מים אחרונים - Washing Mayim Achronim

תלמוד בבלי מסכת חולין דף קה עמוד א

אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיין: מים ראשונים - מצוה, ואחרונים - חובה. מיתיבי: מים ראשונים ואחרונים - חובה, אמצעיים - רשות! מצוה לגבי רשות - חובה קרי לה….אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה - שמלח סדומית יש, שמסמא את העינים. אמר אביי: ומשתכח כי קורטא בכורא. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כל מלחא מאי? אמר ליה: לא מבעיא.

רש"י מסכת חולין דף קה עמוד ב

שמלח סדומית יש - ואמרו חכמים על כל אכילתך אכול מלח וכיון דנגע במלח כי הדר יהיב ידו אעינים מסמא להו ולפיכך צריך לנטלן.

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יז עמוד א-ב

משנה. ארבעה דברים פטרו במחנה: מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים, ומדמאי, ומלערב….גמרא...ופטורין מרחיצת ידים. אמר אביי: לא שנו אלא מים ראשונים אבל מים אחרונים חובה. אמר רב חייא בר אשי: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש, שמסמא את העינים.

רש"י מסכת עירובין דף יז עמוד א

במחנה - היוצאת למלחמה

תוספות מסכת חולין דף קה עמוד א

וא"ת למאי נפקא מינה הא דראשונים מצוה ואחרונים חובה מה לי מצוה מה לי חובה הא תרווייהו חובה כדקתני בברייתא ולא רשות ואומר רבינו תם דנפקא מינה לענין מלחמת הרשות דתנן בפ"ק דעירובין (דף יז.) דפטורין מרחיצת ידים וקאמר רב חייא בגמ' לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים לא דאמר רב יהודה בריה דרב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית כו' ובהלכות גדולות פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין ברכה ומכאן כתב רבינו יהודה בפרק במה מדליקין בתוספ' שאין לברך על קריאת שמע שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע ואם תאמר אמצעיים כגון בין גבינה לבשר שהן לצורך מצוה יהיו טעונין ברכה וי"ל דאין זה כי אם הכשר אכילה כמו ניקורחלב ומליחת בשר.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נג עמוד ב

תנו רבנן: שמן מעכב את הברכה, דברי רבי זילאי; רבי זיואי אומר אינו מעכב; רבי אחא אומר: שמן טוב מעכב; רבי זוהמאי אומר: כשם שמזוהם פסול לעבודה - כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. אמר רב נחמן בר יצחק: אנא לא זילאי ולא זיואי ולא זוהמאי ידענא, אלא מתניתא ידענא; דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: והתקדשתם - אלו מים ראשונים, והייתם קדשים - אלו מים אחרונים, כי קדוש - זה שמן, אני ה' אלהיכם - זו ברכה. הדרן עלך אלו דברים.

רא"ש מסכת ברכות פרק ח סימן ו

אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים...ותימה דהכא משמע דמים אחרונים מצוה משום קדושה ובפרק כל הבשר (דף קה ב) משמע שהן חובה מפני הסכנה משום מלח סדומית שמסמא את העינים ויש לומר משום קדושה אמרו שהן מצוה ומשום סכנת מלח סדומית הוסיפו לעשותה חובה אבל רב האי משם גאון פירש דהא דאמרינן הכא שהם מצוה משום קדושה היינו למברך לפי שמזכיר את השם צריך ליטול ידיו קודם שיברך אבל נטילת האחרים אינן משום קדושה אלא מפני הסכנה בלבד ואם רצו אין נוטלין קודם ברכה

רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף מ עמוד א

והייתם קדושים אלו מים אחרונים. שיש בהם קדושה שמעביר הזוהמא מעל ידם ובכאן יש להקשות דהכא משמע דמים אחרונים מצוה משום קדושה ובפרק כל הבשר (דף קה ב) משמע שהם חובה מפני הסכנה דאמרי' התם מפני מה אמרו דמים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בו מלח סדומית שמסמא את העינים ומתרצים רבני צרפת ז"ל דלא קשיא מידי ומשום קדושה אמרו שהם מצוה ומפני סכנת מלח סדומית הוסיפו ואמרו שהוא חיוב אבל מתוך מה שכתב רב אחא משבחא גאון ז"ל למדנו עיקר דבר זה דמאי דאמרי' הכא שהוא מצוה משום קדושה אינו אומר אלא על המברך דכיון שמזכיר את השם צריך שיטול ידיו קודם שיברך אבל נטילת האחרים אינם משום קדושה אלא מפני הסכנה בלבד ומאי דאמרינן בכל הבשר שהם חובה מפני הסכנה אינו אומר על המברך אלא על האחרים ומתוך כך כתב בשאילתות המברך נוטל ידיו קודם ברכה אחרים רצו קודם ברכה רצו אחר ברכה דמשמע שהאחד [המברך] צריך ליטול ידיו תחלה כיון שיש לו להזכיר את השם אבל האחרים כיון דלא הוי אלא משום סכנה רצו קודם ברכה רצו אחר ברכה:

רמב"ם הלכות ברכות פרק ו הלכה ב-ג

כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר על פי התורה אשר יורוך, ומים אחרונים אין מברכין עליהן שאינם אלא מפני הסכנה, ולפיכך חייב אדם להזהר בהן ביותר נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל רשות רצה נוטל רצה אינו נוטל, ...כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית ויעביר ידיו על עיניו ויסמא, מפני זה חייבין ליטול ידים בסוף כל סעודה מפני המלח, ובמחנה פטורים מנטילת ידים בתחלה מפני שהן טרודים במלחמה, וחייבין באחרונה מפני הסכנה

השגת הראב"ד שם

ומים אחרונים אין מברכין עליהן כו' עד ביותר. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אני שמעתי בשימושי הגאונים הקדמונים שכתבו על המים האחרונים ברכה על רחיצת ידים וחיי ראשי דברים נכונים הם שהרי חכמים דרשו את שתיהן מפסוק אחד והתקדשתם והייתם קדושים וכן אמרו ידים שהן מזוהמות פסולות לברכה ובאמת ובברור אם אכל דבר שיש בו זוהמא צריך לברך על רחיצתן ואם אכל דברים יבשים אין טעון ברכה שאינן אלא משום רפואה וכן חברתי בחיבורי ועיקר עכ"ל.+

הגהות מיימוניות הלכות ברכות פרק ו הלכה ב אות ג

וכן פירש ראבי"ה ודלא כר"י בן מלכי צדק וכן פסקו התוספות אע"ג דילפינן להו בסוף אלו דברים מקרא דוהייתם קדושים אינו אלא אסמכתא בעלמא דומיא דשמן דילפינן נמי מהתם

רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף מ עמוד ב

ולענין לברך על מים אחרונים היה נראה שהמברך ברכת המזון כיון שיש בדבר מצוה שיש לו לברך אבל כבר נהגו העולם שלא לברך רבני צרפת ז"ל נותנין טעם בדבר מפני שבימיהם שהיה מנהגם להביא שמן ערב אחר הנטילה להעביר הזוהמא מהידים היו מברכין אבל עכשיו כיון שאין אנו עושין המצוה כתקנה שאין לנו שמן ערב נהגו העם שאפי' המברך ברכת המזון אינו מברך על מים אחרונים ורב עמרם גאון ז"ל כתב שאין מברכין עליהם לא בלשון נטילה ולא בלשון רחיצה ולא בלשון שטיפה ונתן סימן לדבר בשמתא נר"ש:

תוספות מסכת ברכות דף נג עמוד ב

והייתם קדושים אלו מים אחרונים - דוקא להם שהיו רגילין ליטול ידיהם אחר הסעודה מפני מלח סדומית אבל אנו שאין מלח סדומית מצוי בינינו ואין אנו רגילין ליטול אחר הסעודה אין הנטילה מעכבת עלינו לברך ומיהו אנשים מעונגים הרגילין ליטול ידיהן אחר הסעודה ודאי להם מעכבת הנטילה לברך ברכת המזון וצריכים ליטול את ידיהם קודם בהמ"ז

תוספות מסכת חולין דף קה עמוד א

מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה כו' - בברכות בסוף פרק אלו דברים (דף נג: ושם) דריש תרווייהו מקרא מוהתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואסמכתא בעלמא הוא דהא טעמא דמים אחרונים הוי משום מלח סדומית כדאמר בסמוך ואנו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים והכי נמי כי דריש התם כי קדוש זה שמן שהיו סכין את ידיהן להעביר את הזוהמא הוי אסמכתא דלא מצינו בשום מקום שיהא שמן לא חובה ולא מצוה והא דאמר התם כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולין לברכה היינו להם שהיה הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה לפיכך נחשבות כמזוהמות וצריך להקדים וליטול קודם ברכה

תוספות מסכת עירובין דף יז עמוד ב

מים אחרונים חובה - עכשיו לא נהגו במים אחרונים דאין מלח סדומית מצוי בינינו אי נמי לפי שאין אנו רגילים לטבל אצבעותינו במלח אחראכילה.

רא"ש מסכת ברכות פרק ח סימן ו

מה שלא נהגו האידנא במים אחרונים אותם שאינם מברכין אינם צריכין לפי שאין מלח סדומית מצוי אצלנו והמברך נמי כיון שאין אנו עושין כמו שהפסוק אומר כי קדוש זה שמן הטוב גם בנטילה נמי לא נהגו וגם לא איקרו ידים מזוהמות כיון שאין אנו רגילין ליטול ואין אנו מקפידים והכי נמי בפרק כיצד מברכין (דף מב א) אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוו אמרי כגון אנן דרגילין במשחא משחא מעכב לן אלמא אותם שלא היו רגילין לא היו חוששין בו ולא היה מעכב עליהן אף על גב דנפקא לן הכא מקרא אסמכתא בעלמא הוא ומיהו אם יש אדם שהוא איסטניס ורגיל ליטול ידיו לאחר סעודה לדידיה הוו ידים מזוהמות וצריך ליטול קודם שיברךויש מן הראשונים שאמרו שמברך על המים אחרונים על רחיצת ידים אבל רב עמרם כתב שאין מברכין עליהם לא בלשון נטילה ולא בלשון רחיצה ולאבלשון שטיפה ונתן סימן לדבר (משמעתא דנר"ש) +בשמתא נרש, כצ"ל+: הדרן עלך אלו דברים

שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפא סעיף א, י

מים אחרונים חובה...יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים; ואפי' לנוהגים כן, אדם שהוא אסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה לדידיה הוו ידים מזוהמות וצריך ליטול ידיו קודם ברכת המזון.

ביאור הגר"א אורח חיים סימן קפא סעיף י

יש כו'. משום דמלח סדומית אינו מצוי בינינו תוס' ספ"ק דערובין וספ"ח דברכות וע' רא"ש שם ואע"ג דדריש התם מקרא אסמכתא הוא כמש"ש על שמןושם מ"ב א' כגון אנן כו' וע"כ מש"ש שמן מעכב את הברכה היינו לרגילין וה"ה מש"ש כשם שמזוהם כו' ועתוס' דחולין שם ד"ה מים כו' וז"ש ואפי' כו' לדידיה הוי כו' וכ"כ הרא"ש ספ"ח דברכות והטור ובכה"ג אמרינן והייתם כו' אבל כל זה ליתא ומ"ש תוס' בספ"ק דערובין י"ז ב' ד"ה מים כו' עכשיו דבריהן דחויין מעיקרן דשם קאי על מתני' דארבעה דברים פטרו במחנה כו' ומרחיצת ידים כו' ואמר אביי שם דממים אחרונים לא נפטרו במחנה משום דחובה משום מלח סדומית כדמפ' ר"ח בר אשי שם ואי ליכא טעמא דמלח סדומית אז פטורין במחנ' ממי' אחרונים כמו ממ"ר אבל בלא מחנה חייבים במ"א כמו במ"ר וכן תי' הרא"ש בסברא הנ"ל בספ"ח דברכות סוגיא דחולין ק"ה וכ"כ רי"ן /רי"ו/ וכ"ה בר"מ ח"ג רמ"ו וכן עיקר:

ערוך השולחן אורח חיים סימן קפא סעיף ה

ועפ"ז כתבו רבותינו בעלי התוס' והביאם הטור דעכשיו לא נהגו במים אחרונים מפני שאין מלח סדומית מצוי בינינו וכבר הקשו הרא"ש ותר"י ספ"ח דאיך אפשר לומר כן דא"כ מה שייך קדושה בזה דדרשינן מוהייתם קדושים אלא וודאי דטעם הסכנה הוא טעם נוסף על קדושת המצוה והקדושה היא להעביר הזוהמא מהידים שהן מזוהמות מהאכילה וידים מזוהמות פסולות לברכה ובשם הגאון כתבו דהמברך שצריך להזכיר את השם הוה נטילתומצוה משום קדושה ולהמסובים הוא רק משום סכנה ע"ש [גם הגר"א סקי"ב השיג על התוס' וכתב שזה שאמרו מפני מה אמרו מים אחרונים חובהכלומר מוסף על המצוה וכמ"ש ופסק כן לדינא ע"ש]....והנה עכשיו לדינא במים אחרונים לא מיבעיא לשיטת כמה מרבותינו שמעיקר דינא יש חיוב גם בזמה"ז כמו שבארנו אלא אפילו לשיטת התוס' דליכא חיוב בזמה"ז אין ספק שכתבו כן כדי ללמד זכות על מה שלא נהגו בימיהם אבל גם רבותינו התוס' מודים דצריך גם בזמה"ז דמי יימר שמלח סדומית אינו מצוי גם עתה ויראה לי דמלח ממי הים יש בהם חשש מלח סדומית וזה שכתבו דעכשיו ליכא מלח סדומית מפני שבמדינתם היו אוכלים ממלח שחוצבים בהרים וגם עתה שם כן הוא אבל במדינתינו הרבה שאוכלים ממלח המים ויש בזה חשש מלח סדומית וגם בזוהר פינחס [ד' רמ"ו.] הזהיר על זה וכל המקובלים הזהירו על זה [מג"א סק"י] ובתשו' מן השמים לאחד מהקדמונים מבואר שכל המקיל במים אחרונים מקילים לו מזונותיו מן השמים ולכן יש ליזהר בזה מאד וכך נוהגים כל יראי ה' ויש לכל בעה"ב להזהיר לבני ביתו שיזהרו בזה:

מגן אברהם סימן קפא

צריך ליטול. משמע בטור דוקא המברך ומיהו המקובלים כתבו דכל אדם יזהר במים אחרונים וכ"כ היש"ש שנהג לשטוף הכוס ורחץ ידיו במים וע' מה שכתבתי ס"א בשם רי"ו:

בית יוסף אורח חיים סימן קפא

ואין צריך ליטול אלא עד פרק שני של אצבעות. כן כתב הרשב"א בתורת הבית (ב"ו ש"א סט.) וטעמא לפי שאין מגיע למעלה משם לכלוך המאכל ובספר שלחן של ארבע (לרבינו בחיי מהדו' י - ם עמ' תסו) כתב שיש אומרים שצריך ליטול עד מקום שהאצבעות כלים ולענין הלכה נקטינן כדברי הרשב"א ורבינו:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפא סעיף ד

א"צ ליטול אלא עד פרק שני של אצבעות.

משנה ברורה סימן קפא ס״ק י

עד פרק שני - שלמעלה משני פרקי אצבעות אין מגיע לכלוך המאכל  [ומן אצבע האגודל צריך ליטול פרק ראשון] ואם היה המאכל מגיע מכאןואילך צריך רחיצה גם למעלה [א"ר בשם כלבו] ועיין בבה"ל. ורע עלי המעשה שראיתי שיש אנשים אשר המה זהירים בנטילת מים האחרונים אבל אינם יוצאים חובת הדין כלל וכלל דאינם נותנים כ"א איזה טיפים מים על ראשי האצבעות עד אשר אפילו עד סוף פרק הראשון אינה מגעת ולפעמים יוצאים בנגיעה בעלמא במים וידיהם נשארים מטונפות מזוהמת המאכל כבראשונה ובאמת מן הדין צריך לרחוץ לפחות עד סוף שני פרקי אצבעות וכנ"ל:

תשובות והנהגות כרך א סימן קעד

שאלה: נשים אם חייבות במים אחרונים . לא מצאתי שום יסוד לחלק בין אנשים לנשים, רק לאלו שמדמין שמים אחרונים רק חומרא וכשיטת התוס' (חולין קה: ד"ה מים) שאין מלח סדומית מצוייה בינינו, ולכן אף דבשו"ע ר"ס קפ"ב פסק כרמב"ם וש"פ דאף האידנא מים אחרונים חובה, מ"מ בסוף הסימן הובאה שיטת התוס' דיש נוהגים שאין נוטלים, ואף דכתב המג"א בשם המקובלים ובברכ"י להחמיר בזה. [עיין במג"א בשם המקובלים דחמיר חיובו טובא] מ"מ נשים לא נהגו בחומרות שיסודם בסוד ה', אבל לפי שיטת הגר"א זצ"ל מים אחרונים חיוב מדינא, פשיטא דשייך בנשים כבאנשים. וראיתי גם אצל חסידים ואנשי מעשה שגם נשים נהגו במים אחרונים, ולכן אף שיש יסוד ועיקר מן הדין לנשים לא ליטול כיון שלשיטתם אינו אלא חומרא וכמ"ש, מ"מ כשמחמירות יקבלו על כך שכרן, ובלבד שלא יבלוט באופן דיהיה מיחזי כיוהרא. וכל זה כשהידים נקיות, אבל מצוי שהידים מזוהמות מאוכל, ואז מפורש בגמרא ברכות נג: שאסור לברך בידים מזוהמות, ובזוה"ק פרשת בלק (קפ"ו)מחמיר שחייב מיתה אם מברך, וצריך לנגב היטב וכמבואר ברמב"ם פרק ו' דברכות (הלכה כ'), ובזה נשים חייבין שזהו חיוב נטילה מן הדין וראוי להזהירן על כך.

ברכת שמואל להר׳ שמואל זכאי (מביתר עלית)

נטילת מים אחרונים במים גוזלים - הנה אם גזל מים ורוצה ליטול מהם למים אחרונים כתב הג"ר אליעזר יחיאל קונשטט שליט"א בקובץ בית הלל תמוז תשע"א עמוד קטז דלא יצא בזה ידי חובת מים אחרונים משום דהוי מצוה הבאה בעבירה...ומבואר יוצא מדבריו דלטעם שנוטלים מים אחרונים משום סכנה דמלח סדומית אין זה בגדר מצוה וממילא יש לומר דלא שייך בזה הפסול דמצוה הבאה בעבירה כי פסול זה נאמר רק במצוה הבאה בעבירה משא"כ מים אחרונים דלאו חובת מצוה הן

Summary:

The גמרא states that while מים ראשונים is a מצוה, washing מים אחרונים is a חובה, due to the potential סכנה of מלח סדומית.  For this reason, even sodiers in times of war who are exempt from מים ראשונים are still obligated to wash מים אחרונים. As explained by תוספות, quoting רבינו תם, this is the basic distinction between מצוה and חובה.

Separately, the גמרא rules connects washing מים אחרונים to washing מים ראשונים, both as examples of קדושה.

The רא״ש addresses the difficulty of the conflicting reasonings provided by the two sources.  He suggests that the סכנה reasoning was an additional reasoning, triggering a חובה, on top of the preexisting מצוה, stemming from קדושה.  

The רא״ש quotes an alternate approach in the name of רב האי that in reality, the only real reason is סכנה and it's a חובה.  However, it's referred to as מצוה by the קדושה reasoning due to the מצוה to have clean hands when making a ברכה. The רמב״ם seems to adopt this approach as well, stating that the only reason for מים אחרונים is the concern for סכנה; for this reason no ברכה is recited on the נטילה. (The רבינו יונה also addresses the reason why no ברכה is recited.)

In several locations, תוספות rule that מים אחרונים is no longer required (provided one's hands are clean), as we do not have מלח סדומית.  The reasoning is rejected by the גר״א. (It would also appear that according to the original opinion cited by the רא״ש that there are two triggers, this would only address one of two.  This appears to be the question raised by the ערוך השלחן in the name of the רא״ש.)

The שלחן ערוך quotes both the requirement and the leniency of תוספות.  The ערוך השלחן and משנה ברורה appear to rule strictly.

The משנה ברורה critiques the custom to only put small amounts of water on one's finger tips.

The תשובות והנהגות addresses the practice of women not to wash מים אחרונים, even where the men do wash.

The ברכת שמואל suggests a possible נ״מ between מצוה and חובה - whether one can wash with stolen water and the potential for מצוה הבאה בעבירה.