שמות פרשת בא פרק יב פסוק טו
שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ה עמוד א
אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם - מערב יום טוב, או אינו אלא ביום טוב עצמו - תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי - לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. רבי יוסי אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם - מערב יום טוב, או אינו אלא ביום טוב - תלמוד לומר: אך - חלק. ואי ביום טוב עצמו - מי שרי? הא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה! - אמר רבא: שמע מינה מדרבי עקיבא תלת; שמע מינה: אין ביעור חמץ אלא שריפה, ושמע מינה: הבערה לחלק יצאת, ושמע מינה: לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך
רש"י מסכת פסחים דף ה עמוד א
אך חלק - אכין ורקין מיעוטין, אלמא: מקצת היום מותר ומקצתו אסור, ומעתה יש לנו לחלק: חציו לאיסור וחציו להיתר
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ד עמוד ב
אמר להו רב נחמן בר יצחק, תניתוה: הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים….הכא במאי עסקינן - דמוחזק לן דלא בדק, וקאמרי הני בדקיניה. מהו דתימא: לא להימנינהו רבנן, קא משמע לן: כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה - הימנוהו רבנן בדרבנן.
רש"י מסכת פסחים דף ד עמוד ב
בביטול בעלמא - דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה
תוספות מסכת פסחים דף ד עמוד ב
מדאורייתא בביטול בעלמא סגי - פי' בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע"א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול ואומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא דאמרינן בנדרים (דף מה.) הפקר בפני שלשה מדאורייתא אין צריך.
חידושי הר"ן מסכת פסחים דף ד עמוד ב
שם דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי, פרש"י ז"ל מדכתיב תשביתו...והקשה ר"י ז"ל דהא תשביתו ביעור הוה...כלומר והילכך ע"כ ביום הראשון מעיקרא משמע דהבערה ביו"ט לא שריא, ואם איתא דתשביתו בטול משמע היכי מוכח דמעיקרא משמע, והא ודאי לאו קושיא היא, דאי ביום הראשון יו"ט ראשון של פסח על כרחין ביעור הוה ולא בטול, דלבתר איסוריה לא מצי מבטל ליה אלא אי קשיא הא קשיא, דהא דרשי' אך ביום הראשון אך חלק והיינו משש שעות ולמעלה, ואי תשביתו ביטול הוא היכי מצי לבטוליה בתר זמן איסורא הא לאו ברשותיה קאי, אלא א"כ נדחוק ונאמר דכי דרשי אך היינו לומר שיהא מושבת כבר מחצות ולמעלה, ור"ת ז"ל פי' דכי אמרי' דמדאורי' בביטול בעלמא סגי היינו משום דכיון שביטלו נפק ליה מרשותיה ושרי דשלך דוקא הוא דאי אתה רואה, והכי תניא בספרי לא יראה לך שאור בטל בלבך.
חידושי הרמב״ן מסכת פסחים דף ד עמוד ב
ופרש"י דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו דהשבתה והקשו עליו בתו׳….לפיכך פירשו בשם ר״ת דמה שאמרו בביטול בעלמא סגי היינו הפקר…זהו דעת רבותינו הצרפתים ז"ל בביטול וקשה א"כ למה הזכירו כמה פעמים בכל מסכתא זו לשון ביטול ולא מישתמיט תנא למימר בחמץ ...ועוד קשה לי שהביטול דבר פשוט הוא בגמרא בלא ומחלוקת דמדאורייתא בעלמא סגי, ואילו הפקר איתמר ר׳ יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל לא נפקא מרשות נותן אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה לא ולהך סברא הפקיר חמצו כל זמן שלא זכו בו גוים עובר...ועוד קשה לי שהתירו ביטול בשבת...והלא הפקר נראה שאסור לאדם להפקיר נכסיו בשבת….אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ והיתר זה מדברי ר ישמעאל הוא דאמר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לומר דכיון שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה לך בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין מפני שדעתו עליו לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו דלא קרינא ביה לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו….ומה שהקשו רבותינו הצרפתים ז״ל מדדדשינן אך חלק אינה קושיא דכי אמרת נמי תבעירו היאך צוה לבער אחר חצות והלא בשעת ביעורו כבר עבר עליו אלא שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר רחמנא, וכן מה שהקשו מדברי ר' עקיבא מצינו הבערה שהיא אב מלאכה אינה קושיא דאטו ביעור לאו דאורייתא היא אלא כל שמבער ודאי משבית הוא דהכי קאמר רחמנא שיהא שאור בטל מבתיכם ואין ביטול בידים אלא שריפה ומדלא כתיב תשרופו ש"מ ביטול בפה נמי ביטול הוא מיהו קרא ודאי בחול כתי' בזמן שאתה יכול לבערו אף בידים
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כא עמוד א - דף כז עמוד ב
משנה. רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. גמ׳….רבי יהודה אומר אין ביעור וכו'. תניא, אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. והדין נותן: ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא - טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא - לא כל שכן שטעון שריפה…חזר רבי יהודה ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף יב עמוד ב
אמר רבי יהודה: אימתי - שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו - השבתתו בכל דבר
רש"י מסכת פסחים דף יב עמוד ב
אימתי - אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה.
שלא בשעת ביעורו - בתחילת שש וכל שש, דאכתי מדאורייתא שרי, אבל בשעת ביעורו, בשבע שהוא מוזהר מן התורה - השבתתו בכל דבר, וטורח זה למה, אם אין לו עצים - ימתין עד שעת ביעורו, וישביתנו בכל דבר.
תוספות מסכת פסחים דף יב עמוד ב
אימתי שלא בשעת ביעורו - פירש הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש ובשעת ביעורו מכאן ואילך ופריך הואיל ובשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ימתין עד שבע וקשה לר"ת היכי ימתין עד שבע לבערו הא אסקינן לעיל (ד' י:) דגזר ר' יהודה בשעת איסורו לבדוק דילמא אתי למיכל מיניה ועוד שעת ביעורו דמתני' היינו בשש ועוד דמנותר יליף ר' יהודה דחמץ בשריפה ונותר אחר שיעורו טעון שריפה וכמו כן חמץ ומפר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים וטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינה מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירושלמי פרק כל שעה.
מנחת חינוך מצוה ט
מצות השבתת חמץ - להסיר כל חמץ וכו'....לכאורה יש ספק אם המ"ע הוא שיהא החמץ מושבת ואם יש לו חמץ חוץ מה שעובר על ל"ת דב"י וב"י עובר עוד על העשה ואם אין לו חמץ א"ע בלאו וגם המ"ע מקיים בשוא"ת כמו בשבת ויום טוב איכא עשה דשבתון בעשיית מלאכה ואם עבר ועשה מלאכה עובר בעשה ול"ת ואם לא עשה מלאכה חוץ מה שלא עבר על הלאו קיים גם כן מ"ע דשבתון וה"נ עיקר המצוה כאן שלא יהי' החמץ ברשותו והוא מושבת מרשותו כמו המ"ע דשבתון…..רש"י סובר דעיקר העשה שיהיה מושבת ועומד…..ולשיטת התוס' ד' שהקשו הא ל"מ ביטול לאחז"א ולא תי' כמש"ל עכצ"ל דסברתם דמצוה זו אקרקפתא דגברא הוא כמו לולב….ואין ענין זה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן לענין אב"ח אלא שרפה ל"מ לר"ת דר"י יליף מנותר וחכמים לא ילפי ועיקר פלוגתתן לאחר זמן איסורו ודאי ניחא דר"י סובר מצות השבתה המוטל על האדם הוא בשרפה וחכ"א בכ"ד אלא אפי' לרש"י דס"ל דבזמן היתר ס"ל לר"י חמץ בשריפה ואח"ז דהיינו תחלת שבע מודה ר"י דהשבתתו בכ"ד מ"מ ניחא דתשביתו באמת הפירוש שיהיה נשבת וא"כ בזמן איסור אם נשבת עכ"פ מקיים מ"ע דתשביתו דגם ביטול סגי לר"י ער"ן אך הוא סובר דמצוה בשרפה כמו כה"כ וערלה דג"כ אינו מצוה אקרקפתא לשרוף כה"כ שלו דבאמת אינו ברשותו ואינו שלו ורק חמץ עשאו הכתוב כאילו הוא שלו אבל לא שאר איסורי הנאה אך התורה גזרה דהדין כך הוא דאם א' רוצה לבער כה"כ ישרוף וחמץ אם ביטל א"ע כלל מ"מ אם א' רוצה לבערו מן העולם ישרפנו אבל המצוה דתשביתו שיהא מושבת בי"ד וזה עיקר המצוה לרש"י והר"מ ואינו מוטל אקרקפתא דגברא ושרפה יליף מנותר אבל לא מתשביתו דלרש"י הוי תשביתו ביטול ולא שרפה ואף אם נאמר דגם שרפה בכלל מ"מ ר"י סובר דדוקא בשרפה אלא באמת זה ענין אחר ויליף מנותר ולא מתשביתו ואין תלוי זב"ז ומ"מ מדברי התוס' משמע דתשביתו היינו שרפה ונפיק מתשביתו אך לדבריהם בלא"ה הוי מצוה בקו"ע א"כ המצוה שיהיה בשרפה.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ב
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל
כסף משנה הלכות חמץ ומצה פרק ב
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר וכו'. זו הנוסחא שבספרי רבינו שבידינו. ומשמע מפשט לשון רבינו דמדאורייתא תרתי בעינן ביעור וביטול
חידושי ר' שמואל מסכת פסחים סימן א
והנראה בזה ע"פ דברי הכ"מ בפ"ב מחמץ ומצה ה"ב שהביא גירסא א' בדברי הרמב"ם וז"ל, ומה היא ההשבתה האמורה בתורה שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע לו יבטלו בלבו וישים אותו כעפר וכו', ומבואר לפי גירסא זו דלא מהני ביטול לחמץ ידוע וצריך דוקא שיסיר החמץ מרשותו וביטול מהני רק לחמץ שאינו ידוע
פני יהושע מסכת פסחים דף ד עמוד ב
שם כיון דבדיקת חמץ מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כו'. משמע לכאורה מכאן דהיכא שלא ביטלו הוי בדיקת חמץ מדאורייתא וכשיטת הר"ן ז"ל שכתבתי במשנתינו, מיהו למאי דפרישית בסמוך דברייתא דהכל נאמנין על ביעור חמץ איירי בחמץ ידוע אם כן אין ראיה מכאן דשפיר איצטריך לומר הכא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לענין חמץ ידוע, ולפי"ז מוכח להדיא דבחמץ ידוע נמי מהני ביטול ודלא כשיטת הרמב"ם [בפ"ב מהל' חו"מ הלכה ב'] לפי נוסחא הישנה שהביאו מפרשי הרמב"ם ז"ל…ובעיקר הדברים אי מהני ביטול בחמץ שאינו ידוע אף שאיני כדאי להכניס ראשי בדבר שנחלקו אבות העולם ואף גם שבעל כסף משנה העיד שמצא כמה נוסחאות להיפך. עם כל זה אענה את חלקי שיש לקיים שיטת הגאון ונוסחא הישנה של הרמב"ם ז"ל, ולענ"ד היא עיקר בש"ס, דהיאך אפשר לומר דמהני ביטול בחמץ ידוע דאל"כ פלוגתא דרבי יהודה וחכמים אי ביעור חמץ דוקא בשריפה לר"י ולרבנן אף מפרר וזורה לרוח היכי משכחת לה אטו מי עדיף ביטול ממפרר וזורה לרוח ואף דלשיטת התוס' פלוגתא דר"י ורבנן היינו לאחר זמן איסורא דוקא דתו לא מצי מבטל ליה מ"מ תיקשה לשיטת רש"י ומדלא הקשו התוס' אלמא דלא נחתו להכי, ועוד כמה סוגיות הסותרות זו את זו כמו שהביא בעל פר"ח (סי' תל"א). ולולי שאיני כדאי נראה לי ליישב כל הסוגיות ולומר דודאי לענין לאו דבל יראה ובל ימצא סגי בביטול אף בחמץ ידוע כדדרשינן להדיא בסיפרי לא יראה לך בטל בלבך וכמו שכתבו גם כן התוספות בשמעתין דמשבטלו הוה ליה של אחרים וליתא בכלל לא יראה, אבל לענין עשה דתשביתו ודאי לא מהני ביטול אלא לר"י דוקא בשריפה דיליף מנותר ולרבנן אף מפרר דבזה מקיים העשה בידים משא"כ בביטול נהי דגרם שיהא של אחרים אפ"ה אין זה עיקר מצוה דתשביתו והיינו הא דאמרי רבנן בפרק כל שעה לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו ולא קאמר והתורה אמרה לא יראה לך חמץ ועיין מה שאכתוב בזה לקמן פרק כל שעה [דף כ"ז ע"ב].
קהלות יעקב חלק ו, סימן ג, אות ב
תו הקשו התוס׳...ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה….ולכאורה אין הקושיא מובנת דודאי רע״ק דסובר כר׳ יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר ע״כ תשביתו האמור בתורה אינו אלא שריפה ולא ביטול אבל לרבנן דהשבתתו בכל דבר ה״ה נמי דביטול בכלל השבתה, וצ״ל דהתוס׳ דברי דלא מסתבר שר״י ורע״ק חולקין על המבואר בש״ס, בפשיטות דמדאורייתא בביטול סגי אע״כ דביטול אינו מדין השבתה, אלא מדין הפקר ומהני ג״כ לר״י ורק כשאינו מפקיר ומבטל, ובא להשביתו הוא דחלקו ר״י ורבנן כיצד מצות השבתה….אבל בשיטת רש״י ז״ל שפיר י״ל דאה״נ דלר״י לא מהני ביטול כיון דתשביתו לדידיה אינו אלא שריפה. ויתיישב בזה היטב קושית הפנ״י בריש מכילתין בהא דלר״י לא מהני מפרר וזורה לרוח ואמאי דנהי דלא מהני מדין ביעור מ״מ הא ע״כ מבטלו אז בלבו ומסיח דעתו ממנו ויועיל מדין ביטול, והנה לשיטת תוס׳ די״ב ע״ב דלא קאמר ר״י אין ביעור חמץ אלא שריפה כ״א לאחר זמן איסורו הא לק״מ דאחר זמנו לא מהני ביטול כמבואר...ורק לרש״י ז״ל דסובר בדי״ב דבקודם זמנו הוא דמצריך ר״י שריפה קשה דיועיל מפרר וזורה לרוח ומטיל לים מדין ביטול, אבל לפמנ״ת אה״נ דלר״י לא מהני ביטול לשי׳ רש״י ז״ל שהוא מטעם השבתה שהרי התשביתו הוא דוקא ע״י שריפה.
Summary:
The פסוק states that one should destroy חמץ on the first day. The גמרא cites a few opinions as to how we know this does not actually refer to destruction on יום טוב, but rather must refer to prior to יום טוב. Among the opinions is the view of ר׳ עקיבא that destruction on יום טוב is not a plausible understanding as the שריפה that is required (based on אין ביעור חמץ אלא שריפה) would conflict with יום טוב. We adopt the opinion of ר׳ יוסי that אך serves to divide ערב יום טוב into half of the day where חמץ is permitted and half when it is prohibited.
How does one fulfill the מצוה of תשביתו? In explaining the גמרא that says מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, the explanation offered by רש״י is that ביטול serves to satisfy one’s obligation in תשביתו. In contrast, תוספות assumes that תשביתו can’t simply mean ביטול, noting the opinion of ר׳ עקיבא that assumes תשביתו could be burning חמץ.
Instead תוספות assumes that ביטול operates as a function of הפקר to remove the חמץ from your possession, avoiding בל יראה, but that it serves no role in fulfilling the מצוה of תשביתו.
The ר״ן rejects the question of תוספות, noting that the theoretical ביעור discussed by ר״ע was on יום טוב itself. If so, ביטול also wouldn’t work then. Instead, he suggests a slightly different version that ביטול works since it is removes it from your possession, avoiding בל יראה. A similar position is taken by the רמב״ן. He rejects the notion of הפקר on technical grounds. Instead he assumes that ביטול is a special mechanism that operates when it comes to חמץ, given that technically one shouldn’t have been able to own חמץ in the first place on פסח.
In explaining the מצוה of תשביתו, the מנחת חינוך takes the position that the debate regarding ביעור חמץ בשריפה is unrelated to the מצוה of תשביתו. For sure according to רבינו תם who assumes the שריפה discussion is only after חצות, there is no relation between the two topics. But, even according to רש״י who says that שריפה is pre-חצות, the discussion between ר׳ יהודה and the חכמים was not about תשביתו. Rather, there is an independent requirement to burn/destroy the איסור הנאה of חמץ, similar to נותר.
According to the קהילות יעקב, according to רש״י, he acknowledges that ביטול would not be sufficient to fulfill the מצוה of תשביתו.
See related post: http://fourcubits.blogspot.com/2018/03/is-one-required-to-burn-chametz.html
No comments:
Post a Comment