אסתר פרק ט פסוקים ו-י
וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ: וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא וְאֵת דַּלְפוֹן וְאֵת אַסְפָּתָא: וְאֵת פּוֹרָתָא וְאֵת אֲדַלְיָא וְאֵת אֲרִידָתָא: וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא וְאֵת אֲרִיסַי וְאֵת אֲרִדַי וְאֵת וַיְזָתָא: עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז עמוד ב
ואת פרשנדתא וגו' עשרת בני המן, אמר רב אדא דמן יפו: עשרת בני המן ועשרת - צריך למימרינהו בנשימה אחת. מאי טעמא - כולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו
רש"י מסכת מגילה דף טז עמוד ב
כלומר נשמתן נפלו כאחד
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מגילה פרק ג
ואימר בשם רב לעכוב ר' חייה בריה דר' אדא דייפוי ר' ירמיה בשם ר' זעירא צריך לאמרן בנפיחה אחת ועשרת בני המן עמהן
ערוך השולחן אורח חיים סימן תרצ סעיף כא
איתא בגמ' [ט"ז:] עשרת בני המן ועשרת צריך למימרינהו בנשימה אחת מאי טעמא כולהו בהדי הדדי נפקי נשמתייהו כלומר אע"ג דתלאום זה אחר זה מ"מ ע"פ ההשגחה נפחה רוחם כולם ברגע אחד על דרך יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ד' הללוי'
כף החיים אורח חיים סימן תרצ ס״ק צב
להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד - הרב ראש יוסף טרח ליישב מה שאמרו ז״ל דיצא נשמתם בבת אחת ואזדקיפו בזקיפה אחת, דכיון דאזדקיפו בזקיפה אחת איך יתכן דיצא נשמתן בבת אחת, והשיגו עליו דלא קשה מידי דמקרא מלא הוא דבתחלה הרגום ואחר כך תלאום ביום השני, וכן כתב רש״י בהדיא בפירוש אסתר ואת עשרת בני המן יתלו על העץ, אותם שנהרגו, ברכי יוסף אות ט
תוספות מסכת מגילה דף טז עמוד ב
צריך לאומרן בנשימה אחת - נראה דהיינו לכתחילה אבל בדיעבד יצא
ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות פורים
אמר מהר"י סג"ל מעשה במגנצא פעם אחת שהפסיק הקורא שלא הספיק לומר שמות הרשעים בנשימה אחת. והצריכוהו חכמי העיר לחזור לראש המגילה, וזה היה טורח ציבור בחנם דהיה די לו לחזור לחמש מאות איש
רש"י מסכת מגילה דף טז עמוד ב
עשרת בני המן ועשרת - הזכרת שמותן ותיבה הסמוכה אחריהן
רא"ש מסכת מגילה פרק א סימן ט
אמר רבי אבא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת בעי למימרינן בנשימה אחת מאי טעמא כולהו בהדי הדדי נפיק נשמתייהו
ב"ח אורח חיים סימן תרצ ס״ק ו
וצריך לומר עשרת בני המן בנשימה אחת. בסוף פרק קמא דמגילה אמר רב אדא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת צריך למימרינהו בנשימה אחת מאי טעמא כולהו בהדי הדדי נפקן נשמתייהו ופירש רש"י עשרת בני המן ועשרת הזכרת שמותן ותיבה הסמוכה אחריהן וכך העתיקו הרי"ף (ד א) והרא"ש (סי' ט) ושאר מחברים
אורחות חיים חלק א הלכות מגלה ופורים סעיף יח
וצריך הקורא לקרות עשרת בני המן ועשרת בנשימה א' לפי שכלם נתלו כאחד ונהרגו כאחד. וי"א שצריך לומר עם עשרת בני המן איש לפניהם ועשר' הכל בנשימה א'. כתב ר' נטרונאי ז"ל הילכך אם מפסיק בין פסוק לפסוק אין בכך כלום ואם מגיע נמי נשימה באמצע פסוק אין מחייבין אותו לומר פסוק כלו בנשימה ואם פסק באמצע פסוק משו' נשימה מותר ואין בכך כלום ושיעורו בין פסוק לפסוק בין באמצע פסוק כדי נשימה בלבד עכ"ל
הגהות מיימוניות הלכות מגילה וחנוכה פרק ב
א"ר יודן דמן יפו בני המן ועשרת צריך למימרינהו בנשימה אחת והרי לא הזכיר מסוף פסוק שלפניו כלום ואילו לפי מנהג זה היה לו לומר תיבה אחרונה של אותו פסוק גם כן. ומ"מ לפי המנהג נהגו לומר חמש מאות איש ואת פרשנדתא וכו' בנשימה אחת ופלא הוא שהרי הספר אומר הטעם משום דכולהו בהדי הדדי נפקי נשמתייהו וזה לא היה אלא בעשרת בני המן וחמש מאות איש לא שייכי בהאי טעמא ומכל דברים אלה אומר מהר"מ שיכולין להפסיק בין כל פסוק אם ירצה, ע"כ
ביאור הגר"א אורח חיים סימן תרצ
ולכתחלה כו'. ובהג"מ תמה ע"ז דהא בגמרא אמרינן מ"ט כולהו כו' וזה לא שייך בחמש מאות איש ואפשר שמנהג זה נתייסד ע"פ מ"ש ר' יצחק בר' יהודה לקרות ס"פ ותחלת פסוק שאחריה בנשימה אחת וכ' הג"מ שכן נהגו ואף שמ"מ א"צ להתחיל רק מן איש מ"מ חמש מאות איש הוא ענין א' אבל הג"מ סתר זה מהגמ' הנ"ל וכת' שכן פסק ר"צ גאון ועט"ז
ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות פורים אות יג
אמר מהר"י סג"ל דברוקח אמר טעמא דחמש מאות איש צריכין להיות בנשימה אחת עם שמות הרשעים משום דעשרת בני המן היו שרי חמשים על אותן חמש מאות איש
בית יוסף אורח חיים סימן תרצ
וצריך לומר עשרת בני המן בנשימה אחת. בסוף פרק קמא דמגילה (טז:) ומפרש טעמא משום דכולם בהדי הדדי נפקן נשמתייהו וכתבו התוספות (ד"ה צריך) נראה דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד יצא: ירושלמי וצריך לאמרם בנפיחה אחת ועשרת עמהם. בפרק בני העיר (ה"ח) וכתוב בארחות חיים (הל' מגילה אות יח) שצריך לומר עם עשרת בני המן איש שלפניהם ועשרת (אסתר ט ו - י) הכל בנשימה אחת
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תרצ
וכן הוא במהרי"ל (הל' פורים סי' יג עמ' תכח) וכן כתב אבודרהם (הל' קריאת המגילה עמ' רז) וכתבו הגהות מיימוניות פרק ב' (אות א) שנוהגים לומר חמש מאות איש ואת פרשנדתא וגו' (אסתר ט ו - ז) הכל בנשימה אחת. והוא פלא דלא אמרינן בגמרא אלא עשרת בני המן משום דבהדי הדדי נפקן נשמתייהו ואותן הנוהגים כן סבירא להו דאין להנשים בין פסוק לפסוק כי יש מרבותינו סוברים כן ובמהרי"ל (שם) כתב בשם הרוקח (סי' רלז). דיש לומר גם חמש מאות איש עם עשרת בני המן הכל בנשימה אחת דעשרת בני המן היו שרי חמשים על אלו חמש מאות איש וכן כתב אבודרהם
שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצ סעיף טו
צריך לומר עשרת בני המן ועשרת, הכל בנשימה אחת, להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד. הגה: ודוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם הפסיק ביניהם יצא (תוס' ספ"ק דמגילה ואבודרהם ומהרי"ל). ולכתחלה נוהגין לומר בנשימה אחת מתחלת חמש מאות איש ואת פרשנדתא כו' עד עשרת - מהרי"ל בשם רוקח
ערוך השולחן אורח חיים סימן תרצ סעיף כא
ולכתחלה נוהגין לומר בנשימה אחת מתחלת חמש מאות איש ואת פרשנדתא עד עשרת ועשרת בכלל לפי שעשרת בני המן היו שרי חמשים על אלו חמש מאות איש - מהרי"ל
משנה ברורה סימן תרצ ס״ק נד
איש ואת וכו' - במהרי"ל כתב בשם הרוקח משום דעשרת בני המן היו שרי חמשים על חמש מאות איש ומי שיש לו נשימה קצרה ישער שאם יתחיל מן חמש מאות איש לא יוכל לומר כל עשרת בני המן בנשימה אחת טוב יותר שיתחיל מן ואת פרשנדתא וכו' כי זהו דינא דגמרא אבל חמש מאות איש הוא מנהג בעלמא
חיי אדם, 1748 - 1820, חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל קנה סעיף כב
הקורא צריך שיאמר עשרת בני המן ועשרת הכל בנשימה אחת, להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד. ונוהגין לכתחילה לומר בנשימה אחת מחמש מאות איש עד עשרת ועשרת בכלל. ובדיעבד אפילו הפסיק בין עשרת בני המן, יצא. ומה שנוהגין במקצת המקומות שכל הקהל אומרים עשרת בני המן, אינו מנהג, אלא הקורא יאמרם לבד והקהל ישמעו, כמו כל המגילה
משנה ברורה סימן תרצ ס״ק נב
הכל בנשימה אחת - ובכל המגילה בין פסוק לפסוק יפסיק רק כדי נשימה מפני שצריך לקרותה כאגרת. כשיאמר בלילה ההוא נדדה יגביה הקול כי שם מתחיל הנס. כשיאמר האיגרת הזאת ינענע המגילה כתב הח"א מה שנוהגין במקצת מקומות שכל הקהל אומרים י' בני המן אינו מנהג אלא הקורא יאמרם לבד והשאר ישמעו כמו כל המגילה
צפנת פענח על הרמב״ם (ר׳ יוסף רוזין, מפורסם בכינוי הרוגוצ'ובר, 1858-1936) הל׳ גירושין פרק ב הלכה יז (עמוד קי)
ובזה אתי שפיר המנהג שלנו שאנו אומרים עשרת בני המן כל אחד בפני עצמו ואין יוצאין בהקורא, משום דהא מבואר במגילה דף מ"ז ע"ב דצריך לאומרן בנשימה אחת, ובזה לא שייך לצאת ע"י אחר, ובזה א"ש מה שהם נכתבים אותיות גדולות בתוך המגילה, דהא במסורה לא נמנו מאותיות גדולות, דהא מבואר בתום' ברכות דף מ"ו ע"ב ד"ה והטוב דהיכא דכל הקהל צריכין לאמר זה צריך לכתוב גדול, (ז"ל התוס' ונאמן אתה של ברכת ההפטרה הוא מן הברכה העליונה ולכך הוא נכתב גדול שבימים הראשונים היו רגילין לעמוד כל הקהל ולומר בקול רם נאמן אתה וכו' כשהיה התינוק מגיע שם) והכא נמי כן וא"ש
פסקי תשובות הערות סימן תרצ מספר 29
ס' צפנת פענח להגאון מרוגוטשוב זצ"ל על הרמב"ם סוח"ג בהשמטות, ובס' מקראי קודש פורים סי' י"ג חולק עליו עפ"י הט"ז סי' קמ"א סעי' ג' דמשמע שפיר דשומע כעונה נגרר אחר העונה לכל דבר דאפילו סומא ששומע הוי כאילו קורא מן הכתב, אמנם בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ע"ה אכן השיג על הט"ז בזה.
תשובות והנהגות כרך ב סימן שנח
שאלה: חיוב הקהל לומר עשרת בני המן - המנהג כיום לומר עשרת בני המן כל הקהל יחד בנשימה אחת ולא סומכין בזה על שומע כעונה, אך במ"ב הביא מהח"א שמה שנוהגין בקצת מקומות שכל הקהל אומרים י' בני המן אינו מנהג, אלא הקורא יאמרם לבד והשאר ישמעו כמו כל המגילה, ע"כ, אמנם אומרים בשם בעל "צפנת פענח" זצ"ל שפירש שדין נשימה אחת אי אפשר להוציא, ולכן נהגו כל השומעים לאומרו בנשימה אחת, ותמוה הדבר שזהו הלכה בקריאה, [וכשם שמוציא בתקיעות תשר"ת בנשימה אחת כיון שאינו הלכה בשמיעה, גם כאן כשם שמוציא השומעין שאינם קורין מהמגילה כך מוציא בנשימה אחת, והטעם שאינו הלכה נפרדת אלא באופן הקריאה וכמ"ש] ולמה לא יוכל להוציא. ובפשוטו הטעם שהש"ץ ממהר לומר עשרת בני המן כדי לומר בנשימה אחת, ועלולים לחסר משהו כיון שממהרים כ"כ ואין יוצאין, לכן מנהג קדום שיאמרו כולם בנשימה אחת בע"פ, שברובו בכתב מספיק, ויוצאין בדיעבד במה שקראו בעצמם בנשימה אחת. אמנם לע"ד אין לבעל קורא למהר מאוד, שצריך להקפיד לקרוא כל שם מן הכתב וגם "ואת", ומצוי שקורא "ואת" משורה אחרת, שאינו קורא כסדרן, ולא יצא כעיקר המצוה, ואפילו נימא דלא מעכב, מ"מ לכתחילה בודאי בעינן שיאמר כסדר המגילה כפי הכתב, וע"כ צריך לקרוא בזהירות שיקרא כסדר המגילה מתוך הכתב, וכן במק"א הערתי גם שממהרים ולא מדקדקים לדייק כשקורא "ויזתא" להאריך בה בוי"ו וזהו דינא דגמרא לכמה פוסקים
פסקי תשובות הערות סימן תרצ מספר 30
ובקצוה"ש בהוספות שבסוף ח"ג (מהדורת תשל"ט) כותב "דכירנא כד הוינא טליא בעיה"ק חברון ת"ו כשהציבור היו אומרים עשרת בני המן לפני הבעל קורא, היו התינוקות מכים, ויש לומר דמשום זה זכו עשרת בני המן שהציבור יקרא אותם תחילה כדי שיוכלו לספוג המכות" וכו
Summary:
The גמרא rules that the עשרת בני המן must be recited in a single breath. The גמרא gives the reason that they all lost their lives together. The ערוך השלחן explains how this was possible.
It is explained by תוספות that this ruling exists only on a לכתחילה level. The מהרי״ל cites an extreme story in this regard.
In detailing the scope of the practice, רש״י says that the word that follows (עשרת) is included as well. The אורחות חיים cites a view that also includes the preceding word (איש) in addition to the closing word (עשרת).
The הגהות מיימוניות cites a view to even include חמש מאות איש. He challenges this idea, noting that there is no tradition that the 500 men were also killed with the עשרת בני המן. The ביאור הגר״א seems to adopt this view as well. The מהרי״ל does seek to explain the practice of including the words עשרת מאות איש, noting that the sons of המן were the commanding officers of the 500 men.
While the מחבר just cites the rule on a general level, the רמ״א adds that on the additional custom of reciting חמש מאות and עשרת at the end. The משנה ברורה issues a note of caution that if the additional words are beyond the capability of the בעל קריאה, he should focus on the primary ruling of the גמרא, only including the names of the sons.
The חיי אדם addresses the practice for the entire ציבור to recite עשרת בני המן. The צפנת פענח offers a novel explanation for the practice. The תשובות והנהגות offers a more basic explanation.
No comments:
Post a Comment