הפסקת הריון בהלכה - Abortion in Halacha

המשנה וסוגיית הגמרא

משנה מסכת אהלות פרק ז משנה ו

האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עב עמוד ב

אמר רב הונא: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר: רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הוא! - שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה.

פתחי תשובה חושן משפט סימן תכה, סעיף ב

ועיין בתשובת נודע ביהודה תניינא [חו"מ] סי' נ"ט דהגאון השואל ה"ה מהר"ר ישעיה ברלין ז"ל רצה לחדש דהא דתנן יצא ראשו אין נוגעין בו, היינו דוקא בדקים לן ביה שכלו חדשיו, שאז ההורגו נהרג עליו, אבל בלא קים לן שכלו חדשיו, אף שהוציא ראשו, מותר לחתוך אבר אבר להצלת אמו, והוא ז"ל האריך לחלוק עליו ע"ש:

---

שיטת הרמב״ם - ״מפני שהוא כרודף אחריה״

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ט (וכן לשון הש״ע בח״מ סימן תכה סעיף ב)

הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם

חידושי ר' חיים הלוי הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ט

איך כתב הרמב"ם דלהכי בלא יצא ראשו הורגין העובר מפני שהוא רודף…דברודף הרי ליכא נ"מ בין יצא ראשו ללא יצא ראשו, וצ"ע.  וביאור דעת הרמב"ם בזה נראה, דהנה יסוד דין הריגת הרודף הלא הוא מדין הצלת הנרדף, ועיקרו הוא שנפש הרודף נדחה מפני פקוח נפשו של הנרדף….אלא דאכתי יש להסתפק, אם כל הגזירת הכתוב דרודף הוא רק בעצמו של הרודף שידחה בפני פקוח נפשו של הנרדף, אבל עיקר ההצלה של הנרדף היא משום דין פקוח נפש של כל התורה כולה, או דנימא דגם עיקר ההצלה של הנרדף היא מהך גזירת הכתוב של רודף, והוא דין הצלה בפני עצמו של נרדף, מלבד דין פקוח נפש של כל התורה, וצ"ע.  ונראה דכן הוא כאופן השני שכתבנו…..דהוי דין בפני עצמו, דין הצלה של נרדף….וע"כ מפרש הרמב"ם דהוא דין מסויים בדין הצלה האמורה בנרדף דעובר נדחה בפני נפש הגמור, ולהכי הוא שחותכין אותו בהצלת האם, ושאני מכל פקוח נפש דעלמא, וזהו שכתב טעמא שהרי הוא כרודף אחריה להרגהו

---

שיטת רש״י ותוס׳ - ״לאו נפש הוא״

רש"י מסכת סנהדרין דף עב עמוד ב

יצא ראשו - באשה המקשה לילד ומסוכנת, וקתני רישא: החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו - אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש

סמ"ע סימן תכה ס״ק ח

וזה טבעו של עולם. הוצרך לכתוב זה, שלא תאמר הולד הרי הוא רודף ויצילו את אמו בנפשו, קמ"ל כיון שטבע של עולם בכך, אין דין רודף עליו, ואעפ"כ בעודו במעיה מותר לחתכו אע"פ שהוא חי, שכל שלא יצא לאויר העולם אין שם נפש עליו, והא ראיה דהנוגף אשה הרה ויצאו ילדיה ומתו משלם דמי הולדות ואין שם רוצח ומיתה עליו, וכמ"ש לעיל סימן תכ"ג [סעיף א']:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נז עמוד ב

אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב: בן נח נהרג בדיין אחד...משום רבי ישמעאל אמרו אף על העוברין, מאי טעמיה דרבי ישמעאל? - דכתיב השפך דם האדם באדם דמו ישפך, איזהו אדם שהוא באדם - הוי אומר זה עובר שבמעי אמו

תוספות מסכת סנהדרין דף נט עמוד א

ליכא מידעם דלישראל שרי - בדבר שהוא מצוה לישראל לא אמרינן הכי העובד כוכבים ששבת חייב ולישראל מצוה אף על גב דבשני בשבת אין מצוה לישראל מ"מ יש עליו מצות שביתת שבת ועל העוברים דעובד כוכבים חייב וישראל פטור אע"ג דפטור מ"מ לא שרי מיהו קשה דאמרינן בפרק בן סורר ומורה (לקמן דף עב:) יצא ראשו אין נוגעין בו דאין דוחין נפש מפני נפש אבל קודם שיצא ראשו החי' פושטת ידה וחתכתו לאברים ומוציאה כדי להציל את אמו וכה"ג בעובד כוכבים אסור כיון שהוזהרו על העוברים וי"ל דהא נמי בישראל מצוה כדי להציל ואפשר דאפילו בעובד כוכבים שרי

יד רמ"ה מסכת סנהדרין דף נז עמוד ב

 כתיב בספר אגדתא דבי רב בן נח נהרג כו' משום ר' ישמעאל אמרו אף על העוברין שבמעי אמן שאם הכה את האשה ויצאו ילדיה ומתו חייב דאלו ישראל לא מיקטיל אעוברין שנאמר כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון כלומר באשה ענוש יענש על העוברין כאשר ישית עליו בעל האשה אלמא אעוברין פטור ולא מיקטלא ליה עד שיהא תינוק בן יום אחד והוא דקים ליה בגוויה שכלו חדשיו כדתנן במסכת נדה תינוק בן יום אחד ההורגו חייב

תוספות מסכת נדה דף מד עמוד א 

אמר שמואל שילהי פ"ק דערכין (דף ז.) ישבה על המשבר ומתה מחתכין אותה בשבת ומוציאין הולד...אפשר דדוקא היכא דאמו חיה לא מיחייב הורגו עד שיצא ראשו שתלוי קצת בחיות אמו אבל היכא דמתה חייב משום דכמונח בקופסא דמי וא"ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפי' מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך ר"ה לקרוע האם כדמוכח בפ' קמא דערכין (דף ז:) וי"ל דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אף ע"ג דמותר להרגו דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור

---

מחלוקת הפוסקים בזמנינו

שו"ת חוות יאיר להר׳ יאיר חיים בכרך, מקובלנץ, מיינץ (1638 - 1701) סימן לא

האמנם בפ"ב דחולין ל"ג כתבו התוס' בפשיטות וז"ל על מי איכא מידי וכו' ואע"ג דבן נח נהרג על העוברין וישראל אינו נהרג נהי דפטור מ"מ לא שרי……ואין לומר א"כ מה זה דמקשה הש"ס על אין ממתינין לה פשיטא די"ל כדמפרש גופה היא ור"ל מפני שנתחייבת להרג ואדרבה משם ראיה ממ"ש גופה היא ולא מקשה סתם פשיטא דמהיכן תיתי נענה דינה משמע דלולי סברת גופה היא היה סברא להמתין להציל העובר כ"ש שלא נגרום מיתתו דודאי אסור לכתחילה דלא עדיף מנחמים באלים שוחטי הילדים והפליגו באיסור הוצאת ש"ז לבטלה והטעם משום שראוי להיות נוצר מכל טיפה זרע קודש

שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן סט

בענין הפלת עובר לברר שאסור אף בשביל צער האם. אסרו"ח סוכות תשל"ז (1977). מע"כ חתני כבני הרה"ג ר' משה דוד טענדלער שליט"א…..הרי מפורש בתוס' סנהדרין שישראל נאסרו ג"כ בהריגת עוברים באיסור דרציחה. ואין לטעות מלשון התוס' נדה דף מ"ד ע"א ד"ה איהו שכתבו שני פעמים לשון מותר להרגו….דפשוט וברור שהוא טעות סופר וצריך לגרוס את"ל דפטור ההורגו בבטן, שהוא דלא כדכתבו דחייב על הריגת עובר כשכבר מתה אמו….וברמב"ם פ"א מהלכות רוצח ה"ט מפורש עוד יותר דהריגת עובר הוא רציחה ממש…..ומה שקשה על הרמב"ם דאם נחשב העובר בדין רודף היה לן להתיר גם ביצא ראשו….היא ככל קושיות שלא אפשר אף לגדולים לתרץ שלא מבטלין דברי הרמב"ם בשביל שמוקשה להם...ולתרץ קושיא חמורה זו עיין מה שתירץ מרן דדורות האחרונים שלפנינו הגאון ר' חיים הלוי זצ"ל בספר חדושי ר"ח הלוי פ"א מה' רוצח בדבר נכון מאד...ולכן לדינא בין לתוס' בין להרמב"ם ואף לרש"י איכא איסור רציחה מלא תרצח גם על עובר ורק שפטור ההורגו ממיתה, ואסור להורגו אף לפקוח נפש דכל אינשי ורק להצלת אמו שלא תמות בלידתו הוא ההיתר ולא בשביל שום צורך דהאם שזה אסור בפשיטות. ומטעם זה הוריתי שאף שהרופאים אומרים שיש חשש שמא תמות האם כשלא יהרגו את העובר, אף שלענין חלול שבת וכל האיסורין היו מחללין והיו עוברין במדת חשש שאמרו דהא גם בשביל ספק קטן וספק ספיקא מחללין, מ"מ להרוג את העובר יהיה אסור עד שתהיה האומדנא להרופאים גדולה קרוב לודאי שתמות האם דמאחר דהוא מצד שנחשב רודף צריך שיהיה כעין ודאי שהוא רודף, וגם פשוט שאין חלוק לפ"ז בין הולדות, דאף הולדות שלפי דעת הרופאים הם כאלו שלא יחיו שנים רבות כהא דנולדים איזה ילדים במחלה הנקראת תיי - סקס אפילו כשנודע ע"י הבדיקות בעובר שנתחדש עתה שהולד יהיה ולד כזה אסור כיון דלהאם ליכא סכנה ואינו רודף אין להתיר אפילו שהצער יהיה גדול מאד וגם יחלו האם והאב מזה. ומטעם זה אמרתי להרופאים שומרי תורה שלא יעשו בדיקה זו כי לא יהיה תועלת מזה כי יהיו אסורים להפיל את העובר ויגרמו רק צער להאב ולהאם וגם יארע שילכו אצל רופא נכרי ואינו שומר תורה להפילו ונמצא שיעברו על לפני עור…..ועיינתי בחו"י סי' ל"א ומש"כ דמתוס' נדה משמע דבלא עקר הולד מותר להורגו היה זה מלשון מותר להרגו, אבל הא א"א לומר כן דאם מותר להרגו לא היה שייך שיחללו עליו שבת וכדכתב בעצמו דלומר דמותר להרגו ומותר לחלל שבת להצילו ודאי אין לו שחר וא"כ מוכרח לומר שהוא טעות סופר כדלעיל…ועיינתי במהרי"ט שאיכא שתי תשובות הסותרות…איך לא הזכיר כלל דברי הרמב"ם שרק מדין רודף הוא ההיתר לחתוך העובר במקשה לילד וגם לא שיטת התוס' שאוסרין מטעם מי איכא מידי, שלכן פשוט שאין להשגיח על תשובה זו כלל כי ודאי תשובה מזויפת היא מאיזה תלמיד טועה וכתבה בשמו, ובכל אופן כיון שאיכא סתירה בדבריו מתשובה לתשובה אף אם היו שקולין לנו היה לנו לומר לאיסור מצד תשובות מהרי"ט…גם מש"כ בעל השרידי אש בשם החו"י שלהסוברין דאין מחללין שבת על עובר מותר להורגו, לא ראיתי שם דהחו"י כתב רק שאם מותר לחלל שבת ודאי אסור להורגו אבל להסוברין דאסור להורגו ליכא הכרח דיהיה מותר לחלל שבת….עכ"פ מש"כ בעל השרידי אש שרוב הראשונים חולקין על הרמב"ם שלכן סובר שהרוב הוא להתיר הריגת עוברים לצורך האם אף שלא לסכנה ממש אינו כלום דאינו כן דאף להסוברים שהוא מחמת דלא נחשב עדיין נפש נדחה מפני חיות האם נמי סוברין דהוא איסור מן התורה מדין רציחה להרוג עובר…והנה בשאילת יעב"ץ ח"א סימן מ"ג ראיתי דברים שלא נתנו להאמר שבעובר ממזר מתיר להפילו מטעם שהאשה בזמן שהיו סנהדרין בלשכת הגזית היו מחייבין אותה מיתה ולא היו ממתינין עד…וממש דברים בטלים הם אף שכתב זה אדם גדול כהריעב"ץ…כתבתי כל זה לענין הפרצה הגדולה בעולם שהמלכיות דהרבה מדינות התירו להרוג עוברים ובתוכם גם ראשי המדינה במדינת ישראל וכבר נהרגו עוברים לאין מספר שבזה"ז הא עוד יש צורך לעשות סיג לתורה, וכ"ש שלא לעשות קולות באיסור רציחה החמור ביותר, שלכן נשתוממתי בראותי תשובה מחכם אחד בא"י הנכתב למנהל ביה"ח שערי צדק ונדפס בחוברת אסיא י"ג המתיר הולדות שע"י בחינות הרופאים כשהוא עובר יותר מג' חדשים שהעובר הוא במחלת תיי - סקס להפילו, ומצד זה הקדים שעצם הריגת העוברים הוא להרבה פוסקים רק מדרבנן ואף אם הוא מדאורייתא הוא רק משום גדר בנינו של עולם אבל מחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל, והביא ממהרי"ט…וגם כתב שהשאילת יעב"ץ מתיר אף שאסר בפירוש…ברור ופשוט כדכתבתי הלכה הברורה ע"פ רבותינו הראשונים המפרשים והפוסקים ממש שאסור בדין רציחה ממש כל עובר בין כשר בין ממזר בין סתם עוברים ובין הידועים לחולי תיי - סקס שכולן אסורין מדינא ממש, ואין לטעות ולסמוך על תשובת חכם זה ושרי ליה מריה בזה הכו"ח לכבוד התורה ודין האמת. חותנך כאביך, משה פיינשטיין.  

שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן נא - קונ' רפואה במשפחה שער ג

הפסקת הריון מטעמי בריאות או פסול ממזרות וכבוד משפחה….הנה למדנו מדברי הסמ"ע דחוץ מה שהסביר לנו שעיקר טעמו של הרמב"ם שבעודו במעיה מותר לחתכו הוא מפני שאין שם נפש עליו, עוד הוסיף להביא לנו לימוד מקרא על כך דאין שם רוצח על ישראל ההורג את העובר, והוא, מהא דקאמר קרא דהנוגף אשה הרה ויצאו ילדיה ומתו משלם דמיוולדות ומשמע דעל עיקר ההריגה אין שם רוצח ומיתה עליו ויש רק ענין ממוני של תשלום דמי הוולדות לבעל…. והדבר המוקשה עדנה דאיך נוכל לבוא בהוכחות מקראיות כאלה מעצמנו באין גילוי לכך במדרשי חז"ל….וביתר הרחבה כותב מזה היד רמה על סנהדרין ד' נ"ז וז"ל: משום ר' ישמעאל אמרו….אלא דיתכן גם לומר דז"ש התוס' דמותר להרגו הכוונה דלא חייבין עליו כלל מכח דין גדר איסור הריגה אבל שפיר מודים דאיסור מיהת איכא מכח איסור חבלה ולכן אסור משום כך להרגו שלא לאיזה צורך אחרינא של נפש אדם. ודבר זה למדתי מדברי שו"ת מהרי"ט ח"א סימן צ"ז שבתוך דבריו מזכיר שם מענין זה דיש בהריגת נפלים איסור מדין חבלה ע"ש. ….בגדולה מדעתו הגדולה של החו"י בצדדא דהיתרא בזה מצינו שנקט ליה הגאון מהר"י עמדין ז"ל בשו"ת יעב"ץ ח"א סימן מ"ג, הוא נשאל שם ג"כ מעין מה שנשאל החות יאיר….וכותב שלדעתו חילוק גדול יש בדבר, דבפנויה וכ"ש בנשואה מעוברת מבעלה איך שיהיה אף שאין חייבין עליו ודאי איסורא איכא מיהת מכמה טעמים שקצת מהם באו בדברי החו"י, אבל בא"א שזנתה קרוב הדבר להתיר, ותנא ליה והדר מפרש דהמקום להקל שיש בזה ואולי גם קרוב לשכר מצוה הוא, כיון שניאפה בת קטלא היא מדין תורה ואע"ג דבטלו דיני נפשות דין ד"נ לא בטלו אע"ג דממזר כשיצא לאויר העולם דינו ככשר שחייבין על הריגתו מיהת השתא צורך אמו הוא ואילו היה דינה מסור בידנו היינו ממיתים אותה ואת פרי בטנה וכו' על כן היה נראה פשוט שאין איסור ג"כ בהשחתתו אע"פ שאימא קיימת…ואדרבא נראה שזכות הוא לה וכו' וכל שכן הולד שבקרבה שדמו מותר ואינו נדרש ממנה אם קלקלתו בחדרי בטנה שאע"פ שלא חטא משמיא לא רחמו עליהו כו'...הרי מצינו בספרי האחרונים שאימצו להם גם החילוקים בין קודם מ' יום לבין יותר, או בין קודם ג' חדשים לבין יותר שהחות יאיר כינה אותם בשם דעת נוטה וסברת הכרס. יעוין בשו"ת בית שלמה חחו"מ סימןקל"ב שכותב לחלק בפשיטות בין כשעברו מ' יום או לא, וכותב דאם עדיין העובר הוא פחות ממ' יום ולא נגמרה צורתו עדיין אין בו איסור ואף ב"נ איןנהרג ע"ז…..על כן נראה דאם יש חשש מבוסס שהילד שיולד יצא בעל מום ובעל יסורים יש לצדד להתיר לבצע הפלה קודם מלאת ארבעים יום מהריונה, וגם לרבות כשלא נמלאו עכ"פ שלשה חדשים והעובר עדנה לא בתנועה.  סיכום היוצא לנו להלכה מכל האמור בשער זה…כשמצב בריאותה של האשה רופף מאד ולשם רפואתה או השקטת מכאוביה הגדולים דרוש לבצע הפלת העובר, אע"פ שאין סכנה ממשית, גם כן יש מקום להתיר לעשות זאת, וכפי ראות עיני המורה המצב שלפניו….אשת איש שזנתה או נאנסה ונתעברה ואפילו מעכו"ם שאין הולד ממזר וחזרה בתשובה, מצדדים כמה מגדולי הפוס' להתיר לסדר הפלה אי משום בזיונה ואי משום חלול השם ופגם ובזיון המשפחה…לסדר הפלה קודם שנמלאו ארבעים יום מהריונה וגם לרבות קודם ג' חדשים מהריונה הוא קיל בהרבה מלסדר לאחר מיכן ויש על כן לצדד להתיר לסדר הפלה קודם שנמלאו לה כנ"ל והעובר איננו עוד בתנועה גם כשיש חשש מבוסס שהעובר שיולד יצא בעל מום ובעל יסורים. מאידך להמית הולד כשהאשה יושבת כבר על המשבר והולד כבר נעקר לצאת הוא חמור בהרבה מלפני שנעקר ואין להתיר בכגון זה כי אם במקום סכנה של ממש לאשה

שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן קב

השאלה היא, אודות הפסקת הריון בגלל המחלה הנקראת תיי - סקס….ברור ופשוט הדבר בהלכה, דישראל אינו נהרג על העוברין…ומשום כך מתיר בשו"ת מהרי"ט ח"ט סי' צ"ז - צ"ט לסדר בישראלית הפלת ולד בכל היכא שהדבר נחוץ משום רפואת אמו, אפילו באין סיבה של פקו"נ לאם…וא"כ הגע בעצמך האם יש צורך, צער וכאב, יותר גדול מזה של נידוננו, אשר יגרם לאם בהולד לה יצור כזה, שכולו אומר יסורים ומכאובים ומיתתו בטוח במשך מספר שנים, ועיני ההורים רואות וכלות באין לאל ידם להושיע….אוסיף לומר לרווחא דמילתא, שמה טוב יהא אם אפשר הדבר לסדר שאשה רופאה תבצע את הפסקת ההריון, דבאופן כזה יתווסף עוד דבר המקיל בזה, וזאת לפי דעתם של החו"י והיעב"ץ בתשובותיהם שם. ועוד, שס"ל שהאיסור בישראל בהריגת עובר הוא משום השחתת זרע יעו"ש, ונשים הא אינן מצוות על כך לדעת רוב הפוסקים

שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן כז

בנוגע לעובר שסובל ממחלת תיי סקס - מה שכבו' מצטט לעומת דברי בספרי - מה שהעלה לאיסור בזה הגר"מ פיינשטיין שליט"א שהתפרסם כעת בספר הזכרון להגר"י אברמסקי ז"ל. אני מוצא לחובה לציין בזה כי ראיתי ועברתי על מאמרו. אבל עם כל הכבוד אינני רואה בכל דבריו שיש בהם כדי לסתור את דברי בזה בספרי שבניתי אותם על יסודות חזקים של חבילות חבילות גדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל. אשר מפיהם אנו חיים. ומה שבוחר לו דרך משלו בבירור כוונת הרמב"ם ובעשיית שיבושים בדברי תוס' וטעויות למכביר בספרים עד כדי הסתבכות ועירבוב דברים, או לבוא לדחות דבריהם בקש או בהפטרת מימרות שדבריהם אינם, ושהתחכמו (ח"ו) וששרי להו מרייהו (כדוגמת הדברים והביטוים שכותב בקשר לדברי המהרי"ט ז"ל, או היעב"ץ ז"ל, או הגה"ח הרב פעלים ז"ל, או הגרח"ע ז"ל, ועוד) אין בכל זה כמובן בכדי השב כלל. ובתשובה בכת"י הארכתי בזה. ועל כן לדעתי משנתנו בזה לא זזה ממקומה. בידידות וביקר אליעזר יהודא וולדינברג.  

שו"ת ציץ אליעזר חלק כ סימן נו

בדינא דהריגת עובר ואודות ביצוע הפלה כשמתברר שסובל ממחלת תיי סקס…ועל מה שהגר"מ פיינשטיין ז"ל כתב בזה אחרת כפי שנתפרסם בשמו בספר הזכרון להגר"י אברמסקי ז"ל…והתחשבתי לא למנוע מלהעתיק בזה מכתב שקבלתי על כך בזמנו מרב אחד מארה"ב: בעז"ה. י"ד טבת התשנ"א. לכב' הרב אליעזר יודא וולדינברג שליט"א…נפשי עגומה עלי זה שנים רבות שתשובה אחת מיוחסת להרה"ג ר"מ פיינשטיין זצ"ל הופיעה בספר הזכרון להרב יחזקאל אברמסקי שנת תשל"ח, ובה כאילו כתב הגרמ"פ לסתור מה שמפורש בראשונים ובאחרונים…אני הקטן, ולא אני בלבד, יש בידי הוכחות ברורות שדברים אלה אינם דברי הגרמ"פ זצ"ל, ואין לחשוד אותו בנקיטת דרך לא נכונה בלימוד ובהוראה, וביחסו ההגון והמעריץ לכב' מרן שליט"א. ואתו הסליחה כי כל כוונתי למען האמת והשלום. הכותב וחותם לכב' התורה ולומדיה הרב דוד מיכאל בהרב יעקב משה זצ"ל פלדמן בעמח"ס "משיבת נפש". העתקתי זאת רק לרווחא דמילתא, אבל למעשה איך שלא יהיה, לפענ"ד משנתנו בזה לא זזה ממקומה 

 

Summary

The משנה rules that if a mother's life is in danger during pregnancy, the mother's life takes precedence over the life of the fetus.  However, once the baby is majority born, then we can't take the life of the fetus to save the mother.  The גמרא explains that once the baby is born, we can't rule the baby as a רודף of the mother, since the רודף is essentially Hashem.  

In trying to understand how the rule can be more strict for an עכו״ם, making terminating an עובר a capital offense, which is not the case for a ישראל, it is explained by תוספות that the terminating of the עובר where the mother's life is in danger is actually a מצוה, which would not apply to a עכו״ם.

The reason why one is allowed to terminate a fetus which is at odds with the life of the mother appears to be the subject of a debate.  The רמב״ם rules that the fetus takes on the status of a רודף.  This appears to assume that the עובר is a full human life.  The difficulty with this position is why the רודף status should change after the baby is born, making it then forbidden to take the life of the baby.  רב חיים and others attempt to address this question.  However, רש״י rules that the reason the fetus can be terminated is because it is לאו נפש הוא.  Comments of תוספות also would suggest that the fetus is not a נפש.  The יד רמה and סמ"ע bring a proof from פרשת משפטים where monetary compensation is due in connection with the reckless causing of a woman's miscarriage as proof that a fetus is not a separate נפש.

The position of the אגרות משה is that any form of abortion is רציחה.  He argues that this would not only be the position of the רמב״ם but also רש״י and תוספות as well.  As a result, he prohibits all forms of abortion unless it is קרוב לודאי that the mother will die from the pregnancy.

However, the חוות יאיר suggests that the prohibition may not be רציחה but rather שכבת זרע לבטלה.  The ציץ אליעזר suggests that the prohibition of abortion is based on חבלה.  Based on these prohibitions, in cases of severe צורך (e.g. ממזר, fetuses suffering from terminal illnesses), there would be room to permit terminating the fetus; the timing of the aborition (e.g. first 40 days/3 months) would also be relevant as well.