שמות פרשת בשלח פרק יז פסוק ח - יד
וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם...וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם
דברים פרשת כי תצא פרק כה
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה׳ אֱלֹקיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח
דברים פרשת ואתחנן - עקב פרק ז פסוקים א - ב
כִּי יְבִיאֲךָ ה׳ אֱלקיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: וּנְתָנָם ה׳ אֱלקיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם
דברים פרשת שופטים פרק כ
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ....וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה….מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה: כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיך
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפח
והמצוה הקפ"ח היא שציוונו להכרית זרע עמלק לבד משאר זרע עשו, זכרים ונקבות קטנים וגדולים. והוא אמרו יתעלה (ס"פ תצא) תמחה את זכר עמלק
רש"י דברים פרשת כי תצא פרק כה פסוק יט
תמחה את זכר עמלק - מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א׳ טו ג). שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה
מנחת חינוך פרשת כי תצא מצוה תרד
וע' ברש"י בחומש כאן שפי' תמחה וכו' מאיש ועד אשה ועולל ויונק משור עד שה שלא יהי' עמלק נזכר כו' ודבר זה דאף הבהמה צריכים להרוג אינו מבואר בר"מ ובהרהמ"ח וא"י מהיכן הוציא רש"י זה ובספרי כאן לא ראיתי זה וממעשה דשאול אין ראיה דהקב"ה צוה לו אז ע"י שמואל אבל להיות מצוה לדורות לא שמענו וצ"ע
רבי אליהו מזרחי דברים פרשת כי תצא פרק כה פסוק יט
תמחה את זכר עמלק מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה כו'. כי מלת "זכר" מורה, שלא תשאיר אחריו דבר, שיהיה זכרו עליו
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כ עמוד ב
תניא, רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק, הוי אומר: להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך, שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך. ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה, או להכרית זרעו של עמלק תחלה, כשהוא אומר והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' וגו' - הוי אומר: להכרית זרעו של עמלק תחלה
רמב"ם הלכות מלכים פרק א הלכה א-ב
שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה, מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, שנאמר אותי שלח ה' למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק, והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית, שנאמר ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וגו', מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה הקב"ה כששאלו מלך משמואל, לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו וגו
רש"י מסכת סנהדרין דף כ עמוד ב
שלש מצות - להכי נקט שלש הללו, שהן תלויות זו בזו לעשותן כסדרן, כדמפרש לקמן: בתחלה מלך, ואחריה עמלק, ואחריה בית הבחירה
ספר החינוך פרשת כי תצא מצוה תרד
וזאת מן המצוות המוטלות על הצבור כולן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרע עמלק
ספר יראים סימן תלה - דפוס ישן - רצט
למחות זכר עמלק. כתוב בפ' כי תצא והיה בהניח….ותניא בסנהדרין בפ' כהן גדול ר"י אומר ג' מצוות שנצטוו בכניסתן לארץ ישראל….למדנו מכאן שמצוה למחות זכר עמלק על המלך מוטלת ולא על שאר ישראל וכה פירוש המקרא כי יד על כס י-ה דהיינו מלכות אז תתקיים מלחמה לה' בעמלק
ספר המצוות לרמב"ם סיום מצוות עשה
וכשתשתכל כל אלו המצות שקדם זכרם הנה תמצא מהם מצות שהם חובה על הציבור, לא לכל איש ואיש, כגון בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרעו של עמלק (מ' כ קעג קפח). ומהם מצות שהם חובה לאיש מיוחד אם עשה הפעולה הפלונית או שימצאהו הענין הפלוני כמו קרבן שוגג (מ' סח - עב) וקרבן מזיד (מ' עא - ב). ופעמים יעמוד אחד מן האנשים כל ימי חייו ולא יעשה הפעולה ההיא ולא ימצאהו הענין ההוא
ספר החינוך פרשת כי תצא מצוה תרד
מצוה להכרית זרעו של עמלק. שנצטוינו למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם זכר ונקבה גדול וקטן, ועל זה נאמר [דברים כ"ה, י"ט], תמחה את זכר עמלק….וזאת מן המצוות המוטלות על הצבור כולן...ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן אם אולי ימצא אחד מכל זרעם. ועובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש סיפק בידו להורגו ולא הרגו ביטל עשה זה
ביאור על ספר המצוות לרס"ג (ר׳ יהודה ירוחם פישל פרלא, 1846 - 1934, תלמיד מובהק של הנצי"ב) עשין עשה נט ס
וכמש"כ גם הרמב"ם ז"ל וז"ל וכשתסתכל כל אלו...עכ"ל עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. והבעל הלכות גדולות וסייעתו ז"ל מנאוה במספר שאר העשין המסורות לכל יחיד ויחיד. ונראה דדעתם כדעת החינוך (סו"פ תצא מצוה תר"ד) שכתב כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב למחות זרעם מן העולם אם היה כח בידם.
דברים פרשת שופטים פרק כ
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ....כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם: וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ: וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ: וּנְתָנָהּ ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב: רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה׳ אֱלֹהֶיךָ לָךְ: כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה: רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה: כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיך
רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה א - ד
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס….ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים, במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו
השגת הראב״ד שם
אבל שבעה עממין ועמלק וכו'. א"א זה שבוש אלא שיכול לומר השלימו לקבל המצות
כסף משנה הלכות מלכים פרק ו הלכה ד
אבל שבעה עממין ועמלק וכו'. כתב הראב"ד זה שיבוש אלא שיכול לומר השלימו לקבל המצות עכ"ל. טעמו לומר שבעה עממין ועמלק אף ע"פ שהשלימו ורצו לקבל עליהם מס ועבדות הורגין אותם. אלא שאפשר לטעון בעד רבינו ולומר שבכלל השלימו הוא קבלת שבע מצות שאם קבלו עליהם שבע מצות הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח הכשרים
רדב"ז הלכות מלכים פרק ו הלכה ד
השיג הראב"ד ז"ל וז"ל כל זה שיבוש אלא שיכול לומר השלימו לקבל המצות ע"כ….יכול לומר רבינו שהשלימו לקבל גם שבע מצות. הדבר פשוט הוא שזה דעת רבינו דהשתא ומה הרחוקים שלא קבלו שבע מצות אין שומעין להם כ"ש הקרובים נמצא שאין מחלוקתו אלא ברחוקים שאם קבלו שבע מצות שומעין להם כיון שאין דרים בארצנו שהוא של שבעה עממים ורבינו הוא סובר כיון שאנו באים לכבוש אותם ולדור בארץ ההיא אם לא יקבלו גם שבע מצות אין שומעין להם. זהו דעתי בשתי השגות אלו
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפז
והמצוה הקפ"ז היא שצונו להרוג שבעה עממין ולאבדם. שהם היו שורש עבודה זרה ויסודה הראשון. והוא אמרו יתעלה (שופטי' כ יז) החרם תחרימם….ואולי יחשוב חושב כי זו מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבע' עממין כבר אבדו. וזה אמנם יחשוב אותו מי שלא הבין עניין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות. וזה כי הצווי שנגמר בהגיע תכליתו מבלתי שיהיה זה תלוי בזמן ידוע לא ייאמר בו אינו נוהג לדורות אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא. התחשוב כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק לגמרי ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו כמו שהבטיחנו יתעלה כי מחה אמחה את זכר עמלק אינו נוהג לדורות. זה לא ייאמר, אבל הוא נוהג בכל דור ודור כל זמן שנמצא מזרע עמלק מצוה להכריתו. וכן להרוג שבע' עממין ולאבדם צווי נצטוינו בו והוא מלחמת מצוה ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהם איש. וכן עשינו עד אשר תמו ונכרתו על ידי דוד ונתפזרו הנשארים ונתערבו בין האומות עד שלא נשאר להם ש
משנה מסכת ידים פרק ד משנה ד
בו ביום בא יהודה גר עמוני ועמד לפניהן בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל אמר לו ר"ג אסור אתה אמר לו ר' יהושע מותר אתה א"ל ר"ג הכתוב אומר (דברים כג) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי וגו' אמר לו רבי יהושע וכי עמונים ומואבים במקומן הן כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות שנאמר (ישעיה י) ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שוסתי ואוריד כביר יושבים א"ל ר"ג הכתוב אומר (ירמיה מט) ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון וכבר חזרו א"ל ר' יהושע הכתוב אומר (עמוס ט') ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה ועדיין לא שבו התירוהו לבא בקהל
רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה א - ה
אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם...מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם….וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו
רדב"ז הלכות מלכים פרק ה
ומה שכתב וכבר אבד זכרם, לפי שבא סנחריב ובלבל את העולם
מנחת חינוך פרשת כי תצא מצוה תרד
תמחה זכר עמלק, שנצטוינו למחות זרעו של עמלק וכו'....והאידנא אין אנו מצווים בזה כי כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם וכל דפריש מרובא פריש
ספר מצוות גדול (ר׳ משה בן יעקב מקוּצִי ,מבעלי התוספות במאה ה-13) לאוין סימן רכו
כשם שנמחה שבעת עממים כך נצטוו ישראל למחות את זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק….מצוה זו אינה נוהגתא אלא לימות מלך המשיח לאחר כיבוש הארץ שנאמר והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויבך….תמחה את זכר עמלק מתחת השמים
הגהות מיימוניות הלכות מלכים פרק ה הלכה ה אות א
מצוה זו אינה נוהגת עד ימות המשיח לאחר כיבוש הארץ שנאמר והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק לשון ס"ה ע"כ
רדב"ז הלכות מלכים פרק ה הלכה ה
וכן מ"ע לאבד זכר עמלק וכו'. גם זה מבואר בכתוב. וראיתי מי שכתב שאין מצוה זו נוהגת עד ימות המשיח ופרשת שמואל ושאול הויא תיובתיה ובסיפרי אמרו זכור שתהא שונה בפי
שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קמט
ובעצם שאלתו על קבלת הגר"א דהגרמנים הם משורש עמלק, אם כי לפי מעשיהם הרעים בודאי הם קרוב להם, אבל לדון בזה"ז כן קשה דהא כה"ג לענין גר עמוני ומואבי קיי"ל פ"ג דידים וברכות כ"ח דכבר עלה סנחריב ובלבל כל העולם ומתירים אותם לבא בקהל...וא"כ לענין עמלקי פשוט דאינו ידוע….באופן שאיני רואה שום פקפוק בקבלת גרמנים לגרי צדק, אם באים באמת וצדק לחסות תחת כנפי השכינה, דיש ס"ס לדינא להקל, חדא פשוטו שלהרמב"ם דמקבלים אותם, וספק גם אם קבלה הנ"ל נכונה אם הבא לפנינו הוא בכלל עמלקי, ונהי דאם הי' בא מעשה לפנינו בעמלקי ממש היינו מעיינים עוד פעם לחוש לדברי המכילתא עכ"פ לכתחילה, אבל בנדון שכ' כב' לא ראיתי מקום לחוש
Summary:
After describing the actions of עמלק in פרשת בשלח, in פרשת כי תצא the תורה commands תחמה את זכר עמלק, to wipe out the memory of עמלק. (Separately, the תורה details that upon entering ארץ ישראל there is a commandment to wipe out the ז' עמים. In this instance, the תורה in a second location appears to an additional element, a negative commandment against leaving anyone alive, לא תחיה כל נשמה.)
In codifying this מצוה, the רמב״ם rules that it encompasses זכרנים ונקבות קטנים וגדולים. In describing the specific requirements of the מצוה, in is his commentary on חומש, he includes the animals of עמלק along with its people, bringing support from the case of שאול. The מנחת חינוך challenges this understanding, noting that there is no textual support for this extension. The מזרחי suggests that רש״י inferred his ruling from the language of זכר, in the context of תמחה זכר עמלק.
In discussing this מצוה, the גמרא outlines that there are three מצות that take effect upon entering ארץ ישראל, appointing a king, wiping out עמלק and building the בית המקדש and they are to be performed in order. The רמב"ם codifies this ruling as well. While רש״י's understanding of this גמרא does not reveal any specific unique nature to the essence of the מצוה, the יראים infers from the גמרא that this מצוה is a חובת הציבור and that individuals are not commanded to fulfill the commandment. This is also the understanding of the רמב״ם. In contrast and what appears to be a minority opinion, the חינוך adds that there is a חובת היחיד in addition to the חובת הציבור. Similarly, ר׳ יהודה ירוחם פישל פרלא infers from רס״ג's formulation that he may have adopted this view as well.
The רמב״ם rules that the פסוקים requiring a peace offering before waging war apply to עמלק as well. Accordingly, if they accept the peace offering, then there is no longer a commandment of תמחה את זכר עמלק. While the ראב״ד seems to assume that this can only apply where they fully accept מצוות (i.e. גרות), the כסף משנה understands the רמב״ם as focusing exclusively on ז׳ מצוות.
With respect to the applicability of this מצוה, the רמב״ם in ספר המצוות explains that it is still considered a מצוה לדורות. And while the רמב״ם rules that practically the מצוה regarding the ז׳ עמים is no longer relevant due to סנחריב mixing the nations, he seems to leave open a possibility of this מצוה having continued application. In contrast, the מנחת חינוך assumes the mixing up of the nations also rendered מחיית עמלק of practically irrelevant. It is of note that both the סמ״ג and the הגהות מיימוניות appear to adopt the polar opposite approach, assuming that this מצוה will only apply in ימות המשיח. The רדב״ז questions this position based on the account of שאול.
The שבט הלוי addresses a קבלת הגר״א regarding the status of Germany and עמלק.
No comments:
Post a Comment