שיעור ד׳ אמות וגדר דין דאורייתא או מדרבנן
שמות פרשת בשלח פרק טז פסוק כט
רְאוּ כִּי ה׳ נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מח עמוד א
והני ארבע אמות היכא כתיבא? - כדתניא: שבו איש תחתיו - כתחתיו. [וכמה תחתיו] - גופו שלש אמות, ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: גופו שלש אמות, ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו, ומניח תחת מראשותיו. מאי בינייהו? - איכא בינייהו ארבע אמות מצומצמות
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תחומין סימן שצו סעיף א
שבו איש תחתיו (שמות טז, כט), מכאן שכל אדם יש לו ד' אמות בכל מקום, אפילו יצא חוץ לתחום. ומודדים לכל אדם באמה שלו
ערוך השולחן אורח חיים סימן שצז סעיף ב
ולדעת הרמב"ם ריש פי"ב יש גם תחום דאורייתא והם ג' פרסאות י"ב מיל וז"ל הרמב"ם היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי מקום זה הוא תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לי"ב מיל כנגד מחנה ישראל וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור שאלפים אמה הוא מגרש העיר עכ"ל וזהו דרך הירושלמי בפ"ג הלכה ד' ע"ש ואם גם בכלים יש שיעור זה מן התורה יתבאר בסי' ת"ד מיהו רוב רבותינו הסכימו דבש"ס שלנו מוכח להדיא דאין שום עיקר מן התורה בתחומין ואינו סובר כהירושלמי - וגם הרי"ף ספ"ק שהביא זה הירושלמי האריך הרמב"ן לבאר דאדרבא כוונת הרי"ף הוא דהתלמוד שלנו אינו סובר כן ע"ש וזהו דעת רוב הפוסקים
אלפים אמה עם הד׳ אמות
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מט עמוד ב
משנה. מי שבא בדרך וחשכה לו, והיה מכיר אילן או גדר, ואמר שביתתי תחתיו - לא אמר כלום. שביתתי בעיקרו - מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה, ומעיקרו ועד ביתו אלפים אמה. נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נ עמוד ב - דף נא עמוד א
אמר שביתתי בעיקרו - מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה, ומעיקרו לביתו אלפים אמה. נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה…הני אלפים אמה היכן כתיבן? דתניא שבו איש תחתיו - אלו ארבע אמות, אל יצא איש ממקמו - אלו אלפים אמה. מנא לן? - אמר רב חסדא: למדנו מקום ממקום, ומקום מניסה, וניסה מניסה, וניסה מגבול, וגבול מגבול, וגבול מחוץ, וחוץ מחוץ. דכתיב ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה
בית יוסף אורח חיים סימן שצז
כל אדם יש לו אלפים אמה לכל רוח. זה פשוט בכמה מקומות במסכת עירובין: מה. דף מט: נא - עמוד א
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תחומין סימן שצז סעיף א
כל אדם יש לו אלפים אמה לכל רוח, חוץ מארבע אמותיו או מהמקום ששבת בו
משנה ברורה סימן שצז ס״ק בֿ
חוץ מארבע אמותיו - דמקומו של אדם בכל מקום ששובת הוא ד"א כדלעיל ומשם יש לו אלפים [א] לכל רוח נמצא דיכול להלך מעמידת רגליו אלפים וד"א
אם המקום שביתה מוקף לדירה - כולו כד׳ אמות
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נ עמוד ב
תניא כוותיה דרב, תניא כוותיה דשמואל. תניא כוותיה דרב: מי שבא בדרך וחשכה לו, והיה מכיר אילן או גדר, ואמר שביתתי תחתיו - לא אמר כלום. אבל אם אמר שביתתי במקום פלוני - מהלך עד שמגיע לאותו מקום. הגיע לאותו מקום - מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה. במה דברים אמורים - במקום המסויים, כגון ששבת בתל שהוא גבוה עשרה טפחים והוא מארבע אמות ועד בית סאתים. וכן בקעה שהיא עמוקה עשרה והיא מארבע אמות ועד בית סאתים. אבל במקום שאין מסויים - אין לו אלא ארבע אמות
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תחומין סימן שצו סעיף ב
בכל מקום שקדש עליו היום, אם הוא מוקף לדירה אפילו אין בו עתה דיורין, חשוב כולו כד' אמות. ואם אינו מוקף לדירה, עד סאתים חשוב כולו כד' אמות. ואפילו שבת בתל גבוה, ובקמה קצורה ושבלים מקיפות אותה, חשיבי כד' אמות עד סאתים
יושבי צריפין
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נה עמוד ב
אמר רב הונא: יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן
רש"י מסכת עירובין דף נה עמוד ב
צריפין - דירה של הוצין וערבה, ואינו קבע, הלכך, אפילו יש הרבה במקום אחד כשיעור - מהלך מאה אמה אין חשובין עיר להיות כארבע אמות, וכל אחד מודד מפתח ביתו אלפים לכל רוח, אם בא לצאת
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תחומין סימן שצח סעיף י
יושבי צריפים, דהיינו שיושבים באהלים שעושין מהוצין וערבה, אין להם דין עיר ולפיכך אין מודדין להם אלפים אמה אלא מפתח בתיהם. אם אין להם כמין היקף מחיצה י' או חריץ י' סביב בתיהם - ב"י בשם שבולי לקט
צירוף בתים לבנות עיר - צריך שיהיה ששה בתים
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נה עמוד ב
אמר רב חיננא בר רב כהנא אמר רב אשי: אם יש שם שלש חצירות של שני בתים - הוקבעו
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תחומין סימן שצח סעיף י
ואם יש שם שלש חצרות של שני בתים קבועים של אבן או של נסרים, אלו עושים את כולם קבע ויש להם דין עיר ומרבעים אותה ונותנין לה אלפים אמה לכל רוח כשאר העיירות
צריך להיות בין בית לבית שבעים ושני שלישים אמות
טור אורח חיים הלכות תחומין סימן שצח
היה בתוך ע' אמה וד' טפחים בית אפילו נהרס שלא נשאר בו אלא ג' מחיצות בלא תקרה או שיש שם בנין שעושין על הקבר ויש בו ד"א על ד"א…או בית שבים כל אחד מאלו שהוא קרוב לה בתוך ע' אמה ושירים רואין כאילו העיר מגעת עד שם ומודדין משם ואילך ע' אמה ושירים ואלפים
בית יוסף אורח חיים סימן שצח
היה בתוך ע' אמה וארבעה טפחים בית וכו'. גם זה שם במשנה (נב: נג.) כיצד מעברין את הערים היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים גשרים ונפשות שיש בהם בית דירה מוציאין את המדה כנגדן ופירש רש"י גדודיות שברי חומה של חורבות בתים וישנן בתוך ע' אמה ושירים כדמפרש לקמן או גשרים או נפשות כעין שעושין על הקבר מוציאין את המדה כנגדן אם בליטות הללו אצל קרן מזרחית צפונית רואין כאילו יש בליטה אחרת בקרן מזרחית דרומית וחוט מתוח מזו לזו ומודד מן החוט ולחוץ כדי שיהא התחום שוה לשתי הקרנות ולא יהא כאן קצר וכאן ארוך ובגמרא (נה:) מאי גדודיות אמר רב יהודה ג' מחיצות שאין עליהן תקרה
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תחומין סימן שצח סעיף ה
כל בית דירה שהוא יוצא מהעיר, אם היה בינו ובין העיר ע' אמה ושני שלישים שהוא צלע בית סאתים המרובעות או פחות מזה, הרי זה מצטרף לעיר ונחשב ממנה וכשמודדין לה אלפים אמה לכל רוח מודדין חוץ מבית דירה זה
כיצד מצרפין את העיירות - דין קרפף
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נז עמוד א
משנה. נותנין קרפף לעיר. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות, אם יש לזו שבעים אמה ושיריים ולזו שבעים אמה ושיריים - עושה קרפף את שתיהן להיות אחד
רש"י מסכת עירובין דף נז עמוד א
משנה. נותנין קרפף לעיר - כשבא למדוד התחומין אין מודדין מן החומה, אלא מרחיק שבעים אמה ושיריים כחצר המשכן, ומתחיל למדוד.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תחומין סימן שצח סעיף ז
היו שתי עיירות זו סמוכה לזו קמ"א אמות ושליש כדי שיהיה ע' אמה ושיריים לזו ושבעים אמה ושיריים לזו, חשובים שתיהם כעיר אחת ונמצאת כל עיר מהן מהלכת את כל העיר השניה וחוצה לה אלפים אמה. הגה: וכן חומת העיר שנפרצה מב' רוחותיה זו כנגד זו וחרבו הבתים שביניהם עד קמ"א אמה ושליש, דינו כסתום. (טור). אבל בית אחד, אפילו גדול הרבה, אין לו דין עיר לתת לו שבעים אמה ושיריים - תוספות והרא"ש פרק כיצד מעברין וטור
משנה ברורה סימן שצח ס״ק לח
אבל בית אחד - בין שהוא עומד בפ"ע ובין שהוא סמוך לעיר ברחוק יותר משבעים אמה ושיריים דבשתי עיירות כה"ג נחשבין כעיר אחת עד קמ"א אמה ושליש וכנ"ל אבל בית אחת אין לה דין עיר. ואם היו שלשה חצרות ובכל חצר שני בתים אז מקרי עיר ליתן לה עיבור
עושין התחומין כטבלא מרובעת
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נב עמוד ב - דף נג עמוד א
משנה. כיצד מעברין את הערים? בית נכנס בית יוצא, פגום נכנס פגום יוצא. היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים, וגשרים ונפשות שיש בהן בית דירה - מוציאין את המדה כנגדן, ועושין אותה כמין טבלא מרובעת, כדי שיהא נשכר את הזויות
בית יוסף אורח חיים סימן שצט
ועושין אותה כטבלא מרובעת. במשנה שם (נג.) ואע"פ דבפרק מי שהוציאוהו (מט:) פליג רבי חנינא בן אנטיגנוס פשיטא דלא קיי"ל כוותיה אלא כתנא קמא
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תחומין סימן שצט סעיף י
עושין התחומין כטבלא מרובעת, דהיינו שמודד על פני כל אורך העיר למזרח אלפים אמה לחוץ, וכן לצפון, ואח"כ רואים כאילו היתה טבלא מרובעת בקרן למלאותו ונמצא התחום בקרן אלפים ואלכסונן, שהם אלפים ות"ת
אם היתה העיר מובלעת בתוך מדתו - העיר כולה כד׳ אמות
שולחן ערוך אורח חיים הלכות עירובי תחומין סימן תח
כשהוא מהלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה כנגד העיר, אינו מהלך בעיר אלא עד סוף מדתו; ואם היתה העיר מובלעת בתוך מדתו, תחשב העיר כולה כד"א וישלים מדתו חוצה לה. כיצד, הרי שהניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו שבעיר לרוח מזרח, נמצא מהלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה למזרח, ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב, אלף שמן העירוב עד ביתו ואלף אמה מביתו בתוך העיר, ואינו מהלך בעיר אלא עד סוף האלף, ואם היה מביתו עד סוף העיר פחות מאלף אפילו אמה אחת, שנמצאת מדתו כלתה חוץ לעיר, תחשב המדינה כולה כארבע אמות ויהלך חוצה לה תתקצ"ו אמה תשלום האלפים. לפיכך, אם הניח עירובו בריחוק אלפים אמה מביתו שבעיר, הפסיד את כל העיר ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפים אמה, ואינו מהלך מביתו בעיר לרוח מערב אפילו אמה אחת. הגה: ויש אומרים דאפילו כלתה מדתו באמצע העיר, מהלך בכל העיר כולה אבל לא חוצה לה, ויש להקל. (טור הגהות מיימוני פ' כ"ז מה"ש בשם סמ"ק ורש"י). ואם כלתה מדתו בסוף העיר, ואע"ג דעדיין עיבור לפני העיר, כל העיר כד"א, דלא אמרינן עיבור של העיר כעיר להחמיר (המגיד פכ"ז מה' שבת)....ומ"מ אם כלתה המדה סוף העיר, וכולה כארבע אמותיו, מותר לילך כל רחבה ויש לו אלפים חוץ לעיר לצפון ולדרום אע"פ שאין לו רוחב כל כך נגד המקום שקנה בו עירוב
משנה ברורה סימן תח ס״ק ט
פחות וכו' - לאו דוקא פחות אלא ה"ה אם כלתה מדת האלף בסוף העיר בשוה ג"כ כל העיר נחשב כד"א וי"א דדברי השו"ע בדיוקא הוא משום דמדה זו של אלפים אמה בינוניות מסורה לכל אדם וא"א לצמצם וע"כ החמירו הפוסקים שיהיה כלה המדה חוץ לעיר דוקא ובשעת הצורך יש להקל אף בכלתה מדתו בשוה עם העיר:
ערובי תחומין
טור אורח חיים הלכות עירובי תחומין סימן תח
מפני שתחומין דרבנן הקילו בהם והתירו למי שצריך לילך ד' אלפים לרוח אחת שיתן עירובו לסוף אלפים וילך מהלאה לעירובו אלפים ומ"מ מפסיד כנגדו האלפים שמעבר לעירוב שאין לו לאדם אלא ד' אלפים וזה שנתן עירובו לסוף אלפים מן העיר אנו רואין כאילו דר שם ומשם יש לו אלפים לכל רוח
שולחן ערוך אורח חיים הלכות עירובי תחומין סימן תח סעיף א
מותר לערב עירובי תחומין ולקנות שביתה סוף התחום, ולכן מי שיצא מהעיר בע"ש והניח מזון שתי סעודות רחוק מהעיר בתוך התחום וקבע שביתתו שם, אע"פ שחזר לעיר ולן בביתו, נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו השתי סעודות, וזהו הנקרא עירובי תחומין
משנה ברורה סימן תח ס״ק א
מותר וכו' - היינו אף שאין לאדם להלך בשבת ממקום שביתתו רק אלפים וכמבואר לעיל בסימן שצ"ז התירו לו להלך ארבעה אלפים לצד אחד ע"י שמניח מזון שתי סעודות בסוף אלפים ממקום שהוא עומד ביה"ש ועי"ז חשבינן לו כאלו היתה שביתתו שם ויש לו להלך אלפים לכל רוח ממקום ההוא ומשום דהמחבר כתב לשון דיעבד הוסיף הרמ"א דגם לכתחלה מותר לערב ולקמן בסימן תט"ו נתבאר דלכתחלה דוקא לדבר מצוה ובדיעבד אף אם עירב לדבר הרשות עירובו עירוב
ערוך השולחן אורח חיים סימן תח סעיף א
כשם שתקנו חכמים עירוב לחצרות ומבואות כדי שיוכלו לטלטל בהם ע"י העירוב מפני שנעשה כאלו כולם דרים במקום אחד כמו כן תקנו עירובי תחומין והיינו שאם אחד יש לו צורך מצוה לילך להלן מאלפים אמה בשבת או איזה הכרח יכול לעשות עירוב בע"ש על עוד אלפים אמה ויהיה ביכולתו לילך ד' אלפים אמה בשבת
Summary:
Based on a פסוק in פרשת בשלח, the גמרא rules that one may not leave his personal four אמות on שבת (three אמות for his body and an extra אמה to spread out his limbs or to pick something up from under his feet. While the רמב״ם rules that are aspect of תחום which are דאורייתא (based on a ירושלמי), the ערוך השלחן notes that the majority of ראשונים assume that all of these הלכות are מדרבנן and that any פסוקים that are cited would all fall into the אסמכתא category.
Based on משנה, the גמרא expands to explain that in reality, one has two thousand אמות after his initial four אמות.
Where one is in the middle of the desert (מקום שאינו מסוים), then the four plus thousand begin immediately from his body. However, where he is in a place that is מוקף לדירה, the entire location is considered to be his ד׳ אמות, with 2000 אמות counting from the boundary to his home (or the fence around his home).
While in some contexts houses can be joined together to form a city (thereby making the entire city considered one set of ד׳ אמות), the גמרא explains that those that dwell in huts (יושבי צריפים) must begin to count their two thousand אמות immediately from the entrance to their homes. Accordingly, as רש״י explains, even where there are many of them that are spread out (more than 100 אמות apart), they cannot combine to form a city, so everyone only receives two thousand אמות from his home. The רמ״א does note that they may begin to count from an exterior wall or trench that surround their home.
As the גמרא explains and the שלחן ערוך codifies, where there are two חצרות, each with at least three houses (i.e. a total of six houses), they can form together to create a city.
The טור explains based on a גמרא that in order to allow the houses to join together to form a city, the maximum distance between each house is 70 and two-thirds אמות. This ruling is further codified in שלחן ערוך. However, as the רמ״א rules, a single house may not merge together with other cities to extend/join with the city. Accordingly, even if that single house is within 70 and two-third אמות of the city, it does not join together with the city.
The משנה allows for an additional 70 אמות to extend beyond the city, known as a קרפף. As such, this could allow for merging two cities that otherwise would not be connected, in the even that their respected קרפיפות overlap. In other words, provided that the two cities are within 141 and one-third אמות of each other (70 ⅔ * 2), they merge to form one city.
In fact, as the משנה teaches, the starting point for two-thousand אמות does not actually begin from the end of the city. Rather, one takes all external protrusions and squares off the city, such that there is a square or rectangle around each city (the initial 4 אמות are also squared off in the same manner). This allows for a separate method of merging cities, as if the square/rectangle around city #1 overlaps with the square/rectangle of city #2, the two cities become one large city.
There is an additional rule that when one leaves a city and is traveling toward the 2,000 אמה marker, if there is another city along the way, provided the other city is entirely within the 2,000 אמה marker (מובלעת בתוך מדתו), then the city all only counts as 4 אמות.
The הלכות of ערובי תחומין are entirely independent. They represent an ability to create an alternate home base from one’s actual home, thereby providing for up to 4,000 אמות of traveling in a single direction.
No comments:
Post a Comment