג. פעם אחת פתח הקורא ברכת האל הרב אחר הקריאה טרם שכרכו איגרת המגילה, וגער בו מהר"י סג"ל והשתיקו עד שכרכו איגרת המגילה לכרך אחד והניחו לפניו ואז חזר והתחיל ובירך. וכן הלשון בסמ"ג חוזר וכורכה ומברך.

דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תרצ

כתב אבודרהם (שם עמ' רט) וזה לשונו כתב אבן ירחי (המנהיג הל' מגילה אות יז) שנוהגים בצרפת ובפרובינציא שהתינוקות לוקחים בידן אבנים חלקים ולכתוב עליהם המן וכשמזכיר הקורא במגילה המן מקישין זו על זו למחות את שמו שנאמר (משלי י ז) ושם רשעים ירקב וכן אמרו במדרש תמחה את זכר עמלק (דברים כה יט) אפילו מעל העצים ומעל האבנים עכ"ל וכן כתב בית יוסף בשם ארחות חיים ומסיים לכן אין ללעוג על המנהגים כי לא לחנם נקבעו עכ"ל ובמהרי"ל (שם סי' יב עמ' תכח) וראיתי והבנתי אחר מהרי"ל שלא היה חושש להכות המן עכ"ל:

פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן תרצ אות כא

שנהגו. עיין מ"א. עיין ב"י [עמוד תרס ד"ה כתוב] ודרכי משה [אות ג ד"ה וגם חרבונה], ומכל מקום יצא שכרם בהפסדם, שמבלבלין הרבה. והשליח ציבור ישתוק בעוד שמכין, כמו שכתב [מ"א] באות י"ט. וגם זה אין נכון, שאסור לכתחלה להפסיק יותר מכדי נשימה, שנקראת אגרת, כמו שכתבתי באות י"ז:

משנה ברורה סימן תרצ נט-ס

שמכים המן - מהרי"ל לא היה חושש להכות המן והגאון יעב"ץ כותב על אביו הח"צ שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכירת המן והפמ"ג כתב דיצא שכרם בהפסדם שמבלבלין הרבה:

(כשקורין המגילה בביהכ"נ - וצריך החזן לשתוק אז בעת שמכין כדי שישמעו כולם קריאתו ומפני שמצוי מאוד קלקולים ע"י ההכאה ורגילים הנערים להכות כמה פעמים בעת שחוזר החזן לקרות ע"כ טוב ונכון שכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכין המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש ס"ג

שו"ת בן ימין [הרב רחמים חיים יהודה ישראל 1815 – 1893 מרודוס (מערבה לטורקיה)] סימן א

אוסר ומבטל מנהג הכאה בביהכ"ן בפורים ובש' זכור בעת הזכרת שם המן או עמלק.  ראיתי ונתון אל לבי על המנהג...כל העם היושבים בבית הכנסת גדולים וקטנים רקים ונכבדים מכים בידיהם ורגליהם, בספסלי בית הכנסת בבהלה גדולה והקול נשמע עד מחוץ לבית הכנסת עד כי כל אשר יעבור ברחוב הוא נבהל לקול הכאתם ועל ידי זה מבלבלים את הקריאה לבלתי שמוע בלימודים קריאת היום וברכות התורה וקדישים...וכמעט רוב אנשי הקהל אינם יכולים לשמוע מקרא מגילה כדבעי וגם הגדולים רגליהם לרעי רוצו להכות בכל כחם וכבר היה מעשה בשנה שעברה שבא שר אחד מגדולי המלכות בליל פורים לבית הכנסת והיה כראותו המנהג המכוער הזה תמה מאד ודבר סרה עם איזה יהודים חשובי עירנו, וכה אמר להם מה המעשה הזה אשר אתם עושים בושו והכלמו מעשות זאת לפני אלהיכם, בביתאשר תקראו שמו עליו, הכזה יהיה מוראכם וחתכם בעת עבודתכם, לבא לפני האלהים כחוטבי עצים? וכזאת דבר אתם קשות עד כי כסתה כלימה פניהם ולא מצאו מענה בפיהם, ועוד היה מעשה בשבת זכור בגוי אחד מכובד שעבר דרך שוק בית הכנסת בעת קריאת המפטיר וכשומעו קול ההכאותנבהל משמוע כי לא ידע מה הוא וינס אחור ביראה ופחד עד שהגידו לו האמת ואז פצה פיהו לחרף מערכות אלהים חיים תצלנה אזנים משמוע. ועל כל אלה ויותר מהמה רחש לבי לבטל המנהג הזה מכל וכל שלא להכות בשום עת וזמן ותרתי וחפשתי בספרי דברי רב אם יש מקום ושורש למנהג זה ועלמה אדניו הוטבעו וראיתי שמקורו חוצב מדברי מרן הקדוש בבית יוסף אורח חיים סי' תר"ץ שכ' וזה לשונו כתוב בארחות חיים...לכן אין להלעיג על המנהגות כי לא לחנם נקבעו והמנהג הזה נוהגים בצרפת ובפרובינציא ונותנים טעם על שם ושם רשעים ירקב (משלי י - ז) עכ"ל ואף שבארחות חיים לא כתב כן שאין להלעיג על המנהגות כו' אפשר שהרב בית יוסף כתב כן מדיליה או כן היה כתוב בספר ארחות חיים שלו שוב ראיתי...גם הרב המאסף ז"ל שם במ"ב כתב וז"ל ומקומות האלו נוהגין גם כן שהחזן מרים קולו כשמזכיר המן ובניו כדי שישמעו התינוקות וינקשו על הקרקע בעץ שבידיהם שכתוב שם המן וע"י הניקוש נמחק שמו וזהו המנהג שמביא הרב בית יוסף לפנינו בשם ארחות חיים ע"כ. נמצא דעיקר המנהג הקדום לא היה אלא במחיקת שם המן או צורתו. ואם כן במנהג זה להכות על העצים וספסלי בית הכנסת בגרזניהם וברגליהם מבלי המחק שום צורה או שםהמן מאין הרגלים לכנות דבר מכוער כזה בשם מנהג ישראל, ולדידי אינו אלא גהנם דהרי ה' אבות נזיקין גורמין על ידי זה. זה יצא ראשונה שמבזים בכבוד השכינה הנצבת בעדת אל, מקדש מעט, דכיון דהעיקר חסר ממה שגבלו ראשונים, אם כן כל מעשינו תהו, בלי שורש ויסוד ולא נשאר בידינו אלא שחוק וקלות ראש לפני אלהינו דאינו אלא מנהג בטעות, וזאת רעה חולה שגם הגדולים והזקנים מרבים להכות, והמנהג הקדום לא הוסד אלא לתינוקות דלאו בני דעת נינהו, זאת שנית דיש לחוש משום איבה עם הנוצרים...יש לדון ולומר דהוא דוקא בדורות ראשונים דאכשור דרי וכל כונתם לשם מצוה וביראת ה' על פניהם לא כן עתה דאחסור דרי והשיאו הענין לדבר אחר להנהיג שחוק והיתול בבית ה' הא ודאי אמינא ולא מסתפינא דאם היה רואה הרב ז"ל מנהג דורינו זה ורוב חרפתינו הוא היה נאזר בגבורה לבטלו משום כל הני חורבי דנפקי מיניה כמ"ש בעניותין, ועל זה נאמר אין לנו עסק בנסתרות ומקבלין שכר על ביטולו שהכל לפי הזמןוהמקום. הנלע"ד כתבתי להלכה ולא למעשה עד שיסכים עמי אדוני נר"ו יען רבים מאנשי עירנו מתיהדים לאסור לבטל המנהג הזה כי מרגלא בפומייהו לומר מנהג ישראל תורה היא אל תבוז כי זקנה אמך אל תטוש תורת אמך….וע"כ אם ייטיבו דברי בעיני אדוני אח'לי יכונו שישלח דברו הטוב בכל תוקף לי לשמי להנתן דת שכן ראוי לעשות לבטל המנהג הזה מכל וכל ואז ישמח לבי גם אני והפעם אודה את ה' שאזכה להרים חרפה וקלון מאומתינו העבריה וכגון דא צריכה רבה הלא כה דברי המדבר לכבוד ה' ועמו ישראל המיחל ברכתו ותשובתו בכח האל העבד ישראל

Summary:

In one of the earliest sources, the ערוך discusses a custom to burn a physical image of המן on פורים.  However, no reference is made to noise making during קריאת מגילה. The ספר המנהיג (which appears to be the earliest source regarding noise making) cites a custom in Provence and France that children took rocks and wrote the name of Haman on the rocks, banging them together when the name Haman was recited during Megilah reading, based on the פסוק in משלי.  This practice is also cited by the אבודרהם. The ארחות חיים also makes reference to the practice (though he does not discuss it in the context of מקרא מגילה). The אבודרהם adds a second source for the מנהג based on the מדרש. The גר״א is also supportive of this source.

The בית יוסף cites the practice of utilizing rocks, etc. during מקרא מגילה (it is of note that he quotes the practice from the ארחות חיים in a more expansive manner than is actually cited by the ארחות חיים himself).  While he does not reference the practice in שלחן ערוך, the רמ״א makes note of the מנהג to write המן's name on stones, etc. and extends this practice to general noise making during מגילה. Picking up on a comment of the רמ״א from the בית יוסף, the מגן אברהם elaborates on the significance of מנהגים, even where they deviate from הלכה.

The ערוך שלחן acknowledges that the practice is a מנהג קדמון, but nonetheless, cautions against interfering with the מצוה, ultimately recommending breaking away for a private/smaller reading, if necessary.

The מהרי״ל is reported to have not engaged in the practice.  The פרי מגדים goes further, arguing that the cost outweighs the benefit of this custom.  The מ״ב cites both the מהרי״ל and the פרי מגדים, appearing to not be a full supportor of the custom.  (It could be suggested that the general מנהג based approach of the ערוך השלחן as contrasted with the מ״ב is the basis for the disparate approaches here.)

The שו״ת בן ימין also discusses the issues that arise in establishing decorum during קריאת המגילה in the context of this practice.  While he is supportive of abolishing the מנהג, he ultimately defers to other authorities for support for his position.