שביתת בהמתו
שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק יב
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נד עמוד ב
מתני'. אחד שור ואחד כל בהמה - לנפילת הבור, ולהפרשת הר סיני, ולתשלומי כפל, ולהשבת אבידה, לפריקה, לחסימה, לכלאים, ולשבת; וכן חיה ועוף כיוצא בהן. א"כ, למה נאמר שור או חמור? אלא שדבר הכתוב בהווה…וגבי שבת מנלן? דתניא, ר' יוסי אומר משום ר' ישמעאל: בדברות הראשונות נאמר עבדך ואמתך ובהמתך, ובדברות האחרונות נאמר ושורך וחמורך וכל בהמתך, והלא שור וחמור בכלל כל בהמה היו, ולמה יצאו? לומר לך: מה שור וחמור האמור כאן - חיה ועוף כיוצא בהן, אף כל חיה ועוף כיוצא בהן
רמב"ם הלכות שבת פרק הלכה א - ב
אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך, אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף, ואם הוציא על הבהמה אף על פי שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה, לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור. והלא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך, שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנג עמוד א
משנה. מי שהחשיך בדרך - נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי - מניחו על החמור. הגיע לחצר החיצונה - נוטל את הכלים הניטלין בשבת, ושאינן ניטלין בשבת - מתיר החבלים, והשקין נופלין מאיליהם…אין עמו נכרי. טעמא, דאין עמו נכרי, הא יש עמו נכרי - לנכרי יהיב ליה. מאי טעמא? - חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי - אי אתה מצווה על שביתתו.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסו סעיף א - ב
מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיה עמו מעות ויש לו חמורו וגם יש עמו א"י, לא יניח כיסו על חמורו, מפני שהוא מצווה על שביתתו, אלא נותן כיסו לא"י להוליכו לו…אם אין עמו אינו יהודי, מניחו על חמורו, וכדי שלא יהא חייב משום מחמר (פי' מנהיג את החמור)
ערוך השולחן אורח חיים סימן רס סעיף ה
זה שהתרנו למסור הכיס לעכו"ם זהו אפילו כשיש לו חמור או סוס שיכול להניח הכיס עליהם מ"מ מוטב יותר ליתנו להעכו"ם מפני שבבהמתך אתה מצווה על שביתתה ולכן דווקא כשהבהמה היא שלו אבל אם הבהמה היא של העכו"ם ששכרו עם הבהמה מוטב יותר להניחו על הבהמה ואפילו שכר ממנו הבהמה ומוליכה בעצמו ג"כ יעשה כן דכבר נתבאר בסי' רמ"ו דשכירות לא קניא אך יש מי שאומר בשם דלחומרא קניא א"כ מצווה על שביתתה אך כבר נתבאר שם דהעיקר לדינא דאין שכירות קונה כלל מיהו יש ליזהר שלא ילך אחריה כשנושאת המשא דהוה מחמר ובמחמר אין חילוק בין בהמתו לבהמת עכו"ם וכמ"ש שם ועוד יתבאר בזה בס"ד:
האכלת בהמות וחיות בשבת
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנה עמוד ב
משנה. אין אובסין את הגמל, ולא דורסין, אבל מלעיטין…ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יוני הרדיסיות….אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזין ולפני תרנגולין ולפני יוני הרדיסיות מאי טעמא? לאו משום דהני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך? - וליטעמיך, מאי איריא מיא, אפילו חיטי ושערי נמי לא! - אלא שאני מיא דשכיחי באגמא.
ערוך השולחן אורח חיים סימן שכד סעיף א - ב
כל בהמה חיה ועוף שמזונותן עליך שאתה מגדלן בביתך אתה מחויב ליתן להם מזונותיהם ולהכין להם מה שצריכין כמו שיתבאר אבל אותן שאין מזונותן עליך שאין אתה מגדלן אין לך לטרוח בעדן
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכד סעיף יא
אין נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים, ולא לפני יוני שובך ויוני עליה, ולא לפני חזיר; אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לפני כלב שמזונותיו עליך.
משנה ברורה סימן שכד ס״ק לא
לפני כלב - ואפילו כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה קצת ג"כ ליתן לו מזונות כמו שאחז"ל שחס הקב"ה עליו לפי שמזונותיו מועטין ומשהה אכילתו במעיו שלא יתעכל ג' ימים ועיין בא"ר. ולפני כלב רע אסור כמו לפני חזיר דאסור משום דאסור לגדל חזירים וכלב רע [אחרונים]. יש נוהגין ליתן חטים לפני עופות בשבת שירה ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך:
ערוך השולחן אורח חיים סימן שכד סעיף ב
ודע דהלבוש כתב נותנין מזונות לכלב שמגדלו בביתו ע"ש מבואר להדיא דאם אין הכלב שלו אין ליתן לפניו מזונות ויש מי שכתב דבגמ' משמע דאפילו אין הכלב שלו מצוה ליתן לו…ואני אומר דגם מהטור משמע כן מדכתב נותנין לפני כלב ולא לפני חזיר וחזיר ודאי א"א להיות שלו דהא אסור לגדל חזירים ודוחק לומר כשירש אלא ודאי דדומיא דהכי בכלב דנותנין אפילו אינו שלו וגם ראיה מרש"י בפ"ק [י"ט. ד"ה כלב] נותנין מזונות לפני הכלב בחצר ונותנין מזונות לפני וכו' ופירש"י כלב רמי עליה לזונו ע"ש ולא כתב כלב דרמי עליה משמע שכל כלב רמי עליה מפני שהוא מחוסר מזונות
שמירת שבת כהלכתה סימן כז אות עא
סימן שכד סעיף יא, ע"ש ובכף החיים ס"ק מג, דכל שמוצאים לאכול במקו"א ורגילים לשוטט ולחפש מזונותיהם, אפילו הם שלו - לא מיקרי מזונותיהם עליו. (ולפי זה יהא אסור ליתן שאריות מזון לחתול שמזונותיו עליו, מפני שדרכו של חתול לשוטט ולחפש מזון).
טלטולי בעלי חיים בשבת
ֿתלמוד בבלי מסכת שבת דף קכח עמוד ב
דתנו רבנן: מדדין בהמה חיה ועוף בחצר, אבל לא את התרנגולת. תרנגולת מאי טעמא לא? אמר אביי: משום דמקפיא נפשה. תני חדא: מדדין בהמה וחיה ועוף בחצר, אבל לא ברשות הרבים. והאשה מדדה את בנה ברשות הרבים, ואין צריך לומר בחצר. ותניא אידך: אין עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר, אבל דוחין בהן שיכנסו.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכח עמוד ב
משנה. כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו. תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס. מדדין עגלין וסייחין. אשה מדדה את בנה, אמר רבי יהודה: אימתי - בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת! אבל אם היה גורר - אסור.
מגיד משנה הלכות שבת פרק כה
וכופין את הסל וכו'. גם זה במשנה (דף קכ"ח:) במפנין והובאה שם. ופי' האפרוחים ושום בהמה חיה ועוף חיים אינן מותרין בטלטול לפי שאינן ראויין:
בית יוסף אורח חיים סימן שח
כופין הסל לפני האפרוחין וכו'. משנה בפרק מפנין (קכח:) ופירש רש"י דאשמועינן דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל. וכתב הרב המגיד בפרק כ"ה (הכ"ה) פירוש דאפרוחין ושום בהמה חיה ועוף [חיים] אינם מותרים בטלטול לפי שאינם ראויים. והיינו דתניא (שם) אין עוקרין בהמה חיה ועוף ויתבאר בסמוך ובהדיא אמרינן בפרק כירה (מג.) דבעוד האפרוחין עליו אסור לטלטלו ואם היו עליו כל בין השמשות אסור לטלטלו אפילו אחר שירדו מעליו ויתבאר זה בסימן ש"י (סט: ד"ה כל דבר) בסייעתא דשמיא:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שח סעיף לט
אסור לטלטל בהמה, חיה ועוף; ואעפ"י כן מותר לכפות את הסל לפני האפרוחים, כדי שיעלו וירדו בו, ובעודם עליו, אסור לטלטלו.
שמירת שבת כהלכתה סימן כז אות צז
ובעצם היה מותר גם להחליף את המים, כיון שמזונותיהם על האדם, אלא משום מוקצה דדגים הוא אוסר, וטעם זה לא שייך כאן, ואף שלגבי המים הוי טלטול מן הצד (כי׳ סי׳ תרנדבשעה"צ ס"ק ג) מ"מ י"ל ע"פ מש"כ לעיל הערה צ בשם החזו"א, ועיין קצוה"ש סי קכא בבדה"ש ס"ק ד, ואין בהוספת המים כל תועלת לגידול הצמחים שבמים - דעת מומחה.
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן כב אות כא
אם ציפורי שיר הן מוקצה - שאלה: צפורים קטנים שמצפצפין וקטנים משחקין עמהם, האם דינו כמוקצה, דבתוס' שבת דף מ"ה ע"ב ד"ה הכא התיר הר"ר יוסף לטלטל אפרוח חי, דחזי לשחק בו תינוק. תשובה: כל בעלי חיים הו"ל מוקצה, אפי' באותן שהתינוקות משחקין בהן - אלא א"כ הם מיוחדים לשעשועים (פעטס).
פתיחת האגרות הערות על אג״מ מאת ר׳ יונתן הלוי רוזמן, סימן כב אות כא (עמוד שיד)
רבנו כתב ,וז״ל כל בעלי חיים הו"ל מוקצה אפילו באותן שהתינוקות משחקין בהן עכ"ל. והוסיפו העורכים וז"ל אלא אם כן הם מיוחדים לשעשועים פעטס עכ"ל ובספר צער בעלי חיים (עמ' 514) הביא כמה פוסקים המחמירים בכך (עיין כה"ח סימן שח ס"ק רלה, משו"ת מהר"ח אור זרוע סימן פב ועוד), וגם הביא מדברי רבנו באו"ח ח"ד ס"ס טז שאסר לטלטל הכלי עם דגים קטנים דכל בעלי חיים מוקצין הן, ועל דברי העורכים הנ"ל, כתב בשם הרב יוסף דב ספטימוס שהוא ״תמוה מאד וטעות גדולה.״ אמנם כתב לי רב משה קאופמן, חתן נכד רבנו, דאחר שהשיב תשובה הנ"ל לרב באדנער, צידד רבנו להקל, ועוד הזכיר שהרבה שנים התיר רבנו לחתנו רב משה טנדלר לטלטל את החתול שלו, וצריך עוד בירור.
צער בעלי חיים דוחין את השבת
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף לו עמוד ב
משנה. כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה, בשבת - חייבין עליו ביום טוב. ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים…גמרא. לא עולין באילן - גזרה שמא יתלוש. ולא רוכבין על גבי בהמה - גזרה שמא יצא חוץ לתחום. - שמע מינה תחומין דאורייתא? - אלא: גזרה שמא יחתוך זמורה.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שה סעיף יח
אין רוכבין ע"ג בהמה ולא נתלים עליה, ואפי' בצדה אסור להשתמש; אבל צדי צדדין, כגון שדבר אחד מונח על צדה והוא משתמש בו, מותר; ואם עלה עליה, אפי' במזיד, ירד משום צער ב"ח; ומטעם זה פורקין משאוי שעליה; כיצד עושה, מכניס ראשו תחת המשאוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו
משנה ברורה סימן שה ס״ק סה
ומטעם זה פורקין - היינו אפילו המשוי הוא מוקצה ומ"מ לא רצו להקל מטעם צער בעלי חיים לסלקו בידים כיון דאפשר לסלקו שלא בידים:
ביאור הלכה סימן שה
ומטעם זה וכו' מכניס ראשו וכו' - כ"ז איתא ברמב"ם פכ"א וכן בטור והנה לפי מה שפוסק המחבר לקמן בסימן שי"א ס"ח כהרא"ש דטלטול בגופו שרי בכל גווני א"כ אפילו בלא סברת צער בעלי חיים היה לנו להתיר להכניס ראשו תחתיהן אם לא שנאמר דהרמב"ם יסבור דטלטול בגופו שמיה טלטול אבל זהו דוחק דא"כ למה סתם שם המחבר לדינא כהרא"ש בזה אחרי דהרמב"ם והר"ן פליגי עליה ועוד הלא הטור גופא פוסק שם דטלטול בגופו מותר וע"כ נ"ל דהטור והמחבר קיצרו בהעתקת כל דברי הרמב"ם בסימן זה וסמכו על מה שהעתיקו סוף דבריו כבר בסימן רס"ו ס"ט ע"ש והמעיין ברמב"ם שממנו נובעים אלו הדברים יראה שיש ליישב כ"ז בפשיטות שנקט לשון זה משום מה דמסיים שם בסוף דבריו בהלכה יו"ד דאפילו אם השקים גדולים ומלאים כלי זכוכית שאי אפשר להניחן שיפלו דישתברו אפ"ה לא יניחן שם על הבהמה ופורק אותם בנחת משום צער ב"ח וע"ז כלל בתחלה בדין טי"ת דבכל גווני צריך לפרוק מעל הבהמה היינו אפילו פריקה ממש משום צער ב"ח ואח"כ התחיל לבאר בדין יו"ד שיש כמה פרטים בזה דהיכא דאפשר לסלקם שלא ע"י טלטול ממש אסור לטלטלם בידים:
שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן רה
להרב ש' ז' גורליק, כפר חב"ד+ טלטול מוקצה משום צעב"ח. ע"ד השאלה בדבר המצוי בתרנגולים שנושכים זה את זה עד שנוקבים את הבני מעיים, אי רשאי להציל תרנגולת מנשיכתן ולהוציאה בידים מהלול. הנה מה שכת"ר דן להתיר מטעם שהוא מקום הפסד. אם כי כתב המחבר בסימן שלד סעיף ב יש מתירים לטלטל מעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה או מאנסים הבאים לגוזלם דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה, הרי כבר כתב שם המג"א (ס"ק ג) שדוקא מפני הלסטים או מפני הדליקה התירו שהדבר בהול וחיישינן שיבוא לידי איסור דאורייתא אבל (משום הפסד אחר כגון) אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה לכו"ע אסור לטלטל ע"י ישראל, אלא שיש לדון להתיר בנידון זה משום צער בע"ח. שלכאורה משום צער בעלי חיים מותר טלטול מוקצה וכדמבואר ברמב"ם הלכות שבת (פרק כא ה"י), דאם היתה בהמתו טעונה שקים גדולים ומלאים כלי זכוכית פורק בנחת ומכל מקום לא יניחם שם ע"ג בהמה משום צעב"ח, עיין במ"מ שם בשם הרשב"א. ובשו"ע סימן שה סעיף יח פסק….וכתב שם המג"א דמיירי אפילו שהמשא הוא מוקצה. מ"מ התירו משום צעב"ח, ויעויין שם במ"ב ס"ק סה ובביאור הלכה שם שמ"מ לא רצו להקל משום צעב"ח לסלקו בידים כיון דאפשר לסלקו שלא בידים, הרי מבואר דבלא אפשר מותר לטלטל מוקצה בידים משום צעב"ח. ויעויין שם עוד במג"א (ס"ק יב) שהביא בשם תשובות רמ"א בענין להמרות האווזות משום צעב"ח דאין יכולין לאכול בלי המראה, דמשמע שם דאי ליכא עכו"ם שרי ע"י ישראל משום צעב"ח, ומשמע דאע"ג שיבוא לידי טלטול מוקצה נמי שרי. ויש לעיין במשנה ברורה (סימן שכד ס"ק כח) שכתב ודע דהא דמתירין למקום שיכולין להחזיר דדוקא אם הוא זהיר אז שלא לטלטלה, אבל כנראה משום דכאן אינו מדבר בנוגע לצעב"ח דאפשר שתאכל בעצמה לכן מוסיף דדוקא שלא יטלטלה. וגם בבהמה שנפלה לאמת המים יש פוסקים שמתירין להעלותה גם ע"י ישראל, כן מביא הב"ח בסוף סימן שח בשם שה"ג, שכתב דאם א"א ע"י כרים וכסתות מותר להעלותה בידים שגם זה אין איסור אלא מדבריהם. וז"ל שלטי הגבורים פרק מפנין: ומז"ה אומר שאם א"א ע"י כרים וכסתות מותר להעלותה בידים שצער בעלי חייב איסורו מן התורה והתירה איסור של דברי סופרים מפני איסור של תורה, ע"כ. וזהו ר' ישעיה הראשון מגדולי הראשונים. ועיין באליה רבה (סימן שה סעיף יט) שכתב שם על דברי המחבר מביא כרים וכסתות וכו' וז"ל: ולכך א"א ע"י כרים וכסתות מותר להעלותה בידים שגם זה אינו אלא איסור דרבנן (ש"ג וריא"ז ומז"ה) וכ"כ הב"ח ס"ס שח. ולפי"ז נ"ל מ"ש הרמב"ם דאסור להעלותה בידים היינו כשאפשר ע"י כרים וכסתות לאפוקי ממג"א שלא הבין כן ואישתמיטתיה כל דברי הגדולים הנ"ל, ונראה דלומר לכותי להעלותו מותר יותר מהנחת כרים וכמ"ש בהג"מ פ"ח ובתשו' מהר"ם מרוטנברג סימן מט, הרי שהאליה רבה מפרש כן גם לדעת הרמב"ם שאם א"א וכו', ואפילו להמג"א בדעת הרמב"ם אפשר שלא החמיר אלא בענין העלאת הבהמה שהיא עבודה גדולה אבל לא בטלטול מוקצה בעלמא. הנה לדעת השלטי גבורים התירו לטלטל כל מוקצה משום צער בעלי חיים לרבות גם בהמה שנפלה וכו', ולדעת הב"ח והאליה רבה גם הרמב"ם אינו חולק בזה על השלטי גבורים שאם א"א ע"י כרים וכסתות מותר להעלותה בידים, ואף להמג"א בדעת הרמב"ם י"ל שלא החמיר אלא בהעלאה, אבל בטלטול בעלמא, לדברי הכל יש להתיר משום צעב"ח, לכן בנ"ד יש להתיר להציל את התרנגולת.
Summary:
Based on a פסוק in משפטים, the משנה details a prohibition to allow one’s animal to do מלאכה on שבת. For example, as the רמב״ם explains, one may not allow his animal to carry a load on שבת. For this reason, as the גמרא explain and as ruled in שלחן ערוך, if one is traveling and the time for שבת arrives, it is preferable to give his money to an אינו יהודי, if possible, rather than to his חמור, since the חמור is obligated to keep שבת. The ערוך השלחן clarifies that this would only apply to an animal which one owns. However, if he can rent an animal, that would be best, as we don’t assume that the violation applies in the case of a rented animal.
Separately, the משנה lists a prohibition of feeding animals on שבת. The prohibition is included on a list of other items that one can’t do with animals on שבת, all of which seem to be a violation of טירחא, unnecessary physical exertion. As explained by the גמרא, the prohibition is specific to animals that one is not responsible for feeding. This is ultimately the ruling of the שלחן ערוך, distinguishing betweens certain types of animals that may be fed and others they may not be fed. For example, the משנה ברורה cites opposition to putting out food for birds on שבת שירה.
Based on the גמרא, the שלחן ערוך rules that one may not be מטלטל a בהמה, חיה ועוף. There are some sources that indicate that ר׳ משה may have been lenient with respect to household pets.
Out of concerns for צער בעלי חיים, there are certain things that are permitted on שבת vis-a-vis animals, that might otherwise be prohibited.
No comments:
Post a Comment