תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סד עמוד ב
איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, דברי ר"מ; וחכ"א: כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח; אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות
רש"י מסכת גיטין דף נז עמוד ב
גר תושב היה - שלא קיבל עליו שאר מצות אלא ע"ז שנאמר כי לא יעשה עוד עבדך וגו
רש"י מסכת יבמות דף מח עמוד ב
גר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים
תוספות מסכת יבמות דף מח עמוד ב
זה גר תושב - פירש בקונטרס שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ומחלל שבת כעובד עבודת כוכבים וקשה דאם כן נפישי להו משבע מצות ובמסכת ע"ז (דף סד:) משמע דבשבע מצות שקבלו בני נח איקרי גר תושב ועוד דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) אמרי' דעובד כוכבים ששבת חייב מיתה אפילו בחול כל שכן בשבת ובפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט. ושם) קאמר ר"ע דגר תושב אין מוזהר על השבת ונראה דהכא בעושה מלאכה לצורך ישראל דומיא דוינפש בן אמתך
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה ז - ח
אי זה הוא גר תושב זה עכו"ם שקיבל עליו שלא יעבוד כו"ם עם שאר המצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל ה"ז מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם
מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק יד
אי זה הוא גר תושב. בע"ז פרק השוכר (דף סד:) אי זהו גר תושב כל שקבל עליו [בפני שלשה חברים] שלא לעבוד כו"ם דברי ר"מ וחכמים אומרים שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ואחרים אומרים וכו' והלכה כחכמים
רמב"ם הלכות מלכים פרק ח
כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם
כסף משנה הלכות מלכים פרק ח הלכה יא
[כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן וכו'. פלוגתא דרבי אליעזר ור' יהושע בפרק חלק (דף ק"ה) דלר' אליעזר אומות העולם אין להם חלק לעוה"ב ולרבי יהושע אית להו ופסק כרבי יהושע. ומה שכתב והוא שיקבל וכו' נראה לי שרבינו אומר כך מסברא דנפשיה ונכוחה היא
תלמוד בבלי מסכת ערכין דף כט עמוד א
ר"ש בן אלעזר אומר: אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, אמר רב ביבי: מ"ט? אתיא טוב טוב, כתיב הכא: חכי טוב לו עמך, וכתיב התם: טבטוב לו לא תוננו
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה ח
ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו
השגת הראב״ד להרמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יד
כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ דעת זה המחבר סתום וחתום ולא פירש מהו אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שיובל נוהג ומה הן מצות גר תושב והוא שאין מושיבין אותו בתוך העיר דדרשינן בספרי עמך ישב ולא בעיר עצמה ומצוה להחיותו דכתיב וחי אחיך עמך וקונה עבד עברי כעכו"ם ואלה הדינים שאינם נוהגים בו אלא בזמן שהיובל נוהג יש מהן שהוא להקל עליו ויש מהן להחמיר עליו שבזמן שאין היובל נוהג יושב אפילו בעיר עצמה שאין קדושת הארץ עליה כשהיתה וקונה ע"ע עד זמן שירצה שאין זמן מיוחד ואלו להקל עליו אבל אין אנו מצווים להחיותו זהו להחמיר עליו וקרוב הדבר להיות מן הטעם כי בזמן היובל היו שומטין והיה יכול להתפרנס שלא בטורח צבור ועכשיו אינו יכול מעתה מקיימין מי שהתנה שלא למול ושלא לטבול כמה שירצה בכל זמן עכ"ל
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה ז
ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל כמו שביארנו בהלכות עכו"ם
ספר החינוך פרשת אם כסף מצוה צד
שלא להושיב עובד עבודה זרה בארצנו, שלא לשכן עובדי עבודה זרה בארצנו, שנאמר [שמות כ"ג, ל"ג] לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. משרשי המצוה. מה שנגלה בכתוב, בשביל שלא נלמוד מכפירתם. מדיני המצוה, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה שאילו רצו להניח עבודה זרה, אף על פי שעבדוה מתחילתן, שמותרין לשכון בארצנו, וזהו הנקרא גר תושב, כלומר שהוא גר לענין שהותר לישב בארצנו
מנחת חינוך פרשת אם כסף מצוה צד
שלא לשכון כו'. ער"מ ה' עכו"ם פ' הנ"ל ודעת הר"מ דנוהג בכל עע"ז ל"ד בז' עממין ודעת הסמ"ג והראב"ד וש"פ דאינו נוהג לאו זה רק בז' עממין
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כא עמוד ב
דתניא: בלא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וגו'. אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה, לגר במכירה מנין….נמצאת אומר: אחד גר ואחד נכרי, בין במכירה בין בנתינה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: דברים ככתבן, לגר בנתינה ולנכרי במכירה. מאי טעמא דרבי יהודה? אי סלקא דעתך כדאמר רבי מאיר - ליכתוב רחמנא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכור או למה לי? שמע מינה לדברים ככתבן. - ורבי מאיר: או - להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי. - ורבי יהודה: הא לא צריך קרא, כיון דגר אתה מצווה להחיותו, ונכרי אי אתה מצווה להחיותו
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ג הלכה יא
אסור לישראל ליתן לעכו"ם מתנת חנם, אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא במתנה אבל לגר תושב בין במכירה בין בנתינה מפני שאתה מצווה להחיותו, שנאמר גר ותושב וחי עמך.
מגיד משנה הלכות זכיה ומתנה פרק ג הלכה יא
אבל לגר תושב בין במכירה בין במתנה מפני שאתה מצווה להחיותו. מפורש בגמרא בפ' בתרא דע"ז דגר תושב מצוה להחיותו וכבר נתבאר פי"ד מהל' איסורי ביאה אי זהו גר תושב ואין מקבלין אותו אלא בזמן שהיובל נוהג כמו שיתבאר שם
השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין מצוה יו
שנצטוינו להחיות גר תושב להציל לו מרעתו שאם היה טובע בנהר או נפל עליו הגל שבכל כחנו נטרח בהצלתו ואם היה חולה נתעסק ברפואתו וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו בכל אלה והוא בהם פקוח נפש שדוחה שבת והוא אמרו ית' (פ' בהר) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ומאמרם בתלמוד (פסחי' כא ב, ע"ז כ א, חולין קיד ב) גר אתה מצווה עליו להחיותו גוי אין אתה מצווה עליו להחיותו. והמצוה הזו מנאה בעל ההלכות (אות מט) החיאת האח. והרב כלל אותה עם הצדקה במצות קצ"ה מפסוק פתוח תפתח את ידך (פ' ראה טו). והם שתים מצות באמת
בית יוסף יורה דעה סימן קכד
גר תושב שקבל עליו שבע מצות כתב הרשב"א שמגעו אסור בשתיה ומתוך כך פסק שגר שמל ולא טבל אוסר גם כן בשתיה….אבל הרא"ש כתב בפרק השוכר את הפועל (סי' ה) אהא דת"ר איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה וכו' ומייחדין אצלו יין אפילו בעיר שרובה גוים דאפילו הודיעו שהוא מפליג קאמר דמייחדין כי מגעו מותר בשתיה ולחלופי לא חיישינן בשעה מועטת ומעשה היה בגוי שמל ולא טבל טבילה כראוי ועמד בביתו של ישראל כמה ימים ונגע ביינו והתירוהו בשתיה דהא גר תושב אינו אוסר במגעו כל שכן זה שמל וקבל עליו כל המצות ואף על גב דאמרינן לעיל (נז.) עבדים ובני שפחות שמלו ולא טבלו עושים יין נסך שאני הני שאין לבם לשמים אלא מאימת רבם מתיהדים ואמרינן נמי (נט.) גבי גרים שמלו ולא טבלו צא והכרז על בניהם שהם ממזרים ואף על גב דמסתמא היו נוגעים ביין ועל זה לא הקפיד כמו שהקפיד במזגו גוים ושתו ישראל ע"כ וכל זה מדברי התוספות שם (סד: ד"ה אין מקפידין) וכתבו שאף על פי כן לא רצה ר"י להקלב*. ודע דעד כאן לא שרי הרא"ש בשתיה אלא מגעו של גר תושב ביין שלנו אבל יינו של גר תושב עצמו אסור בשתיה מיהא דהא בהדיא קתני יינו כשמנו
שולחן ערוך יורה דעה הלכות יין נסך סימן קכד סעיף ב
גר תושב, דהיינו שקבל עליו שבע מצות, וכן גר שמל ולא טבל, מגען אוסר בשתייה. הגה וכל זמן שלא טבל כראוי, מקרי לא טבל (ר"ן פ' השוכר והגהות מרדכי דיבמות). ויש מקילין אפילו במגע גר תושב (טור בשם הרא"ש), אבל יין שלו ודאי אסור - ב"י
ביאור הלכה סימן שד סעיף ג
* א"י גמור וכו' - כתב המ"א אם קבל עליו מצות הנהוגות בעבד והוא שכיר נ"ל דאין רבו מצווה על שביתתו כשעושה לעצמו [פי' דאם עושה לישראל אחר בודאי אסור מן התורה דלא גרע מגר תושב בעלמא] דלא הזהירה התורה אלא על עבד הקנוי קנין עולם אבל העבד אסור לעשות מלאכה אפילו לעצמו דהא קבל עליו מצות הנהוגות באשה עכ"ל וצע"ג כיון שאין קנוי לו הלא בודאי אין גירות לחצאין ומאי מהני קבלתו למצות הנהוגות בעבד הלא קי"ל בבכורות בפרק עד כמה [דף ל'] א"י שבא לקבל עליו ד"ת חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו [ודע דמה דאיתא שם ר"י בר"י אומר אפילו דקדוק אחד מד"ס היינו מה שדקדקו בביאור התורה וכעין דאיתא בסנהדרין פ"ח חמשה טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב וכן משמע ברמב"ם פי"ד מהלכות איסורי ביאה שהעתיק כר"י בר"י דס"ל דלא לאפלוגי אתא אלא לבאר והשמיט בהלכותיו תיבת מד"ס] ודוקא בעבד שגופו קנוי ויש עליו שם עבד גילתה לנו התורה דבאיש כזה די אם יקיים רק מצות הנהוגות באשה משא"כ באדם דעלמא אין לנו בתורה רק או גר תושב או ישראל גמור וזה שלא רצה לקבל עליו כל התורה מסתברא דאין מדרגתו אלא כגר תושב בעלמא ומנא ליה להמ"א שיהיה עדיף מגר תושב דהוא אסור לשבות בשבת וזה יהיה מהני קבלתו שיהיה מחויב לעצמו להזהר במצות שבת כישראל וא"כ לפ"ז ימצא איש שיוצא מכלל גר תושב בהרבה מצות יותר כפי קבלתו ולכלל ישראל לא בא וגם בכלל עבד אינו ומנ"ל זה ועיין ביו"ד סימן קכ"ד בביאור הגר"א סק"ה דאין מלין אותו עד שיקבל עליו כל המצות וא"כ באיש כזה איך מלו אותו קודם שקיבל עליו כל המצות כיון דאינו עבד רק שכיר בעלמא ובלא מילה וטבילה קי"ל דאיננו בכלל ישראל כלל ומנ"ל שיהיה מחויב לקיים המצות מחמת קבלתו ועיין ביבמות מ"ז דאבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה וכו' ולא די במה שקבלו על עצמן מתחלה לקיים כל התורה שענו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. אחר כתבי כ"ז התבוננתי שאפשר לקיים דבריו דס"ל להמ"א ג"כ דאינו בר ישראל כלל ובכלל גר תושב הוא והכל כאשר כתבנו אלא דס"ל דגר תושב גופא אם רצה לקבל עליו בעת תחלת גירותו עוד מצות מלבד השבע ג"כ חלה קבלתו שמחוייב אח"כ לקיים אלא דמה דנקטו שבע רבותא אשמועינן דאף ששבע מצות מחוייב לקיים כל בן נח ומאי רבותייהו אפ"ה חלה הקבלה ובכלל גר תושב הוא לענין שמצווין להחיותו וכ"ש אם קבל עליו יתר מצות בודאי מהני ולא תקשה ע"ז דאיך ישמור שבת והלא גר תושב ג"כ אסור לשמור שבת כדמוכח ביבמות מ"ח ע"ב בתוד"ה זה גר וכו' דזהו בסתם גר תושב שלא קבל עליו רק שבע מצות כנהוג וא"כ הוא לענין שאר מצות כא"י גמור משא"כ כשקבל עליו עוד מצות בתחלת גירותו ובכללם היה ג"כ שבת בודאי יכול לקיימם ומחוייב לקיימם ומה דאיתא בבכורות דא"י שרצה לקבל כל התורה חוץ מד"א אין מקבלין אותו היינו לענין לעשותו ישראל גמור אבל לא לענין גר תושב. וקצת סמך מצאתי לדברי המ"א ממה דאיתא בע"ג דף ס"ד ע"ב איזהו גר תושב דחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות בני נח ואחרים אומרים כל שקיבל עליו כל המצות חוץ מאיסור נבילות אלמא דלאחרים בודאי חלה קבלתו על כל המצות [ומ"מ איננו בכלל ישראל כיון ששייר דבר אחד וכמו שכתבנו למעלה] וה"ה דלחכמים אם קיבל חלה הקבלה דכל דאיכא למעט בפלוגתא טפי עדיף זהו הנלע"ד בישוב דבריו
Summary:
The גמרא presents three possible opinions as to the exact definition of a גר תושב. In contrast to a comment of רש״י, the ruling of the רמב״ם is that we follow the opinion that one is a גר תושב if he accepts to observe the שבע מצוות בני נח. The רמב״ם further rules that this acceptance must be based on them being commanded by Hashem and not from any independent motivations. As the רמב״ם notes, no מילה or טבילה is required to complete the process of becoming a גר תושב.
The רמב״ם rules that a גר תושב can only be accepted when יובל is observed. The ראב״ד challenges this point.
Practically, the status of גר תושב is relevant, as explained by the רמב״ם and the חינוך, insofar as we can allow a גר תושב to reside in ארץ ישראל. (The מנחת חינוך notes that there are other ראשנים who limited the prohibition to the ז׳ עמים, in which case the גר תושב status would not be as relevant.)
Another practical application is whether there is a מצוה of להחיותו, including examples such as giving a מתנת חנם. The רמב״ן counts this מצוה as part of the תרי״ג מצוות.
In addition, the רמ״א rules in accordance with the opinions that assume that wine that was moved by a גר תושב is not subject to סתם יינם restrictions.
No comments:
Post a Comment