תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף נד עמוד ב
אמר רב יהודה אמר שמואל: נכסי עובד כוכבים הרי הן כמדבר, כל המחזיק בהן זכה בהן; מ"ט? עובד כוכבים מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה, ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה, הלכך הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהן זכה בהן. א"ל אביי לרב יוסף: מי אמר שמואל הכי? והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא, ומלכא אמר: לא ליקני ארעא אלא באיגרתא
טעמו של דבר
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף נד עמוד ב
והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא - כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו ע"פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל
אנציקלופדיה תלמודית כרך ז, דינא דמלכותא דינא
בטעמו של דבר יש מהראשונים כתבו שהוא מפני שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם…ויש שכתבו לפי שכל הארץ של המלך הוא, והוא יכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ. ויש מפרשים שהוא מגדר דין של כיבוש מלחמה וכאילו לקחום במלחמה שיש לו בהם קנין הגוף…ויש שכתבו שלמדים הדין ממשפטי המלוכה הכתובים בספר שמואל בנוגע למלך ישראל, והוא הדין למלכי אומות העולם…ויש מדקדקים מראשונים בטעם הדבר שהוא מפני שבני נח נצטוו על הדינים, וממילא יכול המלך לעשות תקנות מועילות לתיקון המדינה…ויש מי שאומר שזה נלמד מדין של הפקר בי"ד הפקר, שלמדים מהכתובים, והוא אותו דין עצמו, שהפקר בי"ד הוא גם כן בתורת ממשלה ושלטון. ומהגאונים יש מי שכתב שכאשר השליט הקב"ה את המלכויות בעולמו, השליטן על ממון בני אדם לשלוט בו כרצונם, ואפילו בישראל
אם דין מה״ת או תקנת חכמים - שיטת הב״ש
שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שיד
א' הי' לו בהמה מבכרת ומכרה בכסף בלא משיכה רק קיבל דמי' מהלוקח הערל (אדרויף /מקדמה/) והמותר זקף עליו במלוה ועשה עמו (האנדשלאק) והמוכר אמר שציוה הערל הקונה שיעשה משיכה בהפרה ואמר הערל שאין צורך שבפליליהם אין קוני' רק בהאנדשלאק....ועוד כיון דמשמע מלשון השאלה דהאנדשלאק קונה מדינא דמלכות' באתר' דמעלתו ודינא דמלכותא באותן ענינים דקיי"ל דינא דמלכותא דינא מן התורה הוא בלי ספק ויש לי לתמוה על דברי הרב ב"ש סי' כ"ח סק"ג בזה וע"ש ועתשו' רמ"א סי' יו"ד /פ"ז/ ע"כ אי דעת הגאב"ד שם מסכים עמי אחר העיון דרינא בהדי' ואי לא יהיה דברי בטלים בענין זה
שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן סד
בבא בתרא (דף נד ע"ב) אמר שמואל, דינא דמלכותא דינא…והנה הבית שמואל באבן העזר (סימן כח סק"ג) סובר שהכלל דינא דמלכותא דינא אינו מן התורה אלא תקנת חכמים. ע"ש. ובאבני מילואים (שם סק"ב) בד"ה אלא, תמה עליו, שהרי נראה דמה שאמרו דינא דמלכותא דינא אינו מדבריהם אלא מן התורה הוא. ע"ש. ולכאורה ראיה לדבריו ממה שכתב הרשב"א …ובשו"ת חתם סופר תמה גם כן על הב״ש, וסבירא ליה בפשיטות דדינא דמלכותא דינא הוי מן התורה. ע"ש…וכן כתב הנימוקי יוסף (נדרים כח ע"א) בשם רוב המפרשים
דינא דמלכותא - המוכס יכול למכוס
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כז עמוד ב
מתני'. נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין, שהיא תרומה - אע"פ שאינו תרומה, שהן של בית המלך - אע"פ שאינן של בית המלך…גמ'. והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא! אמר רב חיננא א"ר כהנא אמר שמואל: במוכס שאין לו קצבה. דבי ר' ינאי אמר: במוכס העומד מאליו
רש"י מסכת נדרים דף כח עמוד א
גמ' דינא דמלכותא דינא - ולאו נדרי אונסין נינהו ואמאי נודרין למוכסין להבריח המכס של מלכות
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יא
במה דברים אמורים שהמוכס כליסטיס בזמן שהמוכס גוי או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה ומניח מה שירצה, אבל מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל
הר"ן מסכת נדרים דף כח עמוד א
במוכס העומד מאליו - שלא במצות המלך וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה וכי אמרינן דינא דמלכותא דינא ה"מ לענין שאם קנה אחד מכס זה חייבים ליתן לו את המכס וכן נמי אם לא קנה אותו אלא שהוא ממונה לגבות את המכס שאינו רשאי ישראל חבירו לישבע שהן תרומה דליכא אונסא כיון דדינא דמלכותא דינא
ד׳ שיטות בגדר דינא דמלכותא - שלחן ערוך, רמ״א, ש״ך והחזון איש
שולחן ערוך חושן משפט הלכות גזילה סימן שסט סעיף ו-יא
בד"א שהמוכס כלסטים, בזמן שהמוכס עובד כוכבים, או מוכס העומד מאליו….וכן מלך ששם מס על בני העיר או על כל איש ואיש, דבר קצוב משנה לשנה…וכל כיוצא בדברים אלו, אינו גזל…וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצירו, אינו גזל…אבל מלך שלקח שדה או חצר של אחד מבני המדינה שלא בדינים שחקק, הרי זה גזלן…כללו של דבר, כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו, אינו גזל; וכל שיקח מאיש זה בלבד, שלא כדת הידוע לכל, אלא חמס את זה, הרי זה גזל…מלך שהיו דיניו שכל שלא יתן המס שעל השדה תהיה השדה לנותן המס…אין זה גזל, אלא אוכל פירות ונותן המסעד שיחזרו הבעלים, שדין המלך דין הוא
רמ״א חושן משפט הלכות גזילה סימן שסט סעיף יא
הגה: ישראל שהיה חייב לעובד כוכבים, והעובד כוכבים מכר השטר לישראל, אעפ"י שאסור לדון עם ישראל חבירו בפני עובד כוכבים, ואע"פ שבא מכח עובד כוכבים, מכל מקום דייני ישראל יפסקו לישראל זה מה שהיה העובד כוכבים מרויח לפני דייני עובד כוכבים, הואיל וישראל זה בא מכחו הרי הוא כמוהו בכל מה שהיה יכול לזכות לפני דייני עובדי כוכבים שהוא דינא דמלכותא. הנושא אשה במקום שדנין בדיני עובדי כוכבים, ומתה אשתו, לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר: כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא ונדון הדבר בדיני עובדי כוכבים דאם מתה לא יורשה בעלה או כדומה לזה, וליכא בזה משום דינא דמלכותא (ב"י בסימן כ"ו בשם תשובת הרשב"א), דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל
רמ״א חושן משפט הלכות גזילה סימן שסט סעיף ח
הגה: ואם המלך חקק לבעל אומנות אחד, כגון שחקק למלוה בריבית איזה דבר, י"א דלא אמרינן ביה דינא דמלכותא דינא, הואיל ואינו חקוק לכל (מהרי"ק שורש ס"ו). י"א דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלוים בקרקע, כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה, אבל בשאר דברים, לא (הרא"ש פ' ד' נדרים בשם הר"מ ומרדכי פרק הגוזל בתרא). ויש חולקין וסבירא להו דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא (מרדכי שם בשם התוס' ות"ה סי' ש"ט), ולכן המלוה על המשכון יכול למכרו אחר שנה, הואיל וכן דינא דמלכותא (שם בשם ר"י בר פרץ); וכן הוא עיקר, וכמו שנתבאר לעיל סימן שנ"ו סעיף ז
שולחן ערוך חושן משפט הלכות הלואה סימן עג סעיף יד
יש מי שאומר שאע"פ שעבר זמן הלואה, צריך להמתין מלמכור המשכון שלשים יום אחר תביעה. הגה: ואין צריך לתובעו בב"ד, רק יתבענו בפני עדים שיפרענו, ואח"כ יעכבנו ל' יום וימכרנו. ואפילו אם תבעו רק בינו לבינו, מהני, אם הלוה מודה בכך. וי"א דבמקום שהמנהג שהמלוה לעו"ג לא יוכל למוכרו בפחות משנה, דנין גם כן בישראל שהלוה לחבירו על המשכון, דאזלינן בזה אחר המנהג
ש"ך חושן משפט סימן עג ס״ק לט
ויש אומרים דבמקום שהמנהג כו'. בסמ"ע [סקל"ט] הקשה, דכאן משמע שאילולא המנהג יכול למכרו בפחות משנה, ולקמן סימן שס"ט סעיף ח' כתב הר"ב דהמלוה על המשכון יכול למכרו אחר שנה, הואיל וכן דינא דמלכותא כו', דמשמע שאילולא המנהג היה צריך להמתין יותר משנה, ותירץ דשם מיירי בישראל שהלוה לחבירו על משכון של גוי, וכאן איירי בהלוה לישראל חבירו בלא ריבית….וכל זה כתבתי לדעת הר"ב, אך לפי ע"ד דברי הר"ב צל"ע בעיקר הדין שכתב הר"ב שלא יוכל למכרו בפחות משנה, שהוא דבר תמוה מאד לפי עניות דעתי, דכיון דעל פי דין תורה יכול למכרו לאחר ל' יום, היאך נלמוד מדיני גוים לבטל דין תורה, ח"ו לא תהא כזאת בישראל. ולא מיבעיא לאותן הפוסקים שסוברים דלא אמרינן דינא דמלכותא רק בדברים שהם להנאת המלך, ולא בין איש לחבירו, וכן הסכים בשלטי הגבורים פרק חזקת הבתים סוף דף קפ"ט [הובא פסקי ריא"ז ה"י סי' ל"ו] וז"ל, ונראה בעיני שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהמלך גוזר להנאתו כגון המכסים והמסיות וכיוצא בהן, אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין לנו לדון אלא על פי תורתנו…אלא אפילו לשאר פוסקים דסוברים דאמרינן דינא דמלכותא בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו, אבל לדון בדיני הגוים בכל דבר נגד תורתינו, חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל…לע"ד נראה דבר פשוט שאין בטענה זו ממש, דאע"ג דקיימא לן דינא דמלכותא דינא, ואפילו למאן דאמר דינא דמלכותא דינא בכל דברים, היינו דוקא לענין ארנוניות ומנהגות של משפטי המלכים, אבל דין שבין אדם לחבירו פשיטא ופשיטא דלא, דא"כ בטלת כל דיני תורה ח"ו, וכן כתב גם כן הר"ן בקדושין ובפ"ק דגיטין וז"ל, והא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא, דוקא מה שהוא עושה מחוקי המלך, אבל מה שהוא עושה שלא כדין, לא…ואם באנו לישב דברי הר"ב דלקמן סוף סימן שס"ט צ"ל דהכי קאמר, דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה מה שאין הדין מפורש אצלינו, אבל לא שידונו בדיני גוים נגד תורתינו כו'. וכן תיקן וביאר בעיר שושן להדיא לקמן סוף סימן שס"ט וז"ל, לא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש לו הנאה למלך או שהוא לתיקון בני מדינתו בעניני משא ומתן שביניהם, אבל שאר דינים דיני תורה המפורסמים בינינו, כגון שהם מכשירים עד אחד ואפילו הוא קרוב או פסול, וכיוצא בדברים אלו דינים פרטיים שבין ישראל לחבירו, פשיטא שלא נדין בהם כמותם, דאל"כ בטלו ח"ו כל דיני תורה מישראל, וכן הנושא אשה במקום שדנין דיני גוים ומתה, אין יכולים יורשיה לומר כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא, דהא פשוט בינינו דהבעל יורש את אשתו כו', עכ"ל
חזון איש חושן משפט ליקוטים סימן טז אות א
יש לתמוה על הכתוב במרדכי פ' הגוזל בתרא בשם ר"י ב"פ דדן במי שמכר את המשכון סוף שנה מד"ד והביא ראי' מפ"ק דגיטין ותימה מה נשתנה דין זה מכל דיני תורה שבין ישראל לחברו ובד"מ בטור סי' ע"ג ס"ק ו' פי' דברי המרדכי דד"ד חשיב כמנהג והמלוה סתם ולא פירש זמן דעתו כפי הנהוג עם העכו"ם אבל לשון המרדכי צ"ע…אח"כ ראיתי בש"ך סי' ע"ג ס"ק ל"ט פי' ג"כ דברי המרדכי משום מנהג ול' הש"ך ז"ל קשה לכוין שאין חילוק בין דין מפורש לאינו מפורש ואין כלל דין שאינו מפורש שהכל מפורש בתורה אלא שכן הוא הדין שאם משכנו סתם צריך ב"ד לשקול את האומד עד כמה מחל לו שלא יתבענו ודינא דמלכותא מכרעת את האומד וכיון דמורגל אצלנו דינא דמלכותא דינא אף שזה רק בתנאים מיוחדים מ"מ זה משפיע על בני אדם לסמוך בסתמא על שיעור שהם דנים וזו כונת הראב"ד בש"ך ס"ק ל"ו ונמצא דאנו דנין בדיננו ולא בדיניהם
שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן סב
בענין חברה שפשטה את הרגל וקדם אחד וגבה שלא כפי דינא דמלכותא…הנה בעצם דינא דמלכותא הא פליגי רבותינו הראשונים והובא גם ברמ"א /חו"מ/ סימן שס"ט סעי' ח'. ופסק הרמ"א שם דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא…עיין בסמ"ע ס"ק כ"א שאין כוונת הרמ"א בסעי' ח' בכל דבר ממש הוא דחוק ולא משמע כן בד"מ…ולפ"ז הדינים שקבעה המלוכה לאם אחד ירד מנכסיו ואין בכחו לנהל עסק שלו שקורין פשיטת רגל (בענקראט) והוא בע"ח להרבה אנשים, שימנו ועד של ג' אנשים לחלק המעות בעין וכל הנכסים לכל בע"ח לפי סך המעות שחייבין לו ואסור לשום בע"ח לתפוס בעצמו הוא מהדינים שנוגע לכל אנשי המדינה וממילא הוי בזה לפסק הרמ"א דד"מ, וכ"ש כשהוא חברת מניות גדולה (קארפאריישאן) שאפשר שנוגע זה גם לאינם יהודים. ודין זה הוא כן בדיני התורה לישראל כשיודעין ב"ד שאחד יש לו הרבה חובות אין להם להניח לשום בע"ח לתפוס אלא צריך לחלק לכל בע"ח כפי סך המעות שחייב לו, אבל בדיני ישראל בסתם אדם שחייב להרבה בע"ח תלוי במוקדם ומאוחר בגביית קרקעות לכו"ע ובמטלטלין איכא פלוגתא בין האחרונים עיין בסמ"ע סימן ק"ד סק"א…ולכן למעשה בהעובדא שראובן שחייבת לו החברה ס"ב אלף שנתנו לו המנהלים (דירעקטארן) ל"ו אלף לפרעון חובו תלוי אם כבר נעשה פשיטת הרגל והיה אסור למנהלים לישא וליתן ולעשות בדעת עצמן מצד דיני המדינה ושלא כדין המדינה עשו מה שנתנו לראובן ל"ו אלף עבור חובו מחמת שרצו להטיב לו, צריך להחזיר מה שקבל משם להקופה שתחת הועד לתשלומי החובות כדיני המדינה, ואם עדיין לא נעשה פשיטת הרגל והמנהלים נשאו ונתנו כדין, אך ראובן חשש שמא יחליטו לעשות פשיטת הרגל והקדים לתבוע ונתנו לו הרי עשה כדין ואינו צריך להחזיר אף אם חזרו בהם
שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א סימן עב
בשוכר שאינו רוצה לצאת משום שכן הוא דין המדינה והמשכיר צריך הבית לעצמו כ"א אד"ש תשי"ז…הנה מה שהאריך כתר"ה בענין דינא דמלכותא קשה לכתוב בענינים…שבל יתראה ח"ו שאנו מקטינים כבוד המלוכה דמדינתנו בפה אשר אנחנו מחוייבים להכיר להם טובה על החסד שעושין עמנו ועם כל אחבנ"י שבמדינה הזאת ואנחנו מברכים אותם ומתפללים להשי"ת בכל עת ושעה לשלום המדינה ונשיאיה ושריה כאשר נצטוינו. ולכן אין רצוני לכתוב ולדון בזה…אבל לע"ד בעובדא זו דעשו מדינא דמלכותא שהמשכיר אינו יכול להוציא את השוכר אף אחר שכלתה זמנו כל זמן שרוצה לדור שם. אין הנידון כאן מצד דינא דמלכותא אלא לאלו ששכרו קודם שנעשה הדין שאז היתה השכירות בסתם רק להזמן שהתנו והיה רשאי המשכיר להוציאו והיינו צריכין לדון אם יש בזה דין דינא דמלכותא דינא. אבל לאלו ששכרו אחר שכבר נעשה הדין מהמלכות ולא התנו בפירוש שכשיבא הזמן יהיה מחוייב לצאת אלא סתם הוי כהתנו שאדעתא דדין המלכות….במקום שיש מנהג הולכין אחר המנהג והטעם שבסתמא הוא כהתנו שהוא כהמנהג ולכן אין חלוק מי הם שהנהיגו דאף אם הנכרים שהם רוב תושבי העיר הנהיגו, נידון בדין התורה בסתמא כהמנהג….ולכן ודאי לא גרע דין המלכות ממנהג שבסתמא הוא כהתנו אדעתא דדין המלכות וכ"ש שכן נוהגין כדין המדינה ונמצא שגם המנהג כן ונחשב זה ממילא כבתוך הזמן. ובתוך הזמן הא אין יכול המשכיר להוציאו אף בנפל הבית של המשכיר שצריך לעצמו כדאיפסק בסי' שי"ב סעי' י"א וכדעת רוב הפוסקים דלא כתוס' ב"מ דף ק"ב. אך שמעתי שמדין המלכות שאם צריך המשכיר לעצמו יכול להוציאו וממילא יהיה זה גם מדין התורה דהוי כהתנו כן וצריך לחקור אצל יודעי דיניהם שהוא אדם כשר כי על השופט אין לסמוך שאין להם חזקת כשרות ואפשר שיעות בשוגג או במזיד. ידידו, משה פיינשטיין
אם דינא דמלכותא נוגע רק דין בדיני ממונות
שו״ת מנחת אשר - חלק ב - סימן קכג
בגדר דינא דמלכותא - סוכה שנבנתה ללא איסור הרשויות האם כשרה להר׳ צבי רייזמן שליט״א - והאמת אומר דאכן שיניתי את דעתי לאחרונה ביסוד ענין זה. דמריש הוי אמינא דלא שייך כלל דדמ״ד אלא בדברים שבממון. דהלא כל המקורות בש״ס שבהם למדנו הלכתא דא כולם בדיני ממונות הם, וכן גם המקורות שבמרחבי חשן המשפט…אך שוב עמדתי על יסוד גדול בשורש הלכה זו ולענ"ד יסוד זה אמת לאמיתה דיסוד ושורש הלכה זו מעצם הגדרת המלכות דכיון דיש דין מלך בתורה ע"כ דלדבר המלך יש משקל וסמכות ושום תשים עליך מלך אמרה תורה שתהא אימתו עליך ומכאן שחייבים לשמוע לדברי המלך ואף שמצוה זו במלך ישראל נאמרה מ"מ מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שיש מלכות גם באומות העולם ואין כל משמעות במלכות ללא שררה וסמכות...ולפי הבנה מחודשת זו נראה דלא רק בדיני ממונות אמרו דדמ"ד אלא בכל העניינים שבין אדם לחבירו שיש בהם תיקון הסדר החברתי שמירת הגוף והנפש וכיוצא בהם דכל עוד השתתנו הלכה זו על הסכמת בני האדם מסתבר לומר דהתחייבות מהני בממונות אבל לא במילי אוחרי וכך גם לפי הסברא דדמ"ד משום שהארץ שלו בדין הוא שבעל הבירה יכול לתבוע תשלום מכל מי שבא לבירתו…ודו״ק בכ״ז כי הענין מחוש ועמוק….ולפי"ז נראה לגבי שאלת כת"ר במי שעשה סוכה ללא רשיון מצד השלטונות האם סוכה זו כשרה או פסולה ונראה דכיון דמהות תקנה זו לא משום גזילה היא ולא משום זכויות ממון או היעדרן אלא משום בטיחות הציבור שמא מבנים אלה יסכנו את שלום הציבור וא"כ אין כאן גזילה ומסתבר דגם אין לדון מצד מצוה הבא בעבירה כיון שאין כאן עבירה גמורה דהיינו עשה או ל"ת אלא רצון התורה בלבד ועדיין צ"ע בזה
Summary
The גמרא states that where property is sold from a non-Jew to a Jew, there is an ownership time gap, as the non-Jew’s ownership ends upon handing over funds, while the Jew’s ownership only begins when an act of acquisition is performed, therefore any can take possession of the object during the ownerless period of time. The גמרא questions this premise, noting that per שמואל’s ruling, because the law of the land as decreed by the king dictates that a document is required to establish ownership, simply acquiring the object is insufficient.
The רשב״ם explains that the the laws and customs of local government, by virtue of their acceptance by the community, become binding הלכות. Other explanations are offered as well.
In analyzing the nature of this principle in יחוה דעת, it is noted that there is a position that appears in the בית שמואל that treats דינא דמלכותא as a דרבנן principle. However, he notes that this is a minority viewpoint, with most authorities assuming that this operates on a דאורייתא level.
In another example of this principle, the גמרא questions the premise of a משנה that allows for one to lie to a tax collector, operating under the premise that the collectors of taxes are thieves, questioning that this violates the principle of דינא דמלכותא. The גמרא answers that one may only lie to a collector of taxes where their system of collecting is arbitrary or where the collector was not duly appointed by the government. It is in this context where the רמב״ם and שלחן ערוך codify the principle of דינא דמלכותא and this seems to be a primary example of דינא דמלכותא. There is a comment of the ר״ן that appears to set certain limits on the applicability of a government to assess taxes in ארץ ישראל. (Of note, the taxes being discussed appear to relate to those that are assessed to enrich the king and not to provide general services to the inhabitants.)
The viewpoint of the שלחן ערוך appears to be that the topic is limited to taxes and other areas where the government has a financial interest. The רמ״א (based on a מרדכי) takes an expansive view, including within דינא דמלכותא the ability for secular law to “replace” certain principles within חושן משפט. The ש״ך strongly disputes this point, suggesting that while דינא דמלכותא can “fill the gaps” where there are no specific halakhic rules on point, it can never replace the principles of the תורה. The חזון איש challenges the notion that there can ever be gaps.
In a couple responsa, Rav Moshe applies the principles of דינא דמלכותא (operating with the רמ״א’s understanding) to cases such as guidelines for evicting a tenant and the applicability of secular bankruptcy laws.
The מנחת אשר expands on the traditional understanding of דינא דמלכותא (which was extended to include guidelines for monetary transactions) to also include a general incorporation of secular laws that are enacted for the best interests of society. For example, this might include a prohibition to build a סוכה in a manner that is against local building codes.
No comments:
Post a Comment