תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מח עמוד א
מתני'. משבטלה סנהדרין - בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר: בשיר לא ישתו יין וגו'...משחרב בהמ"ק בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה מישראל....גמ'. וממאי דמשבטלה סנהדרין כתיב? אמר רב הונא בריה דרב יהושע, דאמר קרא: הזקנים משער שבתו בחורים מנגינתם
רש"י מסכת סוטה דף מח עמוד א
בטל זמרא - גזר על דורו שלא יזמרו בביתם ובבית משתאות
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סוטה פרק ט הלכה יב
מתני' משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנאמר [ישעי' כד ט] בשיר לא ישתו יין: גמ' אבא בר רב ירמיה אמר [איכה ה יד] זקנים משער שבתו וגו'. אמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר.
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ז עמוד א
שלחו ליה למר עוקבא: זמרא מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: אל תשמח ישראל אל גיל בעמים. ולישלח להו מהכא: דבשיר לא ישתו יין ימר שכר לשותיו! אי מההוא, ה"א ה"מ זמרא דמנא, אבל דפומא שרי, קמ"ל
רש"י מסכת גיטין דף ז עמוד א
זמרא - לשורר בבית המשתאות
תוספות מסכת גיטין דף ז עמוד א
זמרא מנא לן דאסור - פי' בקונטרס לשורר בבית המשתאות וכן משמע מדקאמר ולישלח ליה מהכא בשיר לא ישתו יין ובפרק בתרא דסוטה (דף מח.) תנן משבטלה סנהדרין בטל שיר בבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין וראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושלמי דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר ושיר של מצוה שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה
רמב"ם הלכות תעניות פרק ה הלכה יב - יד
משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד...כן התקינו שהעורך שלחן….וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן, ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין, וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין
חידושי הריטב"א מסכת גיטין דף ז עמוד א
זמרא מנא לן דאסור. כתבו בשם הגאונים דאינו אסור אלא שיר של חשק וכיוצא בזה אבל דברי שירות מותר
ב"ח אורח חיים סימן תקס ס״ק ו
וצריך לומר שהוא מפרש מאי דתנן משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין היינו אפילו שיר בפה ומאי דקאמר בפרק קמא דגיטין אי מההיא הוה אמינא הני מילי זימרא דמנא אבל דפומא שרי קמ"ל דצריך לומר בהאי קרא אפשר דטעו לומר שפירושו בזימרא דמנא אבל לפי האמת ודאי שגם המקרא שאמר בשיר לא ישתו יין היינו אפילו שיר בפה ולכך קאמר להו האי מקרא אל תשמח ישראל אל גיל כעמים דליכא למיטעי בהא דזימרא בפה קאמר דאסור נמי בבית המשתאות:
טור אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקס
ואסרו כל מיני שיר בין בכלי בין בפה ופירש"י כגון לשורר בבית המשתה והתוס' מפרשים דאפי' בלא משתה נמי ודוקא למי שרגיל בכך כההיא דאיתא בירוש' ריש גלותא הוה קאים ודמיך בזמרא פירוש בשכבו ובקומוהיו מזמרין לפניו ומלשון הרמב"ם ז"ל משמע דבכלי אסור לשמוע בכל ענין ובפה דוקא על היין אבל הוא ביאר בתשובת שאלה דאפי' בפה אסור אף בלא משתה ואין חילוק בין לשון עברי ולשון ערבי כ"ש אם הן דברי ניבול שאסור לשומעו אף בלא מליצה וניגון וה"מ שירת אהבים כגון לשבח יפה ביופי וכיוצא בו אבל מותר לומר שירות ותשבחות על היין בבית המשתה ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו
ב"ח אורח חיים סימן תקס ס״ק ז
ומ"ש אבל הוא ביאר בתשובת שאלה….ס"ל דהמקרא דקאמר בשיר לא ישתו יין לאו דוקא קאמר בבית המשתה דעיקר קפידא אינה אלא בשביל השיר ואורחא דמילתא הוא לשורר במשתה היין אבל אין הכי נמי דאפילו בלא משתה אסור ומתניתין דסוף סוטה דבטל השיר מבית המשתאות נמי לאו דוקא אלא אפילו בלא משתה נמי אסור כנ"ל לדעת הרמב"ם:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקס
וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם...ואסור לשומעם מפני החורבן; ואפילו שיר בפה על היין, אסורה שנאמר: בשיר לא ישתו יין (ישעיה כד, ט) וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין
מגן אברהם סימן תקס ס״ק ט
בפה על היין. ז"ל הרמב"ם וכ' הטור שבתשו' ביאר הרמב"ם שאפי' בלא יין אסור וצ"ע למה סתם פה בש"ע
ב"ח אורח חיים סימן תקס ס״ק ו
ולענין הלכה יראה עיקר כדברי הרמב"ם בתשובת שאלה דכל שאינה של שירות ותשבחות אסור אפילו בלא משתה ואפילו בפה….ולפיכך יש להזהיר על המקילים לשתות בכלי זמר ואפילו בשבתות וימים טובים דלא התירו אלא בחופה משום שמחת חתן וכלה וכן הנשים המזמרות בפה בעת מלאכתן יש למחות בהן ואם אינן שומעות מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין כדאמרינן בריש המביא (ביצה ל א) דאפילו באיסור דאורייתא אין למחות בדבר שאנו יודעין בודאי שלא יקבלו
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקס
וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר….הגה: ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה (טור), ואסור לשומעם מפני החורבן….וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין. הגה: וכן לצורך מצוה, כגון, בבית חתן וכלה, הכל שרי (תוספות וסמ"ג והגהות מיימוני).
ערוך השולחן אורח חיים סימן תקס
וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם ואסור לשומען מפני החורבן שנאמר [הושע ט, א] אל תשמח ישראל אל גיל כעמים וי"א דווקא מי שרגיל בזה אסור כמו השרים שעומדים ושוכבים בכלי שיר...וכתב רבינו הב"י בסעיף ג' דכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדיו של הקב"ה על היין עכ"ל כלומר דבכה"ג אפילו בסעודת רשות מותר [עט"ז ומג"א שהתרעמו על מה שמשוררים דברים שלא בשעתן ע"ש]:
משנה ברורה סימן תקס ס״ק יב
יש למחות באותן שיושבין לאכול סעודתן ובחוץ עומדים ומנגנים ובכל יום עושין כן דזהו ודאי איסור גמור [פמ"ג]
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מח עמוד א
אמר רב הונא: זמרא דנגדי ודבקרי - שרי, דגרדאי - אסיר. רב הונא בטיל זמרא, קם מאה אווזי בזוזא ומאה סאה חיטי בזוזא ולא איבעי. אתא רב חסדא זלזיל ביה, איבעאי אווזא בזוזא ולא משתכח
רש"י מסכת סוטה דף מח עמוד א
זמרי דנגדי - מושכי ספינות בחבל שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם
ודבקרי - שמזמרין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר דערב עליהם
דגרדאי - אינו אלא לשחוק
בית יוסף אורח חיים סימן תקס
אמר רב הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי דגרדאי אסור. ופירש"י דנגדי. מושכי ספינות בחבל שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם: ודבקרי. שמזמרים בשעה שחורשים אינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכים לקול השיר שערב עליהם: דגרדאי. אינו אלא לשחוק:
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קסו
בדבר איסור שמיעת קול זמר משחרב ביהמ"ק, הנה בגיטין דף ז' משמע דאין חלוק בין זמרא דמנא לזמרא דפומא, אבל האיסור פרש"י שהוא לשורר בבית המשתאות, וכן כתבו התוס….אך הוסיפו דראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושלמי דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר....ונראה פשוט שלא פליגי...וכן איתא ברמ"א….אבל שיטת הרמב"ם בפ"ה מתעניות הי"ד שמחלק דבכלי שיר אסור בכל מקום אפילו שלא בבית המשתאות...וכן הביא שם הטור בשם הרמב"ם בחבורו וכן פסק המחבר בש"ע….היוצא מזה דבפומא אין לאסור שלא בבית משתה ולמי שאינו רגיל משום דכמעט כל הראשונים מתירין רק הרמב"ם בתשובתו נגד עצמו בהלכותיו….אבל ודאי מהראוי לבעל נפש להחמיר כהרמב"ם בתשובתו והב"ח פסק כותיה אף שראייתו אינה כלום מ"מ ראוי להחמיר. ובזמרא דמנא אסור בכל מקום שכן סובר הרמב"ם והמחבר, ולמה שבארתי אפשר שגם רש"י ותוס' לא פליגי לכן אף שהרמ"א והד"ח סברי שפליגי ומתירין שלא בבית משתה ואינו רגיל יש להחמיר אף שהוא איסור דרבנן. ואם הוא לדבר מצוה משמע מתוס' ומרמ"א שמותר אף שאינו לשמחת חתן וכלה דהא נקטו כגון בבית חתן וכלה הכל שרי משמע דחתן וכלה שנקטו הוא רק לציור וה"ה לכל דבר מצוה. אבל הבענקעטס שעושין לצורך צדקה מסופקני אם הוא בכלל היתר דבר מצוה מאחר שהסעודה והשמחה אינה מצוה בעצם רק שהוא לאסוף עי"ז הרבה אנשים שיתנדבו אבל אפשר יש להחשיב שהוא לדבר מצוה כיון שהוא לכבוד מקיימי מצות צדקה ולכן טוב להחמיר אם אפשר ואין למחות באלו המקילין. וע"י הרדיא /הרדיו/ אם נשמע זמרא דפומא מותר ואם בכלי זמר אסור. ובימי ספירה יש לאסור בזמרא דמנא אף להמתירין. ידידו, משה פיינשטיין.
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן פז
אם מותר ללמד לשורר בכלי זמר ואם מותר לרחוץ בשבת בצונן כ"ח אייר תשכ"א. מע"כ ידידי הנכבד מו"ה ר' מיכאל קאסטעל שליט"א. הנה באחד שרוצה ללמד לשורר בכלי זמר, אם הוא לפרנסה מותר אף בימי ספירה דלדידיה אין זה ענין שמחה. ואם הוא להנאתו אסור אף ללמד דגם זה הוא הנאה ואסור בימי ספירה בעניני שמחה לפי המנהג. וגם בכל השנה הא אסור להרמב"ם פ"ה מתעניות הי"ד ופסק כן המחבר בש"ע סימן תק"ס סעיף ג' בזמרא דכלי שיר וראוי להחמיר כמותם, אף שהרמ"א בשם י"א מתיר שלא במשתה כדבארתי בספרי על או"ח סימן קס"ו עיי"ש, אבל אין למחות ביד המקילין מאחר שרמ"א מתיר שלא במשתה ואין רגילין. וכן הוא הדין לשמוע זמרא דמנא. ובימי ספירה אסור לכו"ע.
שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן לד
שאלה: האם מותר לשמוע בימי הספירה, או בימי בין המצרים משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, דרך הרדיו או רשם - קול, שירי קודש המלווים בכלי נגינה? תשובה: במשנה סוטה (דף מח): משבטלה סנהדרין בטל השיר בבתי משתאות...ובגיטין (דף ז ע"א): שלחו לו למר עוקבא בר חמא...וכן פסק הרמב"ם וזו לשונו: משחרב בית המקדש...וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי שירות ותשבחות להשם יתברך אפילו על היין….ואף על פי שהארחות חיים (הלכות תשעה באב סימן יד) כתב, ששיר עם כלי נגינה לעולם אסור בכל מקום ואפילו בשירות ותשבחות להשם יתברך...מכל מקום מדברי המאירי מוכח שאף בכלי נגינה יש להקל כל שאין בו חשש פריצות והוללות אלא שירי קודש. וכן המנהג להקל….ועל כל פנים ברדיו ורשם - קול שאין המנגנים נראים לשומעים, והקול נשמע ממרחקים, נחשב כפנים חדשות, ואין זה בכלל גזרת חז"ל….וכבר הארכתי בזה בספרי יחוה דעת חלק א' (סימן מה), ללמד זכות על מה שנהגו לשמוע שירי קודש בכלי נגינה דרך הרדיו ורשם - קול. שיש להם על מה שיסמוכו. ע"ש. אולם נראה שכל זה בשאר ימות השנה, אבל בימי ספירת העומר, שמנהג כל ישראל שלא להסתפר ושלא לישא אשה...וכן בימי בין המצרים,שהם משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שמנהג כל ישראל להתאבל בהם על חורבן בית המקדש, ולכן כתב המגן אברהם (סימן תצג סק"א, וסימןתקנא סק"י) שאסור לעשות ריקודים ומחולות בימים אלה. וכן כתבו האחרונים שם. לפיכך בודאי שאסור גם כן לשמוע בהם שירים עם כלי נגינה...וכן כתב הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה חלק א' (סימן קסו)....ומכל מקום שירה בפה כשהיא דרך הודאה להשם יתברך, בלי כלי נגינה, מותר, וכן מותר להשמיע נעימה בתפלה….בסיכום: אף על פי שמותר מעיקר הדין לשמוע בשאר ימות השנה דרך הרדיו ורשם - קול שירי קודש המלווים כלי נגינה, אבל בימי הספירה וכן בימי בין המצרים יש להימנע מלשומעם. ומכל מקום בשמחת מצוה כגון מילה, או פדיון הבן, או סיום מסכתא, או בר מצוה, מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה, שכל שהיא שמחת מצוה יש להקל בדבר. ושירה בפה כשהיא דרך הודאה להשם יתברך, בלי כלי נגינה, מותרת אף בימים אלה, ומכל שכן שמותר להשמיע נעימה בתפלה, או בשעה שעוסק בתורה, וכל שכן בשבתות שבתוך ימי הספירה או ימי בין המצרים, ואין להחמיר בזה כלל.
שו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן לג
אם מותר ללמוד לזמר בכלי - שיר בזה"ז….כי הרי לפי הרמב"ם בפ"ה מתענית הי"ד וכן דעת המחבר באו"ח סי' תק"ס סעי' ג', וכן דעת הב"ח….אין לפקפק ולהרהר כלל על מה שבנ"י יוצאים בזה ביד רמ"א שפוסק בסי' תק"ס שם שהגזירה שלא לנגן בכלי שיר היא רק על מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר אובבית המשתה….וזה כלל גדול שהי' מוסד בידנו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה….וא"כ משום זה לבד יש כבר מקום נרחב להקל לימוד הזמר בכלי - שיר. שנית, שאלת כבו' הא הרי היא על לימוד מקצוע זה כדי לדעת אותו....ואם כן איפוא גם בנידון שאלתו עצם הלימוד מותר אליבא דכו"ע אם הוא לא לשם לשמוח עי"כ כי אם כדי לדעת המקצוע כדי שתוכל בזמן מן הזמנים להתפרנס מזה, או לשמח בשמחות של מצוה...שאלתו השניה היא אודות טייפרקורדר ופטיפון אם השירה והזימרה ששומעים מהם דינם כזמר - בכלי, ואסור לשומעם, לשיטות האוסרים. הנה לדעתי יש חילוק בזה, והוא אם השירה והזימרה ששומעים מהם המה שירה וזימרה דפומא, זאת אומרת, מה שאנשים השמיעו את תוכם משירת וזימרת פיהם, אזי דינם כשירה וזימרא דפומא דמותר, ואם השירה והזימרה היא מכלי - שירה שניגנו והקליטו אל תוכם אזי דינם אז כזמר - בכלי….ולדעתי מכיון שבבין המצרים אסור גם בריקודין ומחולות. א"כ אסור אפי' אם השירה והזימרה היא ממה שהקליטו משירה וזימרה דפה, וה"ה גם בימי ספה"ע, וכך נוהגין
שו"ת שבט הלוי חלק ו סימן סט
אשר שאל כב' אותי בענין גדרי איסור שמיעת כלי זמר, הנה ז"ל רבינו הרמב"ם פ"ה מהלכות תענית הי"ד.. והנה להלכה כ' הרמ"א או"ח סי' תק"ס ס"ג די"א דוקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה ע"כ, ודבר פשוט דהא דידן שנתרבו כ"כ הכלי שיר הלב יודע שזה נקרא רגיל בהם כידוע ממנהג המחזיקים כלים אלה, ומכ"ש הפותחים הרדיו בבוקר בעת קימה בתכנית זמר הבוקר וכיו"ב בערב ובעת סעודה דאיסור גמור הוא ע"פ הלכה. ולמעשה לבושתינו ולצערינו כמעט נשכח הלכה פסוקה הזאת, ואין לנו למוד זכות גמור, ומיהו עכ"פ אלו השומעים הכלי שיר שמשמיעים זמר קודש וזמר מצוה לעורר הלבבות, ומכ"ש בעת סעודת חתונה מותר, במקום שאין איסור מיוחד לכך כמו בירושלים עיה"ק כידוע, או למי ששומע לפקח עצבונו שי"ל שבגדר מצוה הוא….והנה אין בידינו לבער בבת אחת הפרצה הזאת, ואשרי אדם שומע לי לא לפרוץ בזה, ועכ"פ חלילה להחזיק בבית הכלי שיר שקוראים כהיום אורגאן שכולל כמה כלי שיר ורבותינו ואבותינו הקפידו מאד על זה, ומי יתן שדורינו יבין שכל החיים שלנו וכל הנהגת הבית בית חרדי ויראי ה' צריך שיהי' משוער ע"פ הלכה ושו"ע ובכלל זה ענין הנ"ל, ובזכות זה נזכה לראות בשמחת גאולתינו ופדות נפשינו.
הכ"ד ידידכם מצפה לרחמי ה'
מגן אברהם סימן תקס ס״ק י
דברי תשבחות. כתוב בליקוטי מהרי"ל שלא כדין הוא שמשוררין במשתה אודך כי עניתני וכה"ג כמה פיוטים לשמחת הריעות כי אז התורה חוגרת שק ואומר' עשאוני בניך כמין זמר אך בב"ה לרגלים מצוה לזמר וכו' עכ"ל ונ"ל דלא שרי אלא אותם השירים שנתקנו על הסעוד' כגון בשבת אבל פיוטים אחרים אסור ועיין בס"ח סימן קע"ו:
משנה ברורה סימן תקס ס״ק יד
דברי תשבחות - כתב בליקוטי מהרי"ל שלא כדין הוא שמשוררין במשתה אודך….ובאיזה סעודות נוהגים לשורר קדיש דהיינו יתגדל וזהו ודאי חטא גדול דלא התירו אלא זכרון חסדי ד' וכ"ש במה שלוקחין על הסעודה ליצ"ן אחד ועושה שחוק בפסוקים או בתיבות קדושות וזהו עון פלילי [ט"ז]:
Summary
The משנה in סוטה states that from the time the סנהדרין was abolished, song was nullified in taverns. While the ירושלמי focuses on the loss of the סנהדרין, this is generally understood to be a form of mourning over the loss of the בית המקדש. Separately, the גמרא in גיטין states that both instrumental and vocal music is prohibited.
רש״י links these two sources, primarily restricting music in taverns in the context of drinking.
תוספות take a similar approach but add that one should also avoid habitual music. תוספות incorporate a leniency as well, allowing שיר של מצוה, for example allowing for music at a wedding.
The רמב״ם assumes that while the restriction on vocal music is limited to cases where the music is על היין, instrumental music is prohibited in all instances. The רמב״ם does acknowledge a widespread custom to allow for דברי תשבחות to be said על היין. The ריטב״א also quotes from the גאונים that דברי תשבחות is permissible. The טור quotes from a תשובה of the רמב״ם where he even prohibited vocal music without יין. The ב״ח works to explain how the רמב״ם in the תשובה can be understood in the context of the Talmudic sources.
The שלחן ערוך rules in accordance with the רמב״ם, while the רמ״א cites the more lenient position of תוספות, allowing music when it is not played habitually and not in the context of יין.
The ב״ח rules extremely strictly, prohibiting all music, instrumental and vocal, unless the music is שירות ותשבחות.
The שו״ת אגרות משה argues that רש״י and תוספות agree to the position of the רמב״ם (against the רמ״א). He therefore rules stringently like the רמב״ם and even recommends that a בעל נפש follow the תשובה of the רמב״ם. The ציץ אליעזר and יחוה דעת seem to adopt more lenient approaches.
The מ״א quotes from the מהרי״ל a separate concern regarding singing דברי תשבחות. The משנה ברורה raises a similar concern.
No comments:
Post a Comment