הפלוגתא בין "לבער חמץ" ל"על ביעור חמץ" וההבדל בין מעשה בעתיד למעשה שעבר
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ז עמוד א (פרק א - אור לארבעה עשר)
הבודק צריך שיברך. מאי מברך? רב פפי אמר משמיה דרבא: לבער חמץ. רב פפא אמר משמיה דרבא: על ביעור חמץ. בלבער - כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע, כי פליגי - בעל ביעור. מר סבר: מעיקרא משמע, ומר סבר: להבא משמע. מיתיבי: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה! - התם היכי נימא? נימא למול - לא סגיא דלאו איהו מהיל? - אבי הבן מאי איכא למימר? - אין הכי נמי. מיתיבי: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה. - התם נמי, היכי נימא? נימא לשחוט - לא סגיא דלאו איהו שחט? - פסח וקדשים מאי איכא למימר? - אין הכי נמי. מיתיבי: העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב. - שאני התם, דבעידנא דאגבהה נפק ביה. - אי הכי, לצאת בו? יצא בו מיבעי ליה! - אין הכי נמי, ומשום דקא בעי למיתנא סיפא לישב בסוכה תנא רישא נמי לצאת בו. דקתני סיפא: העושה סוכה לעצמו אומר: ברוך אתה ה' שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. נכנס לישב בה אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. והלכתא: על ביעור חמץ.
רא"ש מסכת פסחים פרק א סימן י
מאי מברך רב פפי משמיה דרבא אמר על ביעור חמץ. רב פפא אמר לבער חמץ [דף ז ע"ב]. והלכתא על ביעור חמץ פירוש גם על ביעור חמץ אע"ג דבלבער כ"ע מודו ובעל ביעור פליגי משום דאמר במס' ברכות (דף נ א) מברכותיו של אדם ניכר שתלמיד חכם הוא והמברך על ביעור ניכר שתלמיד חכם הוא ויודע דעל ביעור נמי להבא משמע.
הכלל דהריב"א המובא ברא״ש: "ל" נאמר במצוות שאין עשייתן על ידי שליח
רא"ש מסכת פסחים פרק א סימן י
וריב"א היה מחלק דמצוה דאפשר לעשות ע"י שליח מברך על אבל מצוה שהוא בעצמו צריך לעשותה צריך לברך בלמ"ד וזו היא קצת סברת הש"ס דלמול משמע דלא סגי דלאו איהו מהיל ועל שופר אנו מברכים לשמוע בקול שופר דלא סגי דלאו איהו שומע ולקרוא את הלל אע"פ דשומע כעונה כמו גבי מקרא מגילה מ"מ מצוה לענות בראשי הפרקי' אע"פ דשומע כעונה. ועל הטבילה אע"ג דטבילת טמאים א"א לעשות ע"י שליח כיון דטבילת כלים אפשר לקיים ע"י שליח לא פלוג. גם משום דטבילת גרים שהיא לאחר הטבילה. ועל נטילת לולב לפי שפעמים מברך אחר שיצא בו שכבר נטל לא שייך לברך ליטול משום דלהבא משמע והיינו נמי טעמא דעל נט"י…ועל התורה מברכין באשכנז לעסוק בדברי תורה. ולפי טעם זה מברכין לאכול מצה ולאכול מרור.
הגמרא בבבלי קובעת במפורש שהברכה היא "להדליק נר של חנוכה"
תלמוד בבלי מסכת שבת דף כג עמוד א (פרק ב - במה מדליקין)
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך…מאי מברך? מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו רב אויא אמר: מלא תסור. רב נחמיה אמר: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך.
מהלך א׳ - לשון "להדליק" שבברכת נר חנוכה נחשבת לטעות סופר, הואיל והמצוה מתקיימת אף על ידי שליח
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סוכה פרק ג הלכה ד
העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות לולב. לאחר לעשות לולב לשמו. כשהוא נוטלו מהו אומר ברוך אקב"ו על נטילת לולב. נתפלל בו אומר ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה ומברך עליו כל שעה שהוא נוטלו. כיצד מברכין על נר חנוכה רב אמר ברוך אקב"ו על מצות הדלקת נר חנוכה. הכל מודין בי"ט הראשון שהוא אומר על נטילת לולב מה פליגין בשאר כל הימים.
ספר שבלי הלקט ענין חנוכה סימן קפה
ובמטבע ברכות שטבע רבינו יוסף זצ"ל מצאתי ברכת חנוכה שטיבעה להדליק טעות סופר הוא ואע"פ שבכל הספרים כתוב בהן להדליק חדא דסגיא לה על ידי שליח ועוד אי דוקא הוא להדליק מפני מה לא השיב רב פפי לרב פפא כשאמר לו התם היכי נימא נימא למול לשחוט לא סגי דלאו איהו מהיל דלאו איהו שחיט אמאי שתיק ליה איבעי ליה למימר נהי דלא סגי דלאו איהו מהיל ושחיט לימא למול ולשחוט דהא נר חנוכה סגי לה ע"י שליח ומברכינן עליה להדליק אלא טעות סופר הטבוע בספרים ומפורש בלולב הגזול ירושלמי כיצד מברכין על נר חנוכה בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות הדלקת נר חנוכה.
מהלך ב׳ - מאחר שצריך האורח להשתתף בממון, אין הדלקת נרות חנוכה נחשבת למצוה שניתן לעשותה על ידי שליח
תלמוד בבלי מסכת שבת דף כג עמוד א (פרק ב - במה מדליקין)
אמר רב ששת: אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא: מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא. בתר דנסיבי איתתא אמינא: השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי.
הר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף ד עמוד א
ומיהו איכא למידק בהאי כללא דהא הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותה ע"י שליח ואפ"ה מברכין עליה להדליק ואיכא למימר דכיון דאמרינן בפרק במה מדליקין (דף כג א) דצריך לאשתתופי בפריטי כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו הרי אין מצוה זו יכולה להתקיים על ידי אחר:
מהלך ג׳ - מאחר שהמנהג הוא שכל אחד עושה את המצוה בעצמו, לפיכך נוסח הברכה נוהג כמצוה שאין לקיימה על ידי שליח
רא"ש מסכת פסחים פרק א סימן י
וריב"א היה מחלק דמצוה דאפשר לעשות ע"י שליח…ולהדליק נר של חנוכה אע"ג דאפשר לעשות ע"י שליח אורחא דמילתא הוא שכל אדם מדליק בביתו מפני חביבות הנס.
מהלך ד׳ - כיון דכל אחד מחוייב עכ"פ לראות את הנרות, כאילו הוה מוטל על כל אחד להדליק
ערוך השולחן אורח חיים סימן תרעו סעיף ב
ודע שיש בברכה זו שאלה גדולה ואיך מברכינן להדליק בלמ"ד והא בפסחים [ח':] מבואר דכל מצוה שאין האדם מוכרח לעשותה בעצמו ויכול לעשותה ע"י שליח לא מברכינן בלמ"ד אלא בעל…. ותירץ אחד מגדולי הראשונים דכיון דכל אחד צריך להשתתף…ויש מרבותינו מי שתירץ דכיון דכל אחד מדליק בביתו משום חיבוב המצוה…וביתר ביאור נ"ל דכיון דאין בית שאין מדליקין בו נר חנוכה וכל אחד מחוייב עכ"פ לראותם משום פרסומי ניסא הוה כמוטל על כל אחד לעשות [ולענ"ד נראה משום דלשון הדלקה משמע אפילו דלוקה ועומדת וקיי"ל דלא מהני ולכן לשון על הדלקת נר חנוכה משמע רק שתהיה דולקת אבל להדליק משמע דלא סגי שלא להדליק כמו שאמרו בגמ' שם לא סגי דלאו איהו מהיל ע"ש]:
הכלל דרבינו תם המובא ברא״ש: "על" נאמר במצוות הנשלמות מיד, ו"ל" נאמר במצוות הנעשות לאורך זמן
רא"ש מסכת פסחים פרק א סימן י
ומה שחלקו במטבע ברכות יש מהן שתיקנו בעל ויש מהן שתיקנו בלמ"ד ר"ת ז"ל היה נותן טעם לדבר (צ) דכל מצות דנעשות מיד שייך לברך עליהן על כגון על מקרא מגילה על הטבילה על נטילת ידים (ק) על הפרשת תרומה על אכילת מצה (ר) על אכילת מרור אבל להניח תפילין להתעטף בציצית ולישב בסוכה יש בהן שיהוי והלשון מורה על כך להיות מעוטר בתפילין ולהיות עטוף בציצית ולישב בסוכה לאכול ולטייל כל היום ולהדליק נר חנוכה יש שיהוי במצותה כדאמרינן בבמה מדליקין (דף כא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. וכן לשמוע קול שופר יש שיהוי להפסקה בין התקיעות דעיקר מצות שופר על סדר הברכות.
חיוב נוסח "להדליק" בחנוכה ודיון במצוות שאינן ניתנות להיעשות על ידי שליח
מאמר מרדכי סימן תרעו אות ב
להדליק נר חנוכה עב"י שהביא לשון שב"הל בענין נוסח הברכה ולכאורה אין דבריו מובנים ונראה דה"פ דרב פפא ס"ל דצריך לבער חמץ בלמ"ד ורב פפי ס"ל על ביעור והקשה לרב פפא מברכת המילה שמברכין בעל ושני ליה ר' פפא לא סגיא דלאו איהו מהיל בתמיה כלו' דכיון שאין המצוה מוטלת עליו בדוקא ואינו מוכרח הוא לעשותה דהא עיקר המצוה מוטלת על האב מברך בעל ועל זה קאמר הרב שב"הל דאילו היו נוהגין בזמן התלמוד לברך להדליק נר חנוכ' בלמ"ד הו"ל לרב פפי להשיב לרב פפא מנר חנוכה דמברכין בלמ"ד אעפ"י שאפשר ע"י שליח והלכך נר חנוכה יוכי' דבה איכפת לן בזה במה שאין החיוב מוטל עליו בדוקא ויכול לעשותו ע"י שליח וממילא לא מוכח דאין לחלק בין יכול לעשותו ע"י שליח לאין יכול לעשותו ע"י שליח ואי כדברי רב פפא גם במילה היה לנו לברך בלמ"ד כנ"ל והלשון מגומגם קצת ובמקום דהא נר חנוכה נ"ל שצ"ל הא נר חנוכה ומ"ש נהי דלא סגי דלאו איהו מהיל ריהטא דלישנא דגמרא נקיט ושם אתי שפיר שהוא בתמיה משא"כ הכא ואפש' דט"ס הוא וצ"ל נהי דסגי דלאו איהו מהי' הא נר חנוכה וכו' וא"ת איך ישיב רב פפי לרב פפא מנר חנוכה שמברכין להדליק בלמ"ד אעפ"י שאפשר ע"י אחר ומה תשובה היא זאת דתקשי לדידיה דמברך בעל ולא בלמ"ד והרי נר חנוכה שמברך בלמ"ד זה ממה שיקל תירוצו שכב' אמרו בש"ס דלבער כ"ע ל"פ דלהבא משמע הילכך לרב פפי לא קשיא מידי דמצי למימר בשלמא לדידי ניח' דכך יכול לברך בלמ"ד כמו בעל אלא לדידך תקשי ממילה דליכא לשנויי דשאני מילה דסגיא דלאו איהו מהיל דהא נר חנוכה יוכיח שמברך בלמ"ד אעפ"י שיכול לעשותה ע"י שליח וא"כ גם במילה הו"ל לברוכי בלמ"ד ומדקא מברך בעל ש"מ דעל נמי להבא משמע ומדלא השיב רב פפי הכי שמעינן דבזמן חכמי התלמוד לא היו מברכין להדליק נר חנוכה כנ"ל בהבנת דבריו ויש ליישבן בלי שום טעות בדוחק ולעולם על הדרך שכתבנו:
פסק השולחן ערוך והפוסקים הוא להברך "להדליק"
בית יוסף אורח חיים סימן תרעו
המדליק בליל ראשון מברך להדליק נר של חנוכה…פשוט בפרק במה מדליקין (כג.): כתוב בשבלי הלקט (סי' קפה) במטבע ברכות שטבע ה"ר יוסף מצאתי…עכ"ל אבל נוסחת הפוסקים הוא להדליק וכן נהגו ומאי דסגי ליה על ידי שליח י"ל דכיון דצריך לאשתתופי בפריטי ה"ל כאילו אינה יכולה להתקיים על ידי אחר וכן כתב הר"ן בפרק קמא דפסחים (ד. ד"ה ומיהו איכא):
שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעו סעיף א
המדליק בליל ראשון מברך שלש ברכות: להדליק נר חנוכה, ושעשה נסים, ושהחיינו; ואם לא בירך זמן בליל ראשון, מברך בליל שני או כשיזכור.
ברכת "להדליק" נאמרת כשמדליק לעצמו, ו"על הדלקת" נאמרת כשמדליק בשליחות
ב"ח אורח חיים סימן תרעו
מצאתי בהגה"ה (מנהגים לר"א טירנא מנהגי חנוכה אות יח, שה"ג על המרדכי סי' רסה אות ה ד"ה אדם) אדם שהדליק נר חנוכה יכול להדליק לאשה ולברך וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה אבל בענין אחר נראה למהר"ח [או"ז] שאין לברך ע"כ ונ"ל דוקא דבר המוטל על גוף האדם ולא על [כל] דבר הנתחייב ברכה וראיה מחלה ותרומה שהשליח מברך בלא המשלח ע"כ מצאתי: כתב הרא"ם בביאוריו (לסמ"ג הל' חנוכה כז ב) כשאחר מברך יברך על הדלקת נר חנוכה ושכן מצא בגליון תוספות ונ"ל דהיינו כשהשליח כבר הדליק לעצמו אבל בנשתתף עם זה בפריטי יברך להדליק ובית יוסף בתחלת סימן זה הביא בשם שבלי הלקט דיש לברך על מצות הדלקת נר חנוכה דהכי איתא בירושלמי ונראה דהיינו כשאחר מברך כדפירשתי:
פרי חדש אורח חיים סימן תרעו
כתב הרא"ם [בהגהותיו לסמ"ג סוף הלכות חנוכה], שכשאחר מברך, יברך "על" הדלקת נר חנוכה, ושכן מצא בגיליון התוספות [ע"כ], ולא נהגו כן. ומיהו אם נשתתף בפריטי, לכולי עלמא יברך להדליק, וכן כתב בספר ב"ח [סוף הסימן]
אם יש לברך בלשון ׳שלחנוכה׳ (תיבה אחת) או בלי תיבת ׳של׳, הואיל ואינו אלא ׳נר השייך לחנוכה׳
מגן אברהם סימן תרעו (הקדמה)
שלחנוכה תיבה א' (רש"ל) וע' הטעם בשל"ה וכ"כ מט"מ, בזמן הזה ולא ובזמן, לזמן הזה למ"ד בחיר"ק [רש"ל מט"מ], אם שכח והדליק נר א' פחו' מן הראוי ידליק עוד ולא יברך כי הברכ' שעשה בתחלה על חיוב כל הנרות עשה [ב"י סי' תרע"ב א"ח ד"מ] ועמ"ש ססי' תרנ"א:
פרי חדש אורח חיים סימן תרעו סעיף א
[מברך וכו'] להדליק נר חנוכה. כן הוא עיקר הנוסחא המדוקדקת. ונוסחת הש"ס [שבת כג, א] והרי"ף [שם יא, א] והר"מ במז"ל [חנוכה ג, ד] שכתוב בהם להדליק נר של חנוכה, אינה עיקר.
פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן תרעו
של חנוכה. עיין מ"א. שלחנוכה תיבה אחת, לא של חנוכה ב' תיבות. והטעם בשל"ה במסכת תמיד דף רמ"ט ע"ב, נר של שבת לצורכו להאיר, וגם לשבת, מה שאין כן נר חנוכה רק לחנוכה לפרסומי ניסא, יע"ש. היינו דאסור לשמש לאורה, רק נר אשר שייך לחנוכה. ובפרי חדש [אות א] גורס נר חנוכה, לא "של", וכן משמע ממחבר [סעיף א], והיינו ג"כ "של שבת" שייך לו ולשבת, מה שאין כן זה, שייך רק לזכרון הנס, זכר למקדש שחנכו המנורה, לא "של חנוכה" יומי חנוכה דהאידנא. ומכל מקום העולם נוהגין "של חנוכה" ב' תיבות, כמו להדליק נר של שבת:
עטרת זקנים סימן תרעו
להדליק כו'. עיין מה שכתב מו"ח [מ"א] ריש סימן זה בשם רש"ל. וכתב הוא [עטרת זקנים] על דברי רש"ל, שמצא כתוב בשם אבי זקנו הגאון מהר"ר ליב רופא זצ"ל מק"ק וינא שכתב בכתב ידו, ואולי סמך מהרש"ל, על דרשת חז"ל שכל המועדות יהיו בטלים חוץ מחנוכה ופורים, לרמז זה, אנו מברכין להדליק נר של חנוכה, מורה גם על העתיד, כמו שדרשו רז"ל [תמיד פ"ז משנה ד; פרקי דרבי אליעזר פרק יט] על מזמור שיר ליום השבת [תהלים צב, א], לעתיד לבוא ליום שכולו שבת, עכ"ל:
ברכי יוסף אורח חיים סימן תרעו אות א
דין א. להדליק נר חנוכה וכו'. כן מנהגנו. וכן הוא נסח רבינו האר"י זצ"לא. אבל בליל שבת נסח הברכה להדליק נר של שבת. והטעם כי נר חנוכה אסור להשתמש לאורה, ולזה אומר נר חנוכה, להורות כי הנר אינו כי אם למצות חנוכה. מה שאין כן נר שבת, הכונה נר שאנו משתמשים בו ונרו יאיר לתועלתנו, וזה הנר המאיר הוא של שבת [ועמ"ש באליה רבה]ב. ודוק.
משנה ברורה סימן תרעו ס״ק א
להדליק נר חנוכה - בגמרא וכל הפוסקים איתא נר של חנוכה וכ"כ המהרש"ל אך שכתב שיאמר שלחנוכה במילה אחת ולא של חנוכה שתי מילות. והעולם אין נוהגין להקפיד בזה [פמ"ג].
Summary:
The גמרא presents a debate as to whether the ברכה on ביעור חמץ should be על or ל. While all agree that ל would work, the accepted opinion is that we recite על, as that is acceptable and the accepted view.
In terms of ברכות generally, different principles emerge as to when each one is utilized.
The ריב”א rules that ל is to be used for מצוות that can’t be done through a שליח.
With respect to the מצוה of נרות חנוכה, the גמרא rules explicitly that the להדליק formula is to be used. Some suggest that this was a טעות סופר, as נרות חנוכה may not be performed via a שליח. Others suggest that given that an אורח needs to financially contribute, נרות חנוכה are not considered to be a מצוה that can be performed through a שליח. A third possibility is that the widely accepted practice of people to do the מצוה individually was the factor that drove the להדליק formulation. Lastly, the obligation of everyone to see the נרות could also be a factor.
The principle developed by רבינו תם is that the ל formulation is used when the מצוה is completed over time and not right away. He uses this explanation to explain להדליק.
No comments:
Post a Comment