סוגיית הגמ׳ - מברכין המוציא על פת הבאה בכיסנין אם קבע סעודתו עליהם
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מב עמוד א
רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך. אמר ליה רב נחמן: עדי כפנא! אלא: כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך. רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה בי רב יהודה בר חביבא, אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין. כי אתא, שמעינהו דקא מברכי המוציא. אמר להו: מאי ציצי דקא שמענא? דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו? - אמרי ליה: אין; דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה: פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא, ואמר שמואל: הלכה כרבי מונא. אמר להו: אין הלכה כרבי מונא אתמר. אמרי ליה: והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל, לחמניות - מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא! - שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו - לא
סוגי מזון נחשבים ל'פת הבאה בכיסנין'
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסח סעיף ז
פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים (שממלאים אותם דבש או סוקר)...וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה…וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעבים יבשים…והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין.
שיעור קביעת סעודה לענין 'פת הבאה בכיסנין' - בתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם
רא"ש מסכת ברכות פרק ו סימן ל
רב הונא אכל…כל שאחרים קובעין סעודתן עליו צריך לברך המוציא וג' ברכות וכתב רבינו משה ז"ל דאם אחרים אינם קובעין אפילו כשהוא קובע אינו מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם והראב"ד ז"ל כתב ואם היה קובע עליו אפי' משהו מברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות ונראין דברי רבינו משה ז"ל.
רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף ל עמוד א
אלא אמר רב נחמן כל שאחרים קובעין עליו סעודה בזה השיעור אע"פ שאינו קובע הוא צריך לברך עליו ואם אחרים אינם קובעין אע"פ שהוא קובע אינו מברך דאחר הרוב אזלינן ואם הוא קובע במה שאין אחרים קובעין בטלה דעתו אצל כל אדם:
בית יוסף אורח חיים סימן קסח
כתב הרא"ש כל שאחרים….וגם ה"ר יונה (ל. ד"ה א"ל) כתב ואם אחרים…בטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ והכי נקטינן.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסח סעיף ו
פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות…ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו המוציא וברכת המזון...ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אע"פ שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם.
אליה רבה סימן קסח ס״ק יז
כתב אור חדש שיעור בני אדם לקבוע עליו סעודה הוא ג' או ד' ביצים ע"כ.
ערוך השולחן אורח חיים סימן קסח סעיף טז
י"א דד' ביצים הוא שיעור קביעת סעודה כלומר כשאוכל מפת הבאה בכיסנים שיעור זה מקרי קביעת סעודה [א"ר סקי"ז בשם אור חדש] ויש מי שחולק ואומר דזהו הפחותה של סעודת עניים ששיערו בזה לעירוב אבל סעודה נכונה היא כחצי עומר שהרי עומר לגולגולת ירד המן בכל יום לכל אחד על שני סעודות ביום:
ביאור הלכה סימן קסח סעיף ו
ומ"מ נראה ברור דאם הוא זקן או נער שאכילתן מועט בטבע חייבין בהמוציא ובהמ"ז אם אכלו שיעור שדרכן תמיד לקבוע ע"ז כיון דכל בני מינם מסתפקין בשיעור אכילה כזו וכעין שכתבתי לקמן בסימן קפ"ד בבה"ל בשם הרדב"ז עי"ש
לחמניות מזונות
רמב"ם הלכות ברכות פרק ג הלכה ט
עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופים הואיל ואין עליה צורת פת מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות, ואם קבע מזונו עליה מברך המוציא, וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה והיא הנקראת פת הבאה בכסנין ז אע"פ שהוא פת מברך עליה בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסח סעיף ז
וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, (וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים) (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם).
משנה ברורה סימן קסח ס״ק לג
הרבה תבלין או דבש וכו' - ר"ל שכ"כ תבלין מעורב בהן עד שעל ידי זה יהיה מנכר התבלין בטעם יותר מהקמח וכן בדבש ושמן וחלב בעינן שיהיה הרוב מהן ומיעוט מים שעי"ז נרגש מהן הטעם הרבה מאד עד שעי"ז הם העיקר וטעם העיסה טפל וכן בציור הראשון שכתב השו"ע שממלאין מהם בעינן ג"כ שיהיה המילוי הרבה כ"כ עד שעי"ז יהיה נרגש הטעם הרבה מאד:
דעת תורה (ר׳ שלום מרדכי שבדרון), סימן קסח ס״ק ז
ומ"ש בשו"ע דהוא שיהי' טעס תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה נ"ל דהיינו אס הוי רוב מים אבל ברוב מי פירות א"צ שיורגש בהעיסה טעם המי פירות.
Mezonos Bread, R’ Avi Zakutinsky, https://outorah.org/p/27288/
However, Harav Yisroel Belsky shlit”a (Mesorah vol. 1) writes at length that one should not rely in the opinion of the Maharsham, for numerous reasons. Firstly, many Rishonim explain that the main difference between bread dough (“hamotzi”) and cake dough (“mezonot”) is that the latter is sweeter and enjoyed far more often as a snack rather than as a meal. The fact that there is fruit juice in the dough is irrelevant if it does not affect the manner in which they are eaten. Furthermore, the Maharsham seems to imply that his ruling only applies according to the view of the Shulchan Aruch. However, according to the Rama one would still be required to taste the sweetness in the roll. Moreover, the Sefer Daas Torah was printed postmortem, accumulated from the unpublished notes and letters left over from the Maharsham. It is likely, argues Harav Belsky shlit”a, that he may not have wanted this ruling to be printed as normative Hallacha. Therefore he concludes that one must wash and recite Hamotzei on “Mezonos” bread.
Iyun Halacha, Mezonos Rolls, R’ Shachne Sommers, Denver Kollel
In summation, mezonos rolls may well not be mezonos at all. Due to their questionable status, it is best to avoid eating them if there is no particular need. If one does eat them, most leading poskim say that they should be treated as regular bread, and one should wash his hands and recite hamotzi.
וזאת הברכה, עמוד 386
בסוף ספר וזאת הברכה: “נהוג כיום לאפות לחמניות כאשר העיסה נילושה במיץ פירות ורשום עליהן ברכתן בורא מיני מזונות. העובדה היא שרוב בני אדם קובעים סעודה על לחמניות אלו, וכל הכוונה באפית לחמניות אלו היא לשמש תחליף לכריך גדול, הלכך אף אם דין העיסה יהיה כדין עיסה של מזונות (אשר ברוב הפעמים אינו כן), עדיין הלחמניות חייבות בנטילת ידים, המוציא וברכת המזון, מכיון שיש בהן שיעור שרוב בני אדם קובעים עליהן סעודה. הנוהג להגיש לחמניות אלה שרשום עליהן בורא מיני מזונות בארוחות כגון: חתונות, מלוה מלכה או במטוסים, כאשר כולם בודאי קובעים עליהם סעודה הוא מכשול לרבים! באנו על החתום: הרב אברהם ביק, הרב ראובן פיינשטין, הרב משה היינמן, הרב ישראל בעלסקי [ולהבדיל בין חיים לחיים] הרב משה שטערן, הרב אברהם בלומנקרנץ
שיטת האגור - מברכין המוציא על פשטיד״א
ספר האגור הלכות סעודה סימן רטז
כתב הר"ר ישעיה המולייתות שקורין פשטיד"א או טורט"א הנאפת בתנור בבשר או דגים או גבינה אע"ג דבשר דגים וגבינה עקר מברכים עליהן המוציא דמין דגן חשיבי ליה אינשי. ועוד כתב כל דבר עיסה שמטגנין באלפס בשמן נקרא חלוט ואין מברכין עלייהו אלא בורא מ"מ בין קבע סעודתו. בין לא קבע סעודתו עלייהו בין בשמן או במשקין או בדבש או בחלב והמשקין שנטגן בהם כיוצא בהן.
בית יוסף אורח חיים סימן קסח
כתב האגור (סי' רטז) המולייתות…והם דברי שבלי הלקט (סי' קנט) בשם ה"ר ישעיה וטעמא משום דבתר המינין אזלינן:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסח סעיף יז
פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא ובה"מ. הגה: ודוקא שאפאו בתנור בלא משקה, אבל אם אפאו במחבת במשקה, אין לברך עליו ואין לאכול רק תוך הסעודה, כמו שנתבאר (דעת עצמו).
יישוב הסתירה - מדוע אין נחשבת הפשטידה כפת הבא בכיסנין
מגן אברהם סימן קסח ס״ק מד
בבשר או בדגים. וכיוצא בזה אפילו לא קבע עליו דהנהו לא מבטלי תורת לחם דהם עצמן מזון ערסי' קע"ז משא"כ פירות דהוי קינוח עס"ז וכ"מ בש"ג כ"כ של"ה וצ"ע דבתניא כתב עלה ודוקא כשקבע סעודתו עליו ע"ש וא"כ דינו כפת כיסנין וצ"ע וכ"מ מסתימת הפוסקי', מיהו בש"ל כ' סתם דה' המינין עיקר כמו במעשה קדירה ע"ש, ואפשר דכל דממולאים בפירות נמי דינא הכי, ונ"ל דה"ה עיסה שנילושה במי בצים בלא שומן ונאפית לחם גמור הוא דבצים נמי מזון נינהו ולא מבטלי להו מתורת פת.
ט"ז אורח חיים סימן קסח ס״ק כ
וק"ל הא מסיק בש"ע לעיל ס"ז דאם יש מילוי בעיסה הוה פת כסנין ואין לך מילוי גדול יותר מפשטי"ד. ובס' עמק ברכה ראיתי שמחלק בין מילוי בשמי' למילוי בשר ודגים מטעם דבשר ודגים באים ללפת הפת וע"כ הוה טפל לפת משא"כ בפירו' ולא כוון אל נכון דהא הב"י כ' זה הדין בשם האגור וז"ל אע"ג דבשר ודגי' וגבינ' עיקר מברכין עליה המוצי' דמין דגן חשיב וסיים דבתר חמש' המינים אזלי' ש"מ דלא חשבי' לבשר ודגים לטפל דא"כ לא הוצרך לטעם דחשיבו' דגן וה' מינים וע"כ נלע"ד דלא נתכונו יפה בזה אלא דודאי יש בזה דין כסנין ואי קבע סעודה מברך המוציא וע"ז קאמר דה"א דפשטיד"א זו אפי' קבע סעודה לא יברך המוציא מכח דבשר עיקר קמ"ל דלא ואע"ג דלא זכר כאן בש"ע דמיירי שקבע סעודה אין בכך כלום:
משנה ברורה סימן קסח ס״ק צד
מברך עליו המוציא - היינו אפילו בדלא קבע עלייהו ולא דמי לפת הבאה בכיסנין דלא מברך עלייהו המוציא בדלא קבע סעודה עלייהו דשאני התם דאין עשויין אלא לקינוח סעודה ולמתיקה משא"כ פשטיד"א שממולא בבשר דרך לאכלם לרעבון וכדי לשבוע והוי כמו שאר פת ובשר כשאוכל כאחד…ודע דפת שנאפה במי ביצים דהיינו מה שקורין קיכלי"ך מסתפק במ"א אם הוא בכלל פת כיסנין ודה"ח והגר"ז החליטו דהוא בכלל פת כיסנין וכן במגן גבורים וכן המנהג
ערוך השולחן אורח חיים סימן קסח סעיף מו, נ
הפשטיד"א והקרעפלא"ך שכתב שהם ממש פת ומשימים בתוכם דבר מה ואין זה דמיון לפת הבאה בכיסנין שבסעיף ז' לדיעה ראשונה שממלאים אותם הרבה תבלין ושקדים ואגוזים דבשם ממלאים העיסה בריבוי הרבה עד שעיקר הכוונה להמילוי כמ"ש בסעיף כ' אבל בכאן מיירי שהעיקר הוא הפת וממלאים אותה…פשוט הוא דהתניא מיירי שמליאים בשר הרבה עד שהבשר הוא העיקר או שטגנו מעט אבל הפשטיד"א שנתבאר אין ספק שהוא לחם גמור כפסק רבותינו בעלי הש"ע וראיתי מי שמחלק בין זה לכסנין משום דמילוי פירות ותבלין אינו דומה למילוי בשר דמילוי פירות יותר מבטל מתורת לחם [מג"א סקל"ז] ולענ"ד נראה ברור דשניהם שוים ורק בריבוי תלוי דאם המילוי אינו בריבוי כל כך הפת עיקר ואם הריבוי גדול המילוי עיקר וכך נ"ל לדינא:
מאכל הנקרא פיצה
רבבות אפרים חלק ד סימן נא
וכאן באה״ק יש עוד מאכל נקרא פיצה (שמעתי שמקורו מאטלי) והיא עיסה פשוטה כלחם מרדדין ממנה שכבה עגולה בינונית, ועליה שמין כל אחד מה שרוצה, או סאלאט או ביצה, או גבינה או גבינה צהובה וכיו״ב, ואח״כ אופים אותה והיא נאכלת במקום אכילה עראית כעין שאוכלין פיתה או פאלאפל הידוע לך, וזה לחם גמור, וצריך המוציא ונטילת ידים.
וזאת הברכה - בירור הלכה סימן ד ס״ק ג
פיצה...רוב האנשים אוכלים את הפיצה לשובע, בתור אחת הארוחות שלהם, ולא לקינוח בלבד, ולפי זה יוצא שלדעת המ״ב ברכת הפיצה היא המוציא...וכן הורה לי הגרש״ז אויערבאך….אך ישנו מנהג בארצות הברית לברך על פיצה בורא מיני מזונות, ושמעתי ממקור נאמן שכך הורה הגר״מ פיינשטיין, ואפשר ששם המציאות היתה שונה, ששם היו אוכלים את הפיצה כחטיף ולא לשובע בתור אחת הארוחות....אך כעת נראה שהמציאות השתנתה ולא אוכים בדוקא כחטיף, ולכן נראה שצריכים לברך המוציא וצ״ע
ילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן קסח - על איזה פת מברכין אות ג
פיצה הנאפית בתנור עם בשר או גבינה, ונילושה במים, יש לברך עליה ברכת המוציא. ואם אכל שיעור כזית מברך ברכת המזון. ואם נילושה בחלב וטעם החלב ניכר בפיצה, יברך מזונות. ופשטידה (בצק ממולא בבשר וכדומה) הנאפית בתנור, מברכים עליה המוציא וברכת המזון. אבל פשטידא הנעשית מבצק עלים וכדומה, והעיסה נפרכת, אף שיש בתוכה בשר וכדומה, [הנקרא בורקס בשרי], מברכים עליו בורא מיני מזונות. וכן סיגרים הממולאים בבשר, העשויים מבצק עלים [שהוא קצת יבש שנכסס בשיניים], וכדומה. אבל פשטידא הנאפית מבצק רגיל ונילוש במים, וממולא בבשר אובדגים או בגבינה, ואופים אותה כעיסה רגילה, מברכים עליה המוציא וברכת המזון. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמ' קכה, ובמהדורת תשס"ד עמ' תשה. שארית יוסף ח"געמ' רצו, שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' קח אות סד. הליכות עולם ח"ב עמ' קיד].
תשובות והנהגות כרך ה סימן סג ס״ק י"ט
פיצה - בענין פיצה, אם העיסה של הפיצה נילושה ממים בלבד, ואח"כ מוסיף בה גבינה או תבלינים, אף שזהו ממולא, ודאי ברכתו המוציא ואין כאן מקום להקל כלל, כמפו' במ"ב גבי דין פשטידא (סי' קס"ח), שבפשטידא שממולא בבשר ברכתו המוציא כיון שנאכל לשבוע ולא לקינוח ולתענוג, והוי כמו שאר פת ובשר כשאוכל כאחד, וכן דעת גדולי ההוראה. ואם העיסה נילושה עם יין או מיץ, אם נאכל לשובע ולא מפני שיש בו טעם שנהנים ממנו, ראוי לחשוש שדינו כלחם אף שנילוש עם כמה דברים, וכדביארנו לעיל גבי "לחמניות מזונות", חדא שאין טעם המי פירות ניכר בעיסה, ואפי' אי נימא כהנהו פוסקים דכשנילוש ברוב מי פירות א"צ שיהאטעמם ניכר בעיסה, אבל כאן נאכל לשובע, והבאנו מהבה"ל דפת הבאה בכיסנין היינו כשנאכל לקינוח ולתענוג, אבל המנהג הוא שמקילין שדינו כפתהבאה בכיסנין. אבל אם נאכל מפני שהוא טעים, אף שאוכלו לשביעה במקום ארוחת ערב, כיון שעיקר כוונתו לאוכלו הוא משום טעמו ורק שרוצה שממילא ישבעממנו, מברך במ"מ [אבל כשהעיסה נילושה במים בלבד, אין להקל כלל וברכתו המוציא בודאי].
Summary:
The גמרא rules that one must make המוציא when establishing a meal on פת הבאה בכסנין. The ראב״ד, as quoted by the רא״ש, takes the position that even if the amount one is eating is less than objective קביעת סעודה, if subjectively, this is a meal for him, then it would require המוציא. However, the רא״ש takes the position that there is an objective standard for קביעת סעודה. The טור and שלחן ערוך both rule in accordance with the objective test for קביעת סעודה. The ביאור הלכה notes that the objective test may still depend on the objective age/capacity of the person.
Among the definitions of פת הבאה בכסנין provided by the מחבר is bread which is baked with other sweet items mixed inside. In addition, פה״ב is also deemed to include a dough which is kneaded together with spices and other fruit juices, such that the taste of the juices is recognizable within the bread.
Separately, in an apparent contradiction to his first definition of פה״ב, the שלחן ערוך rules in accordance with the אגור that a bread filled with meat, cheese or fish would require המוציא. The ט״ז assumes that this case is also dealing with one who is קובע סעודה, resolving the סתירה. The עמק ברכה assumes that the distinction is based on whether the bread is filled with sweeteners (פה״ב) or if it’s filled with meat, etc. (פת). A similar analysis seems to be adopted by the מ״ב and the ערוך השלחן, essentially ruling that the item is a meal item (e.g. meat filled bread), then the bread is the primary item and it is regular פת requiring המוציא for even one bite. However, where the food is a snack item, then the פה״ב rules would apply. Many פוסקים assume that pizza is a meal item, therefore, requiring המוציא even for one who eats less than קביעת סעודה.
No comments:
Post a Comment