לא תחמוד - Lo Tachmod

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ח

לא תחמוד. רבי אומר כתוב אחד אומר לא תחמוד וכתוב אחד אומר לא תתאוה, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו, הרי זה אזהרה לעוקף אחר הנואף - לא תחמוד בית רעך, כלל, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו….אף אין לי אלא דבר שאי אפשר לבא ברשותך אלא ברצון בעלים, יצא, שאתה חומד בתו לבנך או בנו לבתך; או אפילו חומד בדיבור, ת"ל לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, מה להלן עד שעושה מעשה, אף כאן עד שעושה מעשה.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כה עמוד ב

תנא: הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין - גזלן דאורייתא הוא - לא נצרכא אלא למציאת חרש שוטה וקטן. מעיקרא סבור: מציאת חרש שוטה וקטן לאשכיחא, אי נמי - מפני דרכי שלום בעלמא. כיון דחזו דסוף סוף ממונא הוא דקא שקלי - פסלינהו רבנן. החמסנין, מעיקרא סבור: דמי קא יהיב, אקראי בעלמא הוא. כיון דחזו דקא חטפי - גזרו בהו רבנן

רש"י מסכת סנהדרין דף כה עמוד ב

סוף סוף ממונא שקלי - ועברי אתקנתא דרבנן מחמת חימוד ממון.

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ה עמוד ב

הא דאמר רב הונא:משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא! - התם נמי מורה ואמר: דמי קא יהבנא ליה. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: והא קא עבר על לאו בדלא תחמד! - לא תחמד לאינשי בלא דמי משמע להו.

תוספות מסכת סנהדרין דף כה עמוד ב

מעיקרא סבור דמי קיהיב - וא"ת וליפסול מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד וי"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי וכי יהיב דמי ליכא לאו דחמוד כלל וא"ת והא אמרינן בפ"ק דבבא מציעא (דף ה:) לא תחמוד בלא דמי משמע להו משמע לאינשי דווקא הוא דמשתמע כך אבל הם טועים דלא תחמוד הוו אפי' בדיהיב דמי וי"ל דמשמע להו דקאמר ר"ל נמי דכן הוא האמת ועי"ל דהכא הכי קאמר דמי קא יהבי והיו מפייסים אותם עד שיאמרו רוצה אני אם כן לא עברי אלאו דלא תחמוד כיון דחזו דשקלי בעל כרחייהו ולא היו חוששין אם יתפייסו פסלינהו.

תוספות מסכת בבא מציעא דף ה עמוד ב

בלא דמי משמע להו - וא"ת תיפוק ליה מלא תגזול וי"ל לעבור עליו בשני לאוין וא"ת והא כי יהיב דמי נמי חמסן הוה כדמוכח שלהי הכונס (שם דף סב. ושם) וחמסן פסול לעדות כדכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס והפסול לעדות פסול לשבועה דכל הנהו דחשיב בפסולי עדות בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה: ושם) פוסל להו לשבועה בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה.) וי"ל דחמסן לא פסול לעדות אלא מדרבנן מדתני בפרק זה בורר הוסיפו עליהם החמסנין ולא פריך חמסן דאורייתא הוא כדפריך אגזלן וחמסן דקרא דלא יהיב דמי ושלהי הגוזל (ב"ק דף קיט.) דמייתי קרא דמחמס בני יהודה אפי' אי יהיב דמי אסמכתא בעלמא הוא ואע"ג דהוסיפו עליהם החמסנין לפסול לעדות וה"ה שפסול לשבועה היינו חמסן שחצוף לחטוף מיד ליד בידיעת הבעלים אבל הכא לא חציף אלא מעלים חמסנותו ואמר שנאבדה לו לא פסיל

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט

כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ' לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנ' לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה

השגת הראב"ד על הרמב״ם

כל החומד עבדו או אמתו וכו' אע"פ שנתן לו דמים יקרים. א"א ולא אמר רוצה אני

מגיד משנה הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט

כל החומד וכו'. זה מבואר במכילתא ואמרינן פ"ק דמציעא (דף ה':)....וכתב עליו הר"א ז"ל ולא אמר רוצה אני, דעת הרב ז"ל מפני שאם אמר רוצה אני מקחו קיים ולא גרע מתליוהו וזבין דאסיקנא פרק חזקת הבתים (דף מ"ח) דזביניה זביני

השגת הראב"ד על הרמב״ם

ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה. א"א לא ראיתי דבר תמה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ אבל היה לו לומר מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעליו

מגיד משנה הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט

ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה. כתב הר"א ז"ל א"א לא ראיתי דבר תימה גדול מזה וכו'. הלך הרב המשיג לשיטתו שכתב שאם אמר רוצה אני המוכר שהלוקח פטור אבל דעת רבינו ז"ל שהאיסור אף ברצון המוכר הוא וע"כ כתב שאין בו מעשה לפי שנטילת החפץ ברצון המוכר הוא נעשה אבל ההשתדלות אשר השתדל כדי לרצותו הוא האיסור ונגמר בשעת המקח ובהשתדלות לא היה מעשה ולכך לא נתן טעם לפי שהוא חייב להחזיר החפץ שכיון שברצון המוכר נעשה אין כאן חיוב השבה. זהו הנראה מדברי הרב ז"ל ומ"מ שיטת הר"א ז"ל נכונה יותר

מנחת חינוך מצוה לח

והה"מ כתב דהר"מ אזיל לשיטתו דאף ברצון הבעלים עובר א"ככיון דהמקח קיים אינו מחויב להשיב ע"כ כתב הטעם שאב"מ כי השתדלות בדבר אב"מ ונטילת החפץ הי' ברצון המוכר ואין בו איסור והרב המשיג אזיללשיטתו דדוק' בלא אמר ר"א דאין המקח קיים אז עובר א"כ נטילת החפץ הוי מעשה רק הטעם לדידי' כיון דלא קנה א"כ חייב בהשבה ע"כ אין לוקיןאת"ד הה"מ ע"ש כי קצרתי בלשונו. וצ"ע כיון דהטעם שכתב הר"מ הוא דוק' באומר רוצ' אני א"כ היאך מספיק לו טעם זה כיון דהר"מ מודה דאף בלא אמר רוצה דאין המקח קיים ואפילו בגוזל את חבירו כ' הר"מ בהי"ב דעובר בג' לאוין דהיינו לא תחמוד גם כן וע"ז ליכא מאן דפליג דגם בלא דמי עוברבל"ת א"כ בגוזל יש בו מעשה ואמאי אין לוקין בגוזל על הלאו דלא תחמוד או בלא אמר רוצה

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג

מג לא תחמוד בית רעך (שמות כ, יד), לא תתאוה בית רעך (דברים ה, יח). הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו,גם כי נתן מכרם. והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה שלא נסכים במחשבתנו לעשותו, שנאמר: לא תחמוד. ואם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה אוכרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו, ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו, אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח ואונס. והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצהולא ירע לבבו בתתו לו

שפת אמת - ליקוטי שו"ת סימן יז

אמנם בגוף האיסור דלא תחמוד שכתב הרמב"ם שאף שמרבה עליו רעים עד שמתרצה עובר בלאו, אין דעת רוב הפוסקים כן, ויש בזה ד' שיטות: א. דלא תחמוד רק בלא דמי. ב. דעת הראב"ד דבאמר רוצה אני אף ע"י כפי' ממש כתליו' וזבין ג"כ אינו עובר. ג. דעת הרמב"ם. ד. דעת רוב הפוסקים, וכן נראה עיקר לפע"ד, דכל שעושה תחבולה לכוף אותו ממש, כגון שמעמיד עליו שר ומלך לבקשו באופן שיודע שלא יוכל כלל לומר איני רוצה ובע"כ ישמע לדבריו בכה"ג אסור. וכה"ג כתב בשערי תשובה לרבינו יונה ז"ל שכל שיודע שלא יוכל למאן בבקשתו אסור לבקשו למכור לו, כשיודע שעכשיו אינו רוצה וגם אח"כ לא ירצה בטוב לבבו ע"ש

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה י

 כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר עבר בלא תעשה שנ' +דברים ה' י"ח+ לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד

ערוך השולחן חושן משפט סימן שנט סעיף ח

ולאו דלא תתאוה אע"ג דתאוה היא בלב מ"מ אינו עובר בתאות לבו בלבד אא"כ מחשב בלבו איך להשיגה מחבירו וכיון שגומר דבר זה בלבו עובר על לא תתאוה

טור חושן משפט הלכות גזילה סימן שנט

ואפילו אם כופהו שמוכר לו משלו ומקבל דמיו אם הוא שלא מרצונו אסור אבל אין לו דין גזלן ליפסל מדאורייתא אלא מדרבנן כתב הרמב"ם ז"ל כל החומד עבדו או ביתו של חבירו או כל דבר שאפשר שיקחנה ממנו והרבה עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ה"ז עובר בלא תחמוד ואינו עובר בלאו עד שיקנה החפץ שחומד

בית יוסף חושן משפט סימן שנט

 (ואפילו אם כופהו שמוכר לו שלו ומקבל דמיו אם הוא שלא מרצונו אסור. בפרק הכונס (סב.) ובפרק הגוזל בתרא (קיט.):  ומ"ש אבל אין לו דין גזלן ליפסל מדאורייתא. הכי משמע בריש מציעא (ה:) אהא דקאמר לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו: ומה שאמר שהוא נפסל מדרבנן. בפרק זה בורר (סנהדרין כה:) הוסיפו עליהם החמסנים:  כתב הרמב"ם כל החומד עבדו….דזביני זביני וכיון שכן אין בו לאו ולא כן דעת הרב ז"ל אלא מקחו קיים ואף על פי שעבר

שולחן ערוך חושן משפט הלכות גזילה סימן שנט סעיף י

כל החומד עבדו או אמתו או ביתו או כליו של חבירו או כל דבר שאיפשר שיקנהו ממנו, והכביד עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, הרי זה עובר בלא תחמוד (שמות כ, יד). כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בזה, כיון שחשב בלבו איך יקנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר, עבר בלא תעשה של לא תתאוה (דברים ה, יח), ואין תאוה אלא בלב בלבד

ביאור הגר"א חושן משפט סימן שנט ס״ק יג

 כל כו' התאוה כו' הא למדת כו'. במכילתא והביאה הרמב"ם בסמ"ק שלו לא תחמוד יכול אפי' חומד בדבור…ת"ל וחמדו שדות וגזלו ע"ש

סמ"ע (ר׳ יהושע פלק כץ מקראקא, 1555 - 1614 בעל הדרישה ופרישה על הטור)סימן שנט ס״ק טז

כל החומד עבדו כו'. הא דהתחיל הרמב"ם והמחבר באיסור לאו דלא תחמוד קודם שכתב איסור לאו דלא תתאוה, אף שהמחשבה "דתאוה" קודם למעשה "דחימוד" הן כתבוהו אחר זה משום דבמאי דסיים פתח, דבסעיף ט' סיים וכתב דהכופה את חבירו למכור כו' הוא בלאו דלא תחמוד וכמ"ש [ראה סקי"ד], משו"ה כתב ברישא ביאור דאותו לאו דהוא כל החומד כו'

ערוך השולחן חושן משפט סימן שנט סעיף י

וזה שכתב כל דבר שאפשר שיקנהו ממנו….וביאור הדבר נראה שאם ראובן למד איזה חכמה ואיזה מלאכה ושמעון חמד בלבו חכמה זו או מלאכה זו והשתדל והרבה רעים על ראובן עד שלמדו והייתי אומר שגם זה הוא בכללא דלא תחמוד לזה מיעטה התורה דוקא דבר שהוא בקנין שכשהיא אצל ראובן איננו אצל שמעון לאפוקי חכמה ומלאכה אינם בקנינים, עי' סמ"ע סקי"ח וגם בטור הגירסאכן

שו"ת בצל החכמה (להרב רב בצלאל שטרן) חלק ג סימן מה

דין חומד חפץ חבירו כדי לתנו לאחר, אם עובר בלא תחמוד ולא תתאוה  - נסתפקתי ברואה חפץ נאה אצל חבירו ורצונו לקנותו כדי לתנו במתנה לאביו, לרבו או לאחד מאוהביו, אמנם בעל החפץ אין רצונו למכרו לו, אם מותר לו להפציר בו ולהרבות עליו רעים שימכרנו לו, ואין בזה לא משום לא תתאוה ולא משום לא תחמוד….הרהרתי להביא ראי' דל"ש לאו דלא תחמוד רק בחומד לצורך עצמו ולא בחומד לצורך אחרים מהא דאיתא במכילתא (הנ"ל) לא תחמוד וכו',או אפי' חומד בדיבור ת"ל, לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך מה להלן עד שעושה מעשה אף כאן עד שעושה מעשה ע"כ. מעתה כיון שלא נאמר לאו דלא תחמוד בית רעך וגו' רק דומיא דקרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, ושם הרי כתיב ולקחת "לך", דמשמע לך לעצמך ולא לאחרים.  ומ"מ כיון שבמכילתא לא דרשו מיני' רק לענין דבעינן שיעשה מעשה ולא לענין אחר אין לנו לדרוש מעצמינו דרשה שלא נזכרה בדברי חז"ל….ונלפענ"ד כי המפרנס בניו ובנותיו הסמוכים על שלחנו, כל עניני פרנסה שהוא קונה עבורם הרי הוא כקונה אותם לעצמו ושייך בהו לאו דלא תחמוד- גם אם נניח דבקונה בשביל אחרים ל"ש לאו דלא תחמוד. ולא מבעיא בבניו ובנותיו הקטנים שמוטל עליו לפרנסם מתקנת חז"ל כמבואר בכתובות(ס"ה) ובשו"ע אה"ע (סי' ע"א סעי' א'), אלא גם בבניו ובנותיו הגדולים שאין עליו חובה מתקנת חז"ל לפרנסם, מ"מ כיון שמנהג העולם לפרנסם נראה שכל מה שקונה עבורם הרי הוא קונה בשביל עצמו לספק צרכם. ומכש"כ שכן הוא בקונה דבר עבור אשתו….העולה להלכה: א) חומד בחפץ חבירו כדי לתתו לאביו או לרבו משום כבודם, נראה דעובר משום לא תחמוד (אות א'). - ב) מתאוה וחומד בחפץ חבירו כדי לתנו לבנו או בתו הסמוכים על שולחנו ומכש"כ אם הוא כדי לתנו לאשתו עובר משום לא תתאוה ולא תחמוד (אות ד'). - ג) מתאוה וחומד בחפץ חבירו כדי לתנו לאחרים, אינו עובר משום לא תתאוה, ואם עובר משום לא תחמוד מחלוקת האחרונים היא ומסתבר דעובר

תשובות והנהגות כרך ג סימן תעה

שאלה: איסור לא תחמוד כשחומד ומפציר למכור או ליתן לא לעצמו אלא לאחרים - נשאלתי מאחי הגאון רבי דוב שליט"א בחומד ומפציר בחבירו למכור דירה ולא עבור עצמו אלא לאחר, אם גם בזה עובר בלא תחמוד, ונראה שתלוי בטעם איסור לא תחמוד, אם שורש האיסור הוא כגזל ומשום שהסכמתו למכירה רק מפני שדחקו ולחצו אותו מאד הוה כעין גזל, או שזוהי מדה מגונה ומושחתת ללטוש עין לנכסי חבירו ולחמוד אשר לו, ולדוחקו עד שיתן או ימכור לו, ולכן אסרה תורה וא"כ היכא שאינו חומד לעצמו שרי. ונראה דעיקר החקירה תלוי במחלוקת קדמונים במפציר לתת לו מתנה אם גם בזה עוברים בלאו דלא תחמוד, שרבינו יונה בשע"ת (שער ג' אות מ"ג)ס"ל שאפילו במפציר לתת לו דבר במתנה עוברין בלא תחמוד, אבל ברמב"ם (פ"א דגזילה) כתב דהאיסור במכר דוקא, והובא בשו"ת "ארץ צבי" (סימן ג) וע"ש שמביא דעת הגה"ק בעל שפת אמת זצ"ל ובנו הגרא"ם זצ"ל דמדינא אין איסור במתנה אלא מצד מדת חסידות. 

ויש לתלות המחלוקת בדברינו הנ"ל, שאם טעם האיסור הוא כגזל שהסכמה מתוך הפצרה אינה ברצון גמור שהלחץ פעל, אזי במתנה י"ל דליכא איסור דקל לו לעמוד מול הלחץ ולסרב שודאי לא היה נותן לו מתנה אם לא היה לו איזה טוה"נ מזה, אבל אם הטעם שמדת מושחתת היא ללחוץ ולחמוד משל חבירו כ"ש שבמתנה הדין כן. ונראה דשאלה דידן אם יש איסור בחומד עבור חבירו, ג"כ תלוי בסברות הנ"ל, דאם האיסור הוא השחתה לחמוד ממון חבירו אזי כשחומד לא בעבור עצמו אינו מושחת כלל, ואם הטעם שזהו כעין גזל אזי גם בעד חבירו אם הפציר ומכר הוא כעין גזל….ולמעשה נראה עיקר שיש להחמיר אף במתנה שעוברין כמבואר בדברי רבינו יונה, והפוסקים דנקטו מכר היינו לרבותא דאף מכר שמשלם עובר וכ"ש במתנה, ורק משום שבמתנה צריך הפצרה יותר נקטו מכר. וכן משמע שהאיסור באשת רעך, לא מיירי במכר, רק מפציר בה לעזוב את חבירו ואפילו ישלם לא נקרא מכר, [מיהו אינו מוכח, דאשת חבירו אף שאינה ממונו מ"מ כיון שמיוחדת לו להיות אשתו מדיני האישות הרי זה כגזל], ואם כן לכאורה שורש האיסור הוא מפני השחתה, ואשר ע"כ אף דעוברין גם במתנה היינו בחומד עבור עצמו דוקא ולא בשביל חבירו, ושפיר אין בזה איסור לא תחמוד.  וע"ש בשו"ת בצל החכמה דמסתברא ליה שעוברין, אבל לדברינו יש לחלק שאם חבירו אין יכול לעמוד מול הלחץ הדין כמכר שאין לו לבקש בשל חבירו, מיהו לפי זה כשמבקש עבור בנו או רבו שזה טובה גם עבורו הוי כחומד לעצמו ועובר

חפץ חיים - ספר המצוות הקצר מצוות לא תעשה מצוה מ

מצות לא תעשה שלא לחמוד דבר של חבירו. - שנאמר: "לא תחמוד וגו'". וחמדה הוא, שמשתדל להוציא מחשבתו לפועל, ומרבה רעים על חבירו ומפציר בו, עד שלקחו ממנו; אף על פי שנתן לו ממון הרבה, הרי זה עובר עליו. ומצוי זה בחתן, שמכביד על חותנו קודם החתונה, שיתן לו דבר פלוני ופלוני, מה שלא התנו על זה בשעת כתיבת התנאים, ואף על פי שחותנו ממלא מבוקשו, אף על פי כן עובר החתן על לאו זה ד"לא תחמוד" (ועיין בראב"ד פ"א מהלכות גזילה). ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות 

Summary:

The מכילתא notes that though one might think that לא תחמוד applies only with דיבור, in reality a מעשה of taking the object is required to violat the לאו.

In discussing those who are פסול לעדות, the גמרא in סנהדרין notes that the חמסנין, those that force transactions were not originally ruled as פסול לעדות, implying that they were not violating a לאו in the תורה.  This seems to imply that לא תחמוד does not apply where money changes hands.  However, the גמרא in בבא מציעא notes that people are under the mistaken impression that one does not violate לא תחמד when there is a transactional exchange, even if one party was pressured into the deal.

In resolving this apparent סתירה, the ruling of תוספות is that לא תחמד only applies when there is no transaction (he understands the גמרא in ב״מ as people's impression is not mistaken but rather halachically accurate).  However, the רמב״ם rules that the prohibition applies even when money exchanges hands.  The מגיד משנה notes that the רמב״ם is based on the simple understanding of the גמרא in בבא מציעא.  The ראב״ד adopts a middle position, accepting the view of the רמב״ם, but if the seller ultimately acquieses, saying רוצה אני, there is no violation.

The מגיד משנה further explains that the מח׳ between the רמב״ם and the ראב״ד whether there is מלקות for בל תחמוד is tied to the first מח׳.  Since the רמב״ם allows a violation even in a רוצה אני situation, clearly the violation happens just from the persistence, which is not a מעשה and the ראב״ד would disagree and says there is a מעשה.  The מנחת חינוך challenges this analysis.

The שערי תשובה seems to extend the prohibition to one who pressures another to give over something as a מתנה, even if there is no purchase/exchange.

The שלחן ערוך rules in accordance with the position of the רמב״ם.  The ערוך השלחן notes in analyzing the language of the רמב״ם that the prohibition only applies to coveting and then aquiring something which is subject to a קנין and would therefore not apply to forcing one teach him a skill.

The שו״ת בצל החכמה and תשובות והנהגות analyze whether the prohibition also includes a situation where one tries to extract an object on behalf of a friend.  After providing a general חקירה for understanding the prohibition, the תשובות והנהגות concludes that it would apply if the third party were a child/spouse, but likely not for a third party in general.