דברים פרשת ואתחנן פרק ד פסוק ט, טו
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ....וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה׳ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב
תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאד לנפשתיכם, כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום - היית מחזיר לו? - אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? - אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. - אמר לו: והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר - כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים - על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.
תלמוד בבלי מסכת יומא דף פד עמוד ב
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף ב
מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת; והזריז, הרי זה משובח; והשואל, הרי זה שופך דמים
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכט סעיף א - ג
כל פקוח נפש דוחה שבת, והזריז הרי זה משובח. אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה, מכבין כדי שלא תעבור. אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב. אפילו היו ט' עכו"ם וישראל א' בחצר, ופירש א' מהם לחצר אחרת ונפלה עליו שם מפולת, מפקחין, כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה * כמחצה על מחצה, מי שנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, אפילו אם תמצי לומר שהוא שם ספק עכו"ם ספק ישראל, ג'{ מפקחין עליו אע"פ שיש בו כמה ספיקות.
שו"ת בנין ציון סימן קלז
על דבר שאלתו דמר נ"י באשה שכל פעם שילדה קשתה לילד והיתה בסכנה גדולה ונמלטה בחסד הקב"ה אבל מעתה אמרו הרופאים להבעל שישמר לבל יקרב עוד אל אשתו כי אם תתעבר עוד ותלד אין מזור ורפואה ותמות בודאי ושאל האיש ברוח נשברה ובמר נפשו אם מותר לו לשמש עם אשתו במוך לבל תתעבר כי אף שקיים כבר מצות פרי' ורבי' בבן ובת עכ"ז יצרו תקפו לבלתי שבת גלמוד ויבא לידי איסור וגם כדי לקיים מצות עונה. תשובה…. י"ל דכיון דיש לה תקנה ליתן המוך אחר תשמיש דמהני ג"כ ע"פ רובא דרובא לכן סמכו רבנן על מן השמים ירחמו כיון דאין בזה סכנה מבוררת עוד אבל לפי' ר"ת דכל הפלוגתא היא רק אלאחר תשמיש דלפני תשמיש גם לר"מ אסור וא"כ קאמרי רבנן דאפילו לאחר תשמיש ל"צ ליתן ובזה קשה ביותר איך תכנוס לספק פקוח נפש והנלענ"ד דטעמא דרבנן דאע"ג דכלל בידינו דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואין הולכין בפ"נ אחר הרוב זה דוקא ביש ודאי סכנת נפש לפנינו כגון בנפל עליו הגל דאז חוששין אפילו למיעוטא דמיעוטא אבל בשעתה אין כאן פקוח נפש רק שיש לחוש לסכנה הבאה בזה אזלינן בתר רובא כמו לענין איסורא דאל"כ איך מותר לירד לים ולצאת למדבר שהם מהדברים שצריכין להודות על שנצולו ואיך מותר לכתחלה לכנוס לסכנה ולעבור על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם אע"כ כיון דבאותה שעה שהולך עדיין ליכא סכנה הולכין אחר הרוב
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קנא
הנה בדבר לנתח את המת לראות שורש החולי כדי להתלמד שהאריך הנוב"ת חיו"ד סימן ר"י ומסיק לאיסור כשאין חולה במחלה כזו לפניהם שאפשר ידעו איך לרפאותו ע"י זה שינתחו מת זה, משום דמה שאפשר שיזדמן חולה שיצטרך לזה ודאי לא דחינן משום חששא קלה כזו שום איסור עיי"ש, ואני מוסיף דאף אם מצד החששא היה זה חשש שראוי לדחות עליו איסורין נמי לא היה דוחה איסור ניתוח המת, משום דלהתלמד לרפאות אין חיוב על האדם, דלא מצינו שיהיה חיוב על כל אדם שילמוד חכמת רפואה כדי לרפאות החולים שישנם ושיהיו אף שחולים מצויים ויש לחוש להם, משום שהחיוב על האדם הוא רק להציל את חברו במה שיכול, דאם הוא כבר רופא איכא חיוב עליו לרפא את חבריו החולים ואם הוא יכול לשוט בימים מחויב לשוט בנהר ולהציל אדם שטובע בנהרא, אבל אין חיוב על האדם שילמוד איך לשוט ואיך לרפאות חולים כדי שאם יזדמן לו להציל ולרפאות יוכל להצילו ולרפאותו, ודמי זה להא שאין חיוב על האדם לעבוד ולהרויח הרבה כספים כדי שיוכל לקיים מצות צדקה ולהציל נפשות בהם, דהחיוב על האדם הוא רק על האופן כמו שהוא נמצא שיעשה מה שבכחו לעשות, דהרי אדרבה חזינן שמי שתורתו אומנותו כרשב"י וחבריו לא עסקו במלאכתן רק כדי חיותם ונחשב זה למעלה היותר גדולה אף שאם היו עוסקין במלאכה הרבה והיו מתעשרין היו יכולין להציל נפשות שהוא חיוב גם על מי שתורתו אומנתו. אלא ודאי משום דהחיוב הוא על האדם רק כפי מה שהוא נמצא ולא שיצטרך לעבוד ולהתעשר שהוא להשתנות מכפי מה שהוא עתה בשביל פ"נ, וכן הוא גם במה שאינו מחוייב להתלמד להיות רופא כדי שיוכל לרפאות חולים. ולכן גם לנתח מתים כדי להתלמד מזה איזו רפואה נמי אין על האדם שום חיוב וממילא אסור משום שהוא ניוול המת….אבל נראה לע"ד דאם לא יחתכו האברים ולא יפתחו צוארו ובטנו, רק רוצים לתחוב נידעל /מחט/ להוציא ממנו איזה לחלוחית להודע מזה איזו דברים הנוגעים להמחלה שזה אין להחשיב לניוול שהרי דבר כזה מצוי טובא בזמננו שעושים כן גם לחיים ויש להתיר בפשיטות, וכן להוציא מעט דם לבדוק וכדומה ע"י נידעל אינו ניוול ויש להתיר. ואף שלא מצאתי זה בפירוש נראה זה לע"ד ברור. ולכן מה ששמעת שאפשר לראות ע"י נידעל בעלעקטערי כשיתחבו בגופו של המת כל חולי שבו מה שצריך לרופאים לידע אם אמת הדבר נראה שאין לאסור זה משום שאין בזה שום ניוול. והנני חותנך כאביך, משה פיינשטיין
שו"ת דברי מלכיאל חלק ה סימן לה
ע"ד מה שנסתפק אם חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול דבר איסור או ביה"כ. אם מותר להחמיר על עצמו שלא לאכול לשיטת הפוסקים דס"ל דהיכא שהדין יעבור ואל יהרג מ"מ מותר להחמיר על עצמו….ונהי שהתורה התירה לעבור על ד"ת בשביל חשש פקו"נ ואף במיעוט נגד רוב. מ"מ מי שאינו חושש בזה למיעוט במה שנוגע לעצמו לא מיקרי מאבד עצמו לדעת. ויסוד הדבר נראה דהא עיקר הלימוד שמותר לעבור על ד"ת במקום סכנה הוא מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם...וילפינן מזה שחייבה התורה לעשות המצות רק כשאין חשש סכנה בזה אבל במקום חשש סכנה הוא פטור מלעשותם. ומי שרוצה להחמיר על עצמו ולקיים המצוה הרשות בידו. רק שאסור משום מאבד עצמו לדעת. וזה שייך רק היכא שגורם לעצמו מיתה באיזה פעולה. אבל היכא שאינו גורם לעצמו רק שאנס אומר שיהרגנו הוא רק חשש סכנה ואין זה בכלל מאבד עצמו לדעת. והרי מצינו שיורדי הים צריכים להודות כדאיתא בברכות (דף נ"ד) משום דשכיחא סכנתא. ומ"מ ודאי מותר לירד בים ולא מיקרי מאבד עצמו לדעת. ואם צריך לירד לים כדי לקיים איזה מצוה בודאי מחוייב לירד ואסור לו למנוע משום חשש סכנה. הרי חזינן שמותר להכניס א"ע בחשש סכנה היכא שאינו רק חשש בעלמא. ויש להאריך בזה ולבאר הגבול לזה אך אין העת מסכמת
שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן לז
ולענין עיקר הדבר מה נקרא ספק פקו"נ ומה לא, ועד איפה הוא הגבול, גם אנכי בעניי הסתפקתי טובא בזה, אלא שמצד הסברא נלענ"ד דכל שדרך רוב בני אדם לברוח מזה כבורח מפני הסכנה ה"ז חשיב כספק פקוח נפש וקרינן ביה בכה"ג וחי בהם ולא שימות בהם, אבל אם אין רוב בני אדם נבהלים ומפחדים מזה אין זה חשיב סכנה, קצת דוגמא לכך הרכבת [זריקת] אבעבועות לילדים, אע"ג דמצד הדין אפשר שצריכים באמת להזדרז ולעשותו בהקדם האפשרי אם הרופא אומר שכבר הגיע הזמן לעשותו, אך אעפ"כ אין רגילין כלל לעשותן בבהילות ובזריזות, ולפיכך אף אם באמת יש בזה קצת סכנה הו"ל כמ"ש חז"ל והאידנא שומר פתאים ד' וחלילה לחלל שבת עבור כך, משא"כ אם אחד נמצא במקום כזה שיודע ברור שאם לא ירכיב עכשיו את האבעבועות בשבת יצטרך לחכות ד' או ה' שנים, כיון דבזמן מרובה כזה ודאי נבהלים ומפחדים לשהות, אפשר דשפיר חשיב כפקוח נפש ודוחה שבת - עי' שש"כ פל"ב הערה ב'
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קכז
מה שנסתפק ידידי אם כשהסכנה הביא האדם על עצמו בפשיעתו דשמא אסור לחלל שבת עליו...והביא כתר"ה ראיה מהמג"א /או"ח/ סי' רמ"ח ס"ק י"ד דסובר דאין מחללין. הנה לע"ד א"א לומר זה כלל דלא נזכר בשום דוכתא חלוק בזה...ומש"כ המג"א ועפ"ז סומכין עכשיו שמסתכנין בעצמן שלא לחלל שבת נראה דלא איירי ביש חשש סכנה ממש שהמחמיר בזה הוא מתחייב בנפשו, אלא דיש דברים שתלוי בטבע האדם שאיש שטבעו אמיץ לב אין חושב זה לסכנה שאינו ירא להשאר לבדו, אך יש אנשים מוגי הלב וחושבים זה לסכנה ומותרין לחלל אם יצטרכו בכה"ג בשבת שהרי אין יכולין לערב להם שלא יהיה סכנה. ודבר זה תלוי בדעת כל אחד בעצמו, ולכן מאחר שאסור לילך בשיירא אם יהיו מוגי הלב ויצטרכו לחלל שבת הם מחליטים בעצמם להבליג על דעתם שלא לחוש לדבר שהרבה אנשים אין חושבין זה לסכנה ולא יצטרכו לחלל שבת ומותרין לילך. וזהו כוונת המג"א במה שכתב שמסתכנין עצמן שאף שבאם היה מותר לילך בשיירא היה חושב זה מצד טבעו לסכנה והיה מחלל שבת ע"ז אבל מאחר שא"כ יהי אסור לילך מחליט בדעתו שלא להיות מוג לב ולא יחלל שבת ע"ז ויהיה מותר לילך. ובע"כ צריך לומר כן, דאל"כ איך היו מותרין להסתכן בעצמן הא סכנתא חמירא מאיסורא, אלא ודאי כדבארתי
תשובות והנהגות כרך ה סימן שצט
שיעור הסכנה שמותר בזה לחלל שבת - הנה אם הסכנה רחוקה לא שרינן, וכדמבואר במג"א (סי' שט"ז ס"ק כ"ג) דאסור להרוג השממית בשבת, ואף דיש לחוש שיפול תוך המאכל, "מ"מ מילתא דלא שכיחא היא ויכול לכסות המאכל, וגם אחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל". וכזה מבואר ברע"א בתשובותיו (ח"א סי' ס'), דאם איכא כאב וצער טובא ואפשר על צד הריחוק אחת מני אלף דיצמח מזה סכנה או ספק סכנה, אין זה בדין פיקו"נ. ועדיין לא נתבאר באיזה אחוז של סכנה הותרו איסורי תורה. ולדעתי אף דשם ספק נופל אפילו באחד מני אלף, וכמבואר בב"מ (דף ו:) לענין מעשר בהמה ד"ספק" פטור והיינו אפילו אחד מאלף וכמבואר שם ברש"י, וה"ט שגם אחד מאלף נקרא ספק, וכן לענין קבוע נתערב באחד מריבוא כולהו בתורת ספק וכדאיתא ברפ"ח דזבחים, הרי דבלא דין רוב גם צד אחד מני אלף חשוב ספק ואין הולכין בפיקו"נ אחר הרוב, מ"מ כל זה ב"ספק" ש"לפנינו", ואז הוי בכלל דין פיקו"נ גם בצד רחוק, אבל מה שכתבו המג"א והגרע"א דאחת מני אלף אינו בתורת ספק פיקו"נ היינו כשהוא לחשוש שמא יהא סכנה והוא בגדר "על צד הריחוק שיצמח מזה סכנה" (כלשון הגרע"א), ונראה שבזה תלוי בדעת בני אדם, ואם הרגילות הוא שלא לחוש לזה אינו בגדר "ספק סכנה" ותלוי לפי הענין….והנה דעתי נוטה מסברא, דעד שני אחוזים למאה על הצד שמא תצמח סכנה אין להחשיבו בזה כספק פיקו"נ, שכמדומה שבפחות משני אחוז אין דרך בנ"א לחוש שתתעורר סכנה….ומיהו הכל לפי הענין, דאם יש לפנינו ספק פיקו"נ אפילו באחד מני אלף יחשב ספק פיקו"נ, וכמבואר במג"א (סי' ש"ל סק"ג) בשם המ"מ דביולדת לכתחילה עושין ע"י שינוי כיון "שאין אחד מאלף מתה ע"י לידה לפיכך החמירו לשנות", והיינו דזה חשיב מדיני ספק פיקו"נ, [שאם א"א בשינוי, יחללו בלא שינוי], והיינו כיון שיש סכנה לפנינו ורק שדבר רחוק הוא שלא תנצל, ובזה אפילו ליותר מאלף חיישינן, אבל לחשוש שיסובב פיקו"נ בזה בפחות משני אחוז נראה דאין נחשב ספק פיקו"נ וכמשנ"ת. ולע"ד אם נקל יותר מדאי שכל דבר אפילו רחוק בפיקוח נפש מותר לחלל שבת, אתה נותן יד לפושעים, שתמיד ימצא צד רחוק של פיקוח נפש, וע"כ נראה כמ"ש….וב"מנחת שלמה" (ח"ב סימן כ"ט) כתב שאחוז אחד למאה חשיב ודאי כספק רחוק של פיקו"נ שאין מחללין עליו את השבת...ומבואר דמדינא אין חוששין עכ"פ ב"אחד למאה", אם לא מצד גנאי למצוה. והנה למעשה כאמור הכל לפי הענין, וכל שנחשב כדבר רחוק שיסובב פיקו"נ אין בזה ליחשב כספק פיקו"נ להתיר איסורי תורה, ורק בספק פיקו"נ "לפנינו" חוששין אפי' לא' מאלף וכ"ש באחוז או שניים כמ"ש
שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - יורה דעה סימן י
ושורש שאלתו איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר בהיערות תרמוש כל חיתו יער אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה אי משום צער בעלי חיים אי משום בל תשחית...ואמנם אין לנו להאריך בזה כי כבר האריך מהרא"י בפסקים וכתבים סימן ק"ה שכל דבר שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צעב"ח וגם לא שייך צעב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צעב"ח...ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ….ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו בזה לא שייך אכזריות והרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם ומה לי טהורים שיאכל מבשרם ומה לי טמאים שיאכל ויפרנס עצמו מדמי עורותיהן וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו, אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו הוא אכזריות. ועד כאן דברתי מצד יושר ההנהגה שראוי לאדם להרחיק מזה ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד וכו' ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו הנה אנכי הולך למות וגו' ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות וכן פירשו הרמב"ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז"ל מפני מהזה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו', אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד כו'. וז"ל הרמב"ם בפ' י"ב מהל' רוצח ושמירת נפש הלכה וי"ו וכן אסור לאדם לעבור תחת קירנטוי כו' וכן כל כיוצא באלו ושאר הסכנות אסור לעבור במקומן
Summary:
In addition to the general command of ונשמרתם, the halachos of חמירא סכנתא מאיסורא and the extent to which we suspend the prohibitions of שבת for a case of סכנה (e.g. not following רוב, even for a ספק סכנה, etc.) indicate a clear focus, if not obsession, that halacha has with preserving life.
In addressing a situation where a woman for who pregnancy presents a risk, who uses a form of birth control that is imperfect, the בנין ציון addresses how it can be acceptable to incorporate risk into the decision, given the ספק פקוח נפש. He seems to distinguish between a present סכנה and one that will present itself at a later point in time. In such a case, one can follow רוב and not be concerned for פקוח נפש.
The דברי מלכיאל discusses whether one may expose himself to a מיעוט case of סכנה to perform a מצוה. He explains that really one should always be allowed to do so, but the conflicting prohibition is מאבד עצמו לדת. He then states that this rule only applies when one actually is causing harm, but a risk of סכנה doesn’t fall into such a category.
The מנחת שלמה also attempts to ascertain the exact parameters of ספק פקוח נפש. He outlines a standard of whether the majority of individuals are afraid of the activity. He gives an example of one who is due to receive a certain child that is due to receive a certain medicine (vaccine?) on shabbos. Since the majority of people would wait another day and don’t always go on the first available day, then waiting would not be a סכנה.
Rav Moshe deals with a question of whether one who negligently places himself in a state of סכנה can then be מחלל שבת for that סכנה. In the context of his analysis he reasons that places oneself in a place of סכנה can’t mean actual סכנה since, that would never be permitted. Rather, it means engaging in an activity that has some element of risk but הרבה אנשים don’t consider to be a סכנה. Such a case doesn’t rise to the level of חמירא סכנתא מאיסורא and שבת would not be violated.
The תשובות והנהגות tries to define the exact scope of ספק פקוח נפש.
No comments:
Post a Comment