כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כא עמוד ב
מנין שאין היחיד אומר קדושה - שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? דתני רב נאי אחוה דרבי חייא בר אבא: אתיא תוך תוך. כתיב הכא: ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם: הבדלו מתוך העדה הזאת, מה להלן עשרה, אף כאן עשרה
הר"ן על הרי"ף מסכת מגילה דף יג עמוד ב
ואין נושאין את כפיהם פחות מי'. דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכתיב כה תברכו את בני ישראל אמור להם ובני ישראל עשרה משמע כדילפינן בגמרא לענין דבר שבקדושה מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ואע"ג דההוא יליף מדכתיב הבדלו מתוך העדה הזאת דאתיא תוך תוך דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בגזירה שוה ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא דרבנן נינהו דסדר תפלה גופה דרבנן
שו"ת תשב"ץ חלק ב סימן קסג
שאלת להורו' לך דרך ישרה בהיתר שבועה, נסחה כך נשבעת וס"ת בחיקך על דעת המקום וע"ד רבים וע"ד יחיד שלא תתפלל כל עוד שתהי' במיורק' זהו נוסח השבוע' והית' שבועתך בכעס שהכעיסך א' מהקהל כשהיית עובר לפני תיבה ביום א' מהמועדים כאשר הורגלת ועכשו כל הקהל הם מבקשים ממך לשוב לעבור לפני התיבה ועל זה נתחרטת ורצית לעמוד על דעתי אם יש לשבועה זו היתר אם לא ואיך יהי' ההיתר אם יש לה היתר…אבל בכאן אין אנו צריכין לכל זה המחלוק' שהשבוע' לא היתה אלא לעבור לפני התיב' ונרא' שהוא מ"ע מן התור' שהרי לעבור לפני התיב' אינ' אלא להוציא הרבים ידי חובתן בדברים שבקדוש' ובקריא' התור' ושתיהן מן התור' שהרי בדברים שבקדוש' אמרו בפרק מי שמתו (כ"א ע"ב) אמר רבא מנין שאין היחיד אומר…ודין קה"ת מ"ע מן התור' היא וא"צ זה לפנים שאפי' ברכ' התור' לפניה היא מן התור' כדאמרי' בפ' מי שמתו (כ"א ע"א) א"ר חסדא מנין לברכ' התור' מן התורה שנ' כי שם ה' אקרא הבו גודל
ברכי יוסף אורח חיים סימן קלה
איברא דחזיתיה להרשב"ץ עצמו (ח"ב סי' קס"ג) שנשאל על מי שנשבע שלא לעבור לפני התיבה שכתב וז"ל ונראה שהיא מ"ע מן התורה, שהרי לעבור לפני התיבה אינה אלא להוציא הרבים ידי חובתן בדברים שבקדושה ובקריאת התורה, ושתיהן מן התורה….ומ"ש דדברים שבקדושה הוי דאוריתא, קשה שהרי כתב הרא"ש פרק שלשה שאכלו דלשמוע קדושה וברכו לא מצינו לו עיקר מן התורה ומילתא דרבנן היא…וכבר לעיל כתבנו שהרב באר שבע סבר דברכה בקריאת התורה בצבור מן התורה, אכן אין דבריו מחוורים, וכאשר דחו דבריו הרב פר"ח והרב מקראי קדש
שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא - אבן העזר סימן נו
ועל דבר המסדר קידושין ובירך ברכת אירוסין וברכת נישואין בלי עשרה בודאי הדיוט כזה עון פלילי הוא שיהא לו עסק בטיב קידושין. אבל עם כל זה הקידושין והחופה גמרו קנינם. לא מבעיא לדעת רוב הפוסקים שאין הברכות מעכבות ואף לכתחילה רשאי לעשות נישואין אם אי אפשר למצוא עשרה ורשאי לישא בלא ברכה ואין הברכות מעכבות הביאה וכשיזדמנו לו עשרה יברך פשיטא שאין כאן שום מיחוש אלא אפילו לדעת הרשב"א שהביא הב"ש בסי' ס"ב סק"ד שבמקום שאין עשרה אין לעשות נישואין מ"מ נראה לפענ"ד אף שלהרשב"א הברכות מעכבות מ"מ כאן שכבר בירך אלא שלא היה שם עשרה זה אינו מעכב ובדיעבד עלתה הברכה אף בלי עשרה. וראיה לדבר ששם במשנה במסכת מגילה פרק הקורא עומד אין פורסין על שמע וכו' ואין קורין בתורה וכו' וברכת חתנים וכו' פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהם. והנה אם היה כל זה עיכוב אפילו בדיעבד א"כ איך התירו בירושלמי לכתחילה אם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן שגומר ואיך יגמור זה לבטלה בשלמא אם בדיעבד עלתה לו אלא שלכתחילה הצריכו עשרה מפני כבוד קדושת השם יש לומר שבזה שהתחיל בעשרה התחיל בהיתר
יכול להצטרף למנין מי שאין יכול לענות
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה א
תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים…ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת…וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ה ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם…ואין אומרים קדיש אלא בעשרה… וכל דבר קדושה לא יהא אלא בתוך העדה מישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכל אלו הדברים אם התחילו בהם בעשרה והלכו מקצתם אע"פ שאין רשאין יגמרו השאר….וצריך להיות כולם במקום אחד ושליח ציבור [הג״מ - אות ט] עמהם במקום אחד
הגהות מיימוניות הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה ז - אות ט
כתב מורי רבינו בתשובות דאפילו אם התחיל אחד מן העשרה להתפלל כבר ביחיד ואין יכול לענות עמהן ואין כאן ט' שיכולין לענות כיון שהוא בב"ה עמהן מן האגף ולפנים מצטרף עמהם ונקדשתי בתוך בני ישראל קרינן ביה דאכל בי עשרה שכינתא שריא ולא גרע מקטן המוטל בעריסה דמצטרף לריב"ל ואפילו מאן דפליג עליה היינו משום דלא ידע למי מברכין ולאו בר מצוה הוא כדלקמן בהג"ה שבפ"ה מהלכות ברכות אמנם טוב והגון להמתין לו עד שיגמור תפלתו כדי שיזכה גם הוא ויענה עמהן ואפילו יש שם עשרה בלא הוא טוב להמתינו אם יש שם שהות ביום להתפלל ע"כ
ספר האגור הלכות ברכת המזון סימן רנב
נשאל גדול הדור מהרר"י מולין ז"ל על עשרה שהיו בבה"כ וישן א' מהן אם יכולים להתפלל אע"ג שהוא ישן. והשיב הא ר"ת צרף אפי' עם תנוק המוטל בעריסה. ונהי דכתב הרא"ש דצריכה עשרה דצייתי. מ"מ חזינא דנהוג עלמא לצרף אף ע"פ שמשיחין שיחת חולין אע"ג דלבי מגמג' דשמא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו עכ"ל.
בית יוסף אורח חיים סימן נה
כתוב בהגהות מיימוניות…ומכאן למד מורי הרבה גדול מה"ר יעקב בי רב זללה"ה שאם היה אחד ישן מצטרף עם תשעה לקדיש ולקדושה דכיון דאיכא עשרה דבני קדושה נינהו שפיר שריא שכינתא עלייהו. ואח"כ מצאתי שכתב האגור בסימן רנ"ב וזה לשונו נשאל גדול הדור…כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו עכ"ל וכדאי הוא מורי ז"ל לסמוך עליו
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נה סעיף ו
ואם התחיל אחד מהעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם, או שהוא ישן, אפילו הכי מצטרף עמהם
שו"ת מהרלב"ח (ר׳ לוי בן חביב, 1480–1541, ראש חכמי ומנהיגי ירושלים המתפתחת במהלך עלייתם של מגורשי ספרד ופורטוגל לארץ ישראל) סימן טו
וחדוש גדול הודיענו בעל ההגהה המיימנית ז"ל שאם אחד מהעשרה הוא מתפלל יכולין לומר קדיש עמו שהרי נקרא תוך בני ישראל ואולי לדעתו ז"ל ה"ה בג' או בד' ונשאר הרוב שהם מכווני' אבל בעוד שאין אפילו הרוב שמכוונים לקדיש וברכו שאומר השליח ציבור אין לנו ואם כן גם בזה אנו צריכין ללמד זכות על המנהג הנזכר מתפלת אלדינו שאומר השליח ציבור באמצע התפלה כנזכר ונראה לעניות דעתי לומר כי חלוק גדול יש בין תפלת אלהינו לקדי' וברכו וקדושה וזה כי עם היות שכלם נתקנו לאמרם שליח ציבור בי
מגן אברהם סימן נה ס״ק ח
מצטרף עמהם. דכל בי עשרה שכינתא שריא, וכתב הר"ל חביב סי' ט"ו ואולי לפ"ז ה"ה ג' או ד' ונשאר הרוב עכ"ל ול"נ דאין להקל כ"כ דהא עיקר ראיית מהרי"ל מאחר דאיכא מ"ד דקטן המוטל בעריסה מצטרף אף על פי שאינו יכול לענות ואף דלא קי"ל הכי היינו שאין השכינה שורה אלא על גדולים וכו' ע"ש וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה גבי קטן דוקא א' ולא ב' אף גבי ישן דוקא א' ולא ב'
משנה ברורה סימן נה ס״ק לב
אחד מהעשרה - ה"ה יותר מאחד ובלבד שישארו רובם שאין מתפללים ש"ע ויכולין לענות עמהם ויש מחמירין ביותר מאחד ובישן בודאי אין לצרף אפילו במקום הדחק ביותר מאחד כי בלא"ה יש הרבה פוסקים המחמירי' בישן וכדלקמיה
צריך שיהיו ט׳ המכוונין לברכת שליח צבור
שו"ת הרא"ש כלל ד סימן יט
ונראה לי שיש לגעור באותן המגביהים קולן בי"ח ואומרים עם החזן תפלת י"ח וקדושה….וכשאינן תשעה בבית הכנסת המכוונין לברכת שליח צבור קרוב הוא בעיני שברכת שליח צבור לבטלה, כי נתקנו ברכות לשליח צבור לאמרם בעשרה. וכשאין תשעה בבית הכנסת המכוונין לברכת שליח צבור נראה כברכה לבטלה, לכך כל אדם יעשה עצמו כאלו אין תשעה זולתו ויכוין לברכת החזן. ולכן בימי אבותינו יחדו עשרה בטלנין להיות תדיר בבית הכנסת ולכוין לשליח צבור מראש ועד סוף. והמזמרים עם החזן נראה כקלות ראש….וגם דבר פשוט הוא שאין לומר קדיש עם החזן כי אין אומרים קדיש אלא בעשרה וצריך להבין לחזן ולענות אמן יהא שמיה רבא אחריו. כמו כן בקדושה אומר החזן נקדישך ונעריצך וכו' עד שמגיע לקדוש ואז עונין הצבור קדוש
טור אורח חיים הלכות תפלה סימן קכד
לאחר שסיימו הציבור תפלתן יחזיר ש"ץ התפלה...וצריך שיכוין יחיד ויחיד למה שאומר ש"צ וז"ל א"א הרא"ש ז"ל בתשובת שאלה יש לגעור באותם המגביהים קולם ואומרים עם החזן תפלת י"ח וקדושה...וכשאין ט' בב"ה המכוונים בברכת ש"צ קרוב בעיני להיות ברכת ש"צ ברכה לבטלה כי נתקנה ברכת ש"צ לאומרה בי' וכשאין ט' המכוונים לברכותיו נראה כברכה לבטלה לכן כל אדם יעשה עצמו כאילואין תשעה זולתו ויכוין לברכת החזן והמזמרים עם החזן נראה כקלות ראש
בית יוסף אורח חיים סימן קכד
וז"ל א"א ז"ל בתשובת יש לגעור באותם המגביהים קולם...משני טעמים האחד שכיון שכבר התפללו אסור להם להתפלל דהא דא"ר יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו בספק התפלל דוקא הוא אבל בודאי התפלל לא ולטעמיה אזיל הרא"ש שכתב בתשובה (שם סי' יג) שאין להתפלל תפילת נדבה בלא חידוש…ומשום דלפי זה קשה שהרי החזן חוזר ומתפלל אע"פ שכבר התפלל לכך כתב והחזן מתפלל להוציא את מי שאינו בקי ומשום דהוה אפשר למי שמע מהא דמי שהוא בקי יכול להפסיק ולשוח בעוד שהחזן חוזר התפילה שהרי אינו חוזר אלא להוציא את שאינו בקי לכך כתב וכשאין תשעה בבית הכנסת המכוונים בברכת שליח ציבור קרוב בעיני להיות ברכת שליח ציבור ברכה לבטלה וכו'
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קכד סעיף ד
כשש"צ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן; ואם אין ט' מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה; לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט' זולתו, ויכוין לברכת החזן.
מהלך א׳ ליישב הסתירה
שו"ת מהרי"ל סימן קנ אות ח
והישן בבהכ"נ, קצת נראה דאכל בי' עשרה דישראל שכינה שריא, ואפי' תנוק בעריסה לפי' ר"ת וכן כתב מהר"ם דהמתפלל מצטרף. ונהי דכתב הרא"ש דצריך עשרה דצייתי, מ"מ חזינן דנהוג עלמא לצרף אע"ג שמסיחין שיחת חולין ולא צייתי, ומ"מ לבי מגמגם דשמא כל הראוי לבילה כו׳
מגן אברהם סימן נה ס״ק ח
וכתב מהרי"ל אע"ג דכתב הרא"ש דבעינן שיכוונו ט' לברכת הש"ץ כמ"ש סי' קכ"ד ס"ד לא נהיגין הכי דהא חזי' דאפי' מי שמשיח ואינו שומע מצטרף
מהלך ב׳ ליישב הסתירה
ט"ז אורח חיים סימן נה
ועוד כתוב באגור שם בב"י נהי דכת' הרא"ש דצריכי י' דצייתי מ"מ חזינן דנהגו עלמא לצרף אע"פ שמשיחים שיחת חולין אע"ג דלבי מגמגם דשמא כל הראוי לביל' וכו' עכ"ל יש להפליג ע"ז דהיאך מביא ראיה מן השוטים האלו שעושים איסור בהפסקת שיחה בטילה אשר גדול עונם מאוד ובאמת אני אומר שחלילה להצטרף עם אנשים פושעים כאלה כשאין מנין זולתם ק"ו שלא ללמוד מזה היתר לישן כלל וכלל ותו דהא כבר קבע בש"ע הלכה בסי' קכ"ה דאם אין ט' שמכווני' לדברי ש"ץ בשעת חזרת התפילה דקרוב להיות ברכה לבטלה כ"ש כשהוא ישן דאין להקל לכתחלה כנ"ל
שו"ת יהודה יעלה (אסאד) חלק א - אורח חיים סימן כו
ומה שהקשה עוד על מ"ש האגור לנפשיה ממ"ש הרא"ש דבעי' י' דצייתי ותי' מ"מ נהגו עלמא לצרף אפילו משיחים שיחת חולין ותמה ט"ז אין מביאין ראיה מן השוטים….ע"ש. לענ"ד כל דבריו בזה דברי תימא הם. חדא הרי האגור עצמו הקשה מדברי הרא"ש דבעי' י' דצייתי והוא הוא דברי הש"ע באם אין ט' מכוונים וכו' הנ"ל וכמ"ש המג"א סק"ח ותי' דלא נהוגין הכי דהא חזינן אפילו משיח שיחת חולין ואין שומע נהגו עלמא להצטרף ור"ל ומנהג עיקר ומבטל הלכה ולא נתפשטה הוראת הרא"ש ופסק הש"ע הנ"ל ופוק חזי מה עמא דבר ובדבר דכולי עלמא נהוגים דינא הכי דאטו כולי עלמא פושעים נינהו
מהלך ג׳ ליישב הסתירה
דרישה אורח חיים סימן קכד
קרוב בעיני להיות ברכת שליח צבור לבטלה. כתב קרוב אבל לא ממש כי כבר כתב לעיל ריש סימן נ"ה דאם התחיל בעשרה ואפילו יצאו קצתן השליח צבור גומר וגם נתבאר בב"י (שם עמ' רמד ד"ה כתוב בהגהות) דאפילו קצת ישנים או מספרים שמועות אפילו הכי השליח צבור מתפלל וגומר תפילתו.
מהלך ד׳ ליישב הסתירה
שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן נה סעיף ז
אם התחיל אחד מעשרה להתפלל תפלת י"ח לבדו ואינו יכול לענות עמהם אעפ"כ מצטרף עמהם וה"ה לב' או ג' או ד' כל שנשאר הרוב שעונין אמן אין עניית המיעוט מעכבת שאין אמירת דבר שבקדושה בי' תלוי בענייתן רק שיהיו שם שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל על כל עשרה שהם בני קדושה שכינה שורה עליהם ויכולים לומר דבר שבקדושה (כגון קדיש וברכו או אפילו קדושה אם הש"ץ לא התפלל עדיין בלחש לעצמו אבל כשהש"ץ חוזר התפלה פעם ב' צריך ליזהר שיהיו ט' שומעין ועונין אמן אחריו שלא יהיה ברכותיו לבטלה כמ"ש סימן קכ"ד
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן נה ס״ק ד
ואפשר במקום שמתפללין קדיש וקדושה בקול רם ושאר בלחש, לא בחוזר התפלה, דהשתא אין קושיא מסימן קכ"ד, ועיין מה שאכתוב במ"א אי"ה באות ח' מזה
משנה ברורה סימן קכד ס״ק יט
ויכוין לברכת החזן - והעולם נוהגין לצרף למנין ולהתפלל חזרת הש"ץ אפילו מי שיודעין בו שמשיח ואינו שומע חזרת הש"ץ כראוי ונ"ל דבכגון זה טוב להתנהג כמו שכתב בספר שולחן שלמה שיתנה הש"ץ בינו לבין עצמו בחזרת התפילה שא"ל יענו תשעה אמן אחריו ויכונו לברכותיו שיהא התפילה ההיא בתורת נדבה
Summary:
The ר״ן notes that the requirement of a מנין to say a דבר שבקדושה is דרבנן and the source is an אסמכתא. However, the ברכי יוסף quotes from the רשב״ץ that it may be דאורייתא. The נודע ביהודה discusses whether one is יוצא a דבר שבקדושה on a בדיעבד level if it is recited without a מנין.
The הגהות מיימוניות quotes from the מהר״ם that if one person is davening and not able to answer, they are still considered present and it constitutes ונקדשתי. The אגור quotes a similar דין with respect to one who is sleeping, ruling that such an individual can be counted to the מנין. The שלחן ערוך rules in accordance with these opinions. The מגן אברהם, based on a מהרלב״ח, rules that this extends up to multiple individuals, provided that that the majority is able to answer. However, he is cautious to adopt this position as normative.
However, the שו״ת הרא״ש rules that if nine people are not answering the ברכות of the ש״ץ during חזרת הש״ץ then they may have the status of ברכות לבטלה. This opinion is cited by the טור and also adopted by the שלחן ערוך (in apparent contradiction to his other ruling).
To address the contradiction, the מגן אברהם quotes the מהרי״ל who notes that the ruling of the רא״ש has not been accepted. In contrast, the ט״ז rules that one should not rely on the מהר״ם and אגור, adoption the position of the רא״ש. (The ט״ז also questions the proof off the אגור; the שו״ת יהודה יעלה defends the אגור.)
The דרישה suggests that the ברכות are referred to as ״קרוב״ to be a ברכה לבטלה, as they are not technically לבטלה based on the מהר״ם and אגור, ultimately ending in a similar position as the מגן אברהם.
The שלחן ערוך הרב and פרי מגדים suggest there may be a distinction between חזרת הש״ץ (where there is a potential for a ברכה לבטלה) and קדיש or other דברים שבקדושה, where there is no concern of ברכה לבטלה.
Further review:
See מסורת משה, באר משה, ציץ אליעזר, רצ כצבי
Quite a reference by the אגור.
ReplyDelete