בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב
אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה - משום טורח צבור. מאי טעמא? אילימא משום דכתיב בה: אל מציאם ממצרים - לימא פרשת רבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים! - אלא אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא: כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. - ולימא האי פסוקא ותו לא! - גמירי: כל פרשה דפסקה משה רבינו - פסקינן, דלא פסקה משה רבינו - לא פסקינן
אין גוללין ס״ת בצבור
תלמוד בבלי מסכת יומא דף סח עמוד ב - דף ע עמוד א
משנה. בא לו כהן גדול לקרות…וקורא אחרי מות ואך בעשור, וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו, ואומר: יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן, ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה…גמ׳…ובעשור של חומש הפקודים קורא על פה. אמאי? נגלול וניקרי! א״ר הונא בריה דרב יהושע אמר רב ששת: לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור, מפני כבוד ציבור (רש״י: שיהו מצפין ודוממין לכך)
שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת ספר תורה סימן קמד סעיף ג
אין גוללין ס"ת בצבור מפני כבוד הצבור ואם אין להם אלא ס"ת א׳ והם צריכים לק׳ ב׳ ענינים גוללין וידחה כבוד הצבור
מגן אברהם סימן קמד ס״ק ז
וידחה - צ"ע דהא בכ"ג התירו לקרות ע"פ ולא התירו לגלול בצבור ש"מ דלא אמרי' ידחה כבוד הצבור אפי' היכא דלא אפשר בענין אחר וא"כ ה"נ יקרא ע"פ כמ"ש ב"י בשם הרשב"א וצ"ל דבשלמא במקדש היו כל ישראל ולא מחלו משא"כ בבה"כ דיש מתי מעט ומסתמא מוחלין על כבודם כדי לקיים קריאת המפטיר דשבת ור"ח ומפטיר די"ט דהוא תקנת הגאונים…ועיין ב"ח שדבריו צ"ע וטעה בין ובעשור לאך בעשור דהא אנן קורין ובעשור ובזה אין מדלגין לעולם ע"ש
בהוציאו ס"ת שאינה גלולה למקום הקריאה
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן לז
הנה בדבר שאחד הוציא הס"ת שלא הוגללה למקום הקריאה והיה זה טרחא דצבורא להמתין עד שיגללו, ציוה השמש שיחזיר ס"ת זו לארון הקדש ויקח את הס"ת שהכין בעש"ק והיתה גלולה למקום הקריאה וערערו ע"ז, וכתר"ה העלה להיתר דכיון דעדיין לא התחילו בהמצוה שהיא הקריאה יכולין להניח זו וליקח אחרת, כדסובר החכ"צ בהכין נרות שעוה להדלקת נר חנוכה ונזדמן לו שמן זית שיש לו להניח נרות השעוה ולהדליק למצוה בהשמן זית וכ"כ הכא. הנה לע"ד ל"ד לשם אף אם נימא כסברת כתר"ה דבס"ת הם כבשמנים לנר חנוכה, דגם התם רק משום דשמן זית מצוה מן המובחר מתיר החכ"צ כמפורש בדבריו אבל כשאין השני מובחר למצוה גם החכ"צ מודה כגון משמן זית לשמן זית אחר שצריך לברך בשמן הראשון, והכא אין שום מעלה להמצוה בקריאה דס"ת אחר הרי גם להחכ"צ יש לאסור. ואף שאיכא צורך יותר בס"ת האחרת מצד כבוד וטרחא דצבורא אין זה חשיבות ומעלה בהמצוה אלא ענין אחר, וא"כ אולי מה שהוא כמבזה הראשונה עדיף מטרחא דצבורא…אבל בעצם בספר תורה הוא נידון אחר דהא מצינו בספר תורה ביומא דף ע' שאסור לאחד לקרא בתרי ספרי משום פגמו של ראשון ופרש"י בסוטה דף מ"א שלא יאמרו מצא בו פסול…ולכן לדינא כיון שאיכא ב' שיטות ויש טעם נכון לכל אחד מהשיטות דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ואם הקהל אינם מקפידין על כבודם וטרחתם ודאי אין להחזירה כדסברי הי"א ורוב קהלות אינן מקפידין בזמננו במקומותינו. ואם הורה אחד להחזירה ויש לחוש למחלוקת ולבזיון הוא כמו במקפידין שרשאין להחזירה.
שו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן טו אות ד
בסימן י' אות א כתב, שאם בטעות הוציאו ס"ת שאינו מוכן לקריאה לא יחזירוהו, משום פגם הס"ת, אע"פ שיש טורח צבור לגוללו. וציין לפוסקים רבים…וזה שלא כמ"ש בשו"ת זרע יעקב בן נאים (סי' א) שאין לחוש לפגם ס"ת בכה"ג. ע"ש. וכן הסכים להחמיר בזה שלא להחזירו להיכל, אלא יגללו הס"ת למקום הקריאה, הגאון מהר"י טייב בערך השלחן (סי' קמד סק"ה), משום שהצבור יכולים למחול על כבודם, כמ"ש בב"י (סי' קמג) בשם המרדכי ור' ירוחם, וכן דעת הריא"ז וכו' ע"ש. (אך בשו"ת נשמת כל חי ח"א סי' ט הביא פוסקים רבים שחולקים וס"ל שאין הצבור יכולים למחול על כבודם, אלא שרוב הפוסקים ס"ל שיכולים למחול ע"כ, ע"ש). והגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים (סי' קיב) פסק ג"כ להחמיר משום פגם הס"ת דחמיר טובא. ע"ש. והגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה ח"ב (חאו"ח סי' לז) האריך הרחיב בזה, והעלה דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. ע"ש. וע' בספר בית מנוחה דקס"ב סע"א, (שציין רבינו לדף אחר בדפוס ישן) שהסביר דעת החיד"א כדעת הפוסקים להחמיר, וכן הסכים לדינא. ע"ש. וכן פסק בשו"ת מקור חיים (סי' יח). וכן העלה בשו"ת דברי שלום (סימן קז). ע"ש. וכן עיקר, וכמו שפסק ג"כ הגהמ"ח.
פותח ורואה ומברך וקורא
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לב עמוד א
תנו רבנן: פותח ורואה, גולל ומברך, וחוזר ופותח וקורא, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: פותח ורואה ומברך וקורא. מאי טעמא דרבי מאיר - כדעולא, דאמר עולא: מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן - כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה, הכא נמי - כדי שלא יאמרו ברכות כתובין בתורה. ורבי יהודה: תרגום איכא למיטעי, ברכות - ליכא למיטעי. אמר רבי זירא אמר רב מתנה: הלכה, פותח ורואה ומברך וקורא. - ולימא הלכה כרבי יהודה! -משום דאפכי להו. אמר רבי זירא אמר רב מתנה: הלוחות והבימות אין בהן משום קדושה
שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת ספר תורה סימן קלט סעיף ד
כל הקורים מברכים לפניה ולאחריה,ופותח הספר קודם שיברך ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו ואחר כך יברך; ולאחר שקרא, גולל ומברך
בית יוסף אורח חיים סימן קלט
ולי נראה דטעמא משום דסבירא ליה דעד כאן לא פליג רבי יהודה אלא בתחלה דלרבי מאיר צריך לגלול ולברך ואח"כ לפתוח ולקרות וטריחא מילתא הילכך לא צריך לרבי יהודה אבל בסוף שאין טורח יותר גולל ואח"כ מברך
ביאור הגר"א אורח חיים סימן קלט סעיף ד
ולאחר כו'. דל"פ אלא בלפניה משום טירחא דציבורא וע' תוס' שם וכ"פ רמב"ם והוא להדיא במ"ס פי"ג ה"ח והדא אומר פותח ומברך ומ"ט דכתיב ובפתחו כו' ומה כתיב כו' וגוללו אומר ברוך כו':
משנה ברורה סימן קלט ס״ק יז
ודוקא בברכה ראשונה לא חששו לזה משום טרחא דצבורא שיצטרכו להמתין עד שיחזיר ויפתח אבל בברכה אחרונה דליכא טעם זה וגם דבלא"ה צריך לגלול הס"ת בין גברא לגברא בודאי עדיף יותר שיגלול קודם הברכה וזהו שמסיים המחבר דלאחר שקורא גולל ומברך:
טעות הש״ץ כשהתפלל בלחש
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ל עמוד ב
והתניא: טעה ולא הזכיר של ראש חודש בערבית - אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשחרית, בשחרית - אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוספין, במוספין - אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במנחה! - אמר ליה: לאו איתמר עלה, אמר רבי יוחנן, - בצבור שנו
רש"י מסכת ברכות דף ל עמוד ב
בצבור שנו - דאין מחזירין, משום דשמע ליה משליח ציבור, ואיכא מקצת הזכרה, אבל ביחיד צריך לחזור, ובהלכות גדולות מפרש לה בשליח ציבור משום טירחא דצבורא, אבל יחיד הדר
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קכו סעיף ד
אם טעה ש"ץ כשהתפלל בלחש, לעולם אינו חוזר ומתפלל שנית מפני טורח הצבור, אלא סומך על התפלה שיתפלל בקול רם, והוא שלא טעה בג' ראשונות, שאם טעה בהם, לעולם חוזר כמו שהיחיד חוזר
בדיקת הטלית בציבור
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן ח סעיף ט
קודם שיברך, יעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים, כדי שלא יברך לבטלה
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן יג סעיף ב
אם היא מצוייצת כהלכתה, מותר לצאת בה לרשות הרבים, בין טלית קטן בין טלית גדול, אפילו בזמן הזה שאין לנו תכלת. רק שלא יהא מונח לו על כתיפיו) (דברי ר"ן ור"י פ' חבית דף ק"ח ע"ב) ומוקמינן לטלית אחזקתיה שהוא מצוייץ כהלכתו, ואין צריך לבדקו קודם שיצא בו) (דברי תשובת הרא"ש כלל ב' ותשובת הרמב"ן סימן רט"ו /ר"ט/, ובכל בו בשם הרמב"ם פרק י"ט מהלכות שבת).
ט"ז אורח חיים סימן יג ס״ק ג
וא"צ לבדקו. ולענין ברכה מחמירים טפי לעיל סי' ח' ס"א ומ"מ נ"ל במי שקראוהו לס"ת ואין עליו טלית עדיין ורוצה ללבוש טלית לילך לקרות שאין לבדוק הטלית בעת ההיא משום טורח צבור כדאשכחן ביומא בכ"ג שהיה קורא ע"פ ובעשור לחדש כמ"ש בי"ד סי' רע"ט ק"ו כאן שיש להעמידו על חזקתו נ"ל
המתנה לרב שיסיים שמונה עשרה
שו"ת בנימין זאב (רבי בנימין בן מתתיהו, 1475 - 1545, רב טורקי-יווני) סימן קסח
ועל אשר כתבת דנוהג ש"צ כשמשלים תפילת לחש ורוצה להתפלל בקול רם ויש שם חכם או א' מהחשובים שלא השלים תפילתו ואותו שליח צבור ממתין אותו עד שישלים תפילתו אפילו שכבר השלימו כל הקהל נראה לע"ד דאין לנהוג מנהג זה דהא בכמה מקומות מצינו דחשו חז"ל מטורח הצבור דהא ס"ת אינו נגלל בצבור מפני כבוד וטורח הצבור כדאיתא ביומא פ' בא לו ורבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין קורין בחומשין בב"ה מפני כבוד הצבור כדאיתא בגיטין פרק הניזקין ואין לך טורח ומיעוט כבו' גדול מזה להמתין היכא דכבר השלימו הצבו' תפילתן:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קכד סעיף ג
קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפלה, אעפ"כ ירד ש"צ וחוזר להתפלל, כדי לקיים תקנת חכמים. הגה: ואם יש יחידים בקהל מאריכין בתפלתן, אין לש"צ להמתין עליהם אפי' היו חשובי העיר; וכן אם היה מנין בבהכ"נ, אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא (בנימין זאב סי' קס"ח).
מגן אברהם סימן קכד ס״ק ז
אין לש"ץ להמתין. ועכשיו נהגו להמתין על האב"ד, ונ"ל הטעם שרוב האנשים מתפללין במרוצה ואם יחידים מתפללים מלה במלה לא יוכלו לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינים ולכן נ"ל דאף אם אין אב"ד בעיר יש להמתין על המתפלל מלה במלה אבל כשמאריך אין להמתין עליו כמ"ש על ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה
משנה ברורה סימן קכד ס״ק טו
אין להמתין וכו' - שכיון שיש עשרה ישנה שם השכינה ועל מי ימתינו עוד. וכהיום נתפשט המנהג להמתין על אב"ד ונראה הטעם משום דהמנהג כהיום בערי ישראל לקבוע עם האב"ד ביחד עת ללמוד אחר התפילה ואם כשיתקבץ מנין תיכף יתפללו ילך אח"כ כ"א לדרכו ויוגרם עי"ז ביטול תורה. וקביעות לימוד שלאחר התפילה הוא ענין גדול וכדאיתא בטוש"ע לקמן סי' קנ"ה עי"ש ומ"מ לא יאחרו זמן ק"ש ותפלה בשביל זה. כתב הא"ר יש לו להרב להקדים עצמו לבוא לב"ה קודם כדי שלא ימתינו עליו:
מכתבי ר׳ עקיבא איגר - סימן קפ״ד [שו"ת רעק"א (ח"ד סי' יב – מכון המאור)]
ע"ד שאלתו אם אפשר ע"י הסכמת כל העדה והסכמת הרב אב"ד שלהם לא להמתין על הרב נ"י בתפלת שמונ"ע. א"א לשנות בענין ההמתנה על הרב אב"ד בשעת התפלה, והכל מיסודי תורתנו הקדושה מפורשים בדברי רבותינו הקדושים ומהם לא נזוע, ואם כה נעשה ח"ו לסור מדבריהם בקוצו של יו"ד יפול כל התורה חלילה וחלילה, ודי לנו בדור הזה שלא להוסיף גדרים מלבנו, ואף אם השעה צריכה לכך, אבל עכ"פ שלא לפחות ולזוז מדברי רבותינו הקדושים שהם קלורין לעינים
הוספת עליות לקריאת התורה בשבת
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רפב סעיף א
מוציאין ס"ת וקורין בו שבעה; ואם רצה להוסיף, מוסיף
באר היטב אורח חיים סימן רפב ס״ק ג
מוסיף. והרשב"ץ כתב דעכשיו דכולן מברכין אין להוסיף משום ברכה שא"צ וכן ראוי לנהוג. והגאון מהר"ש תיקן בפראג שלא לקרות יותר מעשרה חוץ ממפטיר מפני טורח הציבור. א"ז. עיין בתשו' גנת ורדים סימן נ"ג בהלק"ט ח"ב סימן קנ"ג ועיין יד אהרן
משנה ברורה סימן רפב ס״ק ה
מוסיף - ונכון שלא להוסיף הרבה מפני טורח הצבור ובמקום שיש לחוש לתרעומות איזה אנשים כשלא יקראו להם לתורה א"צ לדקדק בזה. כתבו האחרונים דבשבת שקורין ב' פרשיות יש לקרות מנין חצי הקרואים מהשבעה בכל סדרה דהיינו שקורא להרביעי קצת מהסדר א' ומהסדר ב' ג' פסוקים עכ"פ ואין לחוש במה שיוסיף על השבעה בסדר ב' כיון דאין שום חיוב מן הדין להוסיף:
בית הבחירה (מאירי) מסכת מגילה דף כא עמוד ב
והוסיף עוד קריאת שבת במנחה ומתוך כך אמרו במשנה זו על קריאות אלו של שני וחמישי ושבת במנחה שיהיו קורין בהם שלשה אין פוחתין מהם שאין שום קריאה בפחות משלשה כנגד שלשה יחסים הידועים באומתנו והם כהן לוי וישראל וכן אין מוסיפין עליהם והטעם מפני ששני וחמישי הם ימי מלאכה ונמצא בהארכתם בטול מלאכה לעם ושבת במנחה הוא סמוך לערב שכבר עמדו שם רובו של יום בקדושה בין תפלה ותורה ודרשה ויש בהארכתם טורח גדול והוא הטעם שאין מפטירין בהן בנביא
אמירת מי שברך בעת התפילה
שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן סד
שם שאלה ס"ג מי שבירך שאומרים החזנים בשבת אם יש לחוש משום שאין להתפלל בו תשו' אין להתפלל על דבר שהוא צורך היום, אבל דבר שהוא להבא אין בכך כלום, ה"נ אין לאכול סמים של רפואה דווקא כשיש מיחוש. אבל בל"ז מותר עכ"ל. ותמיהני ע"ז דאזיל בתר איפכא דאיברא הכא איפכא מסתברא דדבר שהוא צורך היום יש להתיר יותר, זכר לדבר מסירין נדרים ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת, אבל מה שאינו לצורך השבת יאסר, וכן נפסק בש"ע סי' רפ"ח בנ"ז. ונ"ל טעם מניעת הבקשה בשבת משום שלא יהא דיבורך של שבת כשל חול ויכולה היא שתרחם, לכן אין לבקש על החולה אם לא תקף עליו חליו, דצורך שעה הוא ופיקוח נפש. וכל שאין בו סכנה יש לו לבטוח בזכות שבת ולא יבקש צרכיו כדרך שעושה בחול, והיינו נמי דאמרינן דהיום הוא ראוי לתפלת י"ח, אלא משום טורח הציבור אין מתפללין בו י"ח רק ז' ברכות, דהיינו משום שנצטוינו לענג השבת, ושלא נאריך בו בבקשתנו כמו בחול, האי הוא טירחא דצבורא, ולא שנא דרך כללי, או פרטי כמו שהוא הנוסח דמי שבירך, הכל אסור…לכן אותו מנהג שנהגו לברך. טעות הוא בידי החזנים, והנושאים להם פנים, ואין להם על מה שיסמוכו, רק לטובתן ולהנאתן עושים והתברכו בלבבם למען יתברכו, ולא ילפינן ממקלקלתא…ובצרכי רבים לית לן בה, דמשו"ה דכוותה קבעי רבנן, זכרנו ומי כמוך בר"ה ויה"כ, אבל מי שברך לכל יחיד שירצה, ודאי אינו נכון כלל, ויש בו ג"כ משום טירחא דציבורא טובא, דאפי' תפלת י"ח קצרו משו"ה. ועכשיו נוהגין להאריך במ"ש ולפעמים מתעכבין עד חצות. עלבון המנהיגים הוא, אי איישר חילי אבטליניה.
Summary:
The גמרא explains that חז״ל had concerned incorporating a section of פרשת בלק into קריאת שמע but opted against doing so due to concerns for טרחא דציבורא.
The גמרא explains that we don’t roll the ספר תורה and rather allow for the בעל קריאה to recite the second section בעל פה, as rolling the תורה would be a violation of כבוד הצבור, which is a subset of טרחא, as explained by רש״י. The שלחן ערוך codifies this position as normative, leaving an exception for a scenario in which one failed to roll the תורה ahead of time. The מגן אברהם deals with the issue that from the גמרא, it seemed that such an exception would not exist.
Where the wrong תורה was removed, there is a conflict between טרחא and פגם ספר תורה. As such, אגרות משה accepts both approaches as legitimate possibilities (i.e. either returning the תורה for the correct one or rolling the one that was removed). Where the צבור is מוחל, it seems that rolling is ideal. יביע אומר only seems to entertain the possibility of rolling.
In terms of the extent to which rolling is a concern from a time delay standpoint, it is interesting to consider that as developed by the בית יוסף and ביאור הגר״א, the preference to keep the תורה open when making the ברכת התורה is, in part, based on the concern that closing it and opening it again (which would only take a few moments), would be a problem of טרחא.
Another case that the גמרא discusses, as understood by one opinion of רש״י, is that where a שליח צבור errs in his private שמונה עשרה, even though ordinarily he would be required to repeat it again, we waive this requirement, as it would constitute a form of טרחא. This ruling is adopted by the שלחן ערוך as normative.
The ט״ז explains that though one should ordinarily be careful about checking ציצית when making a ברכה on a טלית, if the טלית is being donned in a ציבור context, one can/should forgo the checking requirement, as it would be a breach of טרחא דצבורא.
In terms of waiting for the רב to finish שמונה עשרה, the ruling of the שו״ת בנימין זאב and רמ״א is that the צבור should not wait for the רב before starting חזרת הש״ץ. Nonetheless, the מגן אברהם and משנה ברורה note that the custom is not to follow this ruling and to wait for the Rabbi. This issue is also addressed in a later published תשובה of ר׳ עקיבא איגר, where he argues (emphatically) in favor of waiting for the Rabbi.
While the שלחן ערוך imposes no specific limitations on making הוספות during קריאת התורה, the באר היטב cites from the מהר״ש מפראג that the max number of עליות should be ten. The מאירי has a fascinating comment, where he suggests that a cap of three עליות was imposed for שבת מנחה due to טרחא concerns.
The שו״ת יעב״ץ argues that the institution of מי שברך prayers for individuals constitutes a violation of טרחא דצבורא.
In sum, it appears that the concern of טרחא דצבורא can extend to a variety of scenarios, sometimes involving extending davening with additional prayers, sometimes by delaying davening with “dead air.” In some cases, the delay may only be a concern where it is extended, while in others scenarios, we are concerned even for very brief periods of time. The net result is that there appears to be a broad degree discretion based on the facts and circumstances for a ruling that something violates טרחא or that the טרחא can be justified.
No comments:
Post a Comment