אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף מה עמוד א
מתני'. אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם; ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם; רשב"ג אומר: מפני תקנת השבויין. גמ'. איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם - משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי? ת"ש: דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב. אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד? דילמא שלא ברצון חכמים עבד.
רש"י מסכת גיטין דף מה עמוד א
מפני דוחקא דציבורא הוא - אין לנו לדחוק הצבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו.
או דילמא - דלא ימסרו עובדי כוכבים נפשייהו וליגרבו ולייתו טפי מפני שמוכרין אותן ביוקר ונפקא מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יפילהו על הצבור.
רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ח הלכה יב
אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם
שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנב סעיף ד
אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם.
אם יוכל אדם לפדות את עצמו או את אשתו יתר על כדי דמיהם
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נב עמוד א - עמוד ב
תנו רבנן: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה - פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך, רצה - פודה, רצה - אינו פודה.
תוספות מסכת כתובות דף נב עמוד א
והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה - וא"ת והא דבעי בפ' השולח (גיטין דף מה. ושם) אהא דתנן אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם…וי"ל דאפי' לטעמא דלא ליגרו וליתו טפי לא תקינו שלא יוכל לפדות אדם את עצמו יותר מכדי דמיו שהרי עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב) והכא אשתו כגופו והא דבעי התם למיפשט מהא דלוי פרקיה לברתיה עד תליסר אלפי דינרי היינו משום דאין בתו כגופו.
בית יוסף יורה דעה סימן רנב
והרמב"ם בפי"ד מהלכות אישות (הי"ט) פסק ג"כ כדעת הרי"ף דאשתו שנשבית אינו פודה אותה ביותר מדמיה.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנב סעיף ד
אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה.
שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן עח סעיף ב
אין מחייבים את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה, אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות. וי"א דאשתו כגופו דמי, ויכול לפדות בכל אשר לו) (טור והרא"ש בשם הרמ"ה הובא בב"י).
אם יוכל לפדות את ת״ח יתר על דימיהם ואם יש חילוק דין בשעת חורבן
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נח עמוד א
ת"ר: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים…אמר: מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? ענה אותו תינוק ואמר: הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע
תוספות מסכת גיטין דף מה עמוד א
דלא ליגרבו ולייתו - והא דתניא בפ' נערה (כתובות נב.) נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשון פודה שאני אשתו דהויא כגופו יותר מבתו דהכא ועל עצמו לא תיקנו שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו ור' יהושע בן חנניא דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה בהניזקין (לקמן דף נח.) לפי שהיה מופלג בחכמה אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו.
בית הבחירה (מאירי) מסכת גיטין דף מה עמוד א
כבר ביארנו שאין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם…ויש שואלים בה שהרי בפרק הניזקין אמרו העבדה לא אזוז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עלי ולא זזו משם עד שפדאו בממון הרבה זו בשעת חורבן הבית היתה וליכא למיחש דליגרי בהו טפי שהרי כלם גלו ונשבו או שמא כל שיש חשש מיתה אין לדבר קיצבא
שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנב סעיף ד
אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה. וכן לת"ח, או אפילו אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים. (ואם אשתו כאחר דמי או לא, עיין בטור אבן העזר סי' ע"ח).
ים של שלמה מסכת גיטין פרק ד
והאידנא אנשי גומלי חסדים בארץ תוגרמא והסמוכים להם פודים השבוים יותר ויותר מכדי דמיהם, והיינו דמוותרים על דוחקייהו דציבורא שלהם, ה' יוסף על שכרם, ופעולתם לפני ה' צפון בעולם הבא…שמעתי על מהר"ם מרוטנבר"ק זכרונו לברכה, שהיה תפוס במגדול אייגזהם כמה שנים, והשר תבע מן הקהלות סך גדול, והקהלות היו רוצים לפדותו, ולא הניח, כי אמר אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם. ותמה אני, מאחר שהיה תלמיד חכם מופלג, ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות, ושרי לפדותו בכל ממון שבעולם, ואם מרוב ענותנותו לא רצה להחזיק עצמו כתלמיד חכם מופלג, מכל מקום היה לו לחוש על ביטול תורה, כאשר כתב בעצמו, שהוא היה יושב בחושך וצלמות, בלי תורה ואורה, והיה מקונן שלא היו אצלו ספרי הפוסקים והתוספות, ואיך לא היה חש לעון ביטול התורה, מאחר שרבים צריכים לו. ובודאי דעתו היה, שאם יפדו אותו, אם כן יש למיחש שלא יעשו כן כל השרים לתלמיד חכם המופלג שבדור, בעבור רוב הממון, עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם, ותשתכח התורה מישראל. כי גם שמעתי שהיה בדעת אותו הצורר לתפוס גם הרא"ש תלמידו, ונודע לו, וברח לטוליטילא, ונצול ברחמיו וברב חסדיו. ומשום הכי אמר החסיד, מוטב שתאבד מעט חכמה היתרת מישראל, ממה שתאבד חכמת התורה עיקר.
אם יש חילוק במצות פדיון שבוים כשיש סכנת נפשות
תוספות מסכת גיטין דף נח עמוד א
כל ממון שפוסקין עליו - כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן כדאמרינן בפרק השולח (לעיל דף מז.) גבי מוכר עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים כ"ש הכא דאיכא קטלא אי נמי משום דמופלג בחכמה היה.
שו"ת מהר"ם מלובלין סימן טו
על אשר נדרשתי על דבר הנער הנתפש בידי ישמעאלים שטענו עליו שנתפס עם הזונה הישמעאלית ורוצים לדונו במיתה או באונס המיר דת חס ושלום אם הקהל יצ"ו חייבים לפדותו במצות פדיון שבוים. או אם יש לו דין מומר למצוה אחת שאין מחוייבים לפדותו אפילו אם הוא לתיאבון. ועוד שהוא פשע בעצמו שמסר את עצמו בשביל תאות העבירה לסכנת נפשות. ואם חייבים לפדותו אם החיוב הוא אפילו יתר מכדי דמיו ומהו פי' בכדי דמיו זה תורף ותוכן השאלה…תשובה דבר פשוט הוא לפי סוגייתא דשמעתין דפרק השולח על מתניתין דמוכר עצמו לעכו"ם דיש לנער זה דין מצות פדיון ואין טענה לפטור מחיוב פדיונו מטעם שהוא פשע בעצמו שאין פושע בעצמו יותר ממוכר עצמו לעו"ג ואפ"ה פעם ראשון ושני פודין אותו…אמנם נ"ל פשוט דאין מחוייבים לפדותו יותר מכדי דמיו ולא ידעתי מהיכי תיתי שיעלה על הדעת שיהיו מחוייבים לפדותו יותר מכדי דמיו דמ"ש משאר שבויים חוץ מת"ח כמבואר בפוסקים
פתחי תשובה יורה דעה סימן רנב ס״ק ד
יותר עי' באשל אברהם בשם שו"ת נחלה ליהושע דבמקום דאיכא למיחש לקטלא פודין ועיין בתשובת יד אליהו סימן מ"ג שלא כתב כן אלא דאפילו בעומד להריגה אין פודין יותר מכדי דמיו דתירוצא קמא שבתוספת פרק הניזקין לא קאי אליבא דאמת ע"ש וכ"כ בתשובת מהר"ם לובלין סימן ט"ו בא' שהיה נתפס בתפיסה בטענה שזינה עם זונה אם צריכין להפריז עליו מעות הרבה להציל נפשו והשיב שע"פ הדין אין צריכין שאין פודין את השבוים יותר מכ"ד אך מפני חילול השם יפזרו עליו ממון הרבה ע"ש. ועיין בספר בה"י סק"ב כ' בשם הגאון מהרש"ק שנעלם ממנו דברי תוספת בגיטין הנ"ל דאם ביקשו להרגו פודין ע"ש…אך בתשובת כנסת יחזקאל סימן ל"ח השיג עליהם משום דהאי תירוצא דסכנת נפשות לא שייך אלא אם טעמא משום דוחקא דצבורא אבל לטעמא דלא לגרבי הסברא להיפך דאם בס"נ פודין ירצו להרוג את השבוים כדי שיפדו יותר מכ"ד וגם יגרבו וירצו להרוג וא"כ לפמ"ש הרמב"ם והש"ע טעמא דלא לגרבי שפיר כתב מהר"ם לובלין שאין הקהל צריכין מטעם א"פ את השבוים אף בס"נ יותר מכ"ד ומה שכתב דמשום חילול השם יש להקהל לפדות היינו לפי דהרי"ף והרא"ש סברי דבעיין לא איפשטא אם הטעם משום דוחקא דצבורא או דלא לגרבי להכי י"ל קים לן כוותייהו.
החילוק בין שבויי צה״ל לשאר שבויין והסוגייא בעלמא
חוות בנימין (ר׳ שאול ישראלי, 1909-1995, ישיבת מרכז הרב, תלמיד של הראי"ה קוק) כרך א סימן טו
ועולה מהדברים האמורים, שאם - למשל - יבטיח אדם את עצמו בחברת ביטוח תמורת תשלום שבשלם לה, שבמקרה של שבי יפדוהו בדמים מרובים, מאחר שבכגון דא החיוב של החברה הוא כלפי האדם שהביטח את עצמו בה, והם אינם אלא עושים שליחותו, רשאים הם ואף חייבים, לפדותו בכל ממון שהוא, כפי שחייבו את עצמם כלפיו תמורות התשלום ששילם להם עבור התחחייבותם. ואין תקנת חכמים שאין פודים את השבויים אלא בכדי דמיהם מונעת זאת, שהרי באדם הפודה את עצמו אין שום הגבלות…ועל פי זה נראה, שמנקודת מבט זו, יש לראות את חובת המדינה בפדיון שבויי המלחמה. שכיון שאלה יצאו למלחמה שליחות המדינה ומטעמה, להגנת העם היושב בציון, הרי קיימת ועומדת התחייבות בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה, שכל טצדקי שיש בידי המדינה לעשות (בגבולות סבירים שאינם פוגעים בבטחונה הכללי) כדי לפדותם במקרה שילפו בשבי. וכשם שקיימת התחייבות מעין זו לדאוג לרפואתם והבראתם במקרה של פציעה ונכות, וכן לדאוג למשפחותיהם במקרה של הפגעם ח״ו במלחמה, כן לא נופל מזה החיוב לנקוט כל פעולה שהיא לשם הוצאתם מן השבי ״דכולהו איתנהו בה״. וכיון שהמדינה יכולה לעשות בזה הוא מכוח החיוב שקבלה על עצמה, תמורת השירות שלהם, הרי אין זה אלא כאילו הם פודים את עצמם, שבזה כמבואר לעיל לא קיימות שום הגבלה, ולא שייך בזה התקנה שאין פודים את השביווים יותר עד דמיהם.
פדיון שבויין בשעת מלחמה
בעקבי הצאן להר׳ צבי שכטר, מדינת ישראל כעת היא במצב של מלחמה, עמוד 212
ונראה דאף דאין שמה חיילים ערבים היורים בתותחים, ואין אוירונים הזורקים פצצות, מכ"מ עפ"י הלכה - מדינת ישראל היום היא במצב של מלחמה עם הערבים. דהנה בסוף הקיץ בשנת תש"ל ג"כ היתה מדינת ישראל במצב של שלום- [בין מלחמה למלחמה], ותפסו טרוריסטים ערבים שני אוירונים מלאים יהודים תיירים בחזרתם מא"י לאמריקא, והוליכום לירדן, והיו מאיימים להרוג את כולם, ובין השבויים הי' הגאון הר"ר יצחק הוטנר ז"ל ראש ישיבת רבנו חיים ברלין ועלה אז על לב חבר מתלמידיו העשירים להגיש כמה מיליוני דולרים למשרד החוץ של ארה"ב, שיגישו הם הון זה לערבים הטרוריסטים ע"מ שישחררו את רבם הגר"י הוטנר, ודנו אז הרבנים בדין המשנה דאין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם ובגמ' איתא הטעם דלא לגרבו ולייתו טפי, ולפי הטעם הזה אפילו ירצו הקהל לתת מעצמם יהיה אסור ולא רק שאין מטריחים על הציבור לחייבם לפדות בסכומים כה גדולים. אך עיי"ש בתוד"ה דלא לגרבו דבשבוי המופלג בחכמה מותר לפדותו אפי' ביותר מכדי דמיו והובאו דבריהם בשו"ע יו"ד סי' רנ"ב ס"ד והיו מן הרבנים אז שהיו סבורים לומר שאף הגר"י הוטנר הי' דינו כן כח"ח מופלג ואשר על כן יש לפדותו אפי' ביותר מכדי דמיו, וטען אז כנגדם הג״ר יעקב קמינצקי ז"ל דאין החשבון הזה צודק כלל, דכל הך דינא דפדיון שבויים ליתא אלא בשעת שלום אבל בשעת מלחמה א"א לומר שמחוייבים להפסיק מללחום ע"מ לפדות את השבויים בממון, שהרי ע"י כן נמצינו מסייעים להאויב באמצע המלחמה, כי ע"י מתן הכספים הגדולים להאויב, הלא יוכלו לחזק עוד יותר את מצבם במלחמה…ועפ"י הדברים האלה הי' נראה לומר דהוה"נ [ובאמת ק"ו הוא] בזה"ז שמדינת ישראל עומדת היא במצב של מלחמה, וכל הפרעות והמהומות שבימינו דינם (עפ"י הלכה) כהמשך מהמלחמה הראשונה מלחמת השחרור, שהרי הערבים טוענים בפירוש ובפה מלא, שהם רוצים את ירושלים ואת תל אביב ואת חיפה וכו' וכו', וממילא צריכים אנשי צה"ל לנהוג עם כל המשתתפים באלו הפרעות כמו שנוהגים בשעת מלחמה ממש, שאם יש צורך בכך שיירו בהם ע"מ להרוג, ואם יש צורך בכך - כי לפעמים מן הנמנע לברר מי הם המחבלים והטרוריסטים המארגנים את הפרעות ואת המהומות - רשאים וחייבים צה"ל להכות ואף להרוג - כפי הדרוש לנצח במלחמה - אף אחרים מאותה האומה שהם חפים מפשע, וכמבואר בגור אריה למהר"ל מפראג לפ' וישלח. וכן נראה נמי לומר דהואיל והמצב כעת בארץ הוא מצב של מלחמה, שאין להתחשב בסכנ"פ של היחידים, וכאשר הבאנו מדברי המנח"ח והנצי"ב ומדברי שאר המחברים.
שיעורי ר׳ אשר ווייס - פרשת וישלח תשפ״ד - פדיון שבויים ושחרור מרצחים - minchasasher.com
לשאלת רבים וטובים אם מותר או רצוי לשחרר מרצחים ומחבלים כדי לפדות ולהביא את החטופים הביתה, הנני לבאר בקיצור את הנלענ"ד…שנינו במתניתין (גיטין מ"ה ע"א) "אין פודין את השבויין…ולכאורה תלוי ני"ד בשני טעמים אלה דמשום דוחקא דציבורא ליכא שהרי לא מדובר בכספים שעל הציבור לתת, אך לפי החשש שלא יוסיפו לשבות ולחטוף ודאי יש לחשוש….הרי לן להלכה דטעם הלכה זו דלא ליגרבו ולייתו. וא"כ לכאורה הוא הדין בני"ד. אך באמת נראה להקל מכמה טעמים ונבאר…במקום סכנת נפשות שאני, ואף דכל פדיון מוגדר כפקו"נ, וכל שבוי יש בו סכנה כמבואר בב"ב (ח' ע"ב) ובשו"ע (יו"ד סימן רנ"ב סעיף ה'), מ"מ כשיש סכנה ישירה כגון בשעת החורבן ע"י מלכות רומי הרשעה פודין אף ביותר מכדי דמיהן…וכבר נחלקו גדולי האחרונים הפוסקים בשאלה זו להלכה. בשו"ת מהר"ם מלובלין (סימן ט"ו) נשאל בענין נער ישראל שנתפס ע"י שלטון הישמעאלים…והנראה עיקר בני"ד, דמלבד מה שנהגו להקל בזה ובפרט במקום סכנה גמורה כני"ד, ומלבד מה שיש לומר דכאשר יש חשש עינוי וייסורים קשים משאול נראה להקל טפי, וכבר כתבו הראשונים דייסורים קשים ממות, עיין תוס' כתובות (ל"ג ע"ב), באמת נראה דאין שאלה דידן דומה כלל לכל סוגית הגמ' וההלכה בענין פדיון שבויין יותר מכדי דמיהן. וראשית אומר, דאם אכן באנו לדמות ענין דידן לסוגיא זו, ע"כ נפסוק שאין לפדות שום חייל שבוי אלא תמורת מחבל אחד ויחיד, זה תמורתו זה חליפתו. ומהיכי תיתי לחלק בין שנים למאה ואלף. ומכיון שאף אחד לא יציע ולא יעלה על דעתו לאסור לשחרר שני מחבלים תמורת יהודי אחד, הוא הדין והוא הטעם שמותר להחליף אף רבים תמורת יחיד. ועוד נצטרך לפסוק דאסור לצבא לנסות ולשחרר חייל שבוי בכח הזרוע, דהלא גם זאת שנינו בסיפא דמתניתין שם (גיטין מ"ה ע"א) דאין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם או מפני תקנת השבויין…ועוד דבאמת נראה פשוט דאף אילו לא היינו משחררים רבים אלא מעטים, היו המחבלים מתאמצים ומשתדלים לחטוף יהודים באותה מידה, ומנ"ל לקבוע שבשביל אלף ישתדלו יותר מבשביל מאתיים או שלש מאות. ואין לנו אלא מה שתיקנו חכמים, והם דיברו על מציאות אחרת בתכלית, בזמן שכל כונת הגויים בחטפם יהודים היה כדי לסחוט כספים מן הקהילות, וכדי שלא תמוט יד הציבור תיקנו לא לפדות יתר על כדי דמיהן, בהנחה שעי"כ יסכינו לשחרר את בני עמנו בדמיהם, אבל בזמנינו אין להניח שאם לא נשחרר רבים יסכימו לשחרר את החטוף תמורת המועט אלא יוציאוהו להורג כדרכם וטבעם, ובכה"ג לא תיקנו. ואין לזה כל קשר עם מדינה הבאה לשחרר את בניה הלוחמים מלחמתה באויביה, דדין מלכות שאני. ומלבד כל אלה נראה דשעת מלחמה ודין מלכות שאני, ובין השאר יש לשקול איך כל צעד ישפיע על רוח העם והצבא לחזק או חלילה לגרום למורך לב, וכבר כתבו האחרונים דדיני מלחמה שאני מדיני פקו"נ שבשעת שלום, ונראה גם בני"ד דהרשות נתונה ביד המלכות לקבוע ולהחליט באילו תנאים מוכנה היא לשחרר מחבלים. והמלכות תשקול את כל מכלול השיקולים, ובין השאר ידוע שהחייל היוצא לקרב ויודע ששולחיו יעשו כל מה דאפשר כדי להשיבו בשלום הביתה, ימסור נפשו יותר להלחם ברוח עוז וגבורה ולא ירך לבבו. ומאידך פשוט שמותר להבריח שבויים בכח ותחבולות. סו"ד אין לדמות כלל תקנת חז"ל שתיקנו לקהילות ישראל בגלות בדין פדיון שבויים שנשבו למען בצע כסף לדין שבויי מלחמה שנשבו במסגרת מלחמת ישראל שלגביהן על השלטון לשקול צדדים רבים ואין לדמות בזה מילתא למילתא.
חילופי שבויים: מה עמדת ההלכה? (מרכס צהר לעתיקה)
הרב יהודה גרשוני בספרו קול צופיך עמ' רלט-רמב דן אף הוא בשאלות אלו, ותולה זאת בשאלה האם יש לאדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חברו מסכנה ודאית. מסקנת הרב גרשוני שם שרוב האחרונים סוברים שאין להכניס עצמו בספק סכנה, כדי הציל חבירו מסכנה ודאית. רוב האחרונים שעליהם דיבר הרב גרשוני הם הנצי"ב והאור שמח בלבד. גם הגר"ע יוסף דן בשאלה זו (בכינוס הארצי לתושבע"פ שם, אותיות ה-טו) מסקנתו שרוב הפוסקים סוברים שחייב אדם להכניס את עצמו לספק סכנה, כדי להציל את חברו מסכנה ודאית.
Summary -
The משנה rules that one should not redeem a captive for more than his/her value. The גמרא presents two potential rationales: (a) concern than an excessive payment will impose an unbearable burden on the community and (b) concern that an excessive payment would incentive further hostage taking. רש״י notes that a נפקא מינה would be whether a private individual is permitted to arrange for the payment.
The שלחן ערוך and רמב”ם codify this ruling, focusing on the future incentive concern.
The גמרא in כתובות seems to present an a slightly different approach, allowing for a husband to redeem his wife for up to ten times her value. Based on this, תוספות rules that while one may not redeem for more than a captive’s value, one may redeem himself for any amount. Accordingly, since אשתו כגופו, the husband was permitted to redeem his wife for any amount. The שלחן ערוך codifies this ruling.
A third גמרא in גיטין includes an account where a child was taken captive. After noting that it is anticipated that this child will be a מורה הלכה, the גמרא understands that a vast sum of money may be expended to redeem the child. Based on the source above, תוספות rules that an excessive amount of money may be spent for one who is מופלג בחכמה.
Another opinion of תוספות is that during a time of חורבן redeeming for more than their value is acceptable. The מאירי explains that in this case, there’s no adverse incentive, given the deteriorated situation.
Lastly, תוספות suggests that where there is a סכנה, any amount of funds can be expended to redeem captives.
No comments:
Post a Comment