יסוד ומקור בהלכה
שו"ת הרא"ש כלל ד סימן יט
ושמעתי מאבא מארי ז"ל שהי' אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו. וזה הוא שאמר משה רבינו עליו השלום כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. ועוד אפילו כשמזכיר לצדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה. וגם שמעתי כל העולם שאומרים יתעלה וישתבח כשאומר החזן ברכו ולכן מאריך בו החזן. וסימן לדבר מודים שמאריך בו החזן כדי שיאמרו הקהל מודים דרבנן.
טור אורח חיים הלכות תפילה סימן קכד
והחזן מתפלל להוציא מי שאינו בקי והקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכת החזן לומר אמן וכשאין ט' בב"ה המכוונים בברכת ש"צ קרוב בעיני להיות ברכת ש"צ ברכה לבטלה…והמזמרים עם החזן נראה כקלות ראש ושמעתי מאבא מורי שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזהו שאמר משה רבינו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ועוד אפי' כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה ע"כ ויענו אמן אחר כל ברכה וברכה בין אותם שיצאו ידי תפלה ובין אותם שלא יצאו ובכוונה שיכוין בלבו אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה כי אמן הוא לשון האמנת דברים
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קכד סעיף ה
על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר: ברוך הוא וברוך שמו
תלמוד בבלי מסכת יומא - דף לה עמוד ב - דף לז עמוד א
משנה. בא לו אצל פרו…וכך היה אומר: אנא השם! עויתי, פשעתי, חטאתי לפניך, אני וביתי. אנא השם! כפר - נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר וגו'. והן עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד….והן עונין אחריו. תניא, רבי אומר: כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו. אמר להם משה לישראל: בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גדל. חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: זכר צדיק לברכה, אמר להם נביא לישראל: בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים - אתם תנו ברכה.
ביאור הגר"א אורח חיים סימן קכד סעיף ה
על כו'. כמ"ש ביומא ל"ז א' תניא רבי כו' חנניא כו' וע' טור
ברוך וברוך שמו ע״פ קבלה
פסקי תשובות אורח חיים סימן קכד
והסמיכו על הפסוק (דברים ל"ב ג') כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וכנדרש בגמ' (יומא ל"ז א) אמר משה בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל לאלהינו, ועל הפסוק (משלי י' ז') זכר צדיק לברכה, ועל אחת כמה וכמה צדיקו של עולם, ועל פי הסוד יש כוונות נשגבות וטמירות באמירתו,
כף החיים אורח חיים סימן ה ס״ק יב
כשאומר ברוך הוא וברוך שמו יכוין שיתברך ברוך מעצמו ואינו צריך לברכתינו. עטרת זקנים. ועיין שער הכוונות בדרושי החזרה דרוש ה' שכתב כי בברוך יכוין אל אות יו"ד של הוי"ה והיא שם של הוי"ה, ובתיבת הוא יכוין אל אות ה"א ראשונה ושהיא שם של אהי"ה, ובתיבת וברוך יכוין אל אות וא"ו ושהיא שם ההוי"ה, ובתיבת שמו יכוין אל אות ה"א אחרונה שהיא שם אדני, וכן כתב בפרי עץ חיים שער יו"ד פרק ב' וזה שכתבתי למדקדקים שיכולין לכוין וכשאומר ברוך אתה יכוין שמקור הברכות אתה.
'l
אם עונים בהו״ש על הזכרת השם בלי ברכה
אליה רבה סימן קכד
על כל ברכה וכו'. נראה דלאו דוקא ברכה אלא אפילו הזכרה בלבד, דהא כתב (בהג"א) הטעם, וכן מצאתי בסוף ספר שיירי כנסת הגדולה [בהשמטות לסי' קכח]. כתב בנימין זאב שאין להוסיף הגדול אם לא בעשרת ימי תשובה, ולא נהגינן גם בעשרת ימי תשובה, וכ"מ בקיצור של"ה [ו]כ"כ של"ה שם [עיין תמיד נר מצוה ד"ה ברכות וכו']:
פסקי תשובות אורח חיים סימן קכד
ודע, כי על אף שעפ"י הטעם המובא בטור וברא"ש (בתשובותיו שם) היינו צריכים לומר 'ברוך הוא וברוך שמו' על כל הזכרת השם ששומעים, מכל מקום המנהג הוא רק כששומעים ברכה, וכפשטות לשון הרא"ש והטור והשו"ע 'על כל ברכה ששומע' וכו'
דבר שמואל [להר׳ שמואל אבוהב (1610 – 1694), מאיטליה, מהלוחמים על ש״צ] סימן רצב
על המנהג שנוהגין בקצת מקומות כשהכהנים עומדים על דוכנם לברך את העם ובהזכיר המקרא והכהנים את השם בג' הברכות עונים אחריהם ברוך הוא וברוך שמו אם נכון המנהג ההוא…ואעיקרא פקפקתי הרבה מאין דמילתא נשתרש הדבר הזה, כי הממציא בעצתו לענות ברך הוא וברוך שמו, כפי הנודע לנו היה הרא"ש ז"ל…ונראה שלא היה עונה אלא אחר המברך הברכה שיש בה שם ומלכות כאילו היה מודה ומשתתף עמו לברך את ה' כמוהו, כדקיימא לן גבי הזימון והמזון בטור או"ח סימן קצ"ח…אבל כשהיחיד או שליח צבור מזכיר השם כמה פעמים בקריאת שמע תפילה והלל שהם חובה אם הקורא עצמו אינו מפסיק מן הקריאה לברכה, לא שייך ולא יאי לשומע אז להודות ולשבח יותר מן הקורא, והוא הדין בברכת כהנים דדווקא בהזכרת השם בברכתם היינו באמרם ברוך אתה ה' טוב להודות ולהשתתף עמהם באמרנו ברוך הוא וברוך שמו אמנם בהזכירם את השם בנוסח הברכה המשולשת שנצטוו לברך את ישראל ביברכך יאר ישא, מה מקום לתהלה הזאת הגם שיש לחוש כאשר הנסיון הוכיח מפני הטירוף והבלבול למקרא ולכהנים.
חובת השליח ציבור לשהות כדי שהעונים יכולים לענות בהו״ש
משנה ברורה סימן קכד ס״ק כא
וברכות שחתימתן קצר רק כב' תיבות כפוקח עורים בברכת השחר וכה"ג בשמנה עשרה וכל הברכות מהנכון לש"ץ ליזהר אז שלא למהר כ"כ לחתום תיכף את הברכה אלא לשהות מעט כדי שכל העונים ישמעו איזה ברכה מסיים אח"כ וגם יהיו יכולים לענות האמן תיכף דאל"ה לפעמים ע"י הקול של עניית ב"ה וב"ש הרבה מהעונים אינם יודעים איזה ברכה מסיים וגם ענייתם הוא איננו תיכף אחר שכלה הברכה וכ"ז יש בו חשש של אמן יתומה וכדלקמן בסעיף ח' בהג"ה
אם עומד במקום שאינו רשאי להפסיק
מגן אברהם סימן קכד ס״ק ט
על כל ברכה. ופשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו עמ"ש סי' נ"ו:
משנה ברורה סימן קכד ס״ק כא
אומר וכו' - ואם הוא עומד במקום שאינו רשאי להפסיק כגון בפסד"ז וכ"ש בברכת ק"ש אפילו בין הפרקים אסור לאמרו
שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן ט
שאלה: האם מותר לענות ברוך הוא וברוך שמו בפסוקי דזמרה, ובקריאת שמע וברכותיה, ובין ישתבח ליוצר? תשובה: המקור לעניית ברוך הוא וברוך שמו, הוא ממה שכתב הטור אורח חיים (סימן קכ"ד)...ועינא דשפיר חזי להמגן אברהם (סימן קכ"ד סק"ט) שכתב: ופשוט שאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק בדיבור, אסור לומר ברוך הוא וברוך שמו. ופירש הפרי מגדים שם, שזהו אפילו בפסוקי דזמרה….ואף שהמעשה רוקח (פרק א' מהלכות ברכות הלכה י"א) כתב לדחות דברי הדבר שמואל, ושכן מנהג העולם לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכת שופר ומגילה, אף על פי שהם חייבים בברכות אלה ומכוונים לצאת ידי חובת הברכות הנ"ל. עש"ב. אולם הגאון רבי דוד פארדו בספר שושנים לדוד (ברכות פרק ח' משנה ח') כתב לסתור כל ראיות המעשה רוקח, וחיזק וקיים הוראת הדבר שמואל. ע"ש….ואני על משמרתי אעמודה, שמצוה להסביר ולפרסם ברבים בשיעורי תורה ודרשות, שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות המחוייבות לשומעים, הואיל ורבו האוסרים בזה, ויש מהאחרונים שפסקו שאף בדיעבד הוי הפסק ולא יצאו ידי חובת הברכה, והואיל ועיקר עניית ברוך הוא וברוך שמו אינה אלא מתורת מנהג בעלמא, ואין לה שום יסוד בהלכה, לכן בודאי שב ולא תעשה עדיף, וכל אחד יזהיר לבני ביתו באמירה נעימה שלא יענו ברוך הוא וברוך שמו אחר ברכותיו בקידוש ובהבדלה, כדי שיצאו ידי חובה אליבא דכל הפוסקים. והרי זה כמבואר. ומכל מקום נראה שבין ישתבח ליוצר רשאי להפסיק לענות ברוך הוא וברוך שמו…מותר להפסיק בדיבור של מצוה בין ישתבח ליוצר.
אם עונים בהו״ש כשיוצאין אם המברך ע״י שומע כעונה
דגול מרבבה אורח חיים סימן קכד
(מג"א ס"ק ט) במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו. וקל וחומר בברכות שהש"ץ מוציאו ידי חובתו, כגון ברכת שופר ומגילה, שלא יפסיק לענות ברוך הוא וברוך שמו:
חיי אדם חלק א כלל כ סעיף ג
מברוך שאמר עד יוצר אור מותר לענות אמן על כל ברכה שישמע. אבל לא ברוך הוא וברוך שמו, ומכל שכן שאסור לומר ברוך הוא וברוך שמו בברכה שמוציאו ידי חובתו כגון ברכת שופר ומגילה. ובכל הברכות שאחר מוציאו, אסור להפסיק ולומר ברוך הוא וברוך שמו (דגול מרבבה). ובלבד שלא יפסיק בין ברוך אתה ה' למלך מהולל. וכן הדין בכל הברכות כמבואר בכלל ה' סי' י"ג.
משנה ברורה סימן קכד ס״ק כא
אומר וכו' - ואם הוא עומד במקום שאינו רשאי להפסיק…וכן אם שמע ברכה שחייב בו והוא מתכוין לצאת ע"י המברך כברכת שופר ומגילה וקידוש וכה"ג אין לענות ב"ה וב"ש דשומע כעונה וכמאן דאמר בעצמו הברכה דמיא והוי הפסק בברכה ועיין בח"א דנשאר בצ"ע לענין דיעבד ונ"ל דבדיעבד אין להחמיר בזה עיין בספר מגן גבורים מש"כ בשם מעשה רוקח:
דבר שמואל [להר׳ שמואל אבוהב (1610 – 1694), מאיטליה] סימן רצב
כשהיחיד או שליח צבור מזכיר השם בקריאת התורה או בקריאת שמע והלל שהם חובה אם השומע מתכוין לזאת הברכה ובקריאה ההיא יוכל לכתחלה להפסיק ולענות על כל השמות ברוך הוא וברוך שמו….הנה שפתי לא אכלא לומר בענין זה מה שכבר הזהרתי פה לקצת החברים שמנהג הרא"ש ז"ל הנזכר לעניות דעתי הוא דווקא לענות ברוך הוא וברוך שמו אחר המברך ברכה שאין העונה חייב בה אבל לצאת ידי חובת איזו ברכה שהוא חייב בה בברכת חבירו המכוין להוציאו וסגי ליה לכוין דעתו מתחלה ועד סוף אינו ראוי להפסיק כלל בעניית ברוך הוא וברוך שמו דהא חשבינן ליה לעונה אמן ולשומע כעונה כאילו פיו ולבו שוים באמירת אותה הברכה שמברך חבירו והוי כמפסיק בברכה עצמה ומוסיף ומשנה מטבע שטבעו חכמים בברכות לכן השומע יחדל ולו דומיה תהלה ופה אשים קנצי למלין
שו"ת מנחת אלעזר חלק א סימן כ
וע' בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' נ"א) לענין עניית ב"ה וב"ש בברכת תקיעת שופר וכיוצא שצריכין הצבור לצאת י"ח וכ' ללמד זכות על הנוהגים לומר אז ב"ה וב"ש ודלא כדגול מרבבה וכ' הרב השואל שם שכן נהגו בבית מדרשו של הגאון חת"ס זצ"ל ולא מיחה כלל. ובתוך דבריו שם כתב דברכת המצות שמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו הוא מברך ג"כ על עשיית אחרים היינו במה שכל ישראל ולא כברכת הנהנין שרק הנהנה מברך. וכדבריו י"ל לעניננו שפיר במ"ש הפנים מאירות בזה לענין תפילין וי"ל שפיר דל"ה הפסק מה שעונה אמן אחר ברכת האחר כיון שכן ברכת המצות היא ג"כ על המצוה שעושה אחר וממילא ל"ה הפסק כמו ברכת על מצות תפילין שמברך בעצמו קודם ההידוק ש"ר דל"ה הפסק בין ש"י לש"ר
עין יצחק להר׳ יצחק בן עובדיה יוסף - חלק ג עמוד קסה
ומצינו שכמה מחכמי מרוקו שינו ממה שנהגו במרוקו והנהיגו כאן בארץ כמנהג המקום וכמו שנתבאר בשו"ת עמק יהושע חלק ו סימן כט, שאף שבמרוקו נהגו לענות ברוך הוא וברוך שמו גם על ברכות שיוצאים בהם ידי חובה מכל מקום כאן בארץ ישראל רוב פעמים אנו נזהרים שלא לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שנתחייבנו בהם שלא להרבות בויכוחים עם אחרים וכן לענין בשר חלק, בארץ ישראל אנו נזהרים לאכול רק בשר חלק ע"ש [וקיבל האמת ממי שאמרו ולא כאחרים המתעקשים לומר בקול רם ברוך הוא וברוך שמו גם בברכות ההבדלה וראה להלן עוד בענין זה]
קושיות על יסוד אמירת ׳ברוך הוא וברוך שמו׳
ערוך השולחן אורח חיים סימן קכד סעיף י
כתב הטור בשם הרא"ש שאביו הנהיג שעל כל ברכה שאדם שומע יאמר ברוך הוא וברוך שמו שהרי אפי' כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו כ"ש צדיקו של עולם יתברך ויתעלה וזהו שאמר משה [דברים לב, ג] כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ע"ש ופשוט הוא דזהו בסתם ברכות שאין העונה צריך לצאת בה אבל כשצריך לצאת בה כמו ברכות של קידוש והבדלה ושל תקיעת שופר ושל מקרא מגילה אסור לענות דהוי הפסק ומטעם זה יש הרבה מן הגדולים שאין דעתם נוחה מזה מפני ההמון שאינם יודעים זה וסוברים שחיוב הוא על כל ברכה לענות ב"ה וב"ש ואינם יוצאים בברכות חובה מפני שעונים גם באלו ובעיקר הטעם לא אבין דמה שייך שצריך לברכו הלא המברך בעצמו מברכו שאומר ברוך אתה ה' ועוד דא"כ בכל התפלה כשמזכירים שם ה' נאמר ב"ה וב"ש וצ"ע:
מעשה רב הלכות פסוקי דזמרה וקריאת שמע ותפלה אות מג
לשמוע תפלת י"ח מפי הש"ץ ומתוך הסדור. ולענות אמן אחר כל ברכה ולא להקפיד על ב"ה וברו"ש כי הש"ץ אינו ממתין עד שתכלה מפי העם ומפסיד חזרת התפלה:
שער הציון סימן קכד ס״ק כד
בית יוסף, ומטעם זה [שיש בו חשש של אמן יתומה] יש נמנעין לומר ברוך הוא וברוך שמו, דאמן חמיר ממנו [ועיין במעשה רב], אבל נכון לעשות כמו שכתבנו:
אמירת בהו״ש כהוגן
כף החיים סימן קכד אות כט
ולא כמנהג רבים מעמי הארץ שאומרים ״ברוכו וברו שמו״ כי אין זה מברך לכן צריך ליזהר חסד לאלפים אות
Summary:
The origin of the practice of reciting ברוך הוא וברוך שמו seems to stem from a custom cited in the name of the father of the רא”ש. As cited, this response was made upon hearing the שם השם. This practice is cited as normative by the שלחן ערוך, codifying the practice in the context of responses during חזרת הש”ץ. The גר”א points out that the basis for this practice stems from a גמרא in יומא. (It is notable that the context of that גמרא is different (i.e. כהן גדול on יו”כ) from the general practice cited by the רא”ש.
As mentioned by the כף החיים, the practice of reciting בהו”ש also finds basis in קבלה.
The אליה רבה acknowledges that the practice should (logically) extend to responding upon hearing the שם השם in every context and not limited to ברכות. However, the פסקי תשובות quotes that common practice is generally limited to ברכות. As cited by the דבר שמואל, a notable exception may be ברכת כהנים, where some respond בהו”ש.
The משנה ברורה rules that the חזן should pause to provide sufficient time for the צבור to respond.
As discussed by the מגן אברהם, משנה ברורה and יחוה דעת, one should refrain from responding בהו”ש when finding oneself at a juncture in davening where one is not allowed to be מפסיק.
Various opinions, including the משנה ברורה, express concern regarding responding with בהו”ש when hearing a ברכה where one wishes to be יוצא with the חזן. Others defend the practice.
The ערוך השלחן and מעשה רב raise questions/objections to the practice altogether.
No comments:
Post a Comment