תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יג עמוד ב - דף יד עמוד א
תנא: סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה. מאי סמיכה ומאי סמיכת זקנים? אמר רבי יוחנן: מיסמך סבי. אמר ליה אביי לרב יוסף: מיסמך סבי בשלשה מנלן? אילימא מדכתיב ויסמך את ידיו עליו - אי הכי תסגי בחד, וכי תימא משה במקום שבעים וחד קאי - אי הכי ליבעי שבעים וחד! - קשיא. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: בידא ממש סמכין ליה? - אמר ליה: סמכין ליה בשמא, קרי ליה רבי, ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות...אמר רבי יהושע בן לוי: אין סמיכה בחוצה לארץ. - מאי אין סמיכה? אילימא דלא דייני דיני קנסות כלל בחוצה לארץ - והא תנן: סנהדרין נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ! - אלא: דלא סמכינן בחוצה לארץ
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף פח עמוד ב
אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי, א"ל: והא אנן הדיוטות אנן...א"ל: אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. אי הכי, גזילות וחבלות נמי! כי עבדינן שליחותייהו - במילתא דשכיחא, במילתא דלא שכיחא - לא עבדינן שליחותייהו
רש"י מסכת גיטין דף פח עמוד ב
הדיוטות אנן - שאין מומחין אלא סמוכין דמיקרו אלקים דיינין ואין סמיכה בח"ל כדאמרי' בפ"ק דסנהדר' דף יד
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק א
ואני סבור שאם תהיה הסכמה מכל התלמידים והחכמים למנות איש בישיבה כלומר שיעשוהו ראש, ובתנאי שיהא זה בארץ ישראל כמו שהקדמנו, הרי אותו האיש תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחר כך את מי שירצה. לפי שאם לא תאמר כן לא תהא אפשרית מציאות בית דין הגדול לעולם, לפי שצריך כל אחד מהם שיהא סמוך בלי ספק והרי כבר הבטיח ה' בשיבתם באמרו ואשיבה שופטיך כבראשונה, ושמא תאמר שהמשיח ימנה אותם ואף על פי שאינם סמוכין, הרי זה מוכחש, לפי שכבר ביארנו בהקדמת ספרינו זה שהמשיח לא יוסיף בתורה ולא יגרע ממנה לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ד הלכה יא
הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה ואחר כך יעשה הוא והשבעים בית דין הגדול ויסמכו בתי דינין אחרים, נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ה עמוד א
מאי רשותא? כי הוה נחית רבה בר חנה לבבל, אמר ליה רבי חייא לרבי: בן אחי יורד לבבל, יורה? - יורה. ידין? - ידין. יתיר בכורות? - יתיר. כי הוה נחית רב לבבל, אמר ליה רבי חייא לרבי: בן אחותי יורד לבבל, יורה? - יורה. - ידין? - ידין. - יתיר בכורות? - אל יתיר
רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה א
ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך
כסף משנה הלכות ממרים פרק ב
למד כן רבינו ממאי דאשכחן תנאי בתראי דפליגי אקמאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי….בר"ה סוף פרק שני (דף כ"ה:) אמרו שיפתח בדורו כשמואל בדורו ומייתי התם קרא דובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שיהיה בימיך...ואם תאמר אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא וצ"ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא יאמר כן קשיא ליה וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים. ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמ' שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה
ילקוט יוסף דרך פסיקת ההלכה פרק יב
מתי מותר לחלוק בהלכה על גדולי הדור….והנה דרכינו בספרים "ילקוט יוסף", להשיב על טענות החולקים על מרן אאמו"ר שליט"א, ולחזק את פסקיו כפי שעולה בידינו יד רכה בס"ד. ודבר ידוע הוא לכל יודע ספר שזו היא דרכה של תורה, זה בונה וזה סותר, ובלבד שיעשו כן לשם שמים, לברר האמת, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, בלא שום נגיעות ח"ו….ולכן אין למחבר ספר או למורה ודיין להיות רק כחמור נושא ספרים, או כמליצת חז"ל (מגילה כח ב) צנא מלא ספרא. אלא עליו לעיין היטב לשם שמים, ולהכריע בהלכה כאשר תשיג יד עיונו [אם הרשוהו גדולי דורו לכך]. והיה ה' עם השופט….ואחר העיון כדת יוכל גם כן לחלוק על ספרי אחרונים כשלבו לשמים, ללא נגיעות. ומכל שכן כשמוצא סעד לדבריו באחרונים אחרים….וכבר אמרו, קבל האמת ממי שאמרו, וכעין מה שכתב הרמב"ם (רפ"ב מהל' ממרים) שבית הדין הגדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך, ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך. ע"כ. והוא הדין ליחיד נגד יחיד. ועיין בכסף משנה שם, שלמד זה רבינו ממה שכמה תנאים חולקים על הקודמים להם, וכן באמוראים, אף שאינם גדולים כמותם. ע"כ…..יצחק יוסף, בן למרן אאמו"ר הגר"ע יוסף שליט"א
הקדמה ליד החזקה לרמב"ם
כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו...ורב אשי הוא שחיבר הגמרא הבבלית בארץ שנער אחר שחיבר ר' יוחנן הגמרא ירושלמית בכמו מאה שנה. וענין שני הגמרות הוא פירוש דברי המשניות וביאור עמקותיה ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבינו הקדוש ועד חיבור הגמרא. ומשני הגמרות ומן התוספתות ומספרא וספרי (ומן התוספות) מכולם יתבאר האסור והמותר הטמא והטהור החיוב והפטור הפסול והכשר כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה רבינו מסיני: גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש. שנאמר ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור. לפי שאסור לסור מהם שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל….הכל חיבר רב אשי בגמרא מימות משה ועד ימיו. וחברו חכמי המשנה חיבורים אחרים לפרש דברי התורה
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף צ עמוד א
וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה…..א"ל: שב ואל תעשה שאני
רמב"ם הלכות ממרים פרק ב
ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אף על פי שהוא קטן מן הראשונים…..וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה
תלמוד בבלי מסכת הוריות דף ג עמוד ב
סמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר"א בר' צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה
רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה ה - ו
בית דין שנראה להן לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג צריכין להתיישב בדבר ולידע תחלה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בהן או אם אין יכולין לעמוד ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה. הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה
הקדמה ליד החזקה לרמב"ם
נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם. סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה. ושגזרו גזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם. ואחר בית דין של רב אשי שחבר הגמרא וגמרו בימי בנו נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר...ונתמעט תלמוד תורה ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם…וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא. לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת. ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו….ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא. אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום
]
קובץ שעורים קונטרס דברי סופרים סימן ב
והנה ז"ל הרמב"ם בהקדמתו לס' היד וכל ב"ד שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג ….עכ"ל….נראה מדברי הרמב"ם שהסכמת כל חכמי ישראל או רובן יש להן הכח של ב"ד הגדול וחייבין כל ישראל לשמוע להן כמו לב"ד הגדול ואף דבב"ד הגדול גופא קיי"ל שהמקום גורם ואם מצאן בבית פאגי והמרה עליהן פטור היינו דגזה"כ הוא דכשאינן במקומן אינן נחשבין לב"ד של כל ישראל שהרי אינן אלא שבעים ואחד והם מיעוטא דמיעוטא נגד כל חכמי ישראל ורק כשהם במקומם בלשכת הגזית אז הם ב"ד של כל ישראל וכמו בב"ד של שבט צריך אותו השבט לשמוע לב"ד שלו כן ה"נ כשב"ד הגדול יושבין בלשכת הגזית הן ב"ד על כל ישראל וכל ישראל חייבין לשמוע להן אף ששאר חכמי ישראל גדולין מהן הרבה במנין או אפשר גם בחכמה מכל מקום גזה"כ הוא שאי אפשר לחלוק על ב"ד הגדול בשום אופן והחולק עליהם חייב מיתה אבל כשאינן במקומן אין להם אותו הכח אלא הרי הן בכלל כל חכמי ישראל ואם החולקין עליהן היו רוב בטלו במיעוטן….ונראה דקיבוץ כל חכמי ישראל יש לו כח של ב"ד הגדול אפילו בזמן דליכא סמוכין דהא בשעת חתימת התלמוד כבר בטלה הסמיכה ומ"מ חייבין כל ישראל לשמוע להן דכיון דאמרה תורה אין לך אלא שופט אשר בימיך ואין לנו שופט אחר אלא הסכמת כל חכמי ישראל שבאותו הדור הראויין להוראה ע"כ עליהן צותה תורה לשמוע להן וזהו טעמו של הרמב"ם שכתב בפי' המשנה פ"ק דסנהדרין ובחיבורו הגדול פ"ד מסנהדרין דגם בזה"ז אם יסכימו כל חכמי ישראל או רובן לסמוך חכם מהחכמים אף שהן בעצמן אינן סמוכין מ"מ סמיכתן סמיכה עיי"ש אלא שנראה מדבריו שם שהדבר תלוי בהסכמת חכמי ארץ ישראל לחודייהו וד"ז צ"ע דמאי אולמייהו דחכמי ארץ ישראל יותר מחכמי חו"ל וכפי הנראה אין הדבר תלוי אלא ברוב
שו"ת ציץ אליעזר חלק טז הקדמה
הואיל ובספרי האחרון צ"א חט"ו, וכן בספרי הנוכחי, דברתי וביררתי הרבה אודות גדרי הסמכות של בתי הדין בישראל לפי ההלכה, ובכחם יפה בהתקנת תקנות וגזירות, אני מוצא לנכון ולמועיל להדפיס בכאן מאמר שכתבתי אודות מתקני תקנות שבחז"ל ומהותם של דייני גזירות וגזילות שנזכרים בגמרא….ועוד לו להרמב"ם ז"ל בהקדמתו לספר הי"ד וז"ל: וכן המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור….הגם שכאמור באות א' הרשתה וגם חייבה התורה להתקין תקנות מועילות לציבור בכל דור, אולם הואיל ובהתקנת תקנות צריכים זהירות גדולה לאין שיעור ולהשגיח בעין פקוחה כדי להשמר שלא לפרוץ הגדרים ולא לעבור על הגבולים שהגבילה והגדירה לנו התורה על זה. כי בנטיה קלה אפשר להוציא חלילה רגל אחת מחוץ לתחום, ולקצץ חו"ח איזה נטיעה שהיא אשר נטע בתוכנו נותן התורה. ועל כגון דא באה בתוה"ק האזהרה החמורה של "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם" (דברים ד' - ב') וכדברי הסברו של הרמב"ם ז"ל שכותב: "כי כאשר ידע השם יתעלה שמשפטי זאת התורה יצטרכו בכל זמן לפי התחלף המקומות והחדושים ולפי הנראה מן הענינים להוסיף על קצתם ולגרוע מקצתם הזהיר מן התוספות ומן המגרעות ואמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, כי היה זה מביא להפסד סדרי התורה ולהאמין בה שאינה מאת ה'" (מורה נבוכים ח"ג פרק מ"א)...עכ"פ למדנו מפורש מכל הנ"ל שגוזרי הגזירות ומתקני התקנות ודייני - השיפוט, צריכים להיות תמימי דרך ההולכים בתורת ה', היודעים להביט נפלאות מתורת א - ל חי, וללמוד ממשפטי צדקיה לבנות מערכת - משפטים לכל מצרכי החיים. יה"ר שבמהרה בימינו נזכה לגישום חזון הנבואה האלקית של מלך אוהב צדקה ומשפט ע"י נביאו הנאמן, לשיבת שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה שעי"כ יוסר מאתנו יגון ואנחה. כאמור: ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה אמן
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן ס
מלאכה הנעשית בשבת ע"י שעון שבת בעה"י כ' טבת תשל"ז. מע"כ נכדי אהובי וחביבי מוהר"ר מרדכי טענדלער שליט"א….הנה בדבר שע"י חשמל (ענין העלעקטרי) אפשר ע"י מורה שעות הנעשה לכך שיעמידנו בע"ש =בערב שבת= באופן שיתחיל לבשל למחר ביום השבת כשעה לפני זמן האכילה….הנה לענ"ד פשוט שאסור להתיר זה דהרי ע"י מורה שעות כזה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת ובכל בתי החרושת (פעקטעריס) ואין לך זלזול גדול לשבת מזה, וברור שאם היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרין זה, כמו שאסרו אמירה לעכו"ם מטעם זה, וגם אולי הוא ממילא בכלל איסור זה דאסרו אמירה לעכו"ם...אבל אף אם נימא שאין לאסור אלא מה שתיקנו חכמים ואין למילף מזה לאסור גם מה שבסברא הוא חמור כיון שעכ"פ לא אסרו אף שהיה זה מחמת שלא היה ענין זה בימי חז"ל אין לזה איסור ממש מ"מ אין להתיר זה כיון שהוא דבר הראוי ליאסר. אבל יש טעם גדול לאסור מטעם אחר דהא זילותא דשבת ואף זילותא דיו"ט הא אסרו בכמה דברים וכיון שברור שאיכא זילותא דשבת הוא בכלל איסור זה ממילא אף שלא אסרו זה ביחוד דכל ענין זילותא הוא האיסור
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קטז
הנה בדבר ת"ח הרוצים להתעסק בתורה ולהחכים בה בידיעת התורה בכמותה ואיכותה ונהנים לפרנסתם ממה שנוטלים פרס בכוללים...הוא דין ברור ופשוט שנתקבל בכל הדורות אם מדינא אם מתקנה דעת לעשות לה' הפרו תורתך שמותר לעסוק בתורה ולהתפרנס מקבלת פרס או ממה שהוא מלמד תורה לאחרים או שהוא רב ומורה הוראה, ואין להמנע מזה אפילו ממדת חסידות. ואני אומר כי אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת היצה"ר כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר...לכן לא יעלה על מחשבתך עצת היצה"ר שיש בקבלת פרס דלומדים בכוללים ופרס דרבנים ומלמדים וראשי ישיבה איזה חטא וחסרון מדת חסידות, שהוא רק להסית לפרוש מן התורה
שולחן ערוך יורה דעה הלכות נידוי וחרם סימן שלד סעיף א
העובר על דבר איסור, מנדין אותו לאלתר
שולחן ערוך יורה דעה הלכות נידוי וחרם סימן שלד סעיף ב
המנודה, אין יושבין בד' אמותיו, חוץ מאשתו ובניו. ויש אומרים אף בני ביתו, שרי) (טור ובת"ה סימן רע"ו) (ויש להקל). ואין אוכלין (ושותין עמו) (טור). ואין מזמנין עליו. ואין כוללין אותו לכל דבר שצריך עשרה. הגה: אבל אם לא נדוהו בפירוש, אף על גב שהוא עבריין או שעבר על גזירת צבור, מצרפין אותו למנין י' להתפלל עמו (ריב"ש סימן קע"ב ומרדכי ריש שבועות שתים והגהות אלפסי פרק אלו מגלחין). ואפילו מנודה ממש שאין מצרפין אותו למנין, מ"מ מותר להתפלל בעודו בב"ה (ב"י בשם תשובת הרשב"א וריב"ש סי' קע"ג). ומה שנהגו לגרשו מב"ה, שלא ידחוק יחידים שצריכים להתרחק מארבע אמותיו - שם בריב"ש
שולחן ערוך יורה דעה הלכות נידוי וחרם סימן שלד סעיף כב
נהגו שלא לנהוג נידוי בעובר על גזרת הקהל בחרם ונידוי, עד שיכריזו עליו. הגה: מי שעבר על גזירת רבינו גרשום מאור הגולה, אם עבר בשוגג, אין צריך התרה. ואם התרו בו ועבר במזיד, כל בי עשרה שלוחי ר"ג הם להתיר לו כשחוזר מדעתו, דאמדינן דעת ר"ג שכך היתה דעתו מתחלה לנהוג בו נזיפה ונידוי לפי דעתם (הגהות מרדכי דב"ק בשם תשובת רש"י). אבל בדבר שגזר בפירוש שיהא בנידוי לעולם, אז הוא בנידוי לעולם אם עבר במזיד
Summary:
The גמרא outlines a process of סמיכת זקנים, whereby authority to address certain matters is conferred from Rabbi to Rabbi. In particular, the גמרא notes that סמיכה is required to adjudicate matters of קנסות (also included are matters such as קידוש החודש and דיני נפשות). From the גמרא, it would appear that if all סמוכין are lost, then it cannot be reinstated. However, the רמב"ם rules that the סמיכה process can be reinstated, in the event there is consensus among כל החכמים שבארץ ישראל, then they can issue סמיכה as well. However, short of invoking this principle, the general understand is that these matters can no longer be addressed nowadays.
However, when it comes to rabbinic authority to interpret and apply the principles of the תורה, it would appear that there is no such limitation on such authority. In fact, based on the ruling of the רמב"ם and the corresponding analysis of the כסף משנה and רב יצחק יוסף, the later rabbinic leaders are empowered to even challenge the opinions of earlier authorities.
With respect to the rabbinic authority to institute decrees, this power is quite broad, even including the ability to tell people to not perform a מצוה דאורייתא, provided it is in a שב ואל תעשה manner. However, the power is limited by the willingness of the people to accept the decrees. The רמב״ם elaborates on the difference between decrees enacted in the בבלי and post-בבלי decrees, such that the former are accepted by all of כלל ישראל, whereas other decrees will have more limited/local acceptance. In קובץ שיעורים, it is suggested that there is still the potential for national decrees post-חזל (similar to the רמב״ם's understanding of reinstituting סמיכה).
While certain תשובות of the ציץ אליער and the אגרות משה seem to indicate an inability to enact post-בבלי decrees, it is of interest to note רב משה's use of עת לעשות לה׳, which appears to be a very broad use of rabbinic authority. Furthermore, the seriousness with which the תקנה of רבינו גרשום is taken (which has gained broad acceptance in Ashekanzic communities), is also instructive regarding the nature of Rabbinic authority in a post-בבלי era.
Query: Would Rabbinic Authority extend to banning the use of שופר for all people in a community (even in a private home), to prevent the possibility of some people assembling to hear שופר, in a situation (e.g. Coronavirus) where group assembly presented a risk of סכנה?
No comments:
Post a Comment