תלמידי ר׳ עקיבא
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב
ר"ע אומר: למד תורה בילדותו - ילמוד תורה בזקנותו…אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת
מהלך א׳ - נהוגי אבלות בין פסח לעצרת
רבינו ירוחם (1350-1290, צרפת, טולדו) - תולדות אדם וחוה נתיב כב חלק ב - דף קפו טור ד
לקדש ולכנוס בין פסח לעצרת כתב רב האיי ז"ל בתשוב' שמקדשין כי אין שמחה אלא בחופה ובסעודה אבל אם בא לשאול אם יכנוס אומרים לו לא תעשה משום תלמידי רבי עקיבא שמתו כלן באסכרה בין פסח לעצרת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה
תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן רעח
וששאלתם למה אין מקדשי' ואין כונסין בין פסח לעצרת אם מחמת איסו' או לאו. הוו יודעי' שלא משום איסור הוא אלא משום מנהג אבלות שכך אמרו חכמי' שנים עשר אלפים…וכלם מתו מיתה משונה באסכרה ומאות' שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהן ומי שקפץ וכנס אין אנו קונסי' אותו לא עונש ולא מלקות אבל אם בא לשאול לכתחילה אין מורי' לו לכנוס
ספר אבודרהם (הרב דוד אבודרהם, מאה ה-14, מספרד) תפלות הפסח
ונוהגין בקצת מקומות לא לישא אשה בין פסח לעצרת…וכתב הר"י בן גיאת דוקא נישואין שעיקר שמחה חופה וכניסה אבל ליארס ולקדש שפיר דמי. ונישואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו אבל אם בא לשאול בתחלה מורין לו שלא לעשות כן וכן הורו הגאונים
טור אורח חיים הלכות פסח סימן תצג
נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת
בית יוסף אורח חיים סימן תצג
נוהגים בכל המקומות שלא לישא נשים בין פסח לעצרת והטעם שלא להרבות בשמחה וכו' עד וכזה הורו הגאונים (הלכות פסוקות סי' צד, שערי תשובה סי' רעח), כן כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ב - ח"ב קפו ע"ד
מהלך ב׳ - עניין ל״ג בעומר מדבר על מנין הימים בין פסח לעצרת שאין נוהגים בהם אבלות
דרשות על התורה לר׳ יהושע אב"ן שועיב (1280-1340, מספרד, תלמיד הרשב"א) - דרשה לפסח יום א׳
ומה שנהגו רוב העם להגדיל שפם עד ל״ג לעומר לא מצינו בו ענין, ובתוספות פי׳ כי מה שאמר ל״ג אינו כמו שנוהגין אלא ל״ג יום כשתסיר שבעת ימי הפסח ושבעה שבתות ושני ימי ראש חדש שהן ששה עשר יום שאין אבלות נוהג בהם, נשארו מן הארבעים ותשעה ימים ל״ג, וזהו מאמר ל״ג יום לעומר
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן תצג
השיטה הג׳ היא כמו שכתבתי בשם התוספות, דל"ג יום מתו, וא"כ ביום שאין אומרים תחנה לא מתו, וא"כ מסתפרין בשני ימים דראש חדש אייר ויום א' של ראש חדש סיון, דבאותן הימים לא מתו, אבל שאר כל הימים נוהגים איסור
מהלך ג׳ - פסקו למות ביום ל״ד בעומר - נהוגי אבלות עד ל״ג בעומר ומקצת יום ל״ד
ספר המנהיג (ר׳ אברהם בן נתן ,1155 - 1215, מפרובאנס) הלכות אירוסין ונישואין עמוד תקלח
ושמעתי בשם רבי' ר' זרחיה מגירונדא שמצא כתו' בספר ישן הבא מספרד, שמתו מפסח ועד פרוס העצרת, ומאי פורסא פלגא כדתנן שואלין בהלכו' הפסח קודם לפסח ל' יום ופלגא חמשה עשר יום קודם העצרת וזהו ל"ג לעומר
מגן אבות לרשב"ץ (ר׳ שמעון בן צמח דוּרָאן, 1361–1444, מאלג'יריה) פרק א משנה א
פרס הוא חצי חדש שהם חמשה עשר ימים, כמו שנזכר בפרק מעשר בהמה בבכורות [נח א]. וכן בתוספתא [שקלים פ"ב מ"א] אמרו, איזהו פרס, אין פחות מט"ו. וט"ו ימים קודם עצרת, הוא יום ל"ד לעומר. ולזה נהגו להתאבל באותם ימים שהם מהפסח עד ל"ג לעומר ולא נהגו איסור ביום ל"ד לפי שמקצת היום ככולו
מהלך ד׳ - פסקו למות ביום ל״ג בעומר - נהוגי אבלות עד ל״ג בעומר
ספר אבודרהם (הרב דוד אבודרהם, מאה ה-14, מספרד) תפלות הפסח
ויש מקומות שנוהגין לישא אשה ולהסתפר מל"ג לעומר ואילך שאמרו שאז פסקו מלמות
מהלך ה׳ - מונין את הימים לסיים את האבלות ביום ל״ב בעומר
ספר מהרי"ל (מנהגים) דיני הימים שבין פסח לשבועות אות ז
ל"ג בעומר לעולם הוא י"ח באייר…אמר מהר"י סג"ל אע"ג דאיתא בגמרא דתלמידי ר"ע מתו מן פסח עד עצרת, מכל מקום עושין ביום ל"ג בעומר יום שמחה, משום דמתו רק הימים שאומרים בהן תחינה בשבעה שבועות העומר, וכל יום שא"א תחנה לא מתו, והשתא דל מן המ"ט יום של הספירה, ז' ימי החג, וג' ימים דחל בהן ר"ח, שנים לאייר ואחד לסיון, וז' שבתות, פשו להו ל"ב, נמצא דלא מתו רק ל"ב ימים, לכן כשכלו אותן ל"ב ימים שמתו עושין למחרתן שמחה לזכר
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תצג
והמנהג פשוט להסתפר ביום ל"ג ומרבים בו משתה ושמחה קצת וכ"כ מהרי"ל (דיני הימים שבין פסח לעצרת עמ' קנז סי' ח) והמנהגים (מהר"א טירנא עמ' סו) דיש להסתפר ביום ל"ג וכתב טעמים על זה
מהלך ו׳ - לנהוג נהוגי אבלות מר״ח אייר עד שבועות
ספר מהרי"ל (מנהגים) דיני הימים שבין פסח לשבועות
ויש נוהגין בהחבא היתר קודם ר"ח אייר. וכן ראיתי נוהג מהר"ז שט"ן שישב באופנהיים ג' פרסאות מק"ק דמגנצא והיה מגלח זקנו קודם ר"ח אייר טרם הלך למתיבתא דמהר"י סג"ל למגנצא
משנה ברורה סימן תצג ס״ק טו
ואותן לא יסתפרו מל"ג בעומר ואילך - ר"ל עד שבועות ממש...וכתב הח"א שכן המנהג ג"כ בק"ק ווילנא שנוהגים איסור מיום א' דר"ח אייר עד ג' סיון בבוקר מלבד בל"ג בעומר נוהגין בו היתר
נהוגי אבלות אליבא דהלכתא - שיטת המחבר ומנהגי הרמ״א
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצג סעיף א -ב
נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר…הגה: מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי - אבודרהם ב"י ומנהגים….ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר….הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (מהרי"ל ומנהגים). ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב (מהרי"ל)...מיהו בהרבה מקומות נוהגים להסתפר עד ראש חדש אייר, ואותן לא יספרו מל"ג בעומר ואילך, אעפ"י שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו. ואותן מקומות שנוהגין להסתפר מל"ג בעומר ואילך, לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר
ענין של שמחה ביום ל״ג בעומר - משום שאז פסקו למות
ספר אבודרהם (הרב דוד אבודרהם, מאה ה-14, מספרד) תפלות הפסח
ויש מקומות שנוהגין לישא אשה ולהסתפר מל"ג לעומר ואילך שאמרו שאז פסקו מלמות
ספר מהרי"ל (מנהגים) דיני הימים שבין פסח לשבועות אות ז
עושין ביום ל"ג בעומר יום שמחה, משום דמתו רק הימים שאומרים בהן תחינה
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצג סעיף א -ב
הגה…אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה
פרי חדש (הרב חזקיה די סילוה, 1656 - 1695, מאיטליה וירושלים) אורח חיים סימן תצג
ואי משום שפסקו מלמות, מה בכך, הרי לא נשארו אחד מהם וכולם מתו ומה. טיבה של שמחה זו, ואפשר שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אח"כ רבי עקיבא שלא מתו כאלו
ל״ג בעומר ור׳ שמעון בר יוחאי
שער הכוונות לר׳ חיים בן יוסף וויטאל (1542-1620), ענין ספירת העומר, דרוש יב
ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם. אני ראיתי למוז"ל שהלך לשם פ"א ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים….והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה, גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנז' הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם ה' כו'...ואחר שגמר העמידה א"ל מוז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום שמחתינו והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א' וקבל עליו תנחומין. וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנז'. ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר
הערות העל שער הכוונות
בפרי עץ חיים דף קכ"ד ע"ד גרס ביום שמחתי ושם כתב ״והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר כי הוא מתלמידי רבי עקיבא הנ"ל שמתו בס"ה״
מורה באצבע להר׳ יעקב משה הלל, סימן ח, אות רכג (עמוד קנט)
כבר נודע שעיקר הנוסח המוסכם הוא גירסת שער הכוונות ושם איתא שהוא יום שמחת רשב"י ז"ל כי בו ביום סמך רבי עקיבא חמשה תלמידיו הגדולים שנתקיימו בעולם וביניהם נמנה גם רשב"י זיע"א
חמדת ימים, נדפס תצ״א (1731), פרק ב, ליל לג בעומר
כתוב בספר הקדמונים שיום ל״ג לעומר הוא יומא דאתפטר רשב״י ע״ה מן עלמא ונוהגים לקבוע בליל זה לימוד ברזין דחכמתא דילה ובאדרא זוטא וששים ושמחים בהילולא דיליה אשרי אנוש יעשה זאת
הערות העל שער הכוונות
וכ"כ ביערות דבש גי' מירון לרבי יהונתן אייבשיץ ז"ל יום ל"ג בעומר הוא הילולא דרשב"י כי מת אז וכן בבני יששכר והוסיף שם שנולד ביום זה
ערוך השולחן אורח חיים סימן תצג סעיף ז
והן הן דברי רבינו הרמ"א…ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון עכ"ל וכוונתו דלעניין ל"ג בעומר בעצמו בכל מקום נוהגין להתיר בין לפי מנהגו של רבינו הב"י ובין לפי מנהגינו מפני שמחזיקין היום הזה לקצת יו"ט וגם במנחה שלפניו ורגילין לקרותו הלולא דרשב"י ובארץ ישראל מרבין בתפלה ובהדלקת נרות על קברו הקדוש ואומרים שנסתלק ביום זה וגם יצא מהמערה ביום זה
קביעת מועד ביום ל״ג בעומר בזמן הזה
פרי חדש אורח חיים סימן תצו סעיף יד
יש קצת יחידים בדורינו זה שעל ידי שאירעו להם נסים קבעו באותם ימים יום טוב לדורות וכן במצרים עוד היום אירע להם נס גדול שקבעו אותו יום משתה ושמחה לדורות…אמנם אחר העיון נראה דהני י"ט והני סעודות כולהו דרשות נינהו…ואף הבנים אינם חייבים לנהוג מנהג זה אף אם קבלו עליהם משום דהוה ליה מנהג בטעות…וטעמא דמילתא משום דהא קיימא לן בפרק קמא דראש השנה דבטלה מגילת תענית זולתי לחנוכה ופורים
שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רלג
אמנם ידעתי כי שמעתי שעכשיו אכשיר דרי וממרחק יבואו ידרושו את ה' בעה"ק צפת ביום ל"ג בעומר בהלולא דרשב"י ז"ל ואם כי כל כוונתם לשם שמים שכרם רב בלי ספק….אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דרותאי שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה מנהגם בפניהם ושלא ארצה להתחבר עמהם בזה כי כבר כמה כרכורי' כרכר בפר"ח א"ח סי' תצ"ו בקונטרס מנהגי איסור שלו אות י"ד על המקומות שעושים י"ט ביום שנעשה להם נס מהא דאמרי' פ"ק דר"ה קמייתא בטיל אחרינייתא מוסיפי' בתמי' [ובמקומו טרחתי הרבה לקיים מנהג עיר מולדתי ק"ק פפד"מ העושים פורים ביום כ' אדר א'] ומנהג מצרי' ביום כ"ג אדר שלפע"ד דאמרי' הוא מהאי ק"ו משעבוד לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כ"ש אבל לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה רק מניעת הספד ותענית מנהגא הוא וטעמי' גופא לא ידענא
בעקבי הצאן, להר׳ צבי שכטר סימן לב, אות כ עמוד רכ
מה״ט טען החת״ס על מה שנהגו לעשות הילות רשב״י ביה״ג צפת ביום ל״ג בעומר…ובשלמא מה שנהגו ביוראף שלא לומר תחנון…וממילא אין במה שאין אומרים תחנון בל״ג בעומר הוכחה על כך שקבענו את היום ליו״ט, אך בהדלקת המדורות ואסיפת ההמונים למירון או לצפת לש״ש ולשם מצוה, בזה יש כבר הוראה על קביעות של יו״ט, ובזה יש כבר מקום לאסור….וטפי ניחא קביעות היו"ט דיום העצמאות מאשר עשיית המדורות והחגיגות והריקודים שבל"ג בעומר
Summary:
The גמרא records that ר׳ עקיבא had 24,000 students who all died during the period between פסח and שבועות. The גמרא makes no mention of any custom of observing forms of אבלות as a result of this tragic event.
Approach #1: The שערי תשובה and רבינו ירוחם cite a custom from רב האי גאון and others from the period of the גאונים to abstain from weddings between פסח and שבועות, apparently as a form of mourning for the death of these students.
Approach #2: ר׳ יהושע אבן חביב rejects any concept of ל״ג בעומר. Rather, he explains that ל״ג בעומר is rooted in the 33 days where there is אבלות (i.e. there are 16 days in which one does not observe אבלות). In a similar manner, the פרי מגדים explains that the תלמידים didn’t die on the days when there is no אבלות.
Approach #3: The ספר מנהיג and רשב״ץ report a practice from ספרד that the students only died until a “half-month” period prior to שבועות, i.e. 15 days prior. As the תשב״ץ notes, this would result in observing אבלות until and including the 34th day, though based on מקצת היום, the last full day of אבלות would really be the 33rd day.
Approach #4: The אבודרהם reports that אבלות is not observed from the 33rd day and forward, as the students stopped dying on the 33rd day of the עומר.
Approach #5: The מהרי״ל also calculates the number of days where we don’t observe אבלות, but his count is 17 days (using two days of ראש חדש). However, he utilizes this figure but then utilizes the figure to determine the last full day of אבלות. Accordingly, he assigns the last full day of אבלות to day 32 of ספירה. This results in the final conclusion being identical to the אבודרהם, but for a different reason.
Approach #6: The מהרי״ל cites a second custom to observe אבלות beginning on ראש חדש אייר (which is the 15th day of ספירה), resulting in 33 days of אבלות. This approach seems to also focus on the number of days observed.
The שלחן ערוך rules in accordance with Approach #3, allowing for the אבלות practices to come to a conclusion beginning on the 34th day (but not the night before) of ספירה. The רמ״א cites the two customs of the מהרי”ל outlined above.
It is interesting to note that the רמ”א characterizes the idea of ל”ג בעומר as being a day of joy, based on a comment of the מהרי״ל. Similarly, it is interesting to note that the פרי מגדים states that even according to the second custom of the מהרי”ל, the אבלות practices are still relaxed on the actual day of ל”ג בעומר. As to the reason for rejoicing on ל”ג בעומר, the פרי חדש suggests that while we’re not celebrating the cessation of their dying, but perhaps we are celebrating the new students that rose in their place.
Separately, it is cited in the שער הכוונות of ר׳ חיים וויטאל that the אריז״ל had the practice to attend the קבר of רשב״י at מרון in צפת on ל״ג בעומר, noting that it was a time for joy and celebration. No specific reason is cited for the reason for this joyous time. In one account, it is cited that the אריז״ל had a vision of רשב״י reporting that ל״ג בעומר is a day of שמחתינו. In another version of the text of this story from ר׳ חיים וויטאל, in the פרי עץ חיים, there is a version of the same story that includes a statement that ל״ג בעומר was the day of רשב״י’s death and as such it was his day of happiness (״שמחתי״). There are many who dispute the text of פרי עץ חיים. If this textual basis is rejected, it would appear that the earliest source for this being the day of רשב״י’s death may stem from חמדת ימים. Nonetheless, there are many that have accepted ל״ג בעומר as the anniversary of רשב״י’s passing, including Rav Yonasan Eybeschutz and the ערוך השלחן.
It would seem to emerge that there are two possible sources of שמחה based on רשב״י. First, that his passing was a source of personal שמחה, which would presumably would then extend to collective שמחה, perhaps in part based on the spread of תורת נסתר. As an alternative, ר׳ יעקב משה הלל suggests that the שמחה of ל״ג בעומר stems from it being the day that ר׳ עקיבא started raising new students, which ultimately included רשב״י. Interestingly, this would connect the story of רשב״י back to the פרי חדש’s more traditional understanding of ל״ג בעומר, as being based on the students of ר׳ עקיבא.
Based on a (different) פרי חדש, the חתם סופר raises halachic concerns with the establishment of ל״ג בעומר as an independent holiday nowadays. בעקבי הצאן further develops the objection raised by the חתם סופר, arguing that informal celebrations can constitute the establishment of a holiday, raising these points of concern.
No comments:
Post a Comment