ה׳ תמוז תשפ״ו
בדין קידוש בבית הכנסת ואם יש בו משום ברכה לבטלה כשאין אורחים
א — בענין המנהג הקדום לקדש בבית הכנסת כפי שעולה מסוגיית הגמרא ומחלוקת רב ושמואל
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ק עמוד ב
אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת. אמר רב: ידי יין - לא יצאו, ידי קידוש - יצאו. ושמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו. אלא לרב, למה ליה לקדושי בביתיה? - כדי להוציא בניו ובני ביתו. ושמואל, למה לי לקדושי בבי כנישתא? - לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה.
תוספות מסכת פסחים דף קא עמוד א
דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא - וא"ת והא אמרי' בפ' בני העיר (מגילה דף כח.) בתי כנסיות אין אוכלין בהן ואין שותין בהן אע"ג דאכילה ושתיה של מצוה מותר כדאמרי' בירושלמי שהיו אוכלים שם בקידוש החדש וגם עכשיו נוהגין לשתות כוס הבדלה וברית מילה מ"מ שאינה של מצוה ושינה אסור ואפי' בשל בבל אין אוכלין בהן דקאמר התם רבינא ורב אדא בר אהבה שלא היו רוצים ליכנס בבית הכנסת מפני הגשמים אי לאו משום דשמעתא בעיא צלותא והא דקאמר התם בתי כנסיות של בבל על תנאי עשויין היינו לאחר שיחרבו שאין נוהגין בהן קדושה וי"ל דלאו דוקא בבי כנישתא אלא חדרים שהיו סמוכין לבית הכנסת קרי בי כנישתא ומשם היו שומעים הקידוש ולפי מה שפירשתי דממקום למקום בחד בית כשדעתו לאכול במקום אחר יש קידוש כו' אתי שפיר.
הר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף יט עמוד ב - דף כ עמוד א
לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו בבי כנישתא. שאע"פ שאמרו (מגילה כח א) בבתי כנסיות שאין אוכלין בהן ואין שותין בהן אפשר דאורחין מותרין שמצות הרבים היא שאוכלין שם מקופה של צדקה של בני העיר. אי נמי דאכלי בבי כנשתא לאו דוקא אלא בחדרים הסמוכים לה ושומעין קדוש משם שהוא קביעות סעודתן
ב — קידוש בבית הכנסת בלא אורחים הוי ברכה לבטלה
תוספות מסכת פסחים דף ק עמוד ב
והיכא דליכא אורחים סמוך לבהכ"נ אין לקדש דהויא ברכה לבטלה דקי"ל כשמואל ואין לומר במקדש כאן על דעת שרוצה לאכול במקום אחר מודה שמואל דיש קידוש והא דפליגי בסתמא מדפריך ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא ומיהו ממקום למקום בבית אחד כגון מאיגרא לארעא נראה דמודה שמואל אם קידש באיגרא כדי לאכול בארעא דחשיב קידוש במקום סעודה.
רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן ה
וכיון דהלכתא כשמואל המקדש בבית הכנסת אי ליכא אורחין נראה דהויא ברכה לבטלה.
ג — בדין קיום המנהג בלא אורחים מטעם תקנה
טור אורח חיים הלכות שבת סימן רסט
ונוהגין בכל המקומות שש"ץ מקדש בבה"כ ואני תמה היאך נתפשט זה המנהג דהא קי"ל כשמואל שאין קידוש אלא במקום סעודה ולדידיה אין מקדשין בבה"כ אלא לאפוקי אורחין דאכלי ושתי בבי כנישתא דלדידהו הוי מקום סעודה וכיון דהשתא ליכא אורחין דאכלי התם קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה.
הר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף יט עמוד ב - דף כ עמוד א
לאפוקי אורחים…ואנו עכשיו אף על גב דלא אכלי אורחין בבי כנשתא ונקטינן דאין קדוש אלא במקום סעודה אפילו הכי נקטינן לקדושי בבי כנישתא דכיון דמעיקרא אתקון משום אורחים אמרינן ליה שתקנות חכמים קבועות הן כדאשכחינן במעין שבע דמערב שבת (שבת דף כד ב) דאתקון משום עם שבשדות הבאים באחרונה ואפילו היכא דליתא לההיא טעמא כגון דאיתנהו כולהו בבי כנשתא אמרינן ליה דכיון דאתקן אתקן.
מגיד משנה הלכות שבת פרק כט הלכה ח
ולמה מקדשין בבהכ"נ מפני האורחים שאוכלים וכו'. שם מבואר ועכשיו נהגו לקדש שם ואע"פ שאין אורחים אוכלים לפי שכיון שנתקן לא זזה תקנה ממקומה, וכתבו ז"ל שלא היו אוכלין בבהכ"נ ממש דהא קי"ל דבתי כנסיות אין אוכלין בהן כמבואר פי"א מהלכות תפילה אבל בבית הסמוך לבהכ"נ והיו יושבין שם בעת שמיעת הקידוש וכן כל כיוצא בזה:
שו"ת הרשב"א חלק א סימן לז
מעיקרא תקנו לקדש בבית הכנסת ועיקרה של תקנה משום אורחין הות. ומשום זימנין דאיכא אורחין תקנו לקדש בין איכא בין ליכא. דומיא דברכה מעין שבע שהיתה תקנה קבועה בכל מקום. ואף על גב דעיקרה כי אתקון משום עם שבשדות דמתאחרי אתקון. ואפילו הכי בדידן דבתי כנסיות דידן בעיר ואפילו כלהו בבי כנישתא מעיקרא אמרינן מעין שבע. וכענין שליח ציבור נמי שיורד לפני התיבה בכל יום ואפילו היכא דליכא אינשי דלא בקיאי. ואע"ג דעיקר תקנתא מעיקרא לא אתקין אלא כדי להוציא את שאינו בקי. והנח להן לישראל שאף על פי שאינן נביאים בני נביאים הם. ולשתות ממנו המקדש שמענו התר מדברי רב נטרונאי שכתבנו למעלה.
שו"ת הרמב"ם סימן רצא
שאלה עד עתה היו אומרים התפלה בקול רם ועכשו בלחש ויש מערערים על ש"ץ החוזרה בהיות שכבר יצאו כל הקהל ידי חובה בתפלה בלחש ואין שם מי שאינו בקי להתפלל וא"כ תהי' חזרת ש"ץ ברכה לבטלה. תשובה אני אומר כי הדין עם המערערים אבל לא מטעמם זולתי כי בעת חזרת הש"ץ התפלה כל העם מחזירים פניהם ובלתי מקשיבים לקולו זולתי מדברים בשיחה בטלה ודברי התול ושחוק וזה חלול הש"י הוא. אמנם אם אפשר שיש מהם או כולם יקשיבו לתפלה בעת שיחזור אותה ש"ץ ויענו אמן אחר כל ברכה וברכה הלא זה טוב מאד להם מאמור התפלה בקול רם וכתב משה.
בית יוסף אורח חיים סימן רסט
הר"ן קיים המנהג….וכן הרב המגיד, וכן כתב הרמב"ם בתשובה גבי ש"ץ שצריך לחזור התפלה אפילו אין שם מי שאינו בקי.
ד — שיטת רבינו יונה לפי הב״ח (וקושיית הב״ח על הר״ן)
רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן ה
וה"ר יונה פירש דאינה ברכה לבטלה דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו מדרבנן ואסמכוה רבנן אקראי וקראת לשבת עונג. ועיקר הקידוש מן התורה הוא כדכתיב זכרהו על היין בכניסה. הלכך כיון שיש בני אדם שאינם יודעים לקדש נהגו לקדש בבית הכנסת כדי שיצאו ידי קידוש מן התורה. והא דקאמר אין קידוש אלא במקום סעודה לא משמע כפירושו דמשמע שאינו קידוש כלל. וכן הא דאמר רבה ובקדושא דהכא לא נפקיתו. ועוד קשה מאי קאמר לשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא נימא להוציא מי שאינו יודע לקדש בביתו. ובין רב ושמואל תרווייהו סבירא להו ידי יין לא יצאו ותניא כוותייהו דתניא שינוי יין אין צריך לברך שינוי מקום צריך לברך. וכן הלכתא.
ב"ח אורח חיים סימן רסט ס״ק א
והר"ן כתב כיון דמעיקרא ניתקן משום אורחים…וקשיא לי דאין הנדון דומה לראיה דבמעין שבע וש"צ שחוזר התפילה אשכחן בתלמודא (שבת כד ע"ב, ר"ה לד ע"ב) שתקנת חכמים היא אבל לקדושי בבי כנישתא לאו תקנה היא כלל אלא מעצמם נהגו כדמוכח מלישנא דתלמודא בפרק ערבי פסחים (דף ק' ע"ב) דהכי איתא התם אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת….שמעינן להדיא דבין לרב בין לשמואל לא היתה תקנת חכמים לקדושי בבי כנישתא אלא דלרב נהגו כך מפני אותם שאין להם בני בית שלא יצטרכו לקדש בביתם דלרב ודאי אי אפשר לומר דחכמים תקנו בשביל כך לקדושי בבי כנישתא אלא שנהגו כך מעצמם וכן לשמואל נהגו כך מפני האורחים המוטלים על הציבור שהיו שרויין בחדרים הפתוחים לבית הכנסת ושם אכלו ושתו וגנו ועשו קידוש בבי כנישתא להוציאם ידי חובת קידוש, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא כיון דקיימא לן אין קידוש אלא במקום סעודה ועכשיו אין לנו אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא הויא ברכה לבטלה דליכא למימר הכא כיון דאיתקן איתקן דלא היתה שום תקנה אלא כשהיו אורחים מוטלין על הציבור בבי כנישתא היו צריכין לקדושי בבי כנישתא לאפוקי אורחים ידי חובתם וכשאין אורחים אין צריך לקדושי בבי כנישתא ואם מקדשין בבית הכנסת הויא ברכה לבטלה: אבל נראה לפע"ד העיקר כמו שכתב ה"ר יונה אבל לא כמו שהבינם הרא"ש אלא גם ה"ר יונה מפרש כהרא"ש וככל הגדולים והוא דלמאי דקיימא לן כשמואל לא נהגו לקדש בבית הכנסת מעיקרא אלא להוציא אורחים ידי חובתם דאכלי ושתי וכו' אבל לא להוציא מי שאינו יודע דאם אינו יודע היה צריך שיקדש לו אחר בביתו במקום סעודה אלא דלאחר שנהגו לקדש בבי כנישתא להוציא אורחים שוב היו כל אותן שאינן יודעין לקדש באין לבית הכנסת לשמוע הקידוש ולא היו טורחין עצמם להשתדל אחר מי שיקדש בביתם במקום סעודה כתקנת חכמים אלא אמרו די לנו שיצאנו ידי קידוש מן התורה בבי כנישתא ועל כן נמשך דאף עכשיו שאין לנו אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא לא נתבטל המנהג כדי שאותן שאינן יודעין יהיו יוצאין ידי חובת קידוש מן התורה דכיון דכבר החזיקו במנהג זה שלא לקדש בביתם במקום סעודה והורגלו לצאת ידי חובת קידוש מן התורה בבי כנישתא אם לא ישמעו הקידוש עכשיו בבי כנישתא תתבטל מהם מצוה זו לגמרי ולפיכך הניחו חכמים להם מנהגם לקדש בבית הכנסת אע"פ שאינו במקום סעודה ולא בטלוהו דכיון דנהוג נהוג וכמו שכתב הר"ן לפי דרכו דכיון דאיתקן איתקן כך הוא לדעת ה"ר יונה דכיון דנהוג נהוג ומטעמא דאמרן כדי שיהיו יוצאין ידי חובת קידוש מן התורה.
ה — בשיטת רבינו נסים במגילת סתרים והמרדכי דמקדש אדעתא לאכול במקום אחר יצא ואין כאן ברכה לבטלה
רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן ה
וכיון דהלכתא כשמואל המקדש בבית הכנסת אי ליכא אורחין נראה דהויא ברכה לבטלה…ורבינו נסים ז"ל כתב במגילת סתרים דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו היכא שהיה בדעתו מתחלה לאכול במקום הקידוש ושוב נמלך ואכל במקום אחר אבל אם מתחלה קידש אדעתא דהכי לאכול במקום אחר יצא ידי קידוש. והביא ראיה מהא דאמר בירושלמי בסוף כיצד מברכין מי שסוכתו עריבה עליו ליל י"ט האחרון מקדש בביתו ועולה ואוכל בסוכתו. ולכאורה נראה דהירושלמי פליג אגמרא דידן דלפי הירושלמי מאי קאמר לשמואל למה ליה לקדושי בבי כנישתא לימא להוציא כל בני העיר שדעתם לאכול בביתם.
מרדכי מסכת פסחים תוספת מערבי פסחים
ומה שרגילין בארץ אשכנז לקדש על היין בבהכ"נ וליכא מאן דאכיל התם….ר שמואל היה אומר בשם השר מקוצי דמותר המקדש לשתות במקום אחר ולא חשיב כשותה קודם קידוש וראיה מדאמרינן לעיל ידי יין לא יצאו פי' דצריך לחזור ולברך בפה"ג משום שינוי מקום הא ליכא שינוי מקום היה יוצא ידי יין וע"כ מיירי ששתה דאי בלא שתה היאך נפיק אף באותו מקום כיון דאיכא היסח הדעת אלמא משמע דמותר לשתות אף כי עושה קידוש שלא במקום סעודה ואפילו לשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה
ו — בשיטת האור זרוע והכלבו דעיקר תקנת קידוש בבית הכנסת משום קידוש היום ופרסום השם ברבים ולא משום אורחים
ספר אור זרוע חלק א - שאלות ותשובות סימן תשנב ס״ק ט
ואשר כתבת שאודיעך סמך לאותם שוטים מקידוש של בהכ"נ אחרי שאין יכולין לצאת באותו הקידוש ואורחין אין כאן. צר לי עליך והיטב חרה לי כי נתת את פיך להחטיאך. ותמיה אני על חכם ונבון כמוך שהייתה רשאי להוציא דבר מפיך הלא ידעת כמה גאוני גאונים וקדושי עליון רבותינו במגנצ"א ושבוורמש"א ושבשפיר"א הלא משם יצאת תורה לכל ישראל...ועתה אתה כותב עליהם שוטים….שאבותינו נהגו כדין וכתורה כי תקנת התנאים והאמוראים הוא לקדש בע"ש ובעי"ט לקדש את השבת ולהעיד עליו בקידוש זה שיום קדוש הוא ושיום טוב הוא. לא נתקן עיקרו כלל בעבור האורחי' בין לרב בין לשמואל אלא לקידוש היום ברבים נתקן כדאמרי' בירושלמי בפ' אילו דברים אמר ר' זעירא מדברי שניהם מבדילין בלא יין ואין מקדשין אלא על היין היא דעתיהדר' זעירא אמר מבדילין על השכר ואזלין מן אתר לאתר משמע קידושא פי' לשמוע קידוש על היין א"ר יוסי ב"ר נהיגין תמן במקום שאין יין ש"צ [עובר] לפני התיבה ואומר ויכולו השמים והארץ גו' ואומר ברכה אחת מעין [שבע] מגן אבות בדברו וחותם במקדש (השם) [ישראל ואת יום השבת]. הא למדת דוקא היכא דליכא יין היה אומר ש"צ ויכלו אבל היכא דאיכא יין היה אומר קידוש על הכוס במקום ויכלו ואחר הקידוש ברכה אחת מעין שבע אבל ויכולו לא היה אומר ש"צ בקול רם אלא בלחש בתפילה בלבד כמו כל יחיד שאומר בתפילה בלחש כההיא דכתבי הקודש דאיירי בתפילת לחש ושוב נהגו לומר ויכלו בקול רם אע"פ דאיכא יין וקידוש על הכוס בביהכ"נ….אבל עיקר תקנה דתקון מעיקרא לקדש בבית הכנסת על היין לא לצאת בו קידוש שבבית אלא לקידוש היום ולכבוד היום כדפרישי' כך נראה בעיני כאשר פירשתי ועיקר.
ספר כלבו סימן נ
ואין מקדשין בבית הכנסת בלילי פסח הראשונים ואפילו במקומות שנהגו לקדש בשאר ימות השנה שהשאירו מנהג הקדמונים במקומו ואף על פי שבטלה הסיבה שעליה היתה התקנה כמו שאנחנו עושין היום שאומרים ברוך ה' לעולם אחר השכיבנו ואע"פ שנראה הפסק בין גאולה לתפלה להשאיר מנהג היה על דבר ואע"פ שבטל הדבר התקנה לא זזה ממקומה, וכן הדין בענין קדוש בבית הכנסת והטעם לפי שיש בזה פרסום גדול לשם יתברך וקדוש שמו כשמברכין אותו במקהלות ואין בזה משום ברכה לבטלה כיון שמסדרין שם הברכות בפני בקיאין ושאינן בקיאין ודומה למה שנהגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת לפרסום הנס בפני כל העם ולסדר הברכות בפניהם גם שיצאו ידי חובתן הרואין שאין להם בית לברך שם, אבל בלילי פסחים לא נהגו לעולם לקדש בבית הכנסת לפי שאין שם אורחים
ז — נוהגין לקדש בבית הכנסת ועדיף שלא לקדש כלל לדעת השולחן ערוך וכשמקדשין אין המקדש טועם אלא מטעים לקטן
הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק כט אות מ
והמקדש בבית הכנסת אין לו לטעום דכיון דאין קידוש אלא במקום סעודה הרי הוא טועם קודם קידוש אבל יכולים להשקות לקטנים כמו שנהגו דהא דאמרינן בפ' חרש דבידים לא ספינן להו היינו בלאו כגון נבילות וטריפות וכיוצא בהן דנפקא לן מלא תאכלו וכו' אבל קידוש היום מצות עשה היא לא אתיא מהתם ומנשים נמי לא אתיא דמה לנשים דאינהו גופייהו בנות עונשין ושכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה לא נפקא לן קטנים דאינהו גופייהו ליתנהו בשמירה, בהלכות ברכות של מהר"ם.
בית יוסף אורח חיים סימן רסט
גם רבינו ירוחם כתב בחלק א' (סו.) שצ"ע על המנהג, והרא"ש בפרק ערבי פסחים...וכן כתבו שם התוספות...אבל הר"ן שם קיים המנהג….וכתבו הגהות (מיימוניות) בפרק כ"ט (אות מ) שיכולין להשקותו לקטנים.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסט סעיף א
נוהגין לקדש בבהכ"נ, ואין למקדש לטעום מיין הקידוש אלא מטעימו לקטן, דאין קידוש אלא במקום סעודה (וע"ל סי' רע"ג). ומעיקרא לא נתקן אלא בשביל אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא, להוציאם י"ח, ועכשיו אע"ג דלא אכלי אורחים בבי כנישתא לא בטלה התקנה, זהו טעם המקומות שנהגו לקדש בבהכ"נ. אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבהכ"נ, וכן מנהג ארץ ישראל. הגה: ונהגו לעמוד בשעה שמקדשין בבית הכנסת.
שו"ת הרשב"א חלק א סימן לז
וזהו שנהגו התינוקות בכל מקום למשתי כסא דקדושא בבי כנישתא. ואף על גב דהא נמי לא ניחא לי שפיר משום דאשכחית בה פירכא מכשותא דרב משרשיא דבפרק תולין (דף קל"ט) דלא מילתא דקביעא ואפילו הכי אמרינן בה וליתן לתינוק ישראל ופריקו דילמא אתי למסרך. כך היתה תשובתי. ומכלל זה ודאי אני מדומה גם שמחזרין אחר יין שכבר נתקנה תקנה. ואם לקדש מותר באמת שתקנה קבועה היא וצריכין לחזר עליה וכמו שכתבתי.
מגן אברהם סימן רסט ס״ק ג
יותר טוב להנהיג. והרשב"א בתשו' סי' ל"ז כתב וז"ל ובכלל זה ודאי אני מדומה גם שמחזירין אחר יין שכבר נתקנה תקנה ואם לקדש מותר באמת שתקנה קבועה היא וצריכין לחזור עליה וכמ"ש עכ"ל וגם במדינתינו נוהגין לקנותו בדמים המצוה מי שיתן היין לבהכ"נ ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו כמ"ש הרשב"א וכ"מ בתענית דף כ"ד.
משנה ברורה סימן רסט ס״ק ה
שלא לקדש וכו'....ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו כמ"ש הרשב"א.
ח — בדין איזה קטן מטעימין מכוס הקידוש דיש אומרים שלא הגיע לחינוך ויש אומרים דוקא שהגיע לחינוך
מגן אברהם סימן רסט ס״ק א
מטעימו לקטן. אע"ג דאסור להאכיל לקטן איסור בידים כמ"ש סי' שמ"ג היינו בדבר שיש בו לאו אבל קידוש אינו אלא עשה (הג"מ בשם מהר"ם) ולפי מ"ש בסי' שמ"ג דאפי' איסור דרבנן לא ספי ליה בידים צ"ל כיון די"א דאפי' גדול מותר לשתות דיוצא בקידוש זה אע"ג דלא קי"ל הכי מ"מ לקטנים שרי א"נ כיון דא"א בע"א שרי (ב"י). וב"ח כ' שיתנו דוקא לקטנים שלא הגיעו לחינוך אבל בתשו' הר"ן סי' פ"ב בשם הרשב"א דאי יהיב לקטן כזה הוי ברכה לבטלה דהא לא הגיע לחנכו בברכה ואפילו במקום שנהגו ליתן להתינוק הנימול ביום המילה היינו משום שהברכה בשבילו היא אבל בקידוש לא אלא צריך ליתן לקטן שהגיע לחינוך ולפמ"ש הרב"י בסי' שמ"ג בשם הרשב"א והר"ן דבכל מידי דהוא רביתא דתינוק כגון אכילה ושתיה מותר להאכילו בידים דלא גזרו בו חכמים דהא אפי' ביה"כ מצוה להאכילו ואין מחנכין אותו אפי' לשעות כמ"ש סי' תרי"ו וכ"ש כאן ויש חילוק בין אכילת איסור לאכיל' היתר בזמן האסור וכמ"ש התוס' בפסחים דף ק"ו ע"ב וכ"ש דמותר להאכילן בשבת בשחרית לפני קידוש דהא י"א אפי' גדול מותר לאכול כמ"ש הראב"ד ע"ש ונ"ל דאסור לענות הקטנים וכמ"ש סי' תרי"ו ולא חיישי' דדלמא אתי למיסרך דבדבר שהוא לתקנתו של תינוק לא גזרו (רשב"א בתשו' סי' ע"ב /צ"ב/) והא דמטעימין להו בקידוש ולא גזרי היינו משום דלאו מילת' דקביעות' הוא דזמנין דאיכ' אורחי' ולא מטעמינ' לינוקא (רשב"א סי' ש"ג): כתב בהגמ"נ ואם אין תינוק בבה"כ נותנין לגדול לשתות בקידוש והבדל' עכ"ל ונ"ל דבקידוש ישתה כשיעור וכמ"ש סי' רע"ג ס"ה וכ"כ הב"ח ונ"ל שהמקדש יהיה בדעתו לצאת בביתו בקידוש זה דהא י"א שיוצא בזה ואפ"ה יכול לקדש שנית בביתו וכמ"ש סי' רע"ג ס"ד
ערוך השולחן אורח חיים סימן רסט סעיף ה
וזה שכתב שמטעימו לקטן אין זה כמאכיל איסור בידים לקטן שיש סוברין לקמן בסי' שמ"ג דאף איסור דרבנן אסור ליתן בידים דבזה אין איסור כלל לקטן דלא אסרינן להאכיל הקטן בלא קידוש דבזה אין חייבים לחנכו כדי שלא יחלש לבו מידי דהוה אתעניתים דלא מחנכינן להו כלל [עמג"א] ויש מי שכתב דנותנין לקטן שלא הגיע לחינוך [ב"ח] וכן המנהג עתה ליתן להרבה קטנים מעט מעט והמה קטנים שלא הגיעו לחינוך אבל בשם הרשב"א כתבו ליתן דווקא לקטנים שהגיעו לחינוך מהטעם שכתבנו.
ט — כשאין קטן בבית הכנסת דישתה גדול רביעית ויסמוך על שיטת הגאונים דשתיית רביעית מיקרי במקום סעודה
בית יוסף אורח חיים סימן רסט
ורבינו כתב בסימן רע"ג בשם הגאונים שאם שתה כוס יין שחייב עליו ברכה יצא ידי קידוש וגומר סעודתו במקום אחר ולפי זה יכול המקדש בבית הכנסת לשתות מיין הקידוש ובלבד שישתה רביעית, ומכל מקום נהגו העולם שלא לשתות שום גדול בבית הכנסת
משנה ברורה סימן רסט ס״ק א
כתבו האחרונים דאם אין קטן שהגיע לחינוך בבהכ"נ אזי ישתה כשיעור רביעית שיהא חשוב במקום סעודה כמש"כ סי' רע"ג ס"ה ויוצא בזה ויברך אח"כ ברכה אחרונה ויחשוב בדעתו לצאת בקידוש זה ומ"מ יכול אח"כ לחזור ולקדש בביתו להוציא בני ביתו וכמ"ש סימן רע"ג ס"ד
ערוך השולחן אורח חיים סימן רסט סעיף ה
ואם אין קטן בבהכ"נ ישתה גדול כל הכוס ויסמוך על הדעה שבסי' רע"ג בשם הגאונים דבכה"ג מיקרי במקום סעודה ויכול לאכול במקום אחר ע"ש או המקדש ישתה כל הכוס ויכוין לצאת ידי חובתו בקידוש זה ובביתו יקדש בשביל בני ביתו ונוהגין לקנות מצוה זו דיין לקידוש והבדלה בדמים [מג"א] וחושבין זה למצוה רבה
שער הציון סימן רסט ס״ק א
כן כתבו כמה אחרונים, והאליה רבה כתב דבטעימה בעלמא סגי, וכבר השיגו בדרך החיים, עיין שם
Kiddush in the Synagogue — Summary
A — The Ancient Practice as Reflected in the Talmud and the Dispute between Rav and Shmuel
The practice of reciting קידוש in the בית הכנסת is already known to the Talmud. The Gemara in מסכת פסחים records a dispute regarding those who recited קידוש there. According to רב they fulfilled the קידוש obligation but not the wine obligation and must recite בורא פרי הגפן again at home. According to שמואל they did not fulfill even the קידוש obligation. The Gemara asks: according to רב, why make קידוש again at home? — to fulfill the obligation on behalf of his household. According to שמואל, why make קידוש there at all? — to fulfill the obligation of guests who eat, drink, and sleep in the בית הכנסת. This reflects שמואל's principle: אין קידוש אלא במקום סעודה.
An obvious difficulty arises: it is generally forbidden to eat or drink in the בית הכנסת. The תוספות resolve that the phrase is not meant literally — the guests stayed in adjacent rooms and heard קידוש from there, which constituted their מקום סעודה. The ר"ן offers the same resolution, adding that guests may have been permitted to eat there since their upkeep was a communal obligation funded from the town's צדקה.
B — Without Guests, Kiddush in Shul is a ברכה לבטלה
Where there are no guests near the בית הכנסת the תוספות rule that קידוש should not be recited there as it constitutes a ברכה לבטלה — the halacha follows שמואל that אין קידוש אלא במקום סעודה. One might argue that even שמואל would agree that if the one making קידוש intends from the outset to eat elsewhere the קידוש is valid. This is rejected: the Gemara's very question "according to שמואל, why make קידוש in the בית הכנסת" shows that such intent does not help, for otherwise the Gemara could have answered that קידוש is made there for anyone intending to eat elsewhere. One exception is noted: moving between locations within a single building is sufficiently connected that שמואל would agree the קידוש is valid. The ראש rules similarly — making קידוש in the בית הכנסת without guests would be a ברכה לבטלה.
C — Justifying the Continued Practice on the Grounds of תקנה
The טור acknowledges the universal practice of the שליח ציבור reciting קידוש in the בית הכנסת yet expresses puzzlement: since guests no longer eat there the practice is close to being a ברכה לבטלה. The ר"ן defends it: once a תקנת חכמים is established it remains in force even when its original rationale lapses — כיון דאיתקן איתקן. His analogy is to ברכה מעין שבע, originally instituted for latecomers from the fields, which continues even in city synagogues where no one arrives late. The מגיד משנה agrees, reiterating that the guests never ate inside the בית הכנסת proper but in adjacent rooms and that the תקנה persists regardless. The רשב"א likewise maintains that once the תקנה was put in place it became fixed for all times, drawing a further parallel to חזרת הש"ץ which continues even when everyone present is proficient in prayer. The בית יוסף notes that the רמב"ם makes the same point regarding חזרת הש"ץ in a responsum.
D — The ב"ח's Challenge to the ר"ן and His Resolution through Rabbeinu Yona
The ב"ח challenges the ר"ן's defense sharply. Both ברכה מעין שבע and חזרת הש"ץ are explicit תקנות חכמים attested in the Talmud. Kiddush in the בית הכנסת by contrast was never a formal תקנה but arose from popular custom — as the Gemara's own language makes clear: "those people who made קידוש in the בית הכנסת" describes a spontaneous practice, not a rabbinic enactment. The principle of כיון דאיתקן איתקן therefore cannot apply and the ר"ן's defense fails.
The ב"ח finds his resolution through רבינו יונה. As the ראש records, רבינו יונה argued there is no ברכה לבטלה because the rule of אין קידוש אלא במקום סעודה is merely rabbinic, derived as an אסמכתא from וקראת לשבת עונג, while the core obligation of קידוש is מן התורה from זכרהו על היין בכניסתו. The ראש understood רבינו יונה to mean that the practice developed to allow those unable to make קידוש themselves to fulfill their Torah obligation by hearing it in the בית הכנסת — and the ראש raises difficulties with this reading: the Gemara implies that failing מקום סעודה means there is no קידוש at all, not merely a rabbinic deficiency, and had this been the rationale the Gemara should have answered שמואל's question accordingly.
The ב"ח however interprets רבינו יונה differently. The original purpose was indeed for guests — but once the practice was established, those unable to make קידוש themselves began attending the בית הכנסת and stopped arranging for קידוש at home, content to fulfill the Torah-level obligation there. Abolishing the practice now would deprive them of קידוש entirely since they had long since given up the alternative. The חכמים therefore allowed the custom to continue — כיון דנהוג נהוג — to preserve the Torah-level obligation for those dependent on it.
E — Rabbeinu Nissim in the מגילת סתרים and the מרדכי: Intent to Eat Elsewhere Suffices
The ראש cites רבינו נסים who held that the rule of אין קידוש אלא במקום סעודה applies only where one originally intended to eat in the place of קידוש and then changed his mind. If from the outset one made קידוש intending to eat elsewhere the קידוש is valid. Support comes from the ירושלמי: one whose סוכה is pleasant on the last night of יום טוב recites קידוש at home and then goes up to eat in the סוכה. The ראש notes a difficulty: if this is correct the Gemara should have answered שמואל's question by saying קידוש is made in the בית הכנסת for all townspeople who intend to eat at home — suggesting the ירושלמי and the Babylonian Talmud disagree on this point.
The מרדכי addresses the Ashkenazic practice by citing ר' שמואל in the name of the שר מקוצי: the one who makes קידוש in the בית הכנסת may drink the wine elsewhere without this constituting drinking before קידוש. The proof is from the Gemara itself — since those who made קידוש in the בית הכנסת need to recite בורא פרי הגפן again due to שינוי מקום, they must have drunk there, for without drinking there could be no fulfillment even in the same location given היסח הדעת. This shows that even according to שמואל the one making קידוש may drink without the meal being present.
F — The אור זרוע and כלבו: The Practice Was Always About Sanctifying the Day Publicly
The אור זרוע takes a fundamentally different approach. He responds sharply to someone who called the practice foolish, noting that the great גאונים of מגנצא, וורמייזא, and שפייר established it. The entire premise of the discussion is mistaken, he argues: the practice was never established because of guests but was instituted from the outset by the תנאים and אמוראים for the purpose of קידוש היום — publicly sanctifying שבת before the congregation. Proof comes from the ירושלמי in פרק אלו דברים, which shows that where wine was available the שליח ציבור recited קידוש on the cup in place of ויכולו — the purpose being public proclamation of the sanctity of the day, not discharging the home קידוש obligation.
The כלבו likewise justifies the practice on grounds of פרסום — publicly glorifying השם before the entire congregation, analogous to lighting חנוכה candles in the בית הכנסת. There is therefore no issue of ברכה לבטלה. The כלבו rules however that קידוש is not made in the בית הכנסת on the first nights of פסח even in communities that maintain the practice year-round, since guests were never present on פסח. He also invokes the general principle that even when the original reason for a תקנה lapses the תקנה itself does not, citing the parallel of ברוך ה' לעולם after השכיבנו.
G — The שולחן ערוך: The Practice Continues but the One Making קידוש Does Not Drink
The הגהות מיימוניות citing מהר"ם rules that the one making קידוש in the בית הכנסת may not drink from the wine since drinking there would constitute drinking before קידוש. It is however permitted to give the wine to young children since the prohibition against feeding a minor something forbidden applies only to a לאו whereas the issue here involves only a מצות עשה.
The שולחן ערוך rules that the practice is to make קידוש in the בית הכנסת but the one making it may not drink — the wine is given to a child. Though the תקנה was originally established for guests it was not abolished once guests ceased eating there. Nevertheless the שולחן ערוך states it is preferable to abolish the practice entirely, noting this is the custom in ארץ ישראל. The רמ"א adds that it is customary to stand during קידוש in the בית הכנסת.
The רשב"א acknowledges the practice of giving children the cup to drink and reasons that since קידוש in the בית הכנסת is a fixed תקנה one is obligated to seek out wine for it. The מגן אברהם and the משנה ברורה both rule that the practice should not be abolished since many גאונים established it.
H — Which Child May Receive the Wine?
Two views are cited. The ב"ח holds that the wine should go to children who have not yet reached the age of חינוך. The ר"ן however citing the רשב"א disagrees: giving wine to a child who has not reached חינוך would itself be a ברכה לבטלה since the blessing is not recited for that child's benefit — unlike wine given to an infant at a ברית מילה where the blessing is recited on the child's behalf. The ruling of the רשב"א is therefore that the wine must go to a child who has reached חינוך.
The מגן אברהם justifies giving wine to a minor at all on two grounds: first, since some authorities hold that even an adult may drink and fulfill his obligation with this קידוש that minority view suffices to permit giving it to a minor; second, since there is no other way to fulfill the practice the principle of כיון דאי אפשר בענין אחר permits it. The ערוך השולחן adds that there is in fact no prohibition for a minor to eat before קידוש since minors are not trained in this matter, as refraining before קידוש is analogous to fasting. The current practice follows the ב"ח in giving small amounts to young children who have not reached חינוך, though in the name of the רשב"א the ruling is to give specifically to a child who has reached חינוך.
I — When No Child is Present: An Adult Drinks a רביעית
The בית יוסף cites the ruling of the גאונים in סימן רע"ג that one who drinks a full cup of wine over which he recited a blessing fulfills his obligation of קידוש and may complete his meal elsewhere. On this basis the one making קידוש in the בית הכנסת may drink provided he drinks a רביעית, though the universal practice is that no adult drinks there.
The משנה ברורה rules that if no child who has reached חינוך is present a גדול should drink a רביעית, which confers upon the location the status of מקום סעודה as explained in סימן רע"ג. He should have in mind to fulfill his obligation with this קידוש and may nonetheless make קידוש again at home for his household. The ערוך השולחן rules similarly, relying on the view of the גאונים. The שער הציון notes that the אליה רבה held a mere טעימה suffices, a view challenged by the דרך החיים.
No comments:
Post a Comment