עניני צה״ל - להכניס עצמו בסכנה כדי להציל את חברו
שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן ק
במלחמה אם מחוייבים, או עכ"פ מותרים, להכניס את עצמם בספק סכנה כדי להציל את חברם החייל המוטל פצוע בשטח מסוכן וחשוף לאויב….השאלה היא: חייל שנפצע בשדה - המערכה, והוא נשאר מוטל בשטח מסוכן וחשוף לאויב, ואם לא יחישו להוציא אותו מהשטח או להגיש לו עזרה רפואית ימות בודאי מפצעיו, או אפילו הדבר שקול אם ימות או לא. ומאידך, אלו שימהרו להחיש לו את העזרה מכניסים את עצמם עי"כ בספק סכנה לפן יפגע בהם אש האויב למרות חיפוי האש שיתנו להם מצידנו. והספק איננו סתם ספק מופשט, אלא הוא ספק מבוסס. על כן השאלה היא אם מחויבים, או עכ"פ מותרים, להכניס את עצמם בספק סכנה כדי להציל את חברם מודאי סכנה, או אפילו מספק סכנה. או לא, שאינם מחויבים, או גם לא רשאים להכניס את עצמם בסכנה או ספק סכנה עבור כך בטענה שההלכה היא כי חייך קודמים. ונבוא בע"ה לברר ולפשוט את השאלה….ההלכה הפסוקה ברמב"ם דהרואה את חבירו טובע…ולא הציל וכו' וכיוצא בדברים אלו עובר על לא תעמוד על דם רעך. אלא דלא ברור עדיין מכל זה שהמדובר הוא אפילו כשעי"כ יכניס המציל את עצמו בספק סכנה אם אפ"ה ג"כ מחויב להכניס את עצמו למצב זה כדי להציל את חבירו…והנה הב"י בטור שם מביא בשם הגהות מיימוניות שכותב שבירושלמי מסיק דאפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב….למרות שהב"י הסביר סברת הירו', בכל זאת לא הכניס זאת - ההלכה בשלחנו הטהור, לפסוק ולהדגיש שצריך להכניס עצמו אפילו בספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה ודאית. וגם הרמ"א לא הביא מזה. …זאת אומרת שלהלכה לא ס"ל לפסוק כן….וכך מובא בפ"ת בשם שו"ת רדב"ז שהעלה בפשיטות דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה….וא"כ לכאורה יש להחיל את כל האמור במסקנת ההלכה על נידון שאלתנו, ולומר שלא מיבעיא שאינם מחויבים להכניס א"ע בספק סכנה משום ספק סכנה של חבירו החיל, ויתכן גם שאפי' אינם רשאים בכך, אלא אפילו להכניס א"ע בספק סכנה משום ודאי סכנה של חבירו החיל ג"כ אינם מחויבי', ולפי הרדב"ז, העושה כן הר"ז חסיד שוטה…אולם בהתבוננות ובחדירה יותר מעמיקה בנבכי ההלכה נמצא שלא כן הדבר, ובמלחמה ההלכה בזה אחרת. במסכת שבועות ד' ל"ה ע"ב אמרינן: אמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא…למדנו מזה שהמלכות או הכח השולט בעם ואחראי לבטחונו רשאי להכניס עם רב לסכנת מלחמה, ואפילו במלחמת הרשות…יוצא לנו מדבריהם של הגאונים האמורים, כי לפנינו שתי הגדרות והסברות על הדינים המיוחדים שישנם בזה במלחמה, והמה (א) מפני שכך ועל יסוד זה נוסד העולם. (ב) מפני דהלכות צבור והנהגת המדינה שאני, זאת אומרת שזהו משום תקנת והבטחת העם והמדינה….בהיות וכן שלמדנו מהאמור דמלחמה שאני, מסתבר לומר, דכשם שאי אפשר ללמוד מהמותר במלחמה שיהא מותר גם למקום אחר, כך אי אפשר גם ללמוד מהאסור במקום אחר שיהא אסור גם גבי מלחמה, זאת אומרת, דכשם שהכלל של וחי בהם לא חל במלחמה, כך מסתבר לומר שגם הכלל של: וחי אחיך עמך, שדורשים חייך קודמים, ג"כ לא חל במלחמה, אלא כל אנשי המלחמה כאיש אחד מחויבים למסור כאו"א את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. וגם דבר זה נכנס ג"כ בכללי הלכות צבור, ובגדר הנהגת המדינה ותקנתה…וא"כ נראה דמינה, דאותו הדבר יש לומר נמי בכה"ג גם בנוגע למלחמה, דמכיון שמצינו שלא הקפידה תורה בה על איבוד נפשות מישראל, לא ילפינן לה תו איפוא משאר ספיקות בעלמא שהדין הוא שאיננו מחויב ליכנס בספק סכנה להצלת חבירו מודאי סכנה, אלא אמרינן דבמלחמה שאני ולא אזלינן בה לקולא לדידיה, אלא מחויב וצריך להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, ואפילו מספק סכנה.
דגל ישראל - בהלכה ובהשקפה
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן מו
בענין ביהכ"נ שהועמדו שם הדגלים מאה"ב וממדינת ישראל שבשביל זה אין רוצים אחדים להתפלל שם אם יש בזה ממש י"ט תמוז תשי"ז (1957)…הנה בדבר ביהכ"נ שנבנה כדין לקדושת ביהכ"נ וכבר התפללו בו הוא בקדושתו אף אם נעשה שם עבירה ממש ועניני קלון, כמפורש במג"א בההיא עובדא שמצאו שהשמש עשה בביהכ"נ עבירת זנות שמ"מ לא נתחללה קדושת ביהכ"נ בכך. ומוכרחין לומר שאף בשעת העבירה לא ירדה מקדושתה…וא"כ אף אם נימא דהעמדת הדגלים בביהכ"נ הוא דבר איסור לא נתחללה הקדושה בכך ועדיף להתפלל שם מלעשות מנין במקום חול כמו בכל ביהכ"נ. ובעצם לא מובן איזה איסור ממש יש בהעמדת הדגלים הא ליכא איסור להכניס דברים שהם חולין אף שאין בהן שום צורך להביהכ"נ אף בנבנו בלא תנאי וכל שכן בנבנו על תנאי כבתי כנסיות שלנו, ואף שאלו שעשו זה לדגל וסימן למדינת ישראל היו רשעים, מכל מקום הא לא החזיקו זה לדבר קדוש, שנימא שיהיה חשש גרירה דעבודה זרה, וידוע לכל שעשו זה לסימן בעלמא והוי זה ככל דבר חול. וגם דגל אה"ב שהוא ג"כ שם מוכיח שלא הכניסו זה בשביל שמחשיבין זה לדבר קדוש אלא שהוא לסימן על מנהלי ביהכ"נ שמחבבין מדינה זו ומדינת ישראל וחפצו להראות זה במקום רואים. ולכן אף שודאי לא מן הראוי הוא להכניס בביהכ"נ שהוא מקום קדושה וכ"ש שאין להניחו שם בקביעות וכ"ש לא אצל ארון הקודש, אבל איסור ממש לא שייך לומר ע"ז אלא שהוא ענין הבל ושטות, ואם אפשר באופן של שלום לסלקם מביהכ"נ היה זה דבר טוב אבל לעשות מחלוקת בשביל זה אסור. ואם היה כח בלא מחלוקת לעקור ענין הדגל כדי שלא יהיה זכרון למעשה הרשעים היה ג"כ אולי נכון לעשות, אבל ח"ו לעשות מחלוקת בזה. ולכן אלו שרוצים לעשות בשביל זה מנין במקום אחר וחושבים שעושים בזה דבר גדול אין עושים כהוגן ורק הוא ענין פוליטיקא /פוליטיקה/ מצד כח היצר והשטן אשר בעוה"ר מרקד בינן עד אשר ירחם ה' וישלח לנו הגואל צדק ויערה עלינו רוח ממרום ללכת בדרך התורה והאמת לבלי לנטות ימין ושמאל. ידידו, משה פיינשטיין
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן טו
אם יש קפידא להסיר הצורה שקורין מגן דוד מפרוכת ב' דר"ח אדר תשכ"ט. מע"כ ידידי הרה"ג מהר"ר משה קיימאן שליט"א, רב במאנטריי מעקסיקא. בדבר הפרוכת שיש עליו צורת מגן דוד אם יש בזה איזה חשש, הנה כפי שידוע זה מאות בשנים שעשו ציור מגן דוד על פרכות ועל מעילים ומטפחות ולא היה מי שיערער על זה, ואף שאין לנו מקור צורת המגן דוד אין בזה שום קפידא, וגם יש בזה ענין להזכיר שהשי"ת מלך למעלה ולמטה ולכל ד' רוחות השמים, ושייכות שם דוד לא ידוע, ואולי הוא סימן לדוד שבטח במלחמותיו על השי"ת שהוא מלך למעלה ולמטה ובכל רוחות השמים שלכן לא היה ירא ממלכי בשר ודם ומחיילותיהם כציוי התורה. אבל בכל אופן אף אם הוא בלא טעם איני רואה בדבר שעשו כן זה מאות בשנים קודם שהיו כת הציונים בעולם כלל ולא היו מינים וכופרים בבתי כנסיות כלל שיהיה בזה חשש איסור ואף לא משום מעשה לא טוב. ורשאין להניחן על כלי הקדש ואין צורך לקורען משם. ומה שכתבו גם תיבת ציון לא מתייחד זה להכת ציונים ולא מחלוקת טוב להסיר אותיות אלו כי צורת המגן דוד שעשו מכבר על כלי הקדש היה בלא תיבת ציון, אבל ענין איסור ליכא בזה כלל. ומש"כ בספר אוצר דינים ומנהגים שאסור לעשות ציור וכל דמות לאות אמונה אין לזה שום מקור ולא שום טעם לחלוק בזה על דורות שלפנינו שהניחו לעשות זה. והנני ידידו מוקירו.
חמש דרשות להר׳ יוסף דוב הלוי עמודים 89-90
רצוני להוסיף משהו: אם תשאלוני, איך אני, כיהודי תלמודי, מביט על רעל סוננת הריאל ואם יש לו בכלל ערך הלכתי; אענה לכם פשוט: אינני גורס בכלל מקדם של דגל וסמלים טכסיים כמותו. היהדות שוללת פולחן עצמים גשמיים. ברם, אל נא נתעלם מדין בשלחן ערוך, כי ״הרוג שנהגר בידי עכו״ם קוברין אותו בבגדיו, כדי שיראה את דמו ויקום…במלים אחרות, בגדי יהודי מקבלים קדושה מסויימת כשהם מוכתמים בדם קדוש. והדברים ק״ו בן בנו של ק״ו לדגל הכחול-לבן, שטבול בדמם של אלפי צעירים יהודים שנפלו במלחמת השחרור בהגנתם על הארץ והישוב (דתיים ולא דליים, כי האויב י״ש לא היה מבדיל), יש בו ניצוץ של קדושה, הנובע ממסירות-נפש והקרבה עצמית. כולנו מצווים לכבד את הדגל ולהתחייחס אליו בדרך-ארץ. אין הוא זקוק להכשר מה-Union Jack הנכרי.
השתמשות חשמל במדינת ישראל
משיב מלחמה להר׳ שלמה בן אברהם גורן, חלק א, עמוד שנא (סימן נ)
שמוש בזרם החשמל בשבת…מצד אחד לא ראינו היתר לשימוש באור החשמל בשבת, פרט אולי לשעות הלילה הראשונות…ולא יועילו נימוקי פקוח נפש שיש בהספקה החיונית של זרם החשמל בשבת לבתי חולים ולמוסדות, כי המבשל לחולה בשבת אסור לבריא שמא ירבה בשבילו, וכאן ראינו מתוך הנסיון שמרבים בהפעלת הטורבינות עבור רוב הצריכה האזרחית השוטפת גם בשבת, ואילו היו עובדים אך ורק לספק את הדרוש למקרים של פקוח נפש היתה מספיקה טורבינה אחת ותו לא…מסקנות…גם אם יתברר שיש בבתי חולים מקורות חשמל עצמאיים לשעת חירום מוטב להפעיל את תחנת הכח עבורם בהסתמך על מקרי פקוח נפש בבתים פרטיים, ואין זה דומה לספק פקוח נפש כשהחולה אינו בפנינו שאוסר הנודע ביהודה והחתם סופר לחלל על כך את השבת, משום שבמדינה שלימה או אפי' בעיר גדולה ביחס לשירות ציבורי מעין חברת חשמל, בודאי שישנם בכל שבת מקרים אחדים של פקוח נפש הזקוקים לתאורת החשמל או לזרמו וכחו, ונקרא כאילו החולה לפנינו שאז הותרה השבת גם על ספק פקוח נפש…השימוש בחשמל שלא למטרות פיקוח נפש בבתים היתה אסורה בשבת על אף האמור ביחס להיתר הפקת הזרם בתחנה האיסור הוא מדרבנן מטעם שמא ירבה בשבילו…כל האמור כאן היה כחו יפה בשנות תשי"ח תש"ך בטרם הנהיגו את המיכשור האוטומטי המלא בתחנות הכח אבל כעת שאין מחליפים את המבעירים בידים ולא מכוונים את האש באופן מיכני, אלא הכל מבוצע במיכשור אלקטרוני ע"י מחשבים דרך רשת טלויזיה, אע"פ שעדיין מבוצעים עבודות שיש בהן חילולי שבת רבים, אין בכחן לאסור עלינו את השימוש בחשמל
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן קכז
בדבר השתמשות בחשמל בשבת איני רואה חלוק ממש בין השתמשות להאיר בנרות החשמל ובין המקרר, דאם איכא היתר מחמת שצריכים לעשות עבודת החשמל בשביל הבתי חולים לא היה בזה גם איסור דחלול השם, אבל לא מובן היתר זה דהא אפשר לעשות מכונה קטנה לכל בית חולים, וגם הא אפשר להשיג על יום השבת נכרים שיעשו כל העבודות במכונת החשמל הגדולה, וכיון שאינו בעניני הרפואה ועניני הצלה גופייהו, לא שייך זה להזריזות לעשות ע"י ישראל גדולים שלכן הרי אסור לעשות ע"י ישראל וליכא ההיתר כלל. ואם יש לחוש שהנכרים יקלקלו בכוונה יעמידו שומרים מישראל עלייהו. אבל מה שמשתמשין בהחשמל להמקרר הוא אולי מצד שהרבה פעמים מתקלקלים האוכלין ולכן כיון שכל האיסור ליהנות אף ממלאכת ישראל במזיד הוא רק מדרבנן הקילו בהפסד מרובה כזה לסמוך על ההיתר דבשביל בתי החולים אף שאין לסמוך כל כך. וגם זה שלא נתקלקלו האוכלים מכפי שהיו ולא ניתוסף שום שבח בהו אין זה הנאה הנאסרת בשביל שמה שלא נתקלקלו היתה לו ההנאה דמתחלה בפרט שלא ברי שהיו מתקלקלין וזהו טעם גדול לע"ד.
אם צריכים לעשות יו״ט שני של גליות באילת
שו"ת ציץ אליעזר חלק ג סימן כג אות י
דין אילת. אליבא דכל השיטות הנ"ל נשאר לנו עוד מקום דיון מיוחד על אילת איך צריכים לנהוג שם ב' ימים או יום א', כי הרי אילת היא כבר אפילו לא מכיבוש עולי מצרים והיא רק מגבול העתיד…ועל אחת כמה שכמעט ברור הדבר שלא הגיעו שם השלוחין (חוץ ממקום הספק אם בכלל היו שם מתיישבים ישראליים בזמן הראיה בשעת כיבוש שני) כי המרחק יותר ממהלך עשרה ימים, אם לא שנתלה לומר שאישתבוש ואיסתתמי דרכי (דומיא שאומר אביי בר"ה ד' כ"ג ע"ב) ובזמן הקידוש היה להם דרך יותר קצרה שהיה מהלך בפחות מעשרה, עכ"פ יהי' איך שיהי' צריך להיות הדין לכאורה שינהגו שמה ב' ימים טובים. אלא שיש לדון בזה מצד אחר שינהגו שמה רק יום אחד אליבא דהריטב"א ודעימיה הנ"ל שהוקבע על כל א"י לנהוג רק יום א', דהנה מצינו בכמה מקומות בנ"ך שאילת נכבשה על ידי מלכי יהודה וישבו שם ישראל, והם במלכים א' (ט' - כ"ו) שכתוב ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אלות על שפת ים סוף בארץ אדום, וכן בדהי"ב (ח' - י"ז) אז הלך שלמה לעציון גבר ואל אילות על שפת הים בארץ אדום….וא"כ לפי מה שפוסק הרמב"ם (בפ"א מה' תרומות ה"ב) שארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל…לפי כל זה צריך להיות לאילת דין ארץ ישראל, כי הרי כבשוה ע"י מלך מדעת רוב ישראל והרי לא נזכר עליה כמו על סוריא שיש לה רק דין כיבוש יחיד…ועכ"פ מדלא נזכר גם על אילת שיש לה רק דין כיבוש יחיד משמע לכאורה מזה שדין כיבוש רבים לה, ועיין בפרשת דרכים מהמל"מ בדרך הקדש דרוש ששי שכותב דארצות קיני וקניזי וקדמוני מכיון שנכרתה עליהם ברית לאברהם אף אם יכבשו אותם תחילה קודם שיכבשו שאר א"י פשיטא דאין בזה עון דפלטין של מלך הוא ודינם כא"י לכל דבר ע"ש, ואילת הרי מאדום היא שהיא אחת משלש הארצות שנכרתה עליהם ברית לאברהם…היוצא מכל דברינו הנ"ל בהצעת הלכה זאת. (א) לפי דעת הרמב"ם מתחלקת ההלכה כזאת (א) בכל השטח שכבשו עולי בבל בארץ בכל אופן שהוא נוהגים שם רק יום אחד. (ב) בשאר המקומות בארץ ישראל, תלוי הדבר, אם היה שם ישוב בשעת הראייה בזמן כיבוש שני ויש מקום ספק שאולי הגיעו לשם השלוחין נוהגין יום אחד, וכמו כן יש לצדד כזאת אפילו כשיש ספק בדבר אם היה אז שם ישוב. ואם ברור הדבר שלא הגיעו השלוחין לשם ומכל שכן שלא היה שם ישוב אז עושין ב' ימים.
עניני קידושין וגירושין במדינת ישראל
"חוק נישואין וגירושין - היצא שכרו בהפסדו?״, תחומין כה, עמ' 99-107, ר׳ בקשי דורון
החוק המחייב נישואין וגירושין על פי ההלכה במדינת ישראל, יסודו, כשמנהיגי העם דאגו לצביונה של המדינה, כמדינה יהודית, ובקשו לשמש דוגמא לעם היהודי בתפוצות כיצד להישמר מפני נישואי תערובת, ואכן חוק זה הטביע יותר מכל את החותם היהודי על צביון המדינה. כשנקבע החוק רוב רובו של העם במדינה היה יהודי שרצה בנישואין גירושין כהלכה, העריך וכיבד את המושג קדושה וקידושין ושמר על ערך המשפחה וסייגיה….במשך השנים איבד החוק את תקפו פסולי החיתון ונישואי התערובת, אף שלא הוכרו כנישואין, הכירו בהם בתי המשפט כידועים בציבור כזוג, ונתנו לבני הזוג את כל ההטבות הנלוות. חוק נישואין וגירושין נעקף כשהוכרו נישואי תערובת בחו"ל, ומי שרוצה להינשא שלא כדמו"י נוסע לקפריסין או עורך נישואין בכתב במדינות זרות…מאידך גורם החוק כיום למכשלות רבות חלק גדול מהנישאים על פי החוק אינם שומרי תורה ומצוות, ואינם מקפידים על איסור אשת איש, כך שהקידושין כדמו"י גורמים להכשילם באיסור חמור של אשת איש כשהאישה נאסרת על בעלה בבגידתה וכל חייהם באיסור….ונשאלת השאלה האם שכר החוק לא יוצא בהפסדו אם נכון כיום להקריב את קדושת ישראל על מזבח הסמליות של צביון המדינה היהודית ולהמשיך לחייב להינשא כדמו"י גם את מי שאינו מעוניין בכך וסביר להניח שלא ישמור על מושג האשת איש…כשעוררתי את הנושא בכנס דיינים העירו לי על כך שיש רבנים החוששים למכשלה זו וכאשר משיאים זוגות שסביר שלא יקפידו על איסור אשת איש מקדשים לכתחילה בעדים פסולים…יש שמועה בין הרבנים שכך הורה אחד מגדולי הפוסקים אולם ביררתי ולא מצאתי מי שהורה כן ואדרבה שמעתי על הסתייגות כפי שנבאר…והנה ראיתי בספר תשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך שליט"א שעמד על תופעה זו וכתב שרב מסדר קידושין אמר לו שעושה כן על פי הוראה של אחד מגדולי הדור….מצאנו לרדב"ז שהקל לזמר ברכות הנישואין גם כשהקידושין אינם תופסים…והנה בתשובה שם תשובות והנהגות סי' תרמא כתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א שעצה וו ליחד עדים פסולים אינה מועילה לבטל הקידושין כיון שיש עדים כשרים שראו הקידושין…אולם כל הדברים אמורים מי שבחזקת ממזר על סמך מהרי״ו, כיון שספק ממזר מותר מה״ת…אולם להתיר אשת איש להינשא בלא גט, לא התירו כשיש עדים פסולים….כשדנתי בנושא היו רבנים שטענו שגם אצל מי שאינם שומרי מצוות אלה שאינם חוששים לאיסור אשת איש הם מיעוט שאינו ניכר לפי שדרך אישה מטבעה להיות מסורה ומיוחדת לבעלה ומי יתן והיה כדבריהם אולם מתוך נסיון רב בדיונים בבית הדין בתוך עמי אנוכי יושב ויודע שלצערנו אין הדבר כן ולא מדובר במיעוט…אם ראית דור שאין התורה חביבה עליו יש לכנס להתחשב במצוי ולא ברצוי כיון שלא רק שאין תועלת לכפות תורה על מי שאינה חביבה עליו אלא אף יש בכך משום בזיון התורה ובנושא זה לצערנו הנישואין והקידושין כדמו"י לא רק שאינם חביבים על חלק גדול מהעם הנושא הפך לסמל אצל משניאי התורה שעשאוהו קרדום לחפור בו כנגד כל דבר שבקדושה בטענה של כפיה דתית והשאלה האם נכון להימנע מלחייב את הקידושין בחוק בכדי שלא יהיו הקידושין מוטלים בביזיון הביזיון הקשה ביותר הוא בכך שמפעילים לחצים על הרבנות והדיינים להתיר את האיסור לגייר את מי שאינו רוצה זאת ועוד גם ההיתרים הנכונים של ביטול הקידושין בשאלות הממורות יש בהן בזיון לתורה כששמחים כמוצאי שלל רב שהקידושין פסולים והאישה אינה אשת
Summary:
The ציץ אליעזר addresses the question of whether a חייל can or should risk his life to save a fellow חייל who is in a state of סכנה. He starts by noting that while there may be a ירושלמי that suggests otherwise, the simple understanding of the מצוה of לא תעמוד is that it does not necessitate putting one’s own life in danger. For that reason, given the general principle of וחי בהם would dictate that not only is one not required to endanger his life, it would even be prohibited. However, he ultimately rules that a time of war is very different and parallels cannot be drawn to non-war situations, as the sole priority during war is to defeat the enemy, such that principles of וחי בהם or סכנת נפשות do not apply.
Rav Moshe addresses whether it’s a problem to have Israeli and American flags in a בית כנסת. He starts by saying that even if hanging them up was a problem (דבר איסור), the קדושת בית הכנסת would still remain and no one should avoid davening in such a shul. Moreover, he adds that there is no halachic prohibition with hanging up flags, as they are simply secular symbols. Since they are secular, he notes that it is preferred that flags not be hung in shul, but adds that a מחלוקת should not be made over this point. In a separate תשובה he addresses the source of the מגן דוד.
In addressing the Israeli flag, Rav Soloveitchik draws upon the הלכה that one who is killed על קידוש השם is buried in the clothing he was wearing, so that his דם should be seen. Based on this, he rules that the flag should be treated with respect and דרך ארץ, given lives that were lost fighting for the protection of the Jewish community in ארץ ישראל in the name of the flag.
Rav Goren addresses the use of electricity in Israel on Shabbos. He starts by ruling that it should be prohibited shortly after shabbos starts, as even though the electric company is allowed to run the facility to support hospitals, there is no allowance for others to benefit from that מלאכה for non-סכנה purposes. He adds that even if a hospital had its own generator, it would be permitted for the city to run a power plant to support the hospital. He reasons that even though normally one can only violate shabbos if a חולה is בפנינו, that is only an individual case. However, when it comes to a city where there will definitely be a חולה at some point over shabbos, one can violate shabbos to anticipate a חולה. Turning back to the topic of using electricity, he concludes that the method of running power plants has changed and it doesn’t entail constant חילול שבת to maintain the plant. As such, benefiting from electricity on shabbos wouldn’t be the same issue anymore.
In addressing the same topic, Rav Moshe seems to reject Rav Goren’s position that a power plan can be opearted, even though the hospital has its own generator, reasoning that the existence of the generator renders the power plan prohibited. In terms of benefiting from electricity, he suggest that there may be room to be lenient in the case of the refrigerator, as the possibility of הפסד מרובה could be utilized to permit benefiting from electricity.
The ציץ אליעזר addresses whether אילת has the status of ארץ ישראל for purpose of keeping יום טוב שני. He starts by suggesting that it should be considered as part of חוץ לארץ, given that it is not within the borders that were conquered by יהושע and it’s only within the גבול העתיד. Moreover, he reasons that from a distance perspective, the שלוחין would not have reached אילת by the fifteenth of the month. However, he rejects this view, citing the ריטב״א that the key determining factor is not the distance from ירולשים but the boundaries of ארץ ישראל. Based on this, he cites numerous sources in נ״ך proving that אילת fell within the boundaries of ארץ ישראל at that time. In the course of his analysis, he ultimately argues that even the רמב״ם would agree, even though he focuses on the distance of the travel from ירושלים. Accordingly, he ultimately concludes that only one day should be observed in אילת.
The historical policy of codifying the halachic guidelines of קידושין within Israeli law is discussed by ר׳ בקשי דורון. He raises the possibility that the halachic cost of such a policy exceeds the benefit.
