לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה - What Constitutes Nisuin?

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף מו עמוד ב

האב זכאי בבתו בקידושיה - בכסף, בשטר, ובביאה, זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ומקבל את גיטה, ואינו אוכל פירות בחייה. נשאת, יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה, ובפרקונה, וקבורתה;

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כח עמוד ב

כדאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו, מתה - אינו יורשה, מת הוא - גובה כתובתה. התם - בשארו תלה רחמנא, אכתי לאו שארוהיא. הכא - משום איקרובי דעתא הוא, והא איקרבא דעתיה לגבה.

רמב"ם הלכות אישות פרק י הלכה א

הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות, ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה

מגיד משנה הלכות אישות פרק י הלכה א

הארוסה אסורה לבעלה כו'. זה מבואר בהרבה מקומות ופשוט הוא שהוא מדברי סופרים והראיה מנהג יהודה שמיחדין אותה קודם כניסה לחופה ואם היתה אסורה לו מן התורה לא היה מותר לו להתייחד עמה

כסף משנה הלכות אישות פרק י הלכה א

הארוסה אסורה לבעלה מד"ס וכו'. זה נלמד מנוסח ברכת האירוסין ואסר לנו הארוסות כלומר מדרבנן שגזרו על יחוד פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה וכמו שאמרו במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה:

רמב"ם הלכות תרומות פרק ו הלכה ג

ישראלית שנשאת לכהן אפילו קטנה בת ג' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק, ודין תורה שתאכל משנתארסה שהרי היא קנינו, אבל אסרו חכמים שתאכל עד שתכנס לחופה גזירה שמא תאכיל תרומה לאביה ולאחיה כשהיא ארוסה בבית אביה

---

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף מח עמוד א-ב

מתני'. לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין...גמ׳… איתיביה רב הונא לרב אסי ואמרי לה חייא בר רב לרב אסי: לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה אמר להו רב: לאו אמינא לכו לא תיזלו בתר איפכא? יכול לשנויי לכו:מסירתה זו היא כניסתה לחופה. ושמואל אמר: לירושתה, ר"ל אמר: לכתובתה. כתובתה מאי היא? דאי מתה ירית לה, היינו דשמואל? אמר רבינא, לומר: כתובתה מאחר מנה.

רמב"ם הלכות אישות פרק י הלכה א-ב

הארוסה אסורה לבעלה….בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום, והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר. כיון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זו מותרת לו לבא עליה בכל עת שירצה והרי היא אשתו גמורה לכל דבר, ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה, אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין

טור אבן העזר הלכות קידושין סימן סא]

האיש שיכניס אשה לחופה היא כאשתו לכל דבר…. והרמב"ם כתב...אבל אם היתה נדה אע"פ שכנסת לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא עדיין כארוסה ולא תינשא נדה עד שתטהר ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר ע"כ וא"א הרא"ש ז"ל כתב שנקראת חופה לכל דבר חוץ מזה שאינה גובה תוספת ויכולין לברך ברכת חתנים אבל אינה נכנסת עמו בסתר אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים]א

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ב עמוד א

חלה הוא, או שחלתה היא, או שפירסה נדה - אינו מעלה לה מזונות

הר"ן על הרי"ף מסכת כתובות דף א עמוד א

או שפירסה נדה - איכא דיליף לה מהכא דחופה היינו יחוד ולפיכך כשפירסה נדה ולא בעל אסורה להתיחד כדאמרינן לקמן דהוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ולאו בת חופה היא ומשום הכי אינו מעלה לה מזונות דאם איתא דחופה לאו היינו יחוד למה אינו מעלה לה מזונות והא חזיא לנשואין...וכן דעת הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה בפרק עשירי מהלכות אישות.

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף יא עמוד א

מתני' הגדול שבא על הקטנה, וקטן שבא על הגדולה, ומוכת עץ - כתובתן מאתים, דברי רבי מאיר; וחכ"א: מוכת עץ - כתובתה מנה. בתולה אלמנה, גרושה, וחלוצה, מן הנישואין - כתובתן מנה

הר"ן על הרי"ף מסכת כתובות דף א עמוד א

ואחרים אומרים דחופה לאו היינו יחוד. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אע"פ שעדים מעידין עליה שלא נסתרה ולא נבעלה אלמא חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין וילפינן לה מדכתיב ואם בית אישה נדרה דמשמע דכל זמן שהיא בבית אישה הרי היא ברשותו וכי תימא פירסה נדה למה אינו מעלה לה מזונות הרי בידו להכניסה לחופה היינו טעמא שכיון שאין חופה זו מסורה לביאה לא חייבוהו חכמים לכנסה ולפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד אין אנו מקפידין אם היא נדה אם לאו ומכל מקום כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר וכן נמי משמע שמנהגן היה (שלא) לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה כיון שלא שאל ר' אמי אי הות כתיבה כתובה כי שרא למבעל בתחלה בשבת:

בית שמואל סימן נה אות ד

י"א דחופה אינו יחוד וכו'. כ"כ הר"ן ריש כתובות והביא ראיה מש"ס והרמב"ם חולק ע"ז וכתב עד שיבוא לביתו ונתייחד עמה ואף להר"ן דוק' כשהיתה בתולה אצל הראשון אז אף שלא נתייחד עמה הוי חופה מיד כשהביאה לביתו אבל אלמנה לא מהני מה שהביאה לביתו דהא חופה אינו קונה באלמנה לירושלמי הנ"ל והבאה לביתו היינו חופה א"כ דוקא בבתולה מהני אבל לא באלמנה ולא כח"מ שכתב גם באלמנה מהני הבאה לביתו

ספר העיטור שער ב - ברכת חתנים דף סג טור ב

חלק השני כניסתה לחופה. והוא שאמר לעולם היא ברשות האב עד שתכנוס לרשות הבעל לנשואי...וחופה היא שמוסר האב ומכניסה לבעלה לבית שיש בה חידוש כגון אלו הסדינין קור"טתט סביבות הכותלים ויש שעושין סוכה בוורד והדס כפי המנהג ומתיחדין בה שניהם והיא שקורין טלמ"י בלע"ז והאומר חופה היא הסודר שחופין ראשיהן בשעת הברכה לאו מלתא מדגרסינן בסוכה וליחדו בחופה וליכלי בסוכה אין שמחה אלא בחופה גרסי' בירושלמי עד שתכנוס לחופה לא סוף דבר לחופה אבל לבית שיש בו חופה ש"מ מקום מיוחד כעין כילה שיושבין ביניהם השושבינין והם הנשואין

תוספות מסכת יומא דף יג עמוד ב

לחדא אמר לה על מנת שאכנס כו...א"ר חנינא הדא אמרת הלין דכנסין ארמלן צריך לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת נ"ל לפרש בתולה שיש לה חופה מבעוד יום משעה שנכנסה לחופה קנאה לכל דבר להכי מותר לבא עליה בשבת אבל אלמנה שאין לה חופה ואינה נקנית לבעלה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה אלא ע"י ביאה צריך לבא עליה מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ואפילו את"ל שיש לאלמנה חופה קודם ביאה נ"ל דיחוד שמתייחדת עמו היינו חופתה וזה יש לעשות קודם השבת אבל בתולה משיצתה בהינומא הויא חופה שלה וזה היו רגילין לעשות ביום אבל לא היו מייחדין אלא בלילה סמוך לביאה והשתא קאמר בירושלמי הלין דכנסין ארמלן צריך לייחדן מבעוד יום דיחוד שלה היינו חופה וכן נראה לי יותר לומר דאלמנה נמי אית לה חופה קודם ביאה ויש ליזהר במאי דפריש' שהכונס אלמנה צריך לייחדן מערב שבת אחר ברכת הנשואין.

מרדכי מסכת כתובות פרק בתולה נשאת סימן קלב

מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין משום דזימנין מקדש בשעת ברכת הנשואין ואז הכנסת חופה קודמת לקידושין כי הכנסת החופה היא שמוסרה בשחרית לחתן קודם הברכה

משנה למלך הלכות אישות פרק י הלכה ב
ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה….ונסתפקתי אי בעינן שיהיו קידושין קודמין לחופה אבל אם קדמה החופה אף שאחר כך קידש מ"מ לא מהני החופה הקודמת להחשיבה כנשואה או דלמא כל שהיה שם חופה וקידושין הרי היא כנשואה ואף אם קדמה החופה לנשואין. ולכאורה הצד הראשון נראה יותר דבעינן שיהיו קודמין הקידושין לחופה דאי לא הויא לה החופה כמאן דליתא. אך ראיתי להרמב"ן בחידושיו אהא דאיבעיא לן בפ"ק דקידושין (דף י') תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ואמרינן דנפקא מינה לכ"ג דלא קני בתולה בביאה. והקשה דלו יהיה דתחילת ביאה קונה הרי קי"ל בפרק הבא על יבמתו דבתר נישואין אזלינן ואם כן אסור לכונסה דהו"ל בעולת עצמו. ותירץ דמיירי בשכנסה לחופה בלא קידושין וקדשה בביאה דכיון שקנאה בביאה נעשית כאשתו לכל דבר והיא נשואה גמורה בתחילת ביאה. וכבר הובא תירוץ זה בדברי הריטב"א בחידושיו שם בקידושין יע"ש. שמעי' מינה דחופה הקודמת לקידושין מהני.

בית יוסף אבן העזר סימן סא
ומ"ש ומה היא החופה שתתייחד עמו. ז"ל הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות (ה"א) ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום והר"ן כתב בריש כתובות (א. ד"ה או) אהא דאמרינן דהיכא דפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות איכא דיליף מהכא דחופה היינו ייחוד דאם איתא דחופה לאו היינו ייחוד למה אינו מעלה לה מזונות והא חזיא לנישואין ואחרים אומרים דחופה לאו היינו ייחוד וראיה לדבר מדאמרינן לקמן (יא.) דאלמנה מן הנישואין אין לה אלא מנה אע"פ שעידיה מעידים עליה שלא נסתרה ולא נבעלה אלמא חופה לאו היינו ייחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נישואין וילפינן לה מדכתיב (במדבר ל יא) ואם בית אישה נדרה דמשמע דכל זמן שהיא בבית אישה הרי היא ברשותו. כתוב בארחות חיים (הלכות כתובות סי' ד) בשם העיטור (ח"ב שער השני ברכת חתנים חלק השני) חופה הוא שמוסרה האב ומכניסה בבית שיש בו חידוש כגון סדינין המצויירין שקורין קורטיני"ש ויש עושים סוכה מוורדים או מהדס ובה מתייחדים שניהם שקורין טאלמ"ו בלע"ז והאומר חופה הוא סודר שחופין בו ראשיהם בשעת הברכה לאו מילתא היא מדגרסינן בסוכה (כה:) [וליחדו בחופה] ירושלמי (כתובות פ"ד ה"ז) עד שיכנס לחופה ש"מ מקום מיוחד כעין כילה שיושבים שניהם עם השושבינין היא חופה ובירושלמי בסוכה אלו הן חופות חתנים סדינים המצויירים וכו' והמנהג הזה בבתולה אבל באלמנה כיון שכנסה לשם נישואין ויש שם מקום מיוחד והצעת המטה להתייחד שם והרי הוא כבית שיש בו חופה עכ"ל. ועיין במה שכתב רבינו בסימן ס"ב (צה:) בשם הרא"ש. ורבינו ירוחם (חלק חוה נכ"ב ח"ב קפד ע"ב) כתב חופה רוצה לומר בכל מקום שמכניסה לרשותה:  

שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן נה סעיף א

הארוסה, אסורה לבעלה מדברי סופרים...עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו, ויחוד זה הוא נקרא כניסה לחופה...הגה: וי"א דחופה אינה יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין (כ"כ הר"ן בשי"א ריש כתובות). וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשם בשעת הברכה (הב"י הביאו). וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא; ואלמנה, משנתייחדו (תוספות פ"ק דיומא). והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואח"כ מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו. ועיין לקמן סי' ס"ב סע' ט' וסימן ס"א

שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן סא סעיף א

כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה, אע"ג שלא נבעלה, הרי היא כאשתו לכל דבר, וגובה עיקר כתובתה ותוספת, אם תתאלמן או תתגרש. במה דברים אמורים, כשראויה לביאה. אבל אם היתה נדה, ואחר כך כנסה לחופה ונתייחד עמה, אינה כאשתו, אלא לכל הדברים היא עדיין כארוסה, מאחר שהיתה נדה. וי"א דדוקא לענין שלא תגבה התוספת היא עדיין כארוסה, אבל לכל שאר דברים הרי היא כנשואה. הגה: ועיין לעיל ריש סימן נ"ה מהו נקרא חופה….כנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים, הוי חופה גמורה, דאין הברכות מעכבות; ומברך אחר כמה ימים (טור סי' ס"ב), ולכתחלה יברך אותם קודם שיתייחד עמה (כך משמע בתשובת הרא"ש). ועיין לעיל סי' נ"ה. ונהגו עכשיו לברך תחת החופה, קודם שנתייחד עמו.

ב"ח אבן העזר סימן סא

זו היא דעת הרמב"ם פ"י דאישות והר"ן כתב דיש אומרים דכשהביאה החתן לביתו לשם נישואין זהו חופה וב"י כתב עוד ע"ש ארחות חיים דיש אומרים דהסודר שפורסים על ראש החתן והכלה בשעת הברכה זהו חופה ובשם העיטור דחופה היא שמוסרה האב לבעל ומכניסה בבית שיש בו חידוש כגון סדינים...ובתוספות פ"ק דיומא כתבו דחופה של בתולה היא משיצאה בהינומא….ובמרדכי ריש כתובות (סי' קלב) כתב דהא דמקדימין בברכה חופה לקידושין הוא כי הכנסת חופה היא שמסרה בשחרית לחתן קודם הברכה ואח"כ מקדש בשעת ברכת נישואין ואז הכנסת חופה קודם לקידושין וכ"כ לשם בהגהות אשיר"י (פ"א סי' יב): ונראה דמנהגינו הוא כדברי כולם מפני הספק ולכך ביום ה' או ביום ו' לאחר יציאת ב"ה שחרית מכסין ראש הכלה בסודר שאז מסרה האב לחתן ולכן נוהגין במדינת רוסי"א להקפיד שלא לילך לכסות ראש הכלה בשחרית בלתי החתן עמהם ושהחתן יאחוז בכיסוי עם הרב והחשובים לכסות ראשה ונראה שזהו מ"ש התוספות דבתולה שיוצאת בהינומא הוא חופה שלה ונוהגין עוד לערב בשעת קידושין וברכת חתנים פורסין יריעה ע"ג כלונסאות ומעמידין לשם החתן והכלה ומקדשה ולשם מברכין ברכת אירוסין ונישואין ואח"כ מוליכין אותם לביתם ואוכלין ביחד במקום צנוע דהיריעה הפרוסה ע"ג כלונסאות הוא במקום הסודר שפורסין על ראשיהם ונכון הוא שבשעה שמקדשה לא יעמדו תחת היריעה הפרוסה ע"ג כלונסאות שהיא החופה אלא יעמדו לפניה ואח"כ כשמתחילין לברך ז' ברכות יעמדו שניהם תחת היריעה אכן עיקר החופה הוא שמתייחדין במקום צנוע ואוכלין שם וכמ"ש רבינו והרמב"ם ולכן יש למנוע מלכנוס לשם רבים דאם לא כן אין כאן יחוד ולא מקום צנוע והמנהג בכלונסאות נתפשט ע"י שרבים נאספים לשמוע הברכות ואי אפשר שיהיו נאספים לפני החדר שמתייחדים ולשמוע ברכת חתנים על כן מברכין אותו ברחוב העיר לפני ב"ה ופורסין יריעה ע"ג כלונסאות ואח"כ הולכין מיד למקום צנוע:

שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן סב

שאלה: האם הכלה לאחר שבע ברכות שמברכים תחת החופה נחשבת מיד כנשואה, וחייבת בכיסוי הראש כדת?  תשובה: בכתובות (דף עב ע"א), יוצאה וראשה פרוע, דאורייתא היא….אולם כל זה אינו אלא לנשים נשואות, אבל נערות רווקות שלא נישאו מעולם רשאות לצאת בפרוע ראש ואינן צריכות לכסות ראשן….וכעת נבוא לבאר דין הכלה אחר שבע ברכות שאומרים תחת החופה, אם דינה כנשואה שחייבת בכיסוי הראש, או דינה כארוסה שאינה צריכה לכסות ראשה... והנה ידועה המחלוקת בפוסקים בענין גדר החופה שקובעת דין נישואין, ותליא באשלי רברבי. וזו לשון הרמב"ם הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים….וכלשון הזה פסק מרן בשלחן ערוך אבן העזר (סימן נה סעיף א'). וזוהי דעת רוב רבותינו הראשונים….ובארחות חיים חלק ב' (עמוד סד) כתב: וחופה הוא שחופין אותם בטלית או סודר מעל ראשיהן, וכמו שאמרו בקידושין (יט ע"א) כיון שפירש טליתו עליה….ועיין בספר העיטור (בדיני ברכת חתנים שער ב' דף סג ע"א). ובהר"ן ריש כתובות (ב ע"א), ובספר המכתם (פסחים ז ע"ב),ובמרדכי פרק קמא דכתובות (סימן קלב). ע"ש. והרמ"א בהגה /אה"ע/ (סימן נה סעיף א') הגיה על דברי מרן שפסק שחופה היא הייחוד: שיש אומרים שהחופה היא שפורסים סודר על ראשם בשעת הברכה. והמנהג פשוט עכשיו….ועיין בביאורי הגר"א שם, ובשער המלך (בקונטרס חופת חתנים סעיף ט'), ובשאר אחרונים. ולהלכה נראה שמעיקר הדין יש לפסוק כהרמב"ם ומרן השלחן ערוך, שכל עוד לא נתייחדו החתן והכלה, אין דינה כנשואה, אלא כארוסה בלבד, וכמו שכתבו הרמב"ם (פרק י' מהלכות אישות הלכה ב'), ומרן בשלחן ערוך אבן העזר (סימן סא סעיף א'). ולפי זה מותר לכלה מעיקר הדין להשאר בכיסוי הראש של ההינומא אף לאחר גמר השבע ברכות שתחת החופה. ורק משעת הייחוד ואילך נחשבת כנשואה ממש, וחייבת לכסות ראשה במטפחת או בכובע כדת וכהלכה.

Summary:

As there are two steps to the marriage process, after קידושין or אירוסין is completed, the marriage is not yet finalized.  Accordingly, a father of an ארוסה retains all financial rights over his daughter. Furthermore, a man does not observe אנינות for an ארוסה and a כהן may not be מטמא himself if his ארוסה dies.  And an ארוסה remains prohibited to her husband מדרבנן. The כסף משנה says this ruling is derived from the ברכת אירוסין. Also, מדרבנן an ארוסה may not eat תרומה (asssuming her husband is a כהן).

The גמרא rules that the ארוסה status continues עד שתכנס לחופה.  The גמרא explains from the משנה that one example of this is where the husband hands over his daughter to the בעל.

The רמב״ם rules that חופה occurs when he brings her to his home ויתיחד עמה.  However, this is only on the condition that the יחוד is ראוי לביאה. Accordingly, the רמב״ם rules that if she is a נדה, even if there is יחוד, the woman remains an ארוסה.  (This last point is debated by the רא״ש.)

The ר״ן suggests that the רמב״ם's proof that חופה is achieved through יחוד הראוי לביאה is from the גמרא that states פירסה נדה is no obligated in support obligations (clearly no נישואין).

The ר״ן cites those that argue, ruling that יחוד is not required, rather, he must bring her to his home.

The ספר העיטור suggests that חופה is where the man brings the woman to a בית שיש בה חידוש.

A fourth opinion is suggested by תוספות, that חופה is where the woman exits with her הינומא (a certain hair covering).

The מרדכי notes that there are instances where the נישואין occurs before the קידושין.  This point is also discussed by the משנה למלך.

The שלחן ערוך cites the opinion of the רמב״ם, while the רמ״א quotes the various other opinions referenced above.

The ב״ח explains that our custom is to try fulfill all of the opinions (the badekin being the הינומא cited by תוספות).

The יחוה דעת, working with the assumption that a married woman is required to cover her hair immediately after נישואין, rules that a woman must cover her hair after the יחוד (ruling in accordance with the רמב״ם), but not earlier.