תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קא עמוד ב
משנה. המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב בדלת, בנגר ובמנעול, ובכל דבר שמעשה אומן. אבל דבר שאינו מעשה אומן - השוכר עושהו. הזבל של בעל הבית, ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד. גמרא….בעו מיניה מרב ששת: מזוזה על מי? - מזוזה? האמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא! אלא מקום מזוזה על מי? - אמר להו רב ששת: תניתוה, דבר שאין מעשה אומן - השוכר עושהו, והאי נמי לאו מעשה אומן הוא, אפשר הוא בגובתא דקניא. תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו - על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא - לא יטלנה בידו ויוצא. ומנכרי - נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו. - מעשה לסתור? אמר רב ששת: ארישא.
רש"י מסכת בבא מציעא דף קא עמוד ב
חובת הדר היא - דדרשינן מנחות ביתך - דרך ביאתך, למי שנכנס ויוצא לה, זה הדר בה.
רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ה הלכה יא
המשכיר בית לחבירו על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה אפילו היה נותן שכר על קביעתה, מפני שהמזוזה חובת הדר היא ואינה חובת הבית, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא, ואם היה הבית של כותי הרי זה נוטלה כשיצא
טור יורה דעה הלכות מזוזה סימן רצא
השוכר בית מחבירו חייב השוכר לקבוע בו מזוזה ולתקן מקום קביעותה ולא יטלנה בידו כשיוצא ואם שכרה מנכרי נוטלה כשיוצא
ברכי יוסף (ר׳ חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי, 1724 - 1806) יורה דעה סימן רצא אות ה
האי מאן דנפיק מהאי ביתא ובא רעהו זה נכנס וזה יוצא, ובה שעתא שניהם היו נכונים זה להוציא מזוזתו וזה להכניס את שלו, תכף משמש כניסה ויציאה, יש לחקור אי בכי האי גוונא שריותא, והיוצא אשר יצא הוא המוציא דאפיק משמע, כיון דכמו רגע מזוזת הנכנס נקבעת, או דילמא מפקנא לית לה, וכך הוא המדה תיעול ולא תיפוק, והיוצא מניחה והולך והנכנס יגדל פרע, ושלו לא הגיעו להניחה. ואחשבה לדעת דלפום הני טעמי הנאמרים באמת במימר קדישין יראה דמצי לאפוקה, דתכף מעלנא אית לה תמורתה, דלפום מאי דאמור רבנן בטעמא מפני המזיקין שלא יכנסו ביני ביני, הכא לא שייך, כי הן בעודנו היוצא מפיק ודחיק, זאת שנית לעומתו ביד הנכנס מוכנת להניחה, ושניהם כאחד נמשכין בצי'ר המזוזה מקדימין ליום הכניסה דמזיקין, ולא משהו למצוה אפילו פורתא, ובכי הא זר לא יעבור, וליכא למיחש למזיקין. ולפום מאן דאמר דטעמא שלא יתרשל הנכנס במצוה, עין רואה זריז קדים ובידו מוכנת להניחה כהרף עין, ועלתה ידו על יד רעהו, והיה מקום לומר דבכה"ג שרי ליוצא ליטלה. ועוד נראה להביא ראיה ממ"ש הרב עולת תמיד א"ח סימן ט"ו, על דברי השאלתות, דהא דאסור להתיר ציציות מטלית שמוכרה לישראל היינו דוקא כשאין הלוקח נותן בה ציציות תכף, אבל אם מטיל בה הלוקח תכף שרי. ע"ש. וממנו נקח לנ"ד במזוזה, דשרי ליה לאיניש דנפיק מביתא לאפוקה, ואותה שאמרו לא יטלה היינו דחיישינן שמא תיפוק ולא תיעול תמורתה, אבל בנ"ד דמוכנת היא להניחה תכף שרי. ויש לדחות קצת כאשר יראה המעיין. ומסתברא לן דלא פלוג רבנן במזוזה, וגם בנדון שלנו הן לו יהי דלא שייכי הנהו טעמי, לא פלוג. ואעיקרא דברי הרב עולת תמיד בציצית מפוקפקים אצליד, וכ"ש בנדון שלנו במזוזה, ומה גם דנזכר דין זה בש"ס במזוזה ושכיח. ודוק היטב
פתחי תשובה יורה דעה סימן רצא אות ז
וכתב עוד (ברכי יוסף) דאף אם מיד שיוצא מבית זה יבא רעהו לדור בו זה נכנס וזה יוצא ושניהם נכונים זה להוציא מזוזתו וזה להכניס את שלו תיכף משמש כניסה ויציאה אע"ג דלא שייך בזה הני טעמים דאית אמרו בה אפ"ה לא פלוג רבנן ע"ש
מהלך א׳
תוספות מסכת בבא מציעא דף קא עמוד ב
לא יטלנה ויצא - אף על גב דאמר שמואל דמטילין מבגד לבגד גבי מזוזה אסור לפי שהמזיקין באין בבית שאין בו מזוזה וכשנוטלה כאילו מזיק אותן שידורו בבית
חידושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף קב עמוד א
לא יטלנה בידו ויצא. פירוש סתמא קאמר אפילו בשצריך אותה לבית אחר, ואע"פ שאמרו גבי ציצית (שבת כ"ב א') מתירין מבגד לבגד שאני הכא דכיון דחלה קדושת שכינה בבית זה אין לו לסלקה משם
מהלך ב׳
תוספות מסכת שבת דף כב עמוד א
אע"ג דשמואל גופי' סבר דחובת טלית היא אפ"ה מתירין כיון שעושהו לצורך בגד אחר וגבי מזוזה שנענש שמא לא היה בדעתו להניח בבית אחר א"נ מזוזה שאני שעשויה להציל מן המזיקין ואע"ג דלכ"ע אין מתירין שלא להניח בבגד אחר אין קשה מה שנהגו להתיר ציצית מטליתות של מתים דדווקא בטלית של חי שהוא בר חיובא אין מתירין.
אורחות חיים הלכות מזוזה
המשכיר בית לחבירו על השוכר להביא מזוזה...כשיצא מן הבית לא יטלה בידו ויצא...וכתב אחד מהמחברים ז"ל דאי אית ליה בית שלו או של שכירות לאותיבי ביה אז מותר לנטלה מבית זה כשיצא ממנו אפילו יכנס שם ישראל אחר ולהניחה בבית האחר שלו אבל אי לית ליה בית אחר לאותיבי ביה אסור
שאילתות דרב אחאי פרשת שלח שאילתא קכו
ת"ר המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא...ברם צריך למימר הני מילי כי אסיר למישקל היכא דלא קבע לה למזוזה בשעתיה תכילת' נמי דלא רמי ליה לגלימא אחרינא בשעתיה היכא דקא בעי למישקל מן האי פתחא ומקבעיה בפיתחא אחרינא ומן הדין גלימא לגלימא אחרינא בשעתיה מי שרי אי לא מי אמרינן כיון דהאי דקא שקל להו אדעתא דלמעבדיה מצוה הוא ליכא בזיון ושפיר דמי או דילמא כיון דאתעביד בהון קא מיבטלין ממצותייהו אית בזיון ואסיר ת"ש דאיתמר רב אמ' אין מתירין מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין...אמר אביי….דהלכתא כשמואל דשרי. אי נמי ברם צריך למימר אילו היכא דאזמניה אזמוני למצוה כגון דאזמינון לחוטי ועדיין לא רמינון….אי נמי תשמישי קדושה אזמינון לסיפרא ועדיין לא כרך בהון מי מיתסרן בהזמנה אי לא כרך בהון ולא אזמינון לא קאמיבעיא לן דשרי דהא לא אקדשינהו כי קא מיבעיא לן דאזמינהו ולא כרך בהו מאי מי אמרי' מהקדש ילפינן להו מה הקדש בהזמנה מיתסר אף הני בהזמנה מיתסרין או דילמא מתשמישי ע"ז ילפינן להו מה הנך לא מיתסרין בהזמנה דאמר מר האומ' בית זה לע"ז כיס זה לע"ז לא אמר כלום לפי שאין הקדש לע"ז אף הני נמי לא מיתסרין בהזמנה ת"ש דאמר' רב חסדא האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין וצר ביה תפילין אסור למיצר ביה פשיטיא זמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזי אלמא הזמנה לחודה לא כלום היכא
אליבא דהלכתא
שו"ת יביע אומר חלק ג - יורה דעה סימן יח
ת"ר המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא, ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר את אשתוושני בניו. ובתוס' שבת (כב) ד"ה רב, כתבו בזה"ל...וכבר כתבו בעלי הכללים שבמקום שכ' התוס' ב' תירוצים ובמקום אחר כתבו רק תירוץ אחד מהם, אותו התירוץ הוא עיקר לדעתם. וכמ"ש השד"ח בכללי הפוסקים (סי' ט אות ג).
בית יוסף יורה דעה סימן רצא
ומ"ש ולא יטלנה בידו כשיוצא...וכתבו התוספות...וכשנוטלה כאלו מזיק אותן שידורו בבית
שולחן ערוך יורה דעה הלכות מזוזה סימן רצא סעיף ב
השוכר בית מחבירו, השוכר חייב לקבוע בה מזוזה ולתקן מקום קביעותה….וכשיצא, לא יטלנה בידו
בית יוסף חושן משפט סימן שיד
ומה שאמר ומכל מקום לא יטול המזוזה כשיוצא אם הבית של ישראל. ברייתא שם (קב.) וכבר נתבאר זה בטור יורה דעה (סי' רצא) ולא היה צריך רבינו לשנותו כאן אלא שנמשך אחר התלמוד שהביאו כאן. ומכל מקום אינו מדוקדק דתלמודא מייתי ליה אהא דקתני על השוכר לעשות לו מזוזה ואהא שייך למיתני כשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא דכיון דמזוזה דידיה היא הוה אמינא דיטלנה ויצא קמשמע לן אבל רבינו שלא כתב כאן אלא שמקום המזוזה של שוכר אינו ענין לכתוב סמוך לו הא דלא יטול המזוזה כשיוצא
שולחן ערוך חושן משפט הלכות שוכר סימן שיד סעיף ב
השוכר חייב לעשות מעקה ומזוזה ולתקן מקום המזוזה משלו. וכן אם רצה לעשות סולם או מרזב, או להטיח גגו, הרי זה עושה משל עצמו. הגה: והוא הדין כל דבר שאינו מעשה אומן (טור). ובכל אלו העניינים הולכים אחר מנהג המדינה (טור בשם הרמב"ם)
ברכי יוסף יורה דעה סימן רצא אות ג
לא יטלנה בידו וכו'. לתירוץ ראשון של תוספות (שבת כב. ד"ה רב) מותר ליטלה ולהשימה בבית שדר בו. ולפי תירוץ אחרון אסור. וכן נהגו לאסור...ברם רב אחא משבחא גאון בשאלתות פרשת שלח (סי' קכו) התיר אם קובעה מיד בבית אחר. וכ"כ הריטב"א בחידושי מציעא דף ק"א, משם רבינו האיי גאון. וראיתי בספר בית לחם יהודה שכתב וז"ל, לא יטלנה בידו דיש סכנה שימותו בניו. ספר חסידים וכו'. ובנמקי יוסף (הל' מזוזה ו ב) ה"מ דלא קבע לאלתר בבית אחר. אבל לפי מש"ל בשם ספר חסידים דיש סכנה אף אם יוצא לקבוע בבית אחר. עכ"ל. וס"ח אין עמדי כעתא, אבל לפי הנראה מדבריו היינו דכיון דמספר חסידים שמעינן דיש סכנה, א"כ אין לסמוך על דברי הנמקי ולא יטלנה אף אם יוצא לקבוע בבית אחר. ואם זה כונתו נעלם ממנו דהא דמתים בניו הוא מעשה בש"ס (ב"מ קב א) שקבר אשתו ובניו, והביאוהו הרי"ף והרא"ש סוף הלכות מזוזה, ועלה קאי הנמקי. ותו ק"ק דהנמקי עצמו כתב אהא דלקבוע בבית אחר וצ"ע, ואיך הביא מהנמקי בפשיטות ה"מ דלא קבע וכו'. ויראה דאם הוא במקום שאינו מוצא מזוזה לבית שהוא רוצה עתה לדור בו, והיא רחוקה ממנו שתבא לידו, כדאי הם הגאונים רבינו האיי ורב אחא לסמוך עליהם בשעת הדחק
פתחי תשובה יורה דעה סימן רצא אות ז
וכשיצא לא יטלנה עיין ברכי יוסף שכתב דאם הוא מקום שאינו מוצא מזוזה לבית שהוא רוצה עתה לדור בו והיא רחוקה ממנו שתבא לידו כדאי הם הגאונים רבינו האי ורב אחא שאמרו דאם קבעה מיד בבית אחר לית לן בה לסמוך עליהם בשעת הדחק
ערוך השולחן יורה דעה סימן רצא סעיף ג
ויש מי שרוצה להתיר ליטול המזוזות גם מבית ישראל כשיצא אם אין לו להשיג מזוזות למקום שנכנס שם [פ"ת בשם ברכ"י] וצ"ע
שולחן ערוך יורה דעה הלכות מזוזה סימן רצא סעיף ב
ואם שכר הבית מעובד כוכבים, או ששכרו לעובד כוכבים, נוטלה ויוצא
ערוך השולחן יורה דעה סימן רצא סעיף ג
אבל במשכירה לעכו"ם נוטל המזוזות וכן אם שכר בית ממנו וקבע שם מזוזות כשיצא ממנה יכול ליטלה אא"כ משכירה עוד לישראל אחר יכול ליטול דמיהם מאותו ישראל הנכנס וכשהוא יוצא יטלם
חיוב לשלם
חידושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף קב עמוד א
לא יטלנה בידו ויצא...ומיהו אפשר שחייב בעה"ב לפרוע דמיה
שיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף קב עמוד א
רבנו יהונתן. לא יטלנה בידו ויצא. כלומר אלא ימכרנה לו בדמים שהיא שוה וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל בשאלתות שלו. ה"ר יהונתן ז"ל:
בית יוסף יורה דעה סימן רצא
וכתב ה"ר מנוח על הא דלא יטלנה בידו ויצא שאם הראשון מקפיד על דמיה טוב לשלמה לו אבל אין מוציאין
שולחן ערוך יורה דעה הלכות מזוזה סימן רצא סעיף ב
השוכר בית מחבירו... וכשיצא, לא יטלנה בידו. ואם הקפיד על מעותיה, השני צריך לשלם לו - ב"י בשם הרב מנוח
ב"ח יורה דעה סימן רצא
ב ולא יטלנה וכו'. שם בברייתא מביא מעשה על זה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר אשתו ושני בניו וכתבו התוספות לשם הא דאסור במזוזה טפי מציצית דמטילין מבגד לבגד שאני מזוזה לפי שעל ידי שיטלנה ויצא המזיקין באין לבית וכאלו מזיק אותן שידורו בבית. ולפי זה חייב הבא לדור בביתו אחריו לשלם לראשון דמי המזוזה שהניח בביתו וכן כתב הר"ר מנוח מביאו בית יוסף
ערוך השולחן יורה דעה סימן רצא סעיף ג
תניא בב"מ...וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא...מיהו יכול לתבוע דמיהן מהנכנס לדור בתוכה ואף אם זה הנכנס אינו רוצה לשלם מ"מ אסור לו ליטלן
שו"ת חלקת יעקב יורה דעה סימן קס
אם השוכר החדש אינו רוצה לשלם בעד המזוזות….הנה בב"י סימן רצ"א בשם הר' מנוח וז"ל שאם הראשון מקפיד על דמי' טוב לשלמם לו אבל אין מוציאין, משמע לכאורה דהתשלומין אינו מצד הדין ,אכן הב"ח מביא ג"כ בשם הר' מנוח בסגנון אחר...נתעוררתי דיש לומר דאף להרמ"א והב"ח דתשלומין מן הדין מ"מ לא שייך לומר דלא יצא משום דהוי מצוה גזולה דהא הוא לא גזל כלל להמזוזה, רק חז"ל הן לא שבקוהו ליטול את המזוזה ורק דמים הוא חייב לו ולא הוי מצה"ב לומר דלא יצא מצוה דמזוזה...ברם י"ל כיון דבלאה"כ הרבה שיטות מבית לבית אחר מותר כמו שנבאר לקמן ובשעה"ד דעת הברכי יוסף לפסוק כן, א"כ כשאינו רוצה שוכר השני לשלם לו בעד המזוזות כיון שדעת הראב"ד והריטב"א והגאון דנוטלה ויוצא וכנ"ל אף כשאינה צריכה לו להמזוזה, ואם כן ממילא כשצריכין לו המזוזות לבית השני דיש הרבה פוסקים דבכל אופן מותר ובשעה"ד סמכינן עליהם, וא"כ ממילא גם בהפ"מ, הפסד דמי המזוזות, דשעה"ד והפ"מ הם בגדר אחד,וגם כיון דרוצה לגזלו ממון שמחויב ליתן לו מן הדין להב"ח ורמ"א, מי יימר לן דמחויב לשמרו מן המזיקין יותר מן העבירה דגזילת ממון, ובהצטרף כל זה מי שרוצה לסמוך על הנהו שיטות וליטול המזוזות כשיוצא מביתו ולקבעם בבית אחר כשאינו רוצה לשלם בעדם יש לו על מי לסמוך, וראיתי בערוך השלחן שכתב בקצרה דצריך לשלם לו מעותי' ואם לא שילם אסור לו ליטול המזוזות, ולא הזכיר כלל הראשונים הנ"ל שכתבו להיתר, ולפע"ד נראה כמו שכתבתי
ילקוט יוסף שובע שמחות א הערות מקום וסדר קביעת המזוזה וברכתה סימן צג
אם מותר לקחת את המזוזות שלו בעת שעובר דירה בגמרא בבא מציעא (קב א) תנו רבנן, המשכיר בית לחבירו….נמצא שדין זה, אם מותר להוציא את המזוזות כדי להעבירן מדירה לדירה, תלוי בשני תירוצי התוס' הנז', והשאילתות (סימן קכו) סבירא ליה כתירוץ ראשון לקולא. וכן דעת רב האי גאון, הריטב"א, האשכול, הארחות חיים, ועוד. אמנם בפסקי תוס' משמע דהעיקר כתירוץ ב' להחמיר במזוזה. וכן דעת האגודה. ומרן הבית יוסף (יורה דעה סימן רצא) הביא ד'התוס' לחלק בין מזוזה לציצית. אולם כל זה שמוציא המזוזה ומניח את הדירה בלי מזוזה, אבל אם מחליפה במזוזה כשרה אחרת, ונוטל את המהודרות, יש להקל. וכמבואר דין זה בשו"ת יביע אומר חלק ג' (דף קע ע"ב, חלק יורה דעה סימן יח אות ד' והלאה). ע"ש באורך
שו"ת יביע אומר חלק ג - יורה דעה סימן יח
נשאלתי במי שרוצה להעתיק דירתו לבית אחר, ובהיות שהמזוזות שהוקבעו על ידו בדירתו הם מהודרים מאד וקשה לו להשיג מזוזות מהודרים כמותם, או שאין השוכר המיועד לבא במקומו מסכים לשלם לו עבור המזוזות, לכן ברצונו לקחת אותם מדירתו וליתנם בביתו החדש, ובמקומם יתןמזוזות אחרות כשרות. אם מותר לעשות כן או לא….ומעתה הבוא נבוא לנ"ד. שלפי כל המבואר נראה שכל שמניח מזוזה כשרה במקום המזוזה המהודרת הואיל ואין כאן חשש למזיקים משרא שרי.ולא דמי למ"ש הברכי יוסף (סי' רצא סק"ה), שאף אם השוכר החדש מוכן לקבוע מזוזה, מיד עם נטילת הקודמת ע"י העוזב את הדירה, אין להתיר ליטול המזוזה….דשאני התם דהוי בתרי גברי, וכיון שלא התירו חכמים ליטול המזוזה על סמך שהשוכר החדש יקבע מזוזה אחרת, דחיישי רבנן לפשיעותא….אבל בכה"ג שהשוכר הקודם עצמו שם שם לו מזוזה כשרה במקום המזוזה המהודרת, אין בזה שום חשש, ושפיר דמי לעשות כן אף לכתחלה….ומ"מ ישנה עצה טובה להתיר בנ"ד בפשיטות, וכמש"כ לעיל, שיטול את המזוזה לבדקה אם כשרה היא, ואח"כ יקבע במקומה את המזוזה השניה. ובכה"ג שפיר דמי אף לדעת הרב יד יצחק שהחמיר בזה
שו"ת מנחת יצחק חלק ט סימן קו
דייר שקבע מזוזה והניח המזוזות כשיצא, ובעה"ב אינו רוצה לשלם עבורם אם יכול לגבות מחוב שנשאר חייב לבעה"ב….וז"ל הרמ"א שם ואם הקפיד על מעותיו השני צריך לשלם לו. וכעת רוצה לנכות שיווי לשלם לו המזוזות מחוב שנשאר חייב לבעה"ב, והבעה"ב לא ישאיר הדירה לעצמו רק מסתמא ישכירנו לישראל כשימצא שוכר עכ"ל השאלה….מלשון הרמ"א ג"כ דכתב דאם הראשון מקפיד על הדמים צריך השני לשלם לו המעות, הי' נראה לכאורה דס"ל כמ"ד דחייב לשלם, ומוציאין ג"כ….ובזה יש לדון אליבא הרמ"א דפסק כהר"ר מנוח לפי הנוב"י כנ"ל, היכא דהשני מוחזק במעותיו של הראשון שיש עליו רק חיוב ביד"ש, וכנודע דאנחנו בני אשכנז יוצאים ביד רמ"א, ויש לדון אם מהני תפיסה כה"ג….והיוצא מכ"ז דתלי בפלוגתת דרבבתא אם מהני תפיסה בזה….אבל י"ל כיון דדעת הרמ"א ג"כ כהר"ר מנוח לפי דברי הנוב"י בשיבת ציון כנ"ל, הו"ל להשני כטוען ברי שפטור מלשלם דאנחנו בני אשכנז יוצאין ביד רמ"א כנודע….אמנם בנוגע לנד"ד דכבר תפס השני בודאי יכול לומר קים לי דתפיסה מהני, ומכ"ש בצירוף המ"ד דחייב הראשון, דהרי אם נוציא ממנו כעת, אז לא רק חלות חיוב לצאת יד"ש על הראשון, אלא יש עליו גם ספק גזל, דאם נאמר כהפוסקים דהשני קנה דמי המזוזות מטעם תפיסה, או מטעם המ"ד דחייב הראשון לשלם כנ"ל, הוי נוסף עליו חיוב ודאית של לצאת יד"ש שעל הראשון יש עליו גם ספק גזל, משא"כ בשני אין כאן אף ספק גזל אם נאמר דחיוב לצאת יד"ש אם תפס לא מפקינן מיני'. כנלענ"ד הכותב בהחפזי ממקום הנופש ודוש"ת כל הימים. ידידו ש"ב חותם בכל חותמי ברכות. יצחק יעקב ווייס
Summary
The גמרא states that notwithstanding that it is the responsibility of the tenant and not the landlord to put up מזוזות, when the lease concludes, the tenant may not remove the מזוזות to take them with him. The רמב״ם and טור cite this ruling, without providing further elaboration or qualifications. The ברכי יוסף rules that this הלכה applies even in a case where are all parties are in agreement that the מזוזות may be removed.
תוספות note that this is distinguishable from ציצית where one is allowed to transfer ציצית from one garment to another, because by removing the מזוזות it causes מזיקין in the home and this is like one is being מזיק the new tenants. The ריטב״א has a slightly varied formulation of the same reasoning.
However, in a different תוספות, in addition to this reason, an alternative distinction is drawn, that whereas the ציצית are being removed for purposes of placing them on a new garment, the מזוזה is not being moved to a new location. This seems to imply that if the מזוזה were being moved to a new house, then it would not be a problem. This view is also cited by שאילתות and the אורחות חיים.
In analyzing these two opinions, the ברכי יוסף ultimately concludes that one may not remove מזוזות, even if the new tenant will replace them with his own immediately. This is cited by the פתחי תשובה.
The שלחן ערוך rules in accordance with the first תוספות, not allowing for any leniency to move the מזוזה to a new house. The פתחי תשובה allows one to rely on the שיטת הגאונים in a שעת הדחק where one will not have access to מזוזות in his new home. The ערוך השלחן cites this ruling and leaves the matter as a צריך עיון.
The בית יוסף quotes from ר׳ מנוח that the new tenant should reimburse the old tenant for the cost of the מזוזות. This is also cited by the ריטב״א and the שיטה מקובצת. While the ב״י formulates this opinion as a recommendation, the ב״ח appears to formulate this as a חיוב on the new tenant. The רמ״א also appears to impose this as an obligation. While the ערוך השלחן seems to agree that this is an obligation, in the event the second tenant refuses to comply, the first tenant is still prohibited from removing the מזוזות. The חלקת יעקב argues and assumes that if the second tenant is not concerned for גזילת ממון, the first tenant need not be concerned for מזיקין and can rely on the שאילתות.
The יביע אומר does allow for one to swap out more expensive מזוזות for less expensive ones before leaving the premises. The מנחת יצחק addresses whether the departing tenant may deduct the cost of the מזוזות from any unpaid rent, focusing on whether there is a technical obligation to repay the tenant or whether it simply a general מצוה.
No comments:
Post a Comment