עניני חומרא - The Chumra

 חומרא כנגד הלכה

שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרלט סעיף ז

היה ישן וירדו גשמים בלילה ונכנס לתוך הבית, ופסקו הגשמים אין מטריחין אותו לחזור לסוכה כל אותה הלילה, אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר. הגה: ויעור משנתו. מי שהוא ישן בסוכה וירדו גשמים, אין צריך לשער בכדי שיתקלקל התבשיל, דבגשמים מועטים הוי צער לישן שם ויוכל לצאת (מהרי"ו); וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם, אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות - הגה"מ פ"ו

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק ב הלכה ט

[דף כא עמוד א] מתני' חתן אם רוצה לקרות את שמע בלילה הראשון קורא. רשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול: גמ...א"ר זעירא ובלחוד דלא יבזה חורנין. דלמא ר' יסא ור' שמואל בר רב יצחק הוו יתבין אכלין בחדא מן אילין כנישתא עלייתה. אתת עונתה דצלותא וקם ר' שמואל בר רב יצחק מצלויא. א"ל ר' מיישא לא כן אלפן ר' אם התחילו אין מפסיקין. ותני חזקיה כל מישהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט.

 

 בית הבחירה (מאירי) מסכת בבא קמא דף פז עמוד א

במדרשות אמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ודבר זה אינו אלא בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו ואינה דבר שיצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הכנעת לב וכיוצא בזה ועושה ממנה על עצמו מצוה:

 

פתחי תשובה יורה דעה סימן קטז ס״ק י

(מחמירים בגליון יו"ד של אא"ז הרב ז"ל מ"כ וכן אם נפל איסור בכלי שני או בכ"ר ויש ס' ומכל כה"ג ולהרחיק עצמו מכל דבר כיעור מצוה היא עכ"ל או"ה סוף כלל נ"ז. וצ"ל דאף שכתב הרמ"א ולא נמצא הדין בפי' כו' לא יאכל ממנה. א"כ משמע דהא בכ"ש או ביש ס' דנמצא בפירוש אין להחמיר. היינו שאין החיוב על בעל נפש להחמיר. אבל מ"מ אם רוצה להחמיר גם בזה מצוה היא ועיין בש"ך לעיל סימן י"ז סק"ח ועמ"ש בסימן י"ח סק"ט. שוב ראיתי בסולת למנחה כלל ע"ו דין ח' שכתב בשם תורת האשם דמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי כגון מה שנתבטל בששים או בכלי שני הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו ודלא כמ"ש או"ה סוף כלל נ"ז עכ"ד ע"ש

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף נט עמוד א

אמר רבי נתן: כל הנודר - כאילו בנה במה

רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א

לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. 

חומרא מטעם סייג וגדר

משנה מסכת אבות פרק א משנה א

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה

פירוש רבינו יונה על אבות פרק א

ועשו סייג לתורה - כענין שנאמר (ויקרא י"ח ל') ושמרתם את משמרתי כלומר עשו משמרת למשמרתי והסייג הוא דבר גדול ומשובח לעשות סייג וגדר למצות לבל יוכל להכשל בהם הירא את דבר ה' לכן המקיים את דברי חז"ל שהם סייגים למצות של תורה חיבב היראה ממי שעושה המצוה עצמה כי אין עשיית המצות הוכחה ליראה כמו השומר לסייגים שהוא נזהר מתחלה שלא יביא לידי פשיעה. אך העושה המצוה ואינו מקיים הסייג מראה לנו כי אם ייטיב בעיניו לעשות מצוה אל ירע בעיניו אם יפשע בה ולפרוץ פרץ לא חש מפני היראה ופורץ גדר ישכנו נחש. הנה כי דברי חכמיםז"ל יסודות ואילנות ליראת שמים שהוא עיקר העולם ויסוד המעלה. וכל מצות כלם פרפראות אליה. וזהו שאמרו במדרש כי טובים דודיך מיין חביבין דברי סופרים מיינה של תורה: 

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פא עמוד ב

מתייחד אדם עם אמו. אמר רב יהודה אמר רב אסי: מתייחד אדם עם אחותו, ודר עם אמו ועם בתו….אלא תנאי היא; דתניא, אמר רבי מאיר: הזהרו בי מפני בתי. אמר רבי טרפון: הזהרו בי מפני כלתי; ליגלג עליו אותו תלמיד. אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל: לא היו ימים מועטים,עד שנכשל אותו תלמיד בחמותו. אפילו עם בהמה. אביי מכלליה מכולה דברא. רב ששת מעבר ליה מצרא. רב חנן מנהרדעא איקלע לרב כהנא לפום נהרא, חזייה דיתיב וקא גרס וקיימא בהמה קמיה, אמר ליה: לא סבר לה מר אפילו עם בהמה? אמר ליה: לאו אדעתאי. 

רא"ש מסכת קידושין פרק ד

פסקו התוספות דהלכתא כרב אסי לפי שנראה שהיה גדול משמואל כדאמרינן (ב"ק דף פ ב) שמואל לא עייל קמיה דרב אסי...ואע"ג דכל הני אמוראי דבסמוך מחמרי אפילו בבהמה איכא למימר דמחמירין על עצמן היו והמחמיר תבוא עליו ברכה: 

חומרא מטעם ספק בהלכה או ספק במציאות

שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן צח סעיף ב

 אם נתערב מין במינו ונשפך, בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אם נודע שהיה רובו היתר, מותר.ואם לא נודע שהיה רובו היתר, אסור. הגה: ולענין מין במינו אזלינן בתר שמא, אם הוא שוה הוי מין במינו. אבל לא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוהאו לא (ב"י בשם האגור וכן הוא בהגהות ש"ד סי' ל"ט). אבל אם נתערב בשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אפי' נודע שהיה רובו היתר, אסור. ואם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, ונודע שהיה רובו היתר ממינו, רואין את שאינו מינו כאלו אינו, והשאר, מינו רבה עליו ומבטלו. 

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תפט סעיף ב

אם טעו ביום המעונן וברכו על ספירת העומר, חוזרים לספור כשתחשך. והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות

משנה ברורה סימן תפט ס״ק יד

והמדקדקים - ר"ל דמן הדין היה אפשר להקל לספור משתחשך אף קודם צה"כ דבה"ש הוא ספק לילה ואזלינן לקולא בספק דרבנן בספירה בזה"ז שהוא מדרבנן לרוב הפוסקים אלא דמ"מ אינו נכון להכניס עצמו לספק לכתחלה ולהכי המדקדקים ממתינים עד צה"כ שהוא בודאי לילה:

חומרא מטעם חשש לדעת יחיד

תלמוד בבלי מסכת שבת דף סא עמוד א

דאמר רבי יוחנן: כתפילין כך מנעלין. מה תפילין בשמאל, אף מנעלין בשמאל. מיתיבי: כשהוא נועל - נועל של ימין ואחר כךנועל של שמאל! אמר רב יוסף: השתא דתניא הכי, ואמר רבי יוחנן הכי, דעבד הכי - עבד, ודעבד הכי - עבד. אמר ליה אביי: דילמא רבי יוחנן הא מתנית אלא הוה שמיע ליה? ואי הוה שמיע ליה - הוה הדר ביה. ואי נמי שמיע ליה, וקסבר: אין הלכה כאותה משנה. אמר רב נחמן בר יצחק: ירא שמים יוצא ידי שתיהן. ומנו - מר בריה דרבנא. היכי עביד? סיים דימיניה ולא קטר, וסיים דשמאליה וקטר, והדר קטר דימיניה. אמר רב אשי, חזינא לרב כהנא דלא קפיד. תנו רבנן: כשהוא נועל - נועל של ימין ואחר כך נועל של שמאל, כשהוא חולץ - חולץ של שמאל ואחר כך חולץ של ימין. כשהוא רוחץ - רוחץ שלימין ואחר כך רוחץ של שמאל, כשהוא סך - סך של ימין ואחר כך של שמאל והרוצה לסוך כל גופו - סך ראשו תחילה, מפני שהוא מלך על כל איבריו. 

כללי חומרות

חומרא דאתי לידי קולא

שערי תשובה סימן תרלט ס״ק יג

גשמים...יש שרצו לדחוק עצמם לאכול בסוכה אף שירדו טיפים הרבה מ"מ רצו לעשות כובע ישועה בראשם להציל מן הגשמים והשיב לא ידעתי איך מלאה לבם לעשות כן להתחכם יותר מחכמינו ז"ל להחמיר בחומרות יתירות ממה שנמצא בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים...וכך עיקר מלתא בטעמא דאם ימתין עם אכילת ב"ב הגדולים והקטנים אין לך מניעת שמחת י"ט יותר מזה וכן כל הפוסקים לא הזכירו המתנה זו לענות נפש ביו"ט וכ"כ המ"א סימן תרמ"ם בפשיטות ועל הכת שרוצים לאכול בסוכה אף שיורדים טיפים הרבה בוודאי לא שפיר עבדי כדאיתא בירושלמי בהדיא כל הפטור כו' נקרא הדיוט וכ"כ הגמיי' וכן בש"ע וכן במהרי"ו סימן קצ"א כל דרכיה דרכי נועם ואיכא ביטול שמחת יו"ט וכ"כ בספרי ח"י סימן תע"ב ועוד כיון דבש"ס מדמה זו לעבד שמוזג כוס ושפך על פניו ואם יחזור למזוג בע"כ יכעוס עליו יותר כיון שמסרב ועושה נגד רצונו בודאי נקרא חסיד שוטה והדיוט

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כ עמוד א

ר' יהושע אומר: רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות. הוא היה אומר: חסיד שוטה, ורשע ערום, ואשה פרושה, ומכות פרושין - הרי אלו מבלי עולם...הוא היה אומר: חסיד שוטה כו'. היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סוטה פרק ג

אי זהו חסיד שוטה ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפילי אצילנו עם כשהוא חולץ תפיליו הוציא זה את נפשו. ראה תאינה בכורה אמר במי שאפגע בו תחילה אתננה לו. ראה נערה מאורסה והיה רץ אחריה. הדא היא דתנינן הרודף אחר חבירו להורגו אחר הזכור אחר נערהמאורסה רשע ערום. ר' זריקן בשם רב הונא זה שהוא מורה קלות על עצמו וחמורות לאחרים. ואתייא כהדא דתני כל הרוצה להחמיר על עצמו ולנהוג כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל על זה נאמר הכסיל בחושך הולך. כקולי אילו וכקולי אילו נקרא רשע. אלא או כדברי ב"ש כקוליהןוכחומריהן או כדברי בית הלל כקוליהן וכחומריהן.

 

בין אדם לחבירו

שו"ת רדב"ז חלק ד סימן רצו (אלף שסח)

שאלה שאלת ממני ידידי אודיעך דעתי במה שהחמירו קצת החכמים שלא לאכול משחיטת מקצת שוחטי הקהל יצ"ו מפני שאינם נזהרים או מפני שיצאת טרפה מתחת ידם וכשמזמן אותם אחד מבעלי בתים חוששין אפילו לגיעולי הכלים ומגעילים אותם אם מחויבי' הם אפי' לפי דעתם או לא: תשובה על ענין החומרא בעצמה שהחמירו לא ראיתי לדבר כיון שלא שאלת עליה אבל מה ששאלת נראה לעניות דעתי שלא היה להם לחוש לגיעולי הכלים אפי' לפי שטתם מכמה טעמים. חדא דאפי' לפי דעתם רוב טבחי העיר כשרין הם והם לא הלכו למקום קביעותן וכל דפריש מרובא פריש. ותודרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. ותו דאפילו מאותו שיצאת נבלה מתחת ידו לדעתם מותרים לאכול משחיטתו שאם באותו הפעם לא שחט יפה בפעמים אחרות שחט יפה כיון שהוא בקי. וכן כתב הרר"י קולון ז"ל בשורש ל"ג שהעד שראה שיצאת נבלה מתחת ידו מותר לאכול משחיטתו מהטעם שכתבתי. ותו דטעמו ולא ממשו קי"ל שהוא מדרבנן. ותו דסתם כלים לאו בני יומן נינהו ונותן טעם לפגם הוא. ותו דרוב הפעמים יש בתבשיל יותר מששים מכדי פליטה ואפילו לדעת המחמיר דבעינן כדי לבטל כל הכלי משום דלא ידעינן כמה פלט הכלי לדעתי לא החמירו כולי האי אלא באיסורי ודאי ולא בספק איסור. ועוד יש לומר בזה משום לא ישנה אדם מפני המחלוקת. וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבותיו ז"ל כי בדבר שאין האיסור מבורר ולא מוכרע לא ישנה מפני המחלוקת ויותר טוב היה לאלו המחמירים שלא ילכו לשום בית שיזמנו אותם וישימו להם תואנה ממה שיגעילו את כליהם ולשוויינהו ככותאי או כאחד מעמי הארץ ולא אדבר בזה פן דברי יזיקו ולא יועילו אבל מכל מקום לגבי דינא כיון שיש בה כל הקולות אשר זכרנו לא היה להם לחוש לגיעולי כליהם אפילו לכתחלה דהא איכא כמה ספיקי בדבר שאיסורו מדרבנן ספק שחט אותו הפסול 

חומרות על אחרים

חפץ חיים על התורה פרשת לך לך

בלעדי רק אשר אכלו הנערים - כונת התבה ״בלעדי״ היא ללמדנו שלעצמו החמיר אברהם אבינו ביותר לבלי ליהנות ממלך סדום מחוט ועד שרוך נעל, אולם בנוגע לנערים והאנשים שהלכו אתו, להם לא ההמיר, הם יקחו חלקם, ללמדך שהרשות ביד כל אחד להחמיר לעצמו ולא לאחרים 

יוהרא

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקסה  סעיף ו

 המתענה ומפרסם עצמו לאחרים להשתבח שהוא מתענה, הוא נענש על כך 

משנה ברורה סימן תקסה ס״ק יד

ומפרסם עצמו וכו' - משמע שאם שואלין אותו אם התענה מותר לומר האמת כיון שאינו עושה להשתבח ולהתפאר ומ"מ נכון הוא שבכל גווני יאמר שאינו מתענה כדי שלא להחזיק טיבותא לנפשיה אכן אם מפצירין בו לאכול ואינו יכול להתנצל בלא"ה יאמר שהוא מתענה [ט"ז ומ"א] ופשוט דכל זה בסתם תענית שאדם מקבל ע"ע אבל בתעניתים הקבועין והוא במקום שמקילין בו המון מצוה לפרסם שמתענה כדי שילמדו ממנו. ולהיפך אם הוא במקום שהעולם מחמירין ע"ע להתענות אף תענית בה"ב וכדומה והוא אין יכול להתענות מפני שהוא חלש לא יאכל בפרהסיא בפני המון עם אלא בצנעא [פמ"ג]:

באר היטב אורח חיים סימן תקסה ס״ק ז

ומפרסם. ואפי' אם שואלין אותו אם הוא מתענה יאמר שאינו מתענה אבל אם מפצירין בו לאכול ואינו יכול להתנצל בלא"ה יאמר שהוא מתענה ט"ז ומ"א ע"ש. ואם מתענה מפני תשובה יפרסם כדי שילמדו ממנו לשוב. הלק"ט סימן קמ"ב:

סיכום

וודוי של רבינו נסים גאון

את אשר טהרת טמאתי, ואשר טמאת טהרתי, את אשר התרת אסרתי, ואשר אסרת התרתי, את אשר אהבת שנאתי, ואשר שנאת אהבתי, את אשר הקלת החמרתי, ואשר החמרת הקלתי, את אשר קרבת רחקתי, ואשר רחקת קרבתי.

Summary: 

The term חומרא would appear to fall into one of four possible categories.

Category One would constitute scenarios where one seeks to perform more than the law requires.  The רמ"א rules based on a ירושלמי that one who eats in the סוכה when it's raining is a הדיוט. The מאירי explains tthat where a circumstance that would grant a פטור to everyone (perhaps unlike a case of a woman dwelling in the סוכה), is subject to the category of הדיוט.  In a similar manner, the פתחי תשובה cites from the תורת האשם that an attitude where one does not want to rely on ביטול is כמו אפיקורסות. It is of note that this general approach is similar to the negative attitude expressed by חז״ל and reiterated by the רמב״ם with respect to נדרים.

Category Two are scenarios where one avoids a certain action due to the potential for transgressing a bona fide violation.  The גמרא in קידושין as explained by the רא״ש cites certain extreme examples in this regard. This general approach is cited by the משנה in אבות as explained by the רבינו יונה.  (The simple understanding of the משנה and רבינו יונה would appear to be focused on איסורי דרבנן based on סייג. An extension to חומרא may be limited to homiletics.)

Category Three are situations where a strict ruling is rendered due to a certain ספק.  It is of note that in some cases the הלכה requires a strict ruling due to a principle such as ספק דאורייתא לחומרא.  This would not be a חומרא. However, in other scenarios (e.g. counting ספירה during בין השמשות), the technical הלכה may warrant a lenient ruling but avoiding the ספק would consitute a חומרא.

Category Four are scenarios where either (i) one strives to conduct oneself in accordance with a minority opinion or (ii) where one regularly conducts oneself in accordance with strict rulings where the matter may be the subject of halachic debate.

While a Category One חומרא would generally appear to be less than ideal, the latter group would appear to be praiseworthy (though necessarily required and likely discouraged if it would undermine general observance of הלכה).  However, this would be contingent on (i) assuring that the חומרא is in fact a חומרא and not a קולא, (ii) preventing מחלוקת or other hurt feelings among peers, (iii) avoiding imposing the חומרא on others and/or (iv) avoiding potential issues of יוהרא.