בדבר מסירת שטחים תמורת שלום
דברים פרק ז פסוק ב
וּנְתָנָ֞ם ה׳ אלקיך לְפָנֶ֖יךָ וְהִכִּיתָ֑ם הַחֲרֵ֤ם תַּחֲרִים֙ אֹתָ֔ם לֹא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית וְלֹ֥א תְחָנֵּֽם׃
תלמוד בבלי מסכות עבודה זרה דף כ עמוד א
מתני׳ ואין עושין תכשיטין לעבודת כוכבים קטלאות ונזמים וטבעות רבי אליעזר אומר בשכר מותר אין מוכרין להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ ר' יהודה אומר מוכר הוא על מנת לקוץ: גמ׳ מנהני מילי אמר רבי יוסי בר חנינא דאמר קרא: לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע. האי לא תחנם מיבעי ליה דהכי קאמר רחמנא: לא תתן להם חן! א"כ, לימא קרא לא תחונם, מאי לא תחנם? שמע מינה תרתי. ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא: לא תתן להם מתנת של חנם! אם כן, לימא קרא לא תחינם, מאי לא תחנם? שמע מינה כולהו. תניא נמי הכי: לא תחנם - לא תתן להם חנייה בקרקע; דבר אחר: לא תחנם - לא תתן להם חן; דבר אחר: לא תחנם - לא תתן להם מתנת חנם.
חידוש הרשב״א מסכת עבודה זרה י״ט ב:ג
מתני': אין מוכרין להם במחובר לקרקע.פירוש: בארץ ישראל או בסוריא, שאסרו למכור להם קרקע משום לא תחנם (דברים ז, ב), דחניית ארץ ישראל חשיבא, ובמחובר לקרקע משום חניית קרקע נגעו בה. ואף על גב דקתני סתמא, אין מוכרין, לאו בכל אתר קא אסר, דהשתא בחוצה לארץ מוכרין קרקע עצמה, מחובר שאינו אלא משום מכירת קרקע לא כל שכן. אלא אמתניתין דלקמן (עבודה זרה כ, ב) סמיך, דקתני אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות
משנה תורה הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ג-ד
אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים וְשָׂדוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבְסוּרְיָא מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים אֲבָל לֹא שָׂדוֹת….וּמִפְּנֵי מָה אֵין מוֹכְרִין לָהֶן שֶׁנֶּאֱמַר "וְלֹא תְחָנֵּם" לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֲנִיָּה בַּקַּרְקַע שֶׁאִם לֹא יִהְיֶה לָהֶם קַרְקַע יְשִׁיבָתָן יְשִׁיבַת עַרְאַי הִיא. וְכֵן אָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחָן וַאֲפִלּוּ לוֹמַר כַּמָּה נָאֶה עוֹבֵד כּוֹכָבִים זֶה בְּצוּרָתוֹ. קַל וָחֹמֶר שֶׁיְּסַפֵּר בְּשֶׁבַח מַעֲשָׂיו אוֹ שֶׁיְּחַבֵּב דָּבָר מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תְחָנֵּם לֹא יִהְיֶה לָהֶם חֵן בְּעֵינֶיךָ, מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֵם לְהִדַּבֵּק עִמּוֹ וְלִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים. וְאָסוּר לִתֵּן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְגֵר תּוֹשָׁב שֶׁנֶּאֱמַר "לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי", בִּמְכִירָה וְלֹא בִּנְתִינָה:
שו״ת הרשב״א חלק א סימן ח
ומה ששאל ממך הנער בשולח אדם ירך לנכרי איך יתישב עם מה שאמרו אסור לתת מתנת חנם. ואמרת לו דההוא דשולח ירך לנכרי לא לחנם אלא לגמול למה שקדם או בגוי שאינו עובד עבודה זרה יפה אמרת….ועוד שלא אמרו אלא מתנת חנם הא לסבה אפילו במקום שיעזרנו הגוי או יתן לו להבא מותר שאין זו מתנת חנם. וכן אפילו משום דרכי שלום. ואמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (דף ס"ז ב') רב יהודה שדר קורבנא לאבידרנא ביום אידו. אמר ידענא ביה דלא פלח לעבודה זרה. וכן רבא שדר קורבנא לבר שישך.
תוספות מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א
דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע - דריש נמי מהאי קרא בסמוך שלא ליתן להם חן ושלא ליתן להם מתנת חנם וסתמא דמלתא מיירי בכולהו עובדי כוכבים וכן משמע בסוגיין בסמוך וקשה דהאי לא תחנם בשבע אומות דוקא כתיב דכתיב (דברים ז) ונשל גוים רבים מפניך החתי וגו' וכתיב לא תכרות להם ברית ולא תחנם ולא תתחתן בם….וי"ל דודאי בכל הנך קראי איכא טעמא רבה דלא מצינן לאוקמינן אלא בז' אומות ולא תחיה כל נשמה ליכא לאוקמי בשאר אומות דבהדיא כתיב בהו והיו לך למס ועבדוך וכן כי יסיר לרבנן דלא דרשי טעמא דקרא סברא הוא לאוקמי בשבע אומות דמסירי טפי וכן לא תתחתן ליכא לאוקמי אלא בשבע אומות שהרי כל שאר אומות מותרין לבא בקהל בגירותן חוץ מאותם שאסר הכתוב מצרי עמוני ומואבי אבל מתנת חנם ונתינת חן וחנייה אין שום טעם לחלק בין שאר עובדי כוכבים לז' עממים
שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנא סעיף ח
אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל; אבל משכירין להם בתים, ולא שדות. ובסוריא, מוכרים בתים ומשכירים שדות. ובחוצה לארץ, מוכרים אלו ואלו.
ט"ז יורה דעה סימן קנא ס״ק ו
אין מוכרין להם בתים. שנאמר לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע ובשכירות אין שייך חנייה מ"מ אסור בשדה שמפקיעה מידי מעשר
שו"ת משפט כהן להרב אברהם יצחק הכהן קוק (ענייני ארץ ישראל) סימן נח
ועתה אם באמת גדול הדחק, עד שתלוי בזה ח"ו חורבן הישוב, נראה דיש להתיר במלתא דרבנן למכור, ע"פ דרך המכירה של חמץ הנהוגה במקום דחק, ולסמוך דישמעאלים שאינם עע"ז אין בהם איסור של חני' בקרקע. ואם נאמר דאין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר, הי' מקום לומר דלא קיי"ל באיסור המכירה טעמא דמפקיע ממעשר (ועי' תוס' ע"ז כ"א ד"ה הא ולח"מ פ"י דע"ז ה"ג), והעיקר הוא טעמא דלא תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע, ובזה י"ל דישמעאלים אינם עע"ז, ודינם כג"ת, ומותר לתן להם חניה בקרקע…..ויותר י"ל כמו דפי' הר"ן בגיטין פ' השולח על שחרור עבד לדבר מצוה, דמותר מטעמא דלא תחנם נאסר דוקא כשמכוין לטובתם, וה"נ לא שייך אי' דחניה בקרקע במכירה כזו, שהיא דרך הערמה להפקיע מקדושת שביעית, כדי שיוכלו לעבוד בהיתר, שהיא לטובתינו כדי שיתחזקו ישראל בקרקע….אמנם יש לפקפק על היתר הערמה כזאת מפני שניכר הדבר שהיא הערמה. אבל ראוי לצרף היתר זה עם סברא דלעיל שהישמעאלים אינם עע"ז, ומותר למכור להם, ואם יפקפק אדם בדבר נאמר דאיסור תורה ליכא בכה"ג שמוכר לטובת ישראל, וא"כ במידי דרבנן, במקום דחק גדול כזה, יש לילך לקולא. (בויסק שנת תר"ס)
שו"ת משיב דבר חלק ב סימן נו
וראיתי לגאון א' שכתב וליתר שאת יכולים למכור לישמעאל המכירו, אלא שאסור למכור שדות לעו"ג בא"י ולפ"ז בחמץ קודם הפסח שנהגו שהמדידה אחר הפסח וא"כ האחריות חלה על המוכר צריך למכור גם החדר דשכירות לא קניא והרי אסור למכור בית בא"י וצ"ל דסומכין על מש"כ הט"ז ביו"ד (סי' קכ"ד סק"ד), דישמעאלים דינם כגר תושב, וראיה דר"י שדר קורבנא לאבידרנא ורב לבר ששך, וצ"ל דלא תחנם לא קאי רק על מאן דפלח לע"ג וה"נ לענין מכירה דנפקא לן מלא תחנם לא קאי עליהם וא"כ אפשר למכור לישמעאל המכירו ותהוי שביעית של עו"ג, ואכתי י"ל דר"י ורב משום דרך שלום הוו משדרי, ומ"מ י"ל דמשום הפסד נמי יש להקל בזה עכ"ל, ובאמת הה"ג הנ"ל ברח מהזאב ופגע בו ארי כי רוצים להמלט מאיסור שביעית בזה"ז דרבנן לרוב הפוסקים ופגע באיסור מכירת קרקע לעו"ג בא"י שהוא איסור דאורייתא לכו"ע, ומה שהביא ראיה ממכירת חמץ וע"כ דסומכין על מש"כ הט"ז דישמעאלים דינם כגר תושב וראיה דר"י שדר קורבנא לאבידרנא, נשתוממתי על המראה, כי מעולם לא אמר הט"ז דישמעאלים דינם כגר תושב,דהא גר תושב בעי לקבל עליו ז' מצות בפני ג' חברים ואין מקבלין ג"ת אלא בזמן שהיובל נוהג, רק הט"ז כתב הטעם על הך דינא שהביא המחבר בעו"ג שאינו עובד שאינו אוסר ברואה דהא הא דאסור בהנאה הוא רק מדרבנן שמא פלח וגר תושב לא פלח וה"ה עו"ג שאינו עובד נמי אינו אסור רק בשתים וראיתו מהא דר"י שלח קורבנא לעו"ג ביום אידו ואמר ידענא דלא פלח הרי דלדברים שחששו חז"ל דילמא פלח מהני כשידעינן דלא פלח אבל לדברים שאסור לעו"ג מה"ת מאי מהני דלא פלח סוף סוף עו"ג הוא ולא גר תושב:
חזון איש שביעית סי' כ"ד אות א' ואות ד'
ואין חילוק בין אם כבר יש לו להעכו"ם קרקע או לא דבכל בית ושדה שמוסר להם ה"ה נותן חנייה לעכו"ם בקרקע זה ואף אם היה מקום להסתפק סתימת המשנה והגמרא והפוסקים מכרעת שאין חילוק [ועיין ע"ז י"ד ע"ב הא דקל ביש מזבנינן ומאי קושי' דלמא דאית ליה קרקע ועוד כי מזבן לו דקל אחד הלא אינו מושיבו בזה בארץ]...ואע"ג דלענין לא תתן להם חן על שעושה לריוח ישראל מותר וכמ"ש הר"ן פ' השולח לענין לשחרר עבדו וכו' הכא לענין חנייה בקרקע אין חילוק דנתינת חן אינו אלא ברגש החנינה אבל לא בדורש טובת עצמו אבל חנייה בקרקע המציאות של עע"ז על אדמת ישראל בקנין שנאוי לפני המקום וכו' וגם לא נתנה תורה לשיעורין ובכל נכרי שמכר לו עבר בלאו שף שלפי ראות עיננו אינו מתאחז בה….ולפיכך אין מקום להתיר למכור לנכרי בשביל להפקיע קדושת שביעית ואדרבה איסור שביעית דרבנן בזה"ז ומכירה לאו דאו' כטריפה ובב"ח וכיו"ב וכ"כ במשיב דבר סימן נ' והמוכר ע"י שליח ודאי לא חייל המכירה מדין אין שליח לדבר עבירה….והנה לעיל סי' כ"א לא זכינו אי מכירה לזמן הוי בכלל מכירה או בכלל שכירות ואנהרינהו לעיינין מסוגיא דע"ז י"ד ב' וכו' והרי אין לך מכירה לזמן יותר ממכירת אילן בלא קרקע שהרי אין לו רק עד שימות האילן
ספר במדבר פרק לג פסוק נג
וְהוֹרַשְׁתֶּ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּ֑הּ כִּ֥י לָכֶ֛ם נָתַ֥תִּי אֶת־הָאָ֖רֶץ לָרֶ֥שֶׁת אֹתָֽהּ׃
רמב״ן ספר במדבר פרק לג פסוק נג
והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה על דעתי זו מצות עשה היא יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה' ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם יעברו על מצות ה' ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל וכן האיש בכאן נצטווינו במצוה הזו כי הכתוב הזה היא מצות עשה ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים באו ורשו את הארץ (דברים א ח) אבל רש"י פירש והורשתם את הארץ והורשתם אותה מיושביה אז וישבתם בה תוכלו להתקיים בה ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה ומה שפירשנו הוא העיקר:
השגות הרמב״ן על הרמב״ם שכחת עשין ד׳
שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה והוא אמרו להם והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם….אם רצו שבטינו לעזבה ולכבוש להם ארץ שנער או ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאין שנצטוינו בכבושה ובישיבתה...הכל הוא ממצות עשה הוא שנצטוינו לרשת הארץ לשבת בה, א"כ היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה
תלמוד בבלי מסכת יומא דף פה עמוד ב
ר' שמעון בן מנסיא אומר (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה א"ר יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו (ויקרא יח, ה) וחי בהם ולא שימות בהם
מנחת חינוך מצוה תכה
להרוג ז' עממים המחזיקים בארצינו וכו' שנאמר החרם תחרים אותם וכו'. מבואר בר"מ פ"ה מהלכות מלכים. והנה אם רוצים להשלים ולעשות תשובה. וכן אם יש חילוק בין אם הם בא"י ובין אם הם בחוץ לארץ וכן קודם שנכנס יהושע ובין אח"כ הוא אריכות גדול….וכתב הרהמ"ח ועובר ע"ז ובא לידו ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר וכו' וצ"ע נהי דכל המצות נדחים מפני הסכנה מכל מקום מצוה זו דהתורה ציותה ללחום עמהם וידוע דהתורה לא תסמוך דיני' על הנס כמבואר ברמב"ן ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה. אם כן דחוי' סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן וצ"ע:
משא עובדיה (הרב עובדיה יוסף, תשל״ט)
אולם אם ראשי ומפקדי הצבא יחד עם חברי הממשלה יקבעו שיש פיקוח נפש בדבר, שאם לא יוחזרו שטחים מארץ ישראל קיימת סכנת מלחמה מיידית מצד השכנים הערבים וכזה וכזה תאכל החרב ח"ו, ואם יוחזרו להם השטחים תרחק מעלינו סכנת המלחמה ויש סיכויים לשלום בר קיימא - נראה שלכל הדעות מותר להחזיר שטחים מארץ ישראל למען השגת מטרה זו, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. וכשם שלענין אכילה לחולה ביומ הכפורים הרופא הבקי ואפילו הוא גוי קובע מצב החולה ואם אמור יאמר שיש חשש סכנה לחולה אם יצום או שיאמר שאפשר שיכבד עליו חוליו ויש חשש שמא יסתכן מאכילים אותו כן הדבר לענינינו שאם ראשי הצבא ומפקדיו עם חברי הממשלה המומחים לדבר קובעים שיש פקוח נפש בדבר אם לא יוחזרו השטחים סומכים עליהם ומתירים החזרת השטחים וכשם שאם יש מחלוקת בין הרופאים אם יש חשש סכנה לחולה....כן הדין כאן שאם יש מחלוקת בדבר ספק נפשות להקל ויש להחזיר השטחים למנוע חשש סכנת מלחמה
תלמוד בבלי מסכות פסחים דף נו עמוד א
ששה דברים עשה חזקיה המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו כיתת נחש הנחשת והודו לו גנז ספר רפואות והודו לו ועל שלשה לא הודו לו קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור ולא הודו לו סתם מי גיחון העליון ולא הודו לו עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו
רש״י שם
ולא הודו לו - שהיה לו לבטוח בהקב"ה שאמר (מלכים ב י״ט:ל״ד) וגנותי על העיר הזאת להושיעה:
Summary:
The primary prohbition discussed in the context of מדינת ישראל transferring land to its neighbors in exchange for peace is לא תחנם. Among several possible prohibtions which stem from this פסוק, the גמרא includes a prohibition to sell land to an עכו"ם in ארץ ישראל. One possible workaround to this issue would be to rely on the position of the רשב״א, who rules that this prohibition only applies to עובדי עבודה זרה. In fact, it is partially on the basis of this approach that the משפט כהן allows for היתר מכירה with respect to שמיטה. The possibility is raised by תוספות that the prohibition is limited to the ז׳ עממים. However, he ultimately rejects this position, concluding that this prohibition applies to all עובדי עבודה זרה. This is understood by the משא עבודיה to include all אומות.
In allowing for the היתר מכירה regarding שנת השמיטה, the שו״ת משפט כהן rules that there is no issue of לא תחנם. He reasons that the ישמעלים do not have the status of עובדי עבודה זרה and would actually have the status of גר תושב. He further suggests that the prohibition only applies where the grant of land is being done to benefit the עכו״ם - in this case it would be benefting the ישראלים, who may now continue to keep their fields in business. The שו״ת משיב דבר argues and says that the ישמעלים are still subject to this prohibition and do not have the status of גר תושב. For this reason he rejects the היתר מכירה. The חזון איש was also strict in the matter, specifically rejecting the secondary leniency of the משפט כהן. Ostensibly, the same issues/debate would exist with respect to "land for peace" deals. However, in contrast, it would appear that this prohibition would be set aside in the place of any פקוח נפש, allowing for any such deal to proceed without halachic restriction.
As a secondary possible prohibition, with respect to land for peace offers, one might suggest that any such concession would be in violation of והורשתם את הארץ וישבתם בה as understood by the רמב״ן (in particular in his השגות). [It is of note that the רמב״ם may have adopted a different approach to this מצוה.] It would appear that in the event a violation of this הלכה would save lives, any such violation would also be permissible/required under וחי בהם. However, the מנחת חינוך notes that there is an implicit exception when it comes to מלחמה with respect to וחי בהם. Accordingly, in the event one might argue that מדינת ישראל is engaged in a perpetual מלחמת מצוה, insofar as it has historically been under attach, then מדינת ישראל might be prohibited from invoking וחי בהם to allow for entering a land for peace deal.
The משא עבודיה ultimately concludes that the decision to proceed with a land for peace deal should be analyzed in the same manner regarding a חולה on יוה״כ, consulting with military/political experts and erring on the side of פקוח נפש.
No comments:
Post a Comment