פרשת קדושים ומימרא דר׳ עקיבא
ויקרא פרשת קדושים פרק יט פסוק יח
לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה׳:
ספרא קדושים פרשה ב פרק ד אות יב
לא תקום ולא תטור את בני עמך, נוקם אתה ונוטר לאחרים, ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה.
רש"י ויקרא פרשת קדושים פרק יט
ואהבת לרעך כמוך - אמר רבי עקיבא זה כללא גדול בתורה
בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק א
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ:
ביאור החפץ חיים על ספרא קדושים פרשה ב פרק ד אות יב
זה כלל גדול מזה - דאי מקרא קמא, הו״א הרי אדם שהוא בזוי, יכול לומר גם אני אבזה את חבירי שאיני מקפיד גם אם מבזים אותו, אבל פסוק זה ספר תולדות אדם שמוזכר בו בדמות אלהים עשה אותו כלל גדול מזה, כי את מי אתה מבזה דמות דיוקנו של מקום.
הגדרת החיוב - הרמב״ן והרמב״ם
רמב"ן ויקרא פרשת קדושים פרק יט פסוק יז
וטעם ואהבת לרעך כמוך - הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך (ב"מ סב א): אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב.
מנחת אשר - ספר ויקרא - פרשת קדושים - סימן מג
הנה מדברי הרמב"ן משמע שפירש מצוה זו כפשוטה, שאין עיקריה אלא מצווה שבלב שמצווים אנו לאהוב זא"ז ומשו"כ כתב דמה דכתיב כמוך אינו אלא דרך הפלגה
תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד א
שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור.
משנה מסכת אבות פרק ב משנה י, יב
הם אמרו שלשה דברים רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך…רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת חגיגה פרק ב
א"ר יוסי בן חנינה המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא המתכבד בכבוד חי העולמים לא כל שכן
רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ג
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא
רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה א
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.
ספר חרדים להר׳ (ר׳ אלעזר בן משה אזכרי, 1533-1600, יליד צפת, מצאצאי מגורשי ספרד) פרק ט סעיף כח
ואהבת לרעך כמוך' - לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו, ויהיה רוצה כבוד חברו כמו כבוד עצמו, ואהבתו וחמלתו על חברו כאהבתו וחמלתו על עצמו. ומבקש תועלתו ושמח בטובתו, ומצר בצרתו ודבורו עמו תמיד בנחת דרך חבה וכבוד. והמתכבד בקלון חברו, אין לו חלק לעולם הבא. אף על פי שאין חברו עומד שם ולא הגיע לו בשת ולא בישו, אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשה חברו או חכמתו כדי שיראה מכללו שהוא מכבד וחברו בזויי. ואמרו רבותינו ז"ל דבמצוה זו כלולה כל התורה כלה.
שפתי חכמים (ר׳ שבתי משורר בַּס, 1641-1718, נולד בפולין ועבר לגור לפראג) פרשת קדושים פרק יט
רוצה לומר במצוה זו נכלל כל התורה כמו שאמר הלל הזקן מאי דסני לך לחברך לא תעביד זהו כל התורה כולה ואידך פירושו הוא:
ספר החינוך פרשת קדושים מצוה רמג
מצות אהבת ישראל - לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר [ויקרא י"ט, י"ח] ואהבת לרעך כמוך…שורש המצוה ידוע, כי כמו שיעשה הוא בחבירו כן יעשה חבירו בו, ובזה יהיה שלום בין הבריות.
מנחת אשר - ספר ויקרא - פרשת קדושים - סימן מג אות א
הנה מדברי הרמב"ן משמע…אבל בדברי הרמב"ם מבואר להדיא דמצוה זו אינה אלא בהרגשת הלב בלבד אלא אף בהנהגת המעשה וברור דיסוד דבריו מושתתים על דברי הלל הזקן לגר שבא להתגייר ע"מ שילמדנו כל התורה כולה על רגל אחת מה דעלך סני לחברך לא תעביד ואף שהלל לא השתית דבריו על מצות ואהבת לרעך כמוך הבין הרמב"ם דזה שורש כונתו וכמ"ש
אם האדם בכלל עשה דטעינה ופריקה
שו"ת הרשב"א חלק א סימן רנב
הקשית במעשה דרבי ישמעאל דבפרק אלו מציאות (דף ל' ב) דאשכחיה ההוא גברא דהוה דרי פתכא דאופי ואמר ליה דלי בהדי וכו'. ותמהת למה היה לו לרבי ישמעאל להטעינו כלל? ואפילו איניש דעלמא דלאו זקן וחכם דהא אין חיוב פריקה וטעינה באדם הטעון…ולא מצאתי תירוץ אלא שרצה לעשות לפנים מן השורה…תשובה אם כן שאין פריקה וטעינה באדם הטעון בשהקשו והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה קושיא אחרינא דעדיפא מינה טובא הוה להו לאקשויי והא אין פריקה וטעינה באדם? אלא ודאי איתנהו באדם וכל שכן בפריקה מיהא משום צערא דישראל. ואי טעמא משום חסרון כיס כל שכן דחסרון דגופא חמיר טפי. ואפילו בטעינא איכא משום צערא ומשום חסרון כיס…ועוד תדע דאם איתא דאדם אינו בפריקה כי אמרינן התם בפרק שור שנגח את הפרה (דף נ"ד ב) חמור לאגמוריה חמור חמור דפריקה אמאי לא אקשי אי הכי אדם נמי ליחייב. כדאקשי בכלאים אי הכי אדם נמי ליתסר? אלא דאדם נמי אתה מצוה עליו בפריקה מקל וחומר ואפילו בטעינה דבטעמא אתיא לה ולא בהקישא כדאמרן.
שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תשכח
שאלת ממני אודיעך דעתי אם האדם הוא בכלל עשה דטעינה ופריקה - תשובה הרשב"א ז"ל העלה בתשובת שאלה שהוא בכלל ולמד אותה מק"ו דשור וחמור דאי משום צערא דבעלי חיים כ"ש צערא דישראל גופיה…ואם איתא למה לא הזכיר הרמב"ם ז"ל שהאדם בכלל מצוה זו של טעינה כמו שהזכיר בלאו דחסימה וטעמא משום צער בעלי חיים וטעינה נמי אין דומה טעון הנטען ע"י שנים לנטען ע"י אחד ואיכא צער בעלי חיים ובאדם לא אמרו צער האדם לפי שהוא בעל שכל ולא היה לו לטעון עצמו יתר מן הראוי לו דמהאי טעמא אמרינן שהטוען על האדם יותר מן הראוי לו והוזק פטור דכיון שהוא בעל שכל היה לו להשליך המשא מעליו מה שאין כן בטוען על הבהמה ומ"מ מודה אני שהוא בכלל גמילות חסדים בכלל ואהבת לרעך כמוך אבל שיהיה בכלל עשה דטעינה ופריקה לא מסתברא לי.
החיוב רק באופן שלא יגיע בו נזק ולא יצטרך להניח מלאכתו
יד הקטנה (להר׳ דב בעריש גולטיב, משיניאווה שבבגליציה, נפטר ב-1799) הלכות דעות פרק ה עשה ג
לאהוב את רעים שנאמר ואהבת לרעך כמוך - מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו. שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. ואהבתו וחמלתו על חבירו כאהבתו וחמלתו על עצמו. ומבקש תועלתו ישמח בטובתו ומיצר בצרתו. ודבורו עמו תמיד בנחת דרך חיבה וכבוד. אבל כל החיוב של זאת המצוה הוא באופן שלא יגיע בו נזק לאהוב מפני זאת האהבה. ושלא יצטרך להניח מלאכתו מפני עשית מלאכת חבירו. כבר בא ר׳ עקיבא ולימד חייך קודמין לחיי חבירך. ואף אין החיוב שיאהבהו כאהבתו את נפשי ולעסוק ולטרוח עבורו כמו שהוא עוסק וטורח בשביל עצמו. כי לא יקבלה לב האדם. אלא צותה התורה לאהוב את חבירו אף אם יהיה מושפע בכל הטוב יותר ממנו. ושלא תהיה שום פחיתות קנאה בלבו על זה. כי אם לאהוב שיזכה חבירו בכל הטוב כאשר אוהב עצמו לזכות בכל הטוב. וכל העיקר של זאת המצוה הוא על השלילות לשלול מחבירו כל הרע והנזק והקנאה. וכך אמרו חכמים בפירוש זאת המצוה כללו של דבר דעלך סני לחברך לא תעביד.
אם רעך עבריין או רשע
רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה א
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים…כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.
ספר יראים סימן רכד [דפוס ישן - לח]
ואהבת לרעך כמוך. צוה הב"ה בפ' קדושים ואהבת לרעך כמוך אני ה' ותניא ר"ע אומר זה כלל גדול בתורה פי' ואהבת וכו' שלא לעשות לו ולא לאמר דבר המסור ללבו. וא"ת האיך אדע וכי נביא אני לכך נאמר כמוך פי' ממך תלמוד דבר שאתה יודע שמסור ללבך. והיינו דאמרינן בשבת פ"ב [ל"א א'] דעלך סני לחברך לא תעביד והיינו כל התורה כולה ואידך פי'. ע"א למדנו מכאן שמצווים ישראל לאהוב את חבריהם להיות בלב טוב זה עם זה יכול לכל ת"ל כמוך לרעך שהוא כמוך שמכניס עצמו בעול שמים ואוהב מצות כמוך. אבל אם הוא רשע אינך מצוה לאהבו כי מצוה לשנאותו כדכתיב יראת ה' שנאת רע וכתיב הלא משנאיך ה' אשנא וגו'.
ספר מצוות גדול עשין סימן ט
ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) כללו של דבר דעלך סני לחברך לא תעביד כדאיתא במסכת שבת בפרק שני (לא, א). ובירושלמי דנדרים (פ"ט ה"ד) גרסינן מי שיושב ומחתך בשר והכה ידו בסכין וכי תחזור ידו ותכה ידו להנקם. ודווקא לרעך שהוא רעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע ואינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו (פסחים קיג, ב) שנאמר (משלי ח, יג) יראת ה' שנאת רע ואומר (תהילים קלט, כא) הלא משנאיך ה' אשנא וב(מ)תקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי (עי' יראים סי' רכד): (עי' דעות פ"ו ה"ד, רוצח וש"נ פי"ג הי"ד, חו"מ רעב סעי' יא, חפץ חיים ח"א כלל ד במ"ח ס"ק יד, ל.)
חזון איש יורה דעה סימן ב אות כח
בח״א אה״ע נשים סימן קי״ח כתבנו לדעת הגאונים דאין מומר זוקק ליבום כל אותו שדינו כמין לענין שחיטה אינו זיקק ליבום, וכתבנו שם דמומר לד״א להכעיס או כופר בתורה שבע״פ בכלל זה, אבל למה שנתבאר לעיל אין מומר להעיס לד״א בכלל זה רק ברודף אחר האיסור לדעת הרא"ה, וכן כופר בתורה שבע"פ דוקא בכופר גם בעיקר עול המצות, ועוד יש בזה תנאי שלא יהי' אנוס, וכמש"כ הר"מ פ"ג מהלכות ממרים ה"ג דבניהם ותלמידהם חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה, ותינוק שנשבה מביא קרבן כדאמר ר"פ כלל גדול, ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו, ובהגה"מ פ"ו מהלכות דעות כתב דאין רשאין לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט, והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין כי אצלנו הוא קדם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח, ודיינינן להו כאנוסין, ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום, וכן לענין שאר הלכות.
מנחת אשר - ספר ויקרא - פרשת קדושים - סימן מג אות ב
וכבר ידוע מש"כ החזון איש יו״ד (סי׳ ב אות כא) דמצוה לאהוב אף עוברי עבירה כל זמן שלא הכרחנו אותם ולא קיבלו תוכחה, וכיון שבזמנינו אין מי שיודע להוכיח, לעולם מצוה לאהוב עי"ש בדבריו הנפלאים
הגדר בין וחי אחיך ובין ואהבת לרעך
שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן כו אות ד
ודברי חתם סופר על מה שאר"ע ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה, הוא בתורה ומצות דוקא דבעניני עוה"ז הא דרש ר"ע דחייך קודמין תמוהין מאד דבתורה ודאי תורתו קודמת כמפורש בקידושין דף כ"ט ע"ב שאף מלמוד תורה של בנו הוא עדיף וכ"ש מלמוד תורה דאחרים, ועיין ברמב"ם פ"א מת"ת ה"ד שפסק זה ובה"ב פסק שבנו קודם לבן בנו ובן בנו קודם לבן חברו, וכן איכא דין קדימה בצדקה ברמ"א יו"ד סימן רנ"א סעי' ג' עיי"ש, ופשוט שבתורה הוא עצמו עדיף על אחרים יותר הרבה מבצדקה, דבצדקה פשוט שרק לחם שלו קודם ללחם של אחרים אבל אם חסר לו בשר ולחברו לחם צריך ליתן לחם לחברו ולא יאכל הוא בשר ועיין בפ"ת סימן רנ"א ס"ק ד' מפורש זה לענין שאר קדימות וכמו כן פשוט שהוא לענין קדימת עצמו מאחרים אף שהוא עני שצריכין ליתן לו גם בשר, ובתורה ברור שאף מי שיודע כבר מסכת אחת ואפילו סדר שלם הוא קודם ללמוד סדרים האחרים מללמד האחרים אף אותה המסכת, וגם בעניני עוה"ז ליכא איסור אלא רשות אם אינו פקוח נפש ממש שאז מסתבר שאסור ואילו בתורה הוא גם אסור להקדים האחרים מלמוד עצמו. אך הוריתי שכל ת"ח אף שצריך לעצמו והוא גדול מאד מחוייב ללמד מקצת זמן גם עם אחרים אף שמתבטל מתורת עצמו והבאתי ראיה מהא דר' פרידא שלימד לתלמיד קשה הבנה שהוצרך ללמד עמו ד' מאות זימני בעירובין דף נ"ד ע"ב אף שבזמן הזה היה יותר טוב אם למד לעצמו והיה לו שכר גדול חי ד' מאות שנה וכל דורו הביא בזכות זה לעוה"ב, שלכאורה היה אסור דלעצמו היה עדיף, דהוא למד עמו במקצת הזמן שמחוייב לבטל מתלמודו ולמד עם אחרים, ומסתבר לי שהוא ג"כ שיעור מעשר עשירית הזמן שיש לו ללמוד תורה ואולי יכול להוסיף עד חומש וצ"ע לענין השיעור. ולענין מצוה אם הוא וחברו צריכין לקיים מצוה וא"א אלא לאחד ודאי שאם יתן לחברו יעבור על העשה לכן לא מובן דברי החת"ס וצע"ג בכוונתו. ובכלל לא ידוע ענין הקדימות לחיוב האהבה, דכיון דהוא שליכא אלא לאחד ור"ע לא סבר כבן פטורא דימותו שניהם אלא מחוייבין ליתן רק לאחד ולהציל אחד, ממילא אף שהוא והאחר ממש שוין לו באהבה ובכל החיובים דמאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי דלמא דמא דידי סומק טפי כלשון התוס' לענין שבלא מעשה אין חייב למסור עצמו בסנהדרין דף ע"ד ע"ב ד"ה והא. והלמד דלרעך לפי פשוטו הוא במקום את שברוב מקראות כתוב בכה"ג בלשון את וכן ואהבת לו כמוך דכתיב בגר הוא במקום אותו, ואף שאיכא מ"ד דדריש אתין גם הלמד ידרוש.
Summary:
It is cited in the name of ר׳ עקיבא that the principle of ואהבת לרעך כמוך is a כלל גדול בתורה. There is an alternate opinion of בן עזאי, which is further explained by the חפץ חיים.
The מנחת אשר suggests that the view of the רמב״ן is that this is a מצוה that is purely בלב, without any actionable requirements. Weaving together a variety of statements of חז״ל, the רמב״ם codifies an obligation of ואהבת לרעך כמוך, requiring one to care for another Jew’s physical and financial well being. This viewpoint is further expanded by the ספר חרדים. The מנחת אשר highlights how the view of the רמב״ם can be contrasted with the רמב״ן.
While the רשב״א argues that there is an obligation of פריקה by an אדם (as a ק״ו from בהמה), this point is challenged by the רדב״ז. Nonetheless, the רדב״ז concedes that there would an obligation stemming from ואהבת לרעך, demonstrating how this מצוה can serve as a catch-all at times for general obligations, where more specific מצוות may not apply. (See the comments of the רמב״ם regarding פדיון שבויין and how it serves as a fulfillment of various מצוות.)
The יד הקטנה notes certain limits on the obligation of ואהבת, addressing scenarios where it would result in a financial sacrifice.
While the רמב״ם does include a limitation for this obligation where the intended beneficiary is a רשע, based on the comments of the חזון איש, the application of this limitation will have no meaningful impact today.
No comments:
Post a Comment