מצוה על בית דין להודיעו את העם באיזה יום הוא ראש חדש
רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק א הלכה ז
מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה, ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש, וישלחו ויודיעו את שאר העם באיזה יום הוא ראש חדש כדי שידעו באיזה יום הן המועדות, שנאמר אשר תקראו אותם מקראי קדש ונאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה.
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כא עמוד ב
ת״ר: מנין שמחללין עליהן את השבת - תלמוד לומר אלה מועדי ה'... אשר תקראו אתם במועדם. יכול כשם שמחללין (רש״י: העדים, כדי שיתקדשו בזמנן) עד שיתקדשו כך מחללין (רש״י: השלוחים, עד שיתקיימו המועדות בזמנן) עד שיתקיימו - ת״ל אשר תקראו אותם - על קריאתם אתה מחלל, ואי אתה מחלל על קיומם.
לחם משנה הלכות קידוש החודש פרק א הלכה ז
וישלחו ויודיעו וכו'. בפ"ק בסופו (דף כ"ב) אמרו מחללין את השבת…עד כאן. ומכאן למד רבינו ז"ל דמצוה לשלוח ולהודיע שהרי משמע מן הברייתא דענין שלוח השלוחים נכנס בכלל קריאה
משיאין משואות ותקנת שלוחין ויו״ט שני בזמן שמקדשין ע״פ הראייה
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כב עמוד ב
משנה. בראשונה היו משיאין משואות, משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ראש השנה פרק ב
מה קלקול הוה תמן דהוון אילין מסבין יום דין ואילין מסבין למחר והיו סבורין שנמלכו ב"ד לעברו והן מתקלקלין. מי ביטל את המשואות רבי ביטל את המשואות.
רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ג הלכה ח
בראשונה כשהיו בית דין מקדשין את החדש היו משיאין משואות בראשי ההרים כדי שידעו הרחוקים, משקלקלו הכותים שהיו משיאין משואות כדי להטעות את העם התקינו שיהו שלוחים יוצאין ומודיעין לרבים.
רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ה הלכה ד
כשהיתה סנהדרין קיימת והן קובעין על הראייה, היו בני ארץ ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן שלוחי תשרי עושין ימים טובים יום אחד בלבד, ושאר המקומות הרחוקות שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהם היו עושים שני ימים מספק לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החדש.
מאימתי התחילו לחשב בחשבון החדשים
רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ה הלכה א - הלכה ג
דבר זה הלכה למשה מסיני הוא, שבזמן שיש סנהדרין קובעין על הראייה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על חשבון זה …ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה, מסוף חכמי תלמוד בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע, אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל היו סומכין.
שקל הקודש להר׳ חיים קנייבסקי - ציון ההלכה הלכות קידוש החודש פרק ה אות יב
עד ימי אביי ורבא. ועד בכלל - כן מוכח מהראיות שהביא או"ש ודלא כצל"ח ביצה ו' א' ד"ה אמר רבא אך אפשר דבאמצע ימיו התחיל וכמש"כ שם ולפמש"כ רב האי גאון שהלל הנשיא עיבר את השנים בשנת תר"ע לשטרות זה יוצא בימי רב פפא כמש"כ בסדר הדורות:
שני ימים טובים של גליות - מח׳ רב ורב אסי
רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ה הלכה א - הלכה ה
בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל, שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין, אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם.
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ב עמוד א - דף ד עמוד ב
משנה. ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים: תאכל, ובית הלל אומרים: לא תאכל….אתמר, שני ימים טובים של גליות רב אמר: נולדה בזה מותרת בזה, ורב אסי אמר: נולדה בזה אסורה בזה. לימא קא סבר רב אסי קדושה אחת היא? והא רב אסי מבדיל מיומא טבא לחבריה! - רב אסי ספוקי מספקא ליה, ועביד הכא לחומרא והכא לחומרא. אמר רבי זירא: כותיה דרב אסי מסתברא, דהאידנא ידעינן בקביעא דירחא וקא עבדינן תרי יומי. אמר אביי: כותיה דרב מסתברא. דתנן: בראשונה היו משיאין משואות, משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין. ואילו בטלו כותים עבדינן חד יומא, והיכא דמטו שלוחין עבדינן חד יומא. - והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי? - משום דשלחו מתם: הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי.
רש"י מסכת ביצה דף ד עמוד ב
של גליות - שאין עושין אותו אלא בני גליות הרחוקים מבית דין, ואין השלוחין יכולין להגיע אצלם מראש חדש עד יום טוב, להודיעם באיזה יום נקבע החודש, אם ביום שלשים אם ביום שלשים ואחד, ועושין שני ימים יום טוב מספק, ומדאורייתא ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון, ותו לא.
רש"י מסכת ביצה דף ד עמוד ב
לימא קסבר רב אסי קדושה אחת היא - חכמים קבעום על בני גולה לעשותם לדורות מחמת ספק זה, והטילום עליהם כחומר יום ארוך.
תוספות מסכת סוכה דף מד עמוד ב
ר"ת אומר דאין ראיה מערבה להלל דערבה אינה אלא טלטול וכיון דלאו תקנתא היא אלא מנהגא לא חשיבא למיקבע לה ברכה אבל קריאת ההלל לא גרע מקורא בתורה ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני ימים טובים של גליות ואינו אלא מנהג בעלמא.
הר"ן על הרי"ף מסכת סוכה דף כב עמוד א
ור"ת ז"ל אומר שאין ראיה ערבה להלל דערבה כיון דאינו אלא טלטול בעלמא…אבל מ"מ ראייתו איני מכיר וכי מפני שהוזכר שם מנהג מביא אותה ראיה לכאן והלא שם עיקר תקנה היא דאמרינן שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם זימנין דגזרו גזירה ואתי לאיקלקולי דמשמע שתקנה קבועה אמרו כאן שינהגו כמנהג אבותיהם מפני חשש קלקול ואע"ג דמשמע שאם לא נהגו כן לא היו גוזרין כך עליהם דאי לא תימא הכי אף בי"ט של גליות יש לעשות לבני ארץ ישראל ב' ימים אפ"ה אע"ג דזימנין דגזרינן גזירה לא סגיא לחדושי מנהג מ"מ תקנה קבועה היתה לאותם שכבר נהגו שינהגו כן אפילו לאחר דידעי בקבועא דירחא.
טעם הדבר שאין נוהגים יו״ט שני אלא בחוץ לארץ
חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף יח עמוד א
יש עוד שאילה גדולה שהרי לכל מקום שהיו יכולין להגיע שלוחין יוצאין ואפילו לחו"ל כדכתיבנא לעיל, ולמצרים היו יכולין להגיע בעשרה ימים דרך אשקלון כמו שכתב הרמב"ם ובודאי לא היו מגיעין לכל ארץ ישראל שהרי היא ארבע מאות פרסה על ארבע פרסה (עי' מגילה ג' א'), ואפילו היתה ירושלים באמצע ממש היו לה מאתים פרסה לכל רוח שהוא מהלך עשרים יום לאדם בינוני שהוא עשרה פרסאות (פסחים צ"ג ב')..וכיון דכן היו מקומות בארץ ישראל שצריכין לעשות המועדות ב' ימים כמו בחו"ל, ואם כן אמאי נהוג כו"ע למיעבד בארץ ישראל כל המועדות יום אחד לבד מר"ה ובני חוץ לארץ עושין אותן כולם שני ימים. והתשובה כי בראשונה היו מקדשין החדשים על פי הראיה…אבל עכשיו בזמן הזה אנו יודעין בקביעא דירחא…נמצא שכולנו יודעין עכשיו קביעא דירחא ממש, ועל זה שאלו בביצה פרק קמא אמאי עבדינן תרי יומי…כלומר שמא יאבד החשבון שנתן הלל בידינו ואתינן לקלקולי, לפיכך אע"פ שקבע לנו המועדות לא התיר לנו לעשות יום אחד אלא שנהיה נוהגין כבתחלה ונהיה בעיקר המעשה כאילו אין אנו יודעין כלום ומברכין בו ומקדשין בו כמו שהוא ספק בידינו…וכשתקנו לנו שנזהר במנהג אבותינו ואבותינו היו להם מנהגות משונים שהרי מקומות מקומות יש, ויש שעושין שני ימים ויש שעושין יום אחד ויש לנו לילך אחר הרוב, ובחו"ל רובא היו עושים ב' הימים לעולם שלא היו מגיעין שם שלוחים ולפיכך אנו עושין כאן שני ימים, אבל ברוב ארץ ישראל היו עושין יום אחד ועושין היום ג"כ יום אחד.
רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ה הלכה ט - הלכה יא
אין עשיית יום טוב אחד תלוייה בקריבת המקום…אילו היה הדבר תלוי בקריבת המקום היו כל בני מצרים עושין יום אחד, שהרי אפשר שיגיעו להם שלוחי תשרי…נמצא עיקר דבר זה על דרך זו כך הוא, כל מקום שיש בינו ובין ירושלם מהלך יתר על עשרה ימים גמורים עושין שני ימים לעולם כמנהגם מקודם, שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעין אלא למקום שבינו ובין ירושלם מהלך עשרה ימים או פחות, וכל מקום שבינו ובין ירושלם מהלך עשרה ימים בשוה או פחות שאפשר שהיו שלוחין מגיעין אליו, רואים אם אותו המקום מארץ ישראל שהיו בה ישראל בשעת הראייה בכבוש שני כגון אושא ושפרעם ולוד ויבנה ונוב וטבריה וכיוצא בהן עושין יום אחד בלבד, ואם אותו המקום מסוריא כגון צור ודמשק ואשקלון וכיוצא בהן, או מחוצה לארץ כגון מצרים ועמון ומואב וכיוצא בהן, עושין כמנהג אבותיהן שבידיהן אם יום אחד יום אחד ואם שני ימים שני ימים.
חזון איש אורח חיים סימן קלב ס״ק א-ד
ויש לעי׳ לדעת הר״מ דאף בחו״ל אין עושין רק יום אחד אם ידוע שהיו שלוחים מגיעים למקום זה…ויש לעי' לדעת הר"מ דבא"י מקילינן בספיקא משום דאזלינן בתר רוב ובחו"ל מחמרינן דאזלינן בתר רוב, נהי דא"י רובה היו עושין יום אחד מ"מ המקומות הידועים לן אינן נכנסין בכלל הספק, והמקומות המסופקים מנ"ל שהרוב היו עושין יום אחד [וכן בחו"ל צריך לדון על המקומות הנכנסין בכלל הספק ואין ידוע בהן רוב], שע"כ הדבר תלוי בשעה שקבע הלל את חשבון שלנו דבמשך בית שני ואחר החורבן היו תקופות רבות שונות זו מזו ופעמים שהגיעו שלוחים למקומות אלו ופעמים שלא הגיעו וע"כ לקבוע הדבר ע"פ שעה אחרונה שקבעו הלל ובית דינו ומנ"ל שבשעה זו לא היה דבר מן המונעים את השלוחים שלא יגיעו לרוב א"י במקומות המסופקים לן, ואפשר שאין כונת רבנו לדין הולכין אחר הרוב אלא הלל וב"ד קבעי כן להקל בא"י בספיקא ולנהוג כרוב א"י ולהחמיר בחוץ לארץ וכמש"כ הריטב"א אלא להריטב"א קבעו כן אף במקומות שהיה ידוע להם מנהג אבותיהם ולהר"מ דוקא בספיקא.
פסקי תשובות אורח חיים סימן תצו
ובכל זאת, מובא בשם כמה מגדולי הדור שגרו בישובים החדשים שבא"י שחששו לשיטת הרמב"ם, ואף כי היו מניחים תפילין ומתפללים תפלת חול ביו"ט שני ש"ג, מ"מ היו מונעים עצמם ממלאכות דאו' ודרבנן. אורחות רבנו ח"ב עמ' קי"ג - קט"ו שהחזו"א והגרי"י קניבסקי זצ"ל נהגו להחמיר ביו"ט שני במלאכות דאורייתא ובשבותים חמורים, ואף כי החזו"א כתב בסי' קל"ב שנוהגין כהריטב"א, לעצמו חשש לרמב"ם, והגריי"ק בשנים המאוחרות יותר אמר שמעיקר הדין גם אם נחמיר כהרמב"ם אין להחמיר בבני ברק כיון שמחוברת ליפו, וליפו ודאי הגיעו השלוחים (ע' שע"ת), וכותב שם בשם הגרי"ז מבריסק זצ"ל שהוא החמיר בירושלים החדשה ביו"ט שני בכל המלאכות דאו' ודרבנן.
עושין ב׳ ימים של ר״ה בא״י
חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף יח עמוד א
אבל ברוב ארץ ישראל היו עושין יום אחד ועושין היום ג"כ יום אחד, חוץ מראש השנה שהיו עושין שני ימים לעולם כמו שכתבנו, ולא עוד אלא דאפילו בבית הועד ממש פעמים היו עושין שני ימים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה והיה השני קודש גמור ועיקר, ולפיכך עושין בכל המקומות שני ימים בקדושה אחת שמא אירע כן בבית הועד, וזהו שאמרו בשני ימים טובים של ר"ה שהם קדושה אחת וא"כ ראוי לומר בו זמן כמו בראשון, שלענין הקדושה כיון שמפני המנהג הוא ראוי לנו לתפוס מנהג ירושלים בשני ימים שהוא עיקר הכל.
רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ה הלכה ז-ח
יום טוב של ראש השנה בזמן שהיו קובעין על הראייה היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים טובים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החדש שאין השלוחין יוצאין ביום טוב. ולא עוד אלא אפילו בירושלם עצמה שהוא מקום בית דין פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים טובים, שאם לא באו עדים כל יום שלשים נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קדש ולמחר קדש, והואיל והיו עושין אותו שני ימים ואפילו בזמן הראייה התקינו שיהו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים בזמן הזה שקובעין על החשבון, הנה למדת שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים.
ב׳ ימים של שבועות בחו״ל
רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ג הלכה יב
יש מקומות שהיו מגיעין אליהן שלוחי ניסן ולא היו מגיעין אליהן שלוחי תשרי, ומן הדין היה שיעשו פסח יום טוב אחד שהרי הגיעו אליהן שלוחין וידעו באיזה יום נקבע ראש חדש, ויעשו יום טוב של חג הסוכות שני ימים שהרי לא הגיעו אליהן השלוחין, וכדי שלא לחלוק במועדות התקינו חכמים שכל מקום שאין שלוחי תשרי מגיעין שם עושין שני ימים אפילו יום טוב של עצרת.
שקל הקודש הלכות קידוש החודש פרק ג אות פד (ד״ה של עצרת)
שבו אין ספק כלל שהרי מפסח מונין נ' יום מ"מ שלא תחלוק במועדות תקנו בכולם ב' ימים גזרה אטו שאר המועדות.
רק יום א׳ של יוה״כ בחו״ל
חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף יח עמוד א
אבל לענין המנין כמו לענין יום הכפורים אזלינן בתר עיקר קביעותא דירחא וכיון שאי אפשר אלא לעשות יום אחד מונין מן הראשון שאנו יודעין בודאי שבו נקבע החדש דלא סגי בלאו הכי, והרי זה מבואר ונכון.
שו"ת מהרי"ל סימן קפד
שני ימים יום כפורים אין משנין כלל התפלות דאין היחיד קובע, ואפילו ק' ועשרה אין משנים התפלות א אך פיוטים וסליחות יאמרו כרצונם וי"ג מדות כקורא בתורה. וכן מנהג מהר"ר אליעזר ממי"ץ כמנהגינו.
טור אורח חיים הלכות יום הכיפורים סימן תרכד
וחסידים ואנשי מעשה באשכנז רגילין לעשות ב' ימים י"ה שמתענין ב' ימים ולפעמים היה מהן עשרה והיו מתפללין בי' ככל סדר י"ה וא"א הרא"ש ז"ל היה מוחה בידם.
בית יוסף אורח חיים סימן תרכד
וביום הכפורים שלא היה מנהג אבותינו מעולם לעשות שני ימים ומעתה דבקיאין בקיבועא דירחא אין להם על מה לסמוך מיהו יש לומר דטעמייהו משום דסברי דיום טוב שני של ראש השנה הוא עיקר וממנו מנינן ליום הכפורים ולסוכות…אבל חומרא יתירא היא אחר שאין מקדשין בשום מקום על פי הראיה אין לחוש ע"כ.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכיפורים סימן תרכד סעיף ה
ישראל שהדליק מעובד כוכבים אין מברכים עליו במוצאי יה"כ…הגה…ואוכלים ושמחים במוצאי יום הכיפורים, דהוי קצת יום טוב (טור מהרי"ו וא"ז). ויש מחמירים לעשות שני ימים י"כ, ויש לזה התרה; ואין לנהוג בחומרא זו, משום דיש לחוש שיבא לידי סכנה (אור זרוע).
The רמב״ם rules that as part of various obligations on בית דין, they are required to notify the nation as to the day of ראש חודש. In fact, the גמרא even considered (though ultimately rejected) that the messengers that traveled to spread the word about ראש חדש would be allowed to violate שבת, in the same manner that the witnesses en route to בית דין could violate שבת.
In terms of how the message was conveyed, the method did not always entail messengers. Initially, the announcement of ראש חדש occurred through torches on the top of mountains. However, due to interference from the כותים, they ultimately switched the messenger system, referenced above. The ירושלמי states that רבי (i.e. רבי יהודה הנשיא) was the one who abolished the use of torches.
The רמב״ם explains that the method of utilizing witnesses and קידוש החדש was preserved through the end of the חכמי התלמוד (i.e. the days of אביי ורבא), where בית דין in ארץ ישראל continued to establish ראש חדש through witnesses. After that point, the fixed calendar (that is still in use today) was introduced. The שקל הקודש notes that from ר׳ האי it would appear that the original method continued one more generation.
The רמב״ם notes that nowadays where we have a fixed calendar, in theory, the entire institution of יום טוב שני should have come to an end. However, based on a תקנת חכמים to observe our earlier custom, these communities continued to observe two days. This ruling is based on the גמרא that raises a dispute for those that observe שני ימים טובים של גליות, regarding whether a ביצה that is נולד on the first day of יום טוב is prohibited on the second day. [As is explained by רש״י, the origin of two days of יום טוב stems from the inability of those living in remote areas (i.e. outside of ארץ ישראל) to ascertain the day of ראש חדש in time for יום טוב.]
The גמרא presents two views, as explained by רש״י: (a) it is prohibited, since the two days represent a single קדושה, as it was a תקנה to avoid the possible or (b) it is permitted, since the two days are two separate קדושות, as it was always a מנהג based on a ספק.
The גמ׳ cites ר׳ זירא who notes that the practice of observing יום טוב שני today supports the first view, as the ספק no longer exists and we still observe the practice. Alternatively, the גמ׳ cites אביי that the second view is supported by the משנה that outlines the practice emerging out of ספק. According to this view, our current practice is defended based on the preservation of a מנהג, coupled with a cautionary concern that the fixed calendar methodology.
While we follow the ruling that the days are two separate קדושות, the comments of רבינו תם and the ר״ן appear to reflect varying viewpoints as to whether our current practice is a form of מנהג or תקנה.
In the pre-fixed calendar period, presumably there were communities in ארץ ישראל that observed two days, as they were far from ירושלים. Similarly, there were communities outside of ארץ ישראל that were close enough to observe only one day. The ריטב״א explains that the establishment of the calendar included everyone taking on the same custom inside/outside of ארץ ישראל. In contrast, the רמב״ם rules.. that even communities inside of ארץ ישראל post the institution of a fixed calendar would observe
No comments:
Post a Comment