החילוק בין התירא בלע ואיסורא בלע
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף עו עמוד א
רמי ליה רב עמרם לרב ששת, תנן: השפודין והאסכלא - מלבנן באור, והתנן גבי קדשים: השפוד והאסכלא - מגעילן בחמין…רב אשי אמר, לעולם כדאמרן מעיקרא: הכא התירא בלע, הכא איסורא בלע
רש"י מסכת עבודה זרה דף עו עמוד א
לעולם כדאמרינן מעיקרא - דהיינו משום דבקדשים היתירא בלע ודקשיא לך כי פליט איסורא פליט לא חמיר איסורו שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה שבתוך דופני הכלי היה בלוע ומעולם לא הוכר איסורו
חמץ בכל ימות השנה נקרא חמץ ואיסורא בלע
הר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף ח עמוד ב
דברים שנשתמש בהן ע"י האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן ומטבילן והן טהורין. כיון שהביאה הרי"ף ז"ל בהלכות חמץ ומצה נראה שדעתו שדברים שנשתמש בהן חמץ ע"י האור צריכין לבון ואע"ג דאסיקנא בסוף ע"א (דף עו א) דכל היכא דהיתרא בלע בהגעלה סגי ליה כבר כתבתי למעלה דאיכא למימר דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע מקרי
חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף עו עמוד א
רב אשי אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא הכא התירא בלע וכו'. כתב הרב ר' אברהם ז"ל שהוא הדין לחמץ בפסח, ומשום הכי אמרינן בפסחים (ל' ב') לגבי סכיני והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, משום דמעיקרא התירא בלע וכי פליט ליתיה לאיסורא בעיניה, שאלו בלוקח סכין מן הגוים לחתוך בה רותח צריך ליבון מפני שפעמים שצולה בו בשר והוה ליה כשפוד…וזו הסברא אי אפשר להעמידה דאם כן קשיא דרב אשי אדרב אשי…אבל לדעתי אין פירוש הכא היתירא בלע והשתא מיהא ליתה לאיסורא בעיניה כמו שאמר [הרב ז"ל], אלא הכי קאמר כשבלע האיסור עדיין לא היה שמו עליו שלא היה נקרא נותר ולאחר שהוא בלוע (ו)הוא שחל עליו שם זה, ואין איסור נותר חל על בלוע אלא במה שהוא ראוי לפלוט על ידי הגעלה שהיא בליעה גדולה שיהא בה נותן טעם, וכשהגעיל אע"פ שנשאר בה מעט שאינה פולטת אלא על ידי האור, אינה אוסרת, אבל חמץ בפסח כיון שהיה שמו עליו וממשו של חמץ בלע מהשתא נמי איסורא בלע ליאסר בפסח, וכך נראה מפירוש רש"י ז"ל שפירש גבי נותר לא הוה איסור בעיניה שבתוך דפני הכלי היה בלוע ומעולם לא הוכר איסור, ואלו גבי חמץ ניכר הוא, וכן כתב נמי כאן בסכין דמתני' דגבי רותח צריך הגעלה ברותחין ובכלי ראשון כדאתמר בפסחים לענין חמץ בפסח, למדנו שהוא משוה אותן בדיניהן שלא כדעת הרב ר' אברהם ז"ל
מגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק ה
ושפודין ואכסלאות לא נתבאר דינן בגמ' לענין חמץ בפסח ונחלקו בו המפרשים ז"ל יש מי שאומר שדינן כדין שאר איסורין וצריכין לבון ויש מי שאומר שכיון שמה שבלעו היה היתר די בהגעלה. ואפשר שזהו דעת רבינו שהזכיר כאן בסכינין הגעלה ופרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות בלוקח סכין מן העכו"ם הצריכן לבון ולא הזכיר כאן לבון כלל. ומ"מ דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל להשוות חמץ לגיעולי עכו"ם והם סוברים שבסכינין אף בגיעולי עכו"ם אינן צריכין אלא הגעלה כמו שיתבאר שם
בית יוסף אורח חיים סימן תנא
כלים שמשתמשין בהם על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות וכיוצא בהם צריכין ליבון ברייתא בסוף מסכת עבודה זרה (עה:) והביאה הרי"ף בפרק כל שעה (ח:) וכתב הר"ן…איסורא בלע מיקרי. וכן נראה שהוא דעת הרא"ש שהרי גם הוא כתב ברייתא זו בפרק כל שעה (שם) וכתב רבינו ירוחם (נ"ה ח"ב מ:) שכן דעת רוב הפוסקים, והרב המגיד כתב…עכ"ל וכתב רבינו ירוחם (שם) שדעת רוב הפוסקים כדעת הרמב"ן להשוות חמץ לגיעולי גוים והגהות מיימוניות (פ"ה הכ"ג אות א) הזכירו סברות אלו וכתבו שהעולם נהגו כדברי האוסרין
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנא סעיף ד
כלים שמשתמשים בהם על ידי האור כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם, צריכים ליבון
הגעלת כלי חמץ (לפני פסח) ודין נ״ט בר נ״ט
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף עה עמוד ב - עו עמוד א
אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלאו נותן טעם לפגם הוא. מכאן ואילך לישתרי! גזירה קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא
תוספות מסכת עבודה זרה דף עו עמוד א
מכאן ואילך לשתרי - הלכך דבר המבושל בכלי שאינו בן יומא מותר ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדרה לפי שהקדרה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם והגעלת כלי בן יומא אין להגעיל אלא בס' דשמנונית הנפלט בחמין טעם לשבח הוא דלא שרינן לעיל בפרק ב' (דף לח:) חמין של עובדי כוכבים אלא משום דסתם כליהם אינן בני יומן אבל כשמגעילין כלי חמץ בערב הפסח בד' שעות דשעת היתר היא יכול להגעיל אפילו כלי בן יומא בפחות מס' דהוי נ"ט בר נ"ט של היתר החמץ בקערה וממנו למים ומן המים חוזר ונבלע בקערה ועדיין הכל היתר ועוד כי יותר מתקלקל טעם חמץ בכלי שאין ראוי לאכילה ממה שמתקלקל טעם בשר בדגים שנתבשלו אחריו לפי שהדגים ראוין לאכילה והבשר נותן בהן טעם לשבח
חידושי הרמב"ן מסכת חולין דף קח עמוד ב
ויש מתירין לפי שהוא נותן טעם בר נותן טעם החמץ בקערה והקערה במים, ואין זה מספיק למגעיל מארבע שעות ולמעלה שהמים נאסרין מנותן טעם ראשון שהוא האיסור הבלוע בקערה ואיסור חמץ במשהו וחוזר ונבלע בקערה..והפירוש הראשון שפירשנו למעלה הוא המחוור שבכולן לדין הגעלה, אבל מכל מקום נפרש כאן כי נייח הדר פליט כי נייח מבליעה דלשון נייח אבשר קאי, דאי איורה קאמרינן הוה לן למימר כי ניחא דהיינו כי ניחא מרתיחתה. ויש לפרש דרך אחרת ולומר דהא דאמרינן כגון שנפל לתוך יורה רותחת הכי קאמר, לאו כדקס"ד בבשר שנפל ליורה של חלב ונתן על האור ונתבשלו, אלא בשנפל כזית בשר צונן ליורה של חלב שהעבירוה מעל גבי האור והיא רותחת דהיא כלי ראשון ומבלע בלע מן החלב שהוא רותח מפלט לא פליט דבשר צונן הוא
בית יוסף אורח חיים סימן תנב
ואדוני אבי ז"ל כתב דקודם זמן איסורו יכול להגעיל אפילו כלי בן יומו וכו'. כן כתבו התוספות בפרק כל הבשר (חולין קח: ד"ה שנפל) ובסוף עבודה זרה (עו. ד"ה מכאן) והרא"ש בסוף עבודה זרה (פ"ה סי' לו) ובפרק כל שעה (שם) וטעמא משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתירא וכמו שיתבאר בסמוך (קצז. ד"ה ואדוני) בס"ד וכן כתב המרדכי גם כן בפרק כל שעה (סי' תקעו) וגם הר"ן כתב סברא זו בסוף פרק כל הבשר (מד. טור ב) ודלא כהרמב"ן (חי' חולין מהד' רייכמאן קח: ד"ה ורבינו שמואל) שהיה מיקל בדבר כמוזכר שם
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנב סעיף א
יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו או אם יש ששים במים נגד כלי שמגעיל או לאו…הגה: ואם לא הגעיל קודם זמן איסורו יכול להגעיל עד הפסח, שאז חמץ במשהו ואינו מועיל הגעלה שחוזר ובולע. אבל מותר ללבן כלי תוך הפסח (ד"ע ותשובת רשב"א). וכשמגעיל קודם פסח לאחר שש צריך ליזהר בכל הדברים הנזכרים שאין צריך ליזהר בהן קודם שש
הסתירה בין סימן תנא לסימן תנב
ביאור הלכה סימן תנב
שאין צריכין ליזהר בהם וכו' - הנה הרמ"א והמחבר בכל סעיף זה קיימא בחדא שיטתא דבזמן שמותר החמץ מקרי נ"ט בר נ"ט דהתירא וא"צ ליזהר בשום דבר ועיין בעו"ש ובפר"ח ובביאור הגר"א דכל זה הוא לדעת הפוסקים שסוברין דחמץ מיקרי התירא בלע אבל לדעת הסוברין דחמץ מיקרי איסורא בלע וכן סתם המחבר לעיל בסימן תנ"א ס"ד א"כ אין חילוק בין קודם שעה ה' או כל היום וע"ש בפר"ח שהקשה דברי הפוסקים אהדדי ולפ"ז באחד משני דברים שהבאתי במ"ב דהיינו שיהיו הכלים אינן בני יומן או שיכשיר היורה הגדולה ויהיה בה ששים לבטל הכלים שמגעילין בה שזהו מעיקר הדין צריך ליזהר בזה אפילו כשמגעיל בזמן היתר חמץ מדינא ובמדינתנו שנוהגין להגעיל ביורה גדולה כל כלי אנשי העיר שהיתר ששים א"א להיות נגד כל הכלים שהרי מצטרפין יחד כל הפליטות כמש"כ המ"א ע"כ יש ליזהר שלא להגעיל שום כלי אא"כ עבר מעל"ע מעת שנשתמש בה חמץ ויש מהדרין שכשרוצין להגעיל כליהם מחמץ פוסקין להשתמש בהם חמץ ג' ימים מקודם - מהרי"ל ומטה משה
ערוך השולחן אורח חיים סימן תנב סעיף ג
ונראה לענ"ד דהרא"ש ס"ל שאין בזה שום קושיא דכי אמרינן דהיכא דבלע התירא סגי בהגעלה באיסור הבטל בששים משא"כ בחמץ דאיסורו במשהו וקדשים בטל בששים דהכי תנן בזבחים [צ"ז.] בישל קדשים וחולין אם יש בהן בנותן טעם וכו' הרי מפורש דאזלינן בקדשים אחר נתינת טעם ואיזה דמיון הוא לחמץ משא"כ בנותן טעם בר נותן טעם דקליש ואזל ליה הטעם לגמרי אין להחמיר בחמץ יותר מבשארי איסורים דכבר נתבאר שלא החמירו בחמץ אלא במקום שבשארי איסורים אוסר בס' אוסר בחמץ במשהו אבל במקום שא"צ ס' בשארי איסורים גם בחמץ אינו אוסר כמ"ש בסי' תמ"ז סעיף ז' וברור הוא בס"ד
חזון איש - אורח חיים - הלכות פסח סימן קיט אות יד
ובעיקר הדין של נ"ט בנ"ט קדם הפסח, נראה דמותר לכו"ע אף לדעת רמב"ן דתשמישו ע"י האור בעי ליבון דחמץ שמו עליו, דנ"ט בנ"ט גרע טפי וכדאמרו חולין קי"א נ' שאני התם דנפיש מררה אלמא דנ"ט ננ"ט לא חשיב טעמא, [ושפוד אחר הגעלה אף בלא נפיש מררה יהיב טעמא] ואע"ג דבאיסורין אפי' טעם שלישי ורביעי אסור כמש"כ הר"ן בחולין שם זהו כח האיסור לאסור אבל בדבר היתר ועכשו נתחדש בו איסור אפי' נ"ט בנ"ט דחמץ לא חשיב ליאסר ולא דמי לשפוד שנגעל דחייל שם חמץ על הבלוע אף שנקלש ע"י הגעלה, דהתם בלע טעם גמור והגעלה אינה מפלטת טעמו ונהי דלענין נותר לא חשיב כבשר קדש קיים למיחל עלי' שם נותר, מ"מ לא מצינו למילף לחמץ שא"צ חשיבות למיחל' עלי' איסורא בפסח, דאחר הגעלה עדיין טעמי' קיים יותר מנ"ט בנ"ט, והדבר מוכח בכל הפוסקים שהרי הרא"ש כתב דשפודין צריך ליבון, ובהגעלת כלים קדם ד' שעות התיר משום נ"ט בנ"ט, וכ"כ הטור וכן הר"ן פסחים ל' ב' הביא דברי רמב"ן דתשמישו על ידי אור בעי ליבון ולא דמי לנותר וקבע כן להלכה שם במסקנת דבריו, ובהגעלת כלי ב"י הביא דברי ר"י דקדם ד' שעות מותר מחמת נ"ט בנ"ט, וסיים ואפשר לחלק קצת כו', משמע שלא מלק על ב"י ובס"פ כ"ה כתב דקדם ד' שעות מגעילין כלי ב"י ואף שאין ס' במים משום נ"ט בנ"ט…וזו דעת המחבר דבסי' תנ"א החמיר בתשמישו ע"י האור ובסי' תנ"ב הקיל להגעיל קדם ה' שעות ב"י…ונראה דהמקיל קדם ה' שעית בנ"ט בנ"ט לא הפסיד, וכמש"כ המ"ב בשעה"צ אות פ"ז בשם הפמ"ג, ומיהו דוקא באיכא אמצעי וכמש"כ לעיל ס"ק י"ג
נ״ט בר נ״ט בפסח ושיטת הרמ״א
מגן אברהם סימן תנב ס״ק א
אם הכלים ב"י. שאע"פ שהכלי ב"י ואין ס' במים נגדו אפ"ה שרי משום דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא מה שא"כ אחר שעה ה' וקשה דהא בסי' תמ"ז ס"ה אוסר רמ"א דברים המתבשלים ולא התיר מטעם נ"ט בנ"ט ולמה מתיר כאן לכתחלה וי"ל דהכא כיון דאיכא הרבה טעמים מן המאכל לכלי ומן הכלי למים ומן המים לכלי שרי
מחבת - התירא בלע
בית יוסף יורה דעה סימן קכא
מחבת שמטגנין בה כתב אבי העזרי בשם אביו רבי יואל שצריכה ליבון וכו'. כבר נתבאר בטור אורח חיים סימן תנ"א (קצד: ד"ה ומחבת) דנהוג עלמא בפסח כאבי העזרי (ס' תסד עמ' פז) ומיהו במחבת של איסור יש להחמיר כדברי ה"ר יואל וכן דעת הרשב"א בתורת הבית (בארוך שם לה.) להצריכה ליבון
שולחן ערוך יורה דעה הלכות הכשר וטבילת כלים סימן קכא סעיף ד
מחבת שמטגנים בה, אע"פ שלענין חמץ בפסח די לה בהגעלה, לענין שאר איסורים צריכה ליבון
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנא סעיף יא
מחבת שמטגנין (פי' שיוצקין בה שמן לאפותו) בה, מותרת בהגעלה
ביאור הגר"א יורה דעה סימן קכא ס״ק ט
מחבת כו'. כ"כ המרדכי סוף ע"ז וס"ל דלפעמים נתייבש בה והוי כתשמישו ע"י האור וכ' דבהתירא בלע א"צ ליבון כמ"ש ע"ו א' אבל הרא"ש וראבי"ה דחו סברתם דא"כ בקדירה נמי ליחוש והביא ראיה מתוספתא דע"ז ומחמי חמין וטיגון כו'. והנה המחבר תפס עיקר דברי הרא"ש אלא שיש להחמיר אבל בחמץ דבלא"ה י"א דחמץ נקרא התירא בלע אע"ג דלא ס"ל כן כמ"ש שם מ"מ בכה"ג יש לסמוך עליהם
סכין - התירא בלע
בית יוסף אורח חיים סימן תנא
סכינין מגעילן בכלי ראשון ושרו. הכי מסיק בגמרא פרק כל שעה - ל:א
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנא סעיף ג
סכינים מגעילן בכלי ראשון ומותרין
משנה ברורה סימן תנא ס״ק יט
סכינים - בין גדולים ובין קטנים אף אם נשתמש בהם חמץ בחמין כל השנה די בהגעלה לפסח ואע"פ שסכינים הבלועים משאר איסורים פסק השו"ע ביו"ד סימן קכ"א שצריך ללבנם באור כדי להשתמש בהם בחמין הכא כיון שי"א שאפילו כלים הבלועים מחמץ ע"י אור בלבד נמי א"צ אלא הגעלה וגם כמה פוסקים סוברים דסכינים אין להם דין כלים הבלועים ע"י האור [דאף אם השתמש בו ע"י האור כגון שתחב בו חתיכת פשטיד"א על האש מ"מ רוב תשמישו הוא שלא ע"י האש ואזלינן בתר רוב וכדלקמן בס"ו] לפיכך התיר לכתחלה ע"י הגעלה בלבד. ומ"מ מי שאפשר לו מצוה מן המובחר שיקנה חדשים לפסח [אחרונים] עוד כתבו דסכינים הבלועים משאר איסורים אף דלכתחלה צריך ללבנם מ"מ בדיעבד אם הגעיל והשתמש בהם בחמין אינו אסור. וסכינים הבלועים מבשר לחלב די בהגעלה אך העולם נהגו איסור בזה וכתב בתשובת ח"ס סי' ק"י דהיכא דהגעיל לצורך פסח הוא נוהג להתיר להחליף מבשר לחלב או איפכא כיון שלא היתה כונת ההכשר לצורך זה
Summary:
The גמרא cites the opinion of רב אשי that where the prohibited food item was אסור at the time it was absorbed into the כלי (e.g. בשר חזיר) regular ליבון is required, assuming that the טעם was absorbed through dry heat. However, where the טעם that was absorbed was היתר at the time (שלמים) and only became prohibited at a later point in time, then we even allow הגעלה.
When it comes to חמץ that became absorbed in a כלי, the ר״ן rules that we need to treat this case as איסורא בלע. As such, ליבון would be required for any כלים that absorbed טעם through dry heat (e.g. שפוד). While there is a minority opinion of the ראב״ד, the בית יוסף notes that this ruling was adopted by various ראשונים (notably by the רמב״ן), codifying this position as normative in שלחן ערוך.
Based on a גמרא that details the nature of קדירה that is אינו בן יומו, the בעלי תוספות rule that when performing הגעלה on a כלי that is בן יומו, it must be done in a scenario where there is ששים, such that anything that come out of the pot is immediately nullified. However, where one is doing הגעלה to prepare a כלי for פסח, one does not require ששים, even if the pot is בן יומו, since there is נ״ט בר נ״ט דהתירא (kosher absorption in the pot, then out into the water and back into the pot). The שלחן ערוך codifies this position as normative.
In addressing this contradiction, the ביאור הלכה modifies the lenient ruling of the שלחן ערוך regarding נ״ט בר נ״ט, to align the two rulings of the שלחן ערוך. The ערוך השלחן addresses the contradiction and attempts to resolve it by explaining that we are more stringent by חמץ due to its איסור משהו, which prevents ביטול. (This answer is challenging to understand, as we are addressing a pre-פסח scenario, where חמץ is בטל.) The חזון איש also works to address and resolve the two cases.
Of note, there are other cases in which we treat חמץ as התירא בלע, such as scenarios including a מחבת or a סכין, where we incorporate other leniencies, to combine with התירא בלע.
No comments:
Post a Comment