סוגיית הגמ׳
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף לו עמוד ב
משנה. כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה, בשבת - חייבין עליו ביום טוב. ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מטפחין, ולא מספקין, ולא מרקדין...גמרא. לא עולין באילן - גזרה שמא יתלוש. ולא רוכבין על גבי בהמה - גזרה שמא יצא חוץ לתחום. - שמע מינה תחומין דאורייתא? - אלא: גזרה שמא יחתוך זמורה. ולא שטין על פני המים - גזרה שמא יעשה חבית של שייטין. ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין - גזרה שמא יתקן כלי שיר
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ל עמוד א
תנן, אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי, ולא אמרינן להו ולא מידי? - אמר ליה: ולטעמך, הא דאמר רבה לא ליתיב איניש אפומא דלחיא דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי (ארבע אמות ברשות הרבים), והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה, ולא אמרינן להו ולא מידי? אלא, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. הכא נמי - הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין
אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר - שיטת התוס
תוספות מסכת ביצה דף ל עמוד א
תנן אין מטפחין ואין מרקדין - פרש"י שמא יתקן כלי שיר ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר
בית יוסף אורח חיים סימן שלט
ואף על גב דבפרק קמא דביצה אמרינן שאף על פי שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה התוספות מדמו ליה למשקין מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמו שכתבו הם ז"ל בפרק ב' דעבודה זרה - לה. ד"ה חדא
תפארת ישראל - בועז מסכת עדויות פרק א
יש בזה ג' חילוקים (א) כל דבר שידוע שהוא מותר מן התורה, ואפ"ה אסורוה משום סיג שלא יבוא לאיסור דאורייתא. כגון בשר עוף שאסרוהו בחלב….אינן יכולים לבטל תקנת הראשונים (ב) כל דבר שתיקנו הב"ד תקנה. כגון שתקנו שתוך מהלך יום סביב לירושלים יעלו פירות מע"ש ממש לירושלים. וכ"כ הלל שתיקן פרוזבל. וכ"כ מה שתיקנו ב"ש וב"ה שלא לחרוש בערב שביעית מעצרת ואילך. בכל כה"ג דוקא כשהב"ד האחרון גדול מהראשון בחכמה וגם במניין חכמי הדור, יכולים לבטל תקנת הראשונים. (ג) אולם כל שנאסר רק מטעם חשש, כגון שאסרו בזמן תכלת, ציצית בטלית פשתן, מחשש שיתכסה בה בלילה , והאידנא ליכא תכלת. וכ"כ אסרו משקין מגולין, מחשש ששתה מהן נחש והאידנא אין נחשים מצויין...וכ"כ אין מספקין ואין מרקדין בשבת ויו"ט מחשש שמא יתקן כלי שיר, והאידנא אין בקיאין בכלי שיר. בכל כה"ג בפסק הטעם שבעבורו אסרו ואינו מצוי אופן האיסור, אז אפילו ב"ד קטן יכול לבטל דברי ב"ד הגדול הקדום. והחילוק בין סיג לחשש הוא, סיג היינו שלא יעבור במזיד, וחשש היינו שחששו שיחטא בשוגג
שיטת הרמב״ם והשלחן ערוך ע״פ דינא דגמרא - אין לחלק בין ימי התלמוד לזמנינו
רמב"ם הלכות שבת פרק כג הלכה ה
אין מספקין ולא מרקדין ואין מטפחין בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר
שו"ת מהרי"ק סימן ט
ונשאל מרב האי גאון ז"ל וזה לשונו נהגו במקומינו ביום אחרון של חג מקלסים לס"ת ומביאים מגומראות לב"ה והשיב הא ודאי לגמור הוא דאסור כולי עד ועוד בתשוב' אחרת אומר אסור להביא מגומראות ביום תשיעי ספק שמיני כו' ודאי יום זה רגילים אצלינו לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומר קלוסים לתורה אלא שזו משום שבות הוא ונהגו בו היתר משום כבוד התורה עכ"ל רב האי גאון כאשר הביא רבינו יצחק אבן גיאות הרי לך שמנהג העשוי לכבוד התורה דוחה אפילו איסור שבות דהיינו ריקוד בי"ט
בית יוסף אורח חיים סימן שלט
וכתב מהר"י קולון ז"ל בשורש ט' (ענף ב) בשם רבינו האי שביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה אלא משום שבות ונראה מדבריו דלית ליה חילוק בין ימי חכמי התלמוד ליומי דידן כמו שחילקו התוספות דאם כן בלא כבוד התורה נמי הוה שרי לרקד וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בכך
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שלט סעיף ג
אין מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך, ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר
שיטת הרמ״א ע״פ תוספות דיש לחלק
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שלט סעיף ג
אין מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך, ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר….הגה: והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. וי"א דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל - תוספות ריש פרק המביא כדי יין
ערוך השולחן אורח חיים סימן שלט סעיף ח - ט
וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג' והא דמספקין ומרקדין...והדברים מתמיהים חדא דקשירת נימי הכנור שכיחא טובא וכן לגלגלה על היתידות והיינו שמגלגלין היתד עד שתשוב הנימא להיות כנכון ובשני הדברים יש חיוב חטאת משום קשירה ומשום מתקן מנא כדפירש"י בעירובין ועוד דחלילה לבטל שבות דרבנן מפני טעמים כאלו: ולענ"ד נראה טעם פשוט דסיפוק וריקוד שלנו לא נאסרה מעולם דבזמן חז"ל היה זה בעת שמזמרים בכלי שיר והיו מטפחים ומספקים ומרקדין ע"פ סדר השיר וכן משמע בירושלמי אבל עכשיו אין זה כלל בעת שמזמרים בכלי שיר אלא בעת ששוררים בפה שירי שמחה מטפחים כף אל כף טיפוח בעלמא ולא ע"פ סדרי השיר והך דסיפוק כף על ירך לא נודע לנו כלל וגם הריקוד בעת השמחה אינו כריקוד שלהם בסדר כרקודי נשים אלא מרקדים בלא סדרים ואין כאן גדר שמא יתקן כלי שיר דאין להם שייכות זה לזה כלל ולא על זה גזרו חכמים
הפוסקים בזמנינו - מח׳ אגרות משה והיחוה דעת
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן ק
בענין אין מטפחין ואין מרקדין איך הוא בזה"ז כ"ה סיון תש"כ...אם יש להתיר כתוס' ביצה דף ל' שכתבו לדידן שרי דאין אנו בקיאין לעשות כלי שיר, הנה לכאורה דברי התוס' תמוהין אף אם נימא שבימיהן היו בקיאין לעשות כלי שיר יותר מבזה"ז, דהא עכ"פ מאחר שנאסר במנין אין להתיר אף שכל הטעם בטל כדאיתא /ביצה/ בדף ה', וכ"ש הכא שגם בימינו הא איכא גם מי שבקיאין לעשות כלי שיר שאין להתבטל מה שנאסר. ול"ד להא שכתבו התוס'...גבי מים מגולין דעכשיו שאין נחשים מצויין בינינו אנו שותין מהם אפילו לכתחלה, דשם בארתי שכוונת התוס' הוא, דהדבר שבמנין שהיה באיסור גילוי היה רק שאף שהחשש דשתה הנחש הוא חשש רחוק...לכן במקום שלא מצוי נחשים וליכא אף חשש הקטן לא היה ממילא בכלל התקנה….אבל כשנאסר הדבר לא יתבטל בשביל מה שבטל הטעם אף לגמרי...ועיין בב"י סימן של"ט שכתב שהתוס' מדמים זה למשקין מגולים דשרו האידנא אבל ל"ד כלל כדבארתי. ולכן היה מן הראוי להחמיר, אבל עכ"פ לדינא הביא הרמ"א בסימן של"ט סעיף ג' שיטת התוס' וכתב שעל זה נהגו להקל וכן רואין אנו שהרבה יראים ושלמים מרקדין בשבת ויו"ט. ונראה לע"ד שהטעם הוא דנחשבה כלא פשטה הגזירה אף שכבר פשטה בימיהם אבל כיון שעכשיו נשתנה מכפי שהיה בימיהם שנסתלק הטעם לא נחשב מה שפשטה בעת שהיה הטעם לפשטה גם עכשיו כשליכא הטעם. ואף שמ"מ הרי צריכין למנות ולבטל, יש לומר דכיון שידוע שכל החכמים שבעולם היו מסכימין להתיר מאחר שעוברין, וכדחזינן שאף כשהיה הטעם אמרו שלא למחות כדי שיהיו רק שוגגין ולא מזידין ידעינן מזה שאם היה אפשר לבטל התקנה ולא יהיה כלל איסור היו ודאי רוצין בזה רק שאז שהיה הטעם לא היו יכולין לבטל משום שכבר פשטה, ולכן כשנסתלק הטעם שלא נחשב כפשטה גם עכשיו שאפשר לבטל כשהיו נמנין ומסכימין נחשב כנתקבצו החכמים ונמנו ודנו להסכים להתיר….זהו מה שנראה לתרץ שיטת התוס' והרמ"א שכתב שנהגו להקל. אבל כיון שהמחבר פליג וטעם התוס' אינו ברור היה מן הראוי להחמיר לכה"פ לבעלי נפש אבל לדינא הא חזינן שמקילין
שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן נח
שאלה: האם יש מקום להתיר בזמן הזה מחיאות כפים וריקודים בשבת... תשובה: שנינו במשנה (ביצה לו:), אין מספקים ואין מטפחים ואין מרקדים...וכן פסקו רבינו חננאל והרי"ף והרא"ש והמאירי שם...וכן פסק הרמב"ם (בפרק כג מהלכות שבת הלכה ה). וכן כתבו בשו"ת תרומת הדשן (סימן סב), ובשו"ת מהר"י קולון (שרש ט). ועוד. ואמנם התוספות (ביצה ל ע"א) כתבו, שדוקא בימיהם...אולם דעת רבותינו הפוסקים לאסור גם בזמן הזה, שהרי גם בזמנינו האומנים הבקיאים..ובלאו הכי הרי הלכה רווחת (בביצה ה ע"א) שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. ואף על פי שנתבטל הטעם לא בטלה הגזירה….והנה מרן בשלחן ערוך פסק...וכתב על זה הרמ"א...ונראה שלפי טעמו הראשון יש לאסור טיפוח וריקוד גם בזמנינו, ואם יש ספק בדבר שמא ישמעו לנו אם נוכיח אותם, אז יש להודיעם האיסור….אך לפי הטעם השני שכתב הרמ"א הנ"ל, אפילו אם יש ספק שיקבלו ממנו אינו צריך להוכיחם כיון שיש להם על מה שיסמוכו. ומכל מקום לפי הכלל סתם ויש הלכה כסתם, נראה שדעת הרמ"א כסברא ראשונה להחמיר, שהרי הביאה בסתם, וסברת התוספות הביאה בשם יש אומרים, והלכה כסתם…וראיתי להגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בערוך השלחן….ודבריו אינם אלא דברי נביאות, כי מי גילה לו רז זה שבזמנם היו מטפחים ומרקדים רק עם כלי שיר…ועדיין יש לחוש שמא יתקן כלי שיר לנגן בו עם השירה שבפה להגדיל השמחה...אין חילוק בזה בין זמן חכמי התלמוד לבין ימינו אלה, ושכן דעת כל הפוסקים שהביאו להלכה דין זה, ולא חילקו בכך ע"ש. וכן דעת האחרונים….ומכל מקום נראה שהליכה במחול סביב עם שירות ותשבחות, אין זה בכלל ריקוד שאסרו חז"ל, שהרי מבואר בירושלמי (ביצה פרק ה' הלכה ב'), שהריקוד שאסרו חז"ל הוא באופן שעוקר רגלו אחת ומניח אחת...בסיכום: אין להתיר בכלל מחיאות כפים וריקוד בשבת, משום גזירה שמא יבוא לתקן כלי שיר, ובייחוד לנו הספרדים ועדות המזרח אשר קבלנו עלינו הוראות מרן השלחן ערוך שפסק בסכינא חריפא לאסור טיפוח וריקוד אף בזמן הזה. וכן המנהג פשוט בגלילותינו לאסור. ואם יש מי שמיקל בזה לטפח ולרקד בשבת, ראוי להעיר למוסר אזנו ולהודיעו שזהו נגד ההלכה, ודברי חכמים בנחת נשמעים. ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב
אם יש מקום להקל בשמחת תורה ולימוד זכות על החסידים
בית יוסף אורח חיים סימן שלט
וכתב מהר"י קולון ז"ל בשורש ט' (ענף ב) בשם רבינו האי שביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה אלא משום שבות ונראה מדבריו דלית ליה חילוק בין ימי חכמי התלמוד ליומי דידן כמו שחילקו התוספות דאם כן בלא כבוד התורה נמי הוה שרי לרקד וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בכך
משנה ברורה סימן שלט ס״ק ח
ולא מרקדין - וביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה משום כבוד התורה כיון דלית בזה אלא משום שבות אבל בשאר שמחה של מצוה כגון בנשואין אפ"ה אסור וגם לכבוד התורה אין כדאי להתיר אלא טיפוח וריקוד ולא קשקוש בפעמונים וזגים וכ"ש שאר כלי שיר דאסור
ערוך השולחן אורח חיים סימן שלט סעיף ח - ט
ולכן גם בשמחת תורה שמרקדים ומטפחים לפני הס"ת וי"א הטעם דלכבוד התורה מותר לרקד [מג"א סק"א] וקשה בעיני לבטל שבות דרבנן מפני זה אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דאין זה הריקוד והטיפוח שאסרו חכמים וכמה פעמים ראינו שגדולים מטפחים בידם בעת שמחה [ובזה א"ש גם האצבע צרדה בליל יום הכיפורים אצל הכהן הגדול אפילו אם לא נאמר מטעם דאין שבות במקדש וגם לא הוי קול כלי שיר כמ"ש המג"א סק"ב]
שו"ת מנחת אלעזר חלק א סימן כט
ע"ד שאלתך מאין ההיתר לחסידים ואנשי מעשה שמרקדין ומספקין בשמחות ורננים לה' בשבתות ויו"ט דהא במג"א ה' סוכה סי' תרס"ט כ' בשם מהרי"ק דבשמחת תורה לכבוד התורה מותר לרקד משמע אבל בשאר יו"ט אסור...ולכאו' יש להקשות מזה גם על המהרי"ק והב"י והפוסקים הנ"ל שנמשכו אחריו דבש"ת לכבוד התורה מותר דהתירו שבות משום מצוה. דהא אמרי' במתני' בפירוש דאין בזה אפי' סרך מצוה וי"ל דהם סברו דהמתני' מיירי בסתם יו"ט אין בו לחלוחית מצוה וכד' רש"י אבל בש"ת לכבוד התורה שאני אבל לדידן דמרקדין בכל יו"ט קשה מאוד לכאורה...נחזור לעניננו למה שהתחלנו בענין הסיפוק בידים וריקוד ברגלים (בלי כלי) בשבת ויו"ט שנהגו רבותינו הקדושים הגאונים אשר בזכותם אנו חיים והחסידים התלמידים הבאים אחריהם כיון שבמהרי"ק הנז' בשם רבינו האי מתיר לכבוד התורה בש"ת אף שהוא משום שבות וכ' ב"י בסי' של"ט דרבינו האי מתיר גם בלא דעת התוס' דבלא"ה מותר בזמה"ז ולדידי' גם בימיהם מותר זה (אף אם בקיאין לתקן כלי שיר) כיון שהוא לכבוד התורה וא"כ שוב י"ל גם בכל שמחת יו"ט ריקודין וסיפוקין (בלא כלי) מותר ומה דלא חשיב לה במתני' ביצה הנז' אף לסרך מצוה י"ל כיון שאינו מצוה לכל אדם רק למי שבוער בקרבו רשפי אש שלהבת ה' שמחת יו"ט אשר הנחילנו אבל לא לכל אדם הוא טירחא ואינו שמחה של מצוה אם אין חושק לה. וזה ראי' דהא לא קחשיב ריקודין לכבוד התורה אף שמותר לדעת רבינו האי גאון ומהרי"ק ומ"א וכל הפוסקים הנז' א"ו כיון שאינו נוהג לכל אדם לא קחשיב לי' דמיירי רק בסתם ריקודין משא"כ הך מציעתא דדנין ומקדשין דהוא סרך מצוה עכ"פ לכל וע"ש בגמ' אבל זהו אינו רק ליחידי סגולה וחכמי ישראל כמ"ש הרמב"ם בלשונו בסוף ה' לולב (פ"ח הלכה י"ד והלכה ט"ו) מצוה להרבות בשמחה זו ולא הי' עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמים ישראל וראשי הישיבות וסנהדרין והחסידים וזקנים ואנשי מעשה הם שהי' מרקדין ומספקין ומנגנין וכו', וכ' שם עוד השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת ה' שצוה בהן עבודה גדולה הוא וכו' וכל המגיס דעתו וחולק כבוד בעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה וכו' כו' וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ואין הגדולה וכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנא' והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו' עכ"ל הרמב"ם שם ומי לב הנלבב רואה קדושת לשונו בדברים האלו ויבין היטב דרך רבותינו הקדושים וגם הבאים אחריהם לפזז ולכרכר ולרקד לשמוח באהבת ה' בשבתות ויו"ט ואין להרהר אחריהם ח"ו….וגם כי מה שכתבתי ההיתר עפי"ד המהרי"ק בשם רב האי גאון הוא לשיטתו דאין חילוק גם בזמנינו יש שבות אעפ"כ התירו משום מצוה כמ"ש הב"י לפי דעתו כנז' כ"ש וכ"ש לדידן האשכנזים היוצאים ביד רמ"א דפסקינן כהתוס' דאין בקיאין בזמנינו לעשות כלי שיר וליכא שבות כנז' א"כ בודאי ראוי ההיתר לרקד ולספק בכל עוז כנז'
ענין אחר
ביאור הלכה סימן שלט
להקל בכל - עיין במ"ב דהיינו בטיפוח וריקוד סתם ולא ע"י קשקוש זגים וכ"ש ע"י ניגון כלי שיר בודאי איסור גמור הוא ועיין בחידושי רע"א….וז"ל חיל ורעדה אחזתני בכל צרותיהם לי צר על דבר הפרצה הגדולה שעשו פריצי בני עמנו במקומם לעבור בשאט נפש על דת ודין תורתנו הקדושה ודת יהדות ולא לבד החילול יו"ט בעשיית רקודין ומחולות שגזרו ע"ז חז"ל ואפילו באנשים לבד ונשים לבד כדתנן בפרק משילין אין מספקין ואין מרקדין….אלא אף זו שעשו בהאי גיסא חינגא וחוללו במחולות נערים [בני בלי תרבות] עם בתולות ונתערבו בהם גם אנשים ונשי אנשים ושעירים ירקדו שם אוי לנפשם כי גמלו להם רעה לעבור על דת בפרהסיא והתורה חוגרת שק עליהם רחמנא לשזבן מהאי עונשא ולא יעשה כן וכו'...ודאי יפה עשה למחות בכל כחו באנשים כאלה וכו' וכל רב ומורה בעירו מחוייב למחות ולבטל הרקודין והמחולות ביו"ט ומכ"ש בחורים [בני בלי תרבות] ובתולות יחד וק"ו ב"ב של ק"ו להאספסף אשר בקרבו ותערובות אנשים ונשים כמ"ש לעיל וכמבואר באו"ח סימן תקכ"ט שכתב שם שלא יתערבו אנשים ונשים וידוע דאין חילוק בין נשואות לפנויות לענין זה ואין לך דרגא להסתת יצה"ר ומעלה לזנות יותר מזה שמתבוננים ומביטים [בני בלי תרבות האלה] בפני הנשים והבתולות בעת הרקוד ואוחזין מעשה אבותיהם בידיהם של הנשים וקורא אני עליהם יד ליד לא ינקה מדינה של גיהנם ולפעמים מחבקים ומנשקים למלאות תאותן ובאים לידי מעשה ער ואונן...וידוע דרוב הבתולות בזמה"ז כבר הגיע זמנם לראות ולדעת הרמב"ם וכמה פוסקים ראשונים ואחרונים הנוגע בהם לשם חיבה וקירוב בשר עובר על לאו ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב...ולענין איסור ערות נדה אין חילוק בין נשואה לפנויה כלל וכמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' קפ"ג ופשוט הוא ומרוב פשיטותו לא ניתן לכתבו ורק כדי להוציא מלב ע"ה ובורים שחושבים שאין איסור בפנויה כלל אמנם האמת דאין חילוק וח"ו לא יעלה על הדעת לחלק כללו של דבר אין לך גדר ערוה גדול מזה לבטל המחולות והרקודין של אנשים ונשים יחד בין נשואות ובין פנויות שאין לך דרגא לזנות ומעלה לעריות והרגל לעבירה יותר מזה ואנחנו שקבלנו תורתו מחוייבין לעשות גדר וסייג שלא יעשה כן….וע"פ דתנו אסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונין של אשה ומכ"ש להביט בפניה הן בתולה הן נשואה ומהאי טעמא תקנו האב"ד והקהל פה פיורדא ובק"ק מיץ שלא יחוללו הבחורים [בני בלי תרבות] עם הבתולות כלל אפילו על החתונות אלא הבתולות יחוללו בפני עצמן והבחורים יחוללו בפני עצמן וע"ש מה שהאריך עוד בזה
Summary:
The משנה rules that one should not dance on שבת. The גמרא explains that the concern is that it may result in fixing a musical instrument (which would presumably violate מכה בפטיש). The גמרא separately notes that this prohibition may fall into a separate exception of מוטב שיהיו שוגגין, wherein one need/should not object when a violation is occurring.
In analyzing the prohibition, תוספות rules that this prohibition no longer applies to us, as we are not experts in fashioning musical instruments. The בית יוסף addresses how תוספות can eliminate a גזירה, simply because a reason for the גזירה no longer applies. Without providing further elaboration, he analogizes this case to the case of מים מגולים, where תוספות also rules that the גזירה doesn’t apply, as the prevalence of snakes is not an issue. The תפארת ישראל offers an explanation as to what makes certain תקנות unique insofar as allowing the תקנה to be eliminated by תוספות when the reason no longer applies.
While there are no cited opinions in ראשונים that argue on תוספות it is of note that the רמב״ם codifies this הלכה without any qualification or limitation. This inference is made by the בית יוסף. שAs such, in ruling on the matter, the שלחן ערוך, following the lead of the רמב״ם, codifies the ruling of the משנה, without any qualification from תוספות.
However, the רמ״א cites two potential leniencies. First, he notes that the principle of מוטב שיהיו applies. More broadly, he codifies the ruling of תוספות as normative, essentially rendering this prohibition as no longer applicable.
The ערוך השלחן raises certain concerns with the approach of תוספות and the רמ״א. However, he ultimately justifies the custom of dancing on שבת, reasoning that our dancing today is not coordinated with music, which was the subject of the decree. רב משה suggests an alternate justification for ruling leniently, categorizing the תקנה as one that initially spread among כלל ישראל, but ultimately was not פשט in later years. The יחוה דעה rules stringently on the matter.
The בית יוסף/שלחן ערוך cite from earlier authorities that even where one is generally strict, there is room to be lenient on שמחת תורה. It would appear that the משנה ברורה also follows this opinion (i.e. but not the full leniency of the רמ״א). The מנחת אלעזר utilizes the reasoning of שמחת תורה to explain the custom among some חסידים to be lenient in this regard.
No comments:
Post a Comment