שיעור עיכול - שיטת ר׳ יוחנן - כל זמן שאינו רעב
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נא עמוד ב - דף נג עמוד ב
משנה. אלו דברים שבין בית שמאי ובין בית הלל בסעודה….מי שאכל ושכח ולא בירך, בית שמאי אומרים: יחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים: יברך במקום שנזכר. ועד מתי מברך? עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו. בא להן יין אחר המזון, אם אין שם אלא אותו כוס - בית שמאי אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על המזון, ובית הלל אומרים: מברך על המזון ואחר כך מברך על היין….גמ׳….עד אימתי הוא וכו'. כמה שיעור עכול? אמר רבי יוחנן: כל זמן שאינו רעב
רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף מ עמוד א
כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה. אבל משעה שמתחיל להיות רעב אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי כיון שמתחיל להתעכל כמו שנתעכל לגמרי דיינינן ליה ואינו מברך עליו אח"כ
טור אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפד
ועד אימתי יכול לברך עד שיתעכל המזון שבמעיו. וכמה שיעורו א"ר יוחנן כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה וכן נמי לענין אכילת פירות ושתיית יין אם אינו רעב ולא צמא ותאב לאותן פירות יברך
בית יוסף אורח חיים סימן קפד
ועד אימתי יכול לברך עד שיתעכל המזון שבמעיו. משנה בפרק אלו דברים וכמה שיעורו אמר רבי יוחנן כל זמן שאינו רעב וכו'. גם זה שם (נג:) וכתב ה"ר יונה (מ. ד"ה כל) דמשעה שיתחיל להיות רעב אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי כנתעכל לגמרי דיינינן ליהא
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפד סעיף ה
עד אימתי יכול לברך, עד שיתעכל המזון שבמעיו; וכמה שיעורו, כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה, ומשעה שהתחיל להיות רעב, אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי, כנתעכל לגמרי דיינינן ליה
משנה ברורה סימן קפד ס״ק יז
כל זמן שאינו רעב - דלאח"כ כבר בטל אותה האכילה והפסיד בהמ"ז
סעודות גדולות שיושבין כמה וכמה שעות
משנה ברורה סימן קפד ס״ק יח
מחמת אותה אכילה - נראה שבא לאפוקי אם הוא משער שבאותה האכילה לבדה היה כבר שיעור להתעכל….אבל אם היה הכל במשך סעודה אחת כגון מה שרגילין בסעודות גדולות שיושבין כמה וכמה שעות ולפעמים יש שיעור עיכול מאכילת פת שאכלו בתחלה אעפ"כ יוכלו לברך לבסוף ברכת המזון כיון דבתוך משך הזה אוכלין פרפראות וכיסנין ושותין הכל סעודה אחת היא וכלא נתעכל מזון הראשון דמי
אם אכל ולא שבע - איך משערין שיעור עיכול
מגן אברהם סימן קפד ס״ק ט
וצ"ע מי שאכל מעט ולא שבע ממנו היאך ישער דהא מתחלה ג"כ היה רעב ונ"ל דמשער אם הוא רעב כ"כ כמו שהי' קודם שאכל ונ"ל דאין אנו בקיאים לשער זה ואם אירע ששהה אחר אכילתו יאכל מעט קודם ב"ה ואם הסיח דעתו יברך המוצי' תחלה, נ"ל דמי שרוצה לפטור שני אכילות או שני שתיות בברכה אחת ושהה בנתיים כדי שיתעכל צריך לחזור ולברך ברכה ראשונ' עיין סי' קע"ח ומ"ש סי' ק"ץ ס"ב
משנה ברורה סימן קפד ס״ק יז
כל זמן שאינו רעב - דלאח"כ כבר בטל אותה האכילה והפסיד בהמ"ז...ואם רוצה לאכול עתה מחדש דעת המ"א שיחזור ויברך המוציא אפילו לא הסיח דעתו עדיין דכיון שנתעכל המזון הפסיד גם ברכה הראשונה אבל הרבה אחרונים פליגי עליה וסברי דברכה הראשונה לא הפסיד כל שלא הסיח דעתו בינתים
שיעור עיכול - שיטת ריש לקיש
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נא עמוד ב - דף נג עמוד ב
עד אימתי הוא וכו'. כמה שיעור עכול? אמר רבי יוחנן: כל זמן שאינו רעב וריש לקיש אמר: כל זמן שיצמא מחמת אכילתו. אמר ליה רב יימר בר שלמיא למר זוטרא, ואמרי לה רב יימר בר שיזבי למר זוטרא: מי אמר ריש לקיש הכי? והאמר רב אמי אמר ריש לקיש: כמה שיעור עכול - כדי להלך ארבע מילין! - לא קשיא: כאן באכילה מרובה, כאן באכילה מועטת
רש"י מסכת ברכות דף נג עמוד ב
אכילה מרובה - ארבעה מילין
תוספות מסכת ברכות דף נג עמוד ב
באכילה מרובה - ד' מילין כך פירש"י ולי נראה דזה מועט יותר מאכילה מועטת אלא נראה לפרש איפכא אכילה מרובה כל זמן שהוא צמא דאין שם קצבה אבל מועט ד' מילין
ספר אבודרהם ברכת הלחם זימון ברכת המזון
ועד מתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון במעיו. וכמה שיעור עיכול כ"ז שאינו רעב מחמת אותה אכילה ובאכילה מועטת ארבעה מילין
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן קפד ס"ק א
ובאבודרהם (עמ' שכח) דשיעור עיכול מזון הוא ארבעה מילין באכילה מועטת:
מגן אברהם סימן קפד ס״ק ט
עד שיתעכל. ובאבודרהם כתוב ושיעור עיכול באכילה מועטת הוא כדי הילוך ד' מילין והוא שעה וחומש והוא כפי' התו' דלפירש"י הוי באכילה מרובה ד' מילין ובאכילה מועטת הוי פחות ובאמת כל הפוסקי' לא חלקו בין רב למעט דס"ל דזהו איתמ' אליב' דר"ל אבל אנן קי"ל כר"י, ונ"ל דהאי עיכול תחלת עיכול הוא דסוף עיכול הוי עכ"פ ו' שעות
משנה ברורה סימן קפד ס״ק כ
אם אכל מעט וחפץ לאכול עוד אלא שלא היה לו יותר מזה בזה קשה מאד לשער השיעור דכל זמן שאינו רעב כיון שתיכף היה לו ג"כ תאוה אלא שלא היה לו כתבו הרבה אחרונים דמשערינן בזה עד כדי הילוך ד' מילין [שהוא ע"ב מינוט] ועד כדי שיעור זה מחויב לברך שבודאי לא נתעכל אפילו אכילה מועטת בשיעור מועט כזה ויש מן האחרונים שמצדדים דאם אכל אכילה מועטת ושהה קודם שבירך בהמ"ז ואינו יודע לשער אם נתעכל המזון אף שהוא בתוך שיעור ד' מילין יאכל עכ"פ עוד כזית פת ואח"כ יברך בהמ"ז ועל אותו פת שאוכל א"צ לברך המוציא מחדש אם לא הסיח דעתו מלאכול עוד. ומ"מ אם אין לו פת יש לסמוך אסברא ראשונה ולברך בהמ"ז עד שיעור ד' מילין וכנ"ל
ביאור הלכה סימן קפד
אם אינו יודע - עיין במ"ב לענין אכילה מועטת מש"כ דיש לסמוך אסברא ראשונה...ולענ"ד היה נראה עוד יותר דאפילו לפוסקים ראשונים שהשמיטו שיעורא דד' מילין והעתיקו שיעורא דר' יוחנן דכל זמן שהוא רעב ומשום דמשמע להו דר' יוחנן פליג אשיעורא דד' מילין אעפ"כ מודו בשיעורא דד' מילין דעד שיעור זה בודאי לא נתעכל המזון ושיעורא דכל זמן שהוא רעב הוא שיעור יותר מאוחר מד' מילין...וא"כ לפ"ז באשר קשה לנו לשער שיעורא דר' יוחנן באכילה מועטת יש לסמוך בריוח עכ"פ על שיעורא דר"ל שהוא פחות מזה ולברך ואף שבמג"א משמע דשיעורא דר"ל נפיש לענ"ד נראה כמו שכתבתי ועכ"פ יוכל לסמוך ע"ז אחרי שהרבה פוסקים אחרונים העתיקו שיעורא דד' מילין להלכה
פסקי תשובות הערות סימן קפד
ואף דמצינו כמה שיטות בשיעור מיל (עיין סי' רמ"ט וסי' תנ"ט) מ"מ נידו"ד לענין ברכות נקטינן דמיל ח"י דקות הוא, דסב"ל, ועיין קצוה"ש סי' מ"ד סק"ה
ערוך השולחן אורח חיים סימן קפד סעיף ח
והנה בגמ' שם איתא מי שאומר דשיעור עיכול הוא כדי הילוך ד' מילין ולפירש"י באכילה מרובה ד' מילין ולהתוס' באכילה מועטת ד' מילין ע"ש אך זהו למאן דס"ל שם דשיעור עיכול הוא כל זמן שיצמא מחמת אכילתו אבל למאי דקיי"ל כל זמן שאינו רעב כמ"ש אין ראיה דס"ל כן מ"מ גם אין ראיה שחולקין על זה ולכן באמת יש מי שאומר כן דבאכילה מועטת הוא ד' מילין כהכרעת רבותינו בעלי התוס' ובאכילה מרובה כל זמן שאינו רעב מחמת אכילתו [ט"ז שם] ושיעור ד' מילין הוא שעה וי"ב חלקי שעה ומ"מ עדיין לא ידענו כמה הוא אכילה מרובה וכמה מועטת מיהו עכ"פ זהו וודאי דעד ד' מילין צריך לברך ולכן אין דרך אחרת כששהא יותר משיעור זה שיאכל עתה כזית ויברך ברהמ"ז [מג"א שם] וכן צריך לעשות וכן בברכה אחרונה של שארי דברים אלא שבזה אם הסיח דעתו צריך לברך גם ברכה ראשונה ויראה לי בכלל הדברים כשיש ספק אצל האדם אם שהה כדי עיכול אם לאו בפת צריך לברך ברהמ"ז ובשארי דברים לא יברך מספק [כנלע"ד]:
אליבא דהלכתא
תשובות והנהגות כרך א סימן קעה
שאלה: בא לשמחה גדולה כנישואין מהו שיעור עיכול לברכה אחרונה. במ"א (קפ"ד) מביא דמה שרגילים לישב כמה שעות בסעודות גדולות, ולפעמים עובר שיעור עיכול מאכילת פת שאכלו בהתחלה, אף על פי כן יכולים עדיין לברך ברהמ"ז כיון שאוכלים בינתיים פרפראות וכיסנין ושותין, הכל סעודה אחת וכלא נתעכל המזון (עיין מ"ב קפ"ד ס"ק י"ח). ובמק"א נסתפקתי אם שותה כל הזמן ולא אוכל פרפראות כלל, אם שתייה לבד מצטרף, ודעתי נוטה שבכל המשקין וכמו שכר שמרוה מועיל, אבל מים לבד אין עיקרו לשבוע ומסברא בזה לא מצטרף. וברם יש ליזהר שלפעמים רוקדים בלי אכילה כלל ואחר כך מברכים בהמ"ז, ולכאורה בוודאי מבטלין מ"ע דברכת המזון ומברכין לבטלה, אבל נראה שבסעודות גדולות שאוכלים כדי שביעה ויותר אין השיעור ע"ב מינוט (ד' מילין) רק יותר הרבה כל זמן שאינו מרגיש רעב מחמת אותה אכילה ע"ש בשו"ע ס"ב וכן במשנ"ב ס"ק י"ח כ' ובביה"ל שם ולכן נהגו להקל (ולפי זה עיקר ההיתר רק כשאכלו כדי שבעם בסעודה גדולה כנהוג בסעודת נישואין, ואין שוהים יותר מדאי, אבל בלאו הכי בשהייה גדולה ראוי לחשוש ולאכול פת בינתיים או עכ"פ פרפראות, עיין במג"א סק"ח). וברם בסעודות נישואין (כנהוג אצלינו) לכאורה יש לצדד כסניף דאין מבטלין מ"ע דברהמ"ז, דהנה כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' ברכות הל"ז…באמת ברהמ"ז אינה על המזון שבמעיו דהרי לכו"ע אם עבר שיעור עיכול מעיקר הסעודה, ואוכל רק הפרפראות מברך ברהמ"ז הרי דתלוי בעומד בסעודה וא"כ תלוי בהיסח הדעת…ולפי"ז נראה דאם ישנם פרפראות בסעודה ולא מסח דעתיה כלל מהאכילה דדעתו כל שעה שכפי שיהא תאב לאכול מהפרפראות יאכל, אף אם לבסוף לא אכל חשיב כעומד בסעודה ומברך לשיטת הרמב"ם ברהמ"ז אף שנתעכל המזון, אך כל זה יש לצדד להרמב"ם, אבל לדידן נקטינן דאף בלא הסיח דעתו אחר שיעור עיכול הפסיד ברכה אחרונה (וכמבואר במשנ"ב שם ס"ק י"ז). ובמק"א העליתי להזהיר שעיקר השירה וריקודים ראוי שתהא אחר סיום בהמ"ז שיקדימו להריקודים ואין חשש שהייה (ולא לעשות בסעודה עיקר הריקודים גופא לפני ברכת המזון ששוהים שיעור עיכול ויותר לפני בהמ"ז), ואז יוצאין מכל חשש, ויש ליזהר עוד לא לאכול מזונות הרבה כששבע ממנו ועוד דברים בלי נטילת ידים, שנכשלין בזה לאכול בלי נטילת ידים וברכת המזון, ובמק"א ביארנו ד"ז.
פסקי תשובות אורח חיים סימן קפד
כל שלא עבר זמן ד' מיל (72 דקות) מגמר אכילתו ודאי יברך ברכה אחרונה. עבר ששה שעות מסוף אכילתו בלי לאכול ולשתות כלום, בודאי אין יכול לברך ברכה אחרונה לכל הדיעות. בין 72 דקות לשש שעות - אם בטוח שעדיין שבע ואינו מרגיש רעבון לאכול, יברך, ואם רעב הוא וכבר עברה אצלו כל הרגשת השובע עקב אכילתו, לא יברך, ואם מסופק - ישתדל לאכול עוד כזית (ואם לא הסיח דעתו עדיין מאכילה לא יברך ברכה ראשונה על אכילת הכזית) ואח"כ יברך לאחריה. ואם אין באפשרותו לאכול עוד כזית - לענין ברכת המזון על פת שהוא מן התורה יברך ויסמוך על הפוסקים דעד ששה שעות עדיין לא עבר זמן עיכול
מי שהקיא כל מאכלו
פסקי תשובות אורח חיים סימן קפד
ומי שהקיא כל מאכלו או שתייתו, הסברא נותנת לומר שפטור מלברך ברכה אחרונה, שאין לך עיכול גדול מזה כשהמאכל והמשקה כלל אינו במיעיו, אך אין הדברים אמורים אלא כשיודע שהקיא ופלט כל מה שאכל, אבל אם משער שחלק מהמאכל נשאר במיעיו באופן שמרגיש איזה הרגשת שובע מאכילתו אף אחרי הקאתו, יברך ברכה אחרונה, ואם יוכל לאכול עוד לאחר הקאתו למען הסר כל ספק שפיר טפי
בענין קטן שהגדיל אחר לפני שנתעכל המזון
רבי עקיבא איגר אורח חיים סימן קפו
קטן חייב מדרבנן. מסתפקנא באכל ביום האחרון של שנת י"ב לעת ערב קודם לילה ובתחלת הלילה שנעשה גדול עדיין לא נתעכל המזון אם מחוייב מדאורייתא לברך. ואם נדון דהוא דאורייתא י"ל דאם בירך קודם הלילה. דכשהחשיך צריך לחזור ולברך כיון דבעידן דבירך לא היה חייב מה"ת לברך א"י לפטור חיובא של דאורייתא. ע' מג"א סי' רס"ז סק"א ד"ה וצ"ע עיי"ש. אח"כ הראה לי חתני הרב מהו' שמואל ני' דכעין זה נסתפק בס' חכמת אדם באם אכל כשהוא אונן ונקבר המת קודם דנתעכל המזון אם צריך לברך. ויש לחלק דהתם החיוב נמשך מהתחלת אכילה עד אחר עיכול. אלא דבעידן דעוסק במצוה. היינו באנינות פטור מלברך. בזה י"ל דתיכף כשגמר המצוה צריך לעשות מצותו דבהמ"ז. אבל בזה נ"ד בעידן אכילה הגברא בעצמותו אינו בר חיובא. י"ל דלעולם לא מתחייב מדאורייתא. וצ"ע לדינא
Summary:
The גמרא cites differing opinions regarding the time frame in which ברכת המזון may be recited. According to ר׳ יוחנן, it may be recited as long as one is not yet hungry again. In explaining the position of ר׳ יוחנן, the understanding of רבינו יונה is that even when one becomes a little hungry, the limitation period has arrived and ברכת המזון may no longer be recited. The שלחן ערוך follows the ruling of ר׳ יוחנן, as understood by רבינו יונה. The משנה ברורה qualifies this point, noting that even if one is hungry again from the original bread, if the meal itself continued with light snacking/drinking, then one can/should still recite ברכת המזון. And in the event one did not eat much, the מגן אברהם notes that he assesses it based on whether he has returned to his pre-meal hunger equivalent. He further advises that what should ideally be done is to have another bite pre-ברכת המזון. The מגן אברהם says this extra bite requires a new ברכה ראשונה while the מ״ב appears to disagree on this point.
It is of note that the גמרא presents a second position of ריש לקיש; in his view here are two possible limitation factors: (a) when one becomes thirsty again and (b) the expiration of 72 minutes. רש״י and תוספות debate which one applies to a small meal and which one applies to a large meal. As noted above, the שלחן ערוך ignored this opinion, presumably assuming that ר׳ יוחנן's opinions are authoritative against ריש לקיש. However, it is of note that the אבודרהם cites the 72 minute standard for small meals and the מגן אברהם seems to adopt this view as well. Furthermore, the משנה ברורה and ביאור הלכה incorporate this time frame into their analysis as well.
The פסקי תשובות summarizes the discussion, breaking the analysis into three basic categories.
No comments:
Post a Comment