סוגיית הגמ׳ ומנהג לומר ברוך ה׳
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד עמוד ב
אמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? - זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית….מתיב מר בריה דרבינא: בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה; ואי אמרת בעי לסמוך, הא לא קא סמך גאולה לתפלה, דהא בעי למימר השכיבנו! אמרי: כיון דתקינו רבנן השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא. דאי לא תימא הכי - שחרית היכי מצי סמיך? והא אמר רבי יוחנן, בתחלה אומר: ה' שפתי תפתח, ולבסוף הוא אומר: יהיו לרצון אמרי פי! אלא: התם כיון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח - כתפלה אריכתא דמיא, הכא נמי, כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו - כגאולה אריכתא דמיא.
סדר רב עמרם גאון (הרפנס) תפילת ערבית
השכיבנו ה' אלקינו לשלום…ברוך אתה ה' שומר עמו ישראל לעד…ועונין הצבור ברוך ה' לעולם אמן ואמן, ברוך ה' מציון שוכן ירושלם…יראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשנו בישועתך באמת…ברוך אתה ה' המולך בכבודו תמיד הוא ימלוך עלינו לעולם ועד. ומקדש שליח צבור.
וג׳ טעמים מהראושנים ליישב את המנהג
רא"ש מסכת ברכות פרק א סימן ה
איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית…ותימא על מנהגינו שאנו מפסיקים בערבית בפסוקים ויראו עינינו וקדיש. ואין לומר דסבירא לן כרב דאמר לקמן בפרק תפלת השחר (דף כז ב) תפלת ערבית רשות ולהכי אין אנו חוששין לסמוך. דאם כן רבי יוחנן דמצריך לסמוך סבירא ליה דהוא חובה. ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ושמא גם ר' יוחנן סובר כמו רב אפי' הכי מחייב לסמוך. ומנהג זה נהגו אותו ההמון לפי שבימיהם הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתעכב שם עד אחר תפלת ערבית ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהן שמונה עשרה אזכרותי כנגד י"ח ברכות של שמונה עשרה ותקנו אחרי כן ברכת יראו עינינו וקדיש. והשתא נמי שמתפללין ערבית בבית הכנסת לא נתבטל המנהג הראשון.מכל מקום אין להפסיק בדברים אחרים אלא כמו שנהגו:
תוספות מסכת ברכות דף ד עמוד ב
דאמר רבי יוחנן איזהו בן העוה"ב וכו' - ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו. נראה הואיל ותקינו להו רבנן ה"ל כגאולה אריכתא דתקינו לומר זה שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא ולא ילך מבהכ"נ עד שיגמור כל אחד תפלתו. וגם יש באותם פסוקים י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות דשמנה עשרה ואגב שתקנו לומר אותם פסוקים תקנו לומר חתימה של יראו עינינו. והלכה כר' יוחנן דברייתא מסייע ליה וכן פסק ה"ג. ואם כן יש ליזהר שלא לספר בין גאולה דערבית לשמנה עשרה. ומיהו בסדר רב עמרם פי' מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמעינן דלא בעינן מסמך גאולה דערבית לתפלה משום דתפלת ערבית רשות. ולא נהירא דאם כן ר' יוחנן סבירא ליה תפלת ערבית חובה דפלוגתא היא דרב ור' יוחנן והלכה כר' יוחנן. ונכון להחמיר ולהזהר מלספר בינתים ואי תימא קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן תפלת ערבית רשות והכא פסקינן כרבי יוחנן צריך לומר דאפילו אי סובר רבי יוחנן כרב דאמר רשות היא מכל מקום מחייב לסמוך. אם כן גם לנו יש לסמוך.
צלותא דאברהם (ר׳ אברהם לאדא, 1784-1875, מצאצאי המהר"ל מפראג) - חלק ב עמוד תשפ״ח
ובתוספות לברכות ״ואנו שאומרים…אריכתא״ יש לומר לפי"ז לפי פשטות לשונם, שרבותינו בעלי התלמוד יסדוה, שהרי בשם סתם ״רבנן״ יש להבין כך, אבל מותר לשער אולי שהושמט משפ השם לווי - ״בתראי״, שאותו מצינו בספרי ראשונים, נוסף על ספרי הגאונים שציינתי לעיל. ובכן בארחות חיים: ״ורבנן בתראי תקינו למימר ברוך וכו׳״…מכל האמור רואים אנו שהגירסא ״רבנן״ כאן גוררת אחריה…שהמלה [בתראי] הושמטה בטעות…ומאידך גיסא ניתן לומר, שגירסא זו כן דוקנית היא, והכונה לתקופת ״האמוראים״, ורמז לזה ניתן לרייק מתוספות (מגילה כג) שכתבו בקשר לקדיש הנאמר בין השבעה קרואים לבין מפטיר וז"ל ״כמו שתיקנו לומר ברוך ה' לעולם אמן ואמו ויראו עינינו אחר השכיבנו שלא היו אומרים בימי התנאים״ הרי מכלל לאו אתה שומע הן, כלומר שבימי האמוראים כן נהגו לאמרם, שהרי כך ניתן לשער, אם לא להסיק מפשטות לשונם זו.
סדר רב עמרם גאון (הרפנס) תפילת ערבית
השכיבנו ה' אלקינו לשלום…ברוך אתה ה' שומר עמו ישראל לעד…ודקא אמרינן דמצי שליח למימר ברכו בדיל הנך אינשי דאתי בין הפרקים לבסוף, ואינהו דענו ברוך ה' המבורך, וקא מסדרי ק"ש כתיקון רבנן בשתים לפניה ובשתים לאחריה. הכי מתחזי שפיר, וליכא למיחש להפסק בין גאולה לתפלה דהא חתמינן בתר גאל ישראל שומר ישראל. ונהי דאיכא לאקשויי, הא אמרינן כיון דתקינו רבנן בתראי למימר פסוקי דשבחא דקב"ה ופסוקי דרחמי, ומחתם נמי המולך בכבודו בתפלת ערבית, ליכא למסמך גאולה לתפלה. ודוקא בתפלת ערבית אפשר למעבד כן, אבל שחרית, דבתר גאל ישראל לאלתר לתפלה קיימינן, לית אפשר.
טור אורח חיים הלכות קריאת שמע ותפילה של ערבית סימן רלו
כתב רב נטרונאי מדברי חכמים אין אומרים בערב אלא שתים לפניה ושתים לאחריה וכיון שהלכה כרב דאמר תפלת ערבית רשות תיקנו האחרונים שאחר שאמר שומר את עמו ישראל לעד שאומר פסוקים שיש בהם זמירות ושבח ולומר אחריהם ברכה ומפסיק בקדיש כלומר אסתיים תפלה הרוצה לצאת יצא טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים הראשונה של שחרית והשנייה לתשלום של ערבית:
בית יוסף אורח חיים סימן רלו
ומיהו בסדר רב עמרם פירש מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמועינן דלא בעינן מיסמך גאולה דערבית לתפלה משום דתפלת ערבית רשות ולא נהירא. ונכון להחמיר ולהזהר מלספר בנתיים.
ערוך השולחן אורח חיים סימן רלו סעיף ו - ט
בעניין הח"י פסוקים ברוך ד' לעולם אמן ואמן וכו' וברכת יראו עינינו שאנו מוסיפים ראיתי לרבותינו ז"ל בטעמם דברים שונים והתוס' [ד':] כתבו…והרא"ש כתב…ותר"י כתבו בשם הר"י וז"ל שבתחלה שהיתה תפלת ערבית רשות היו אומרים אלו הפסוקים וכו' וחותמין עליהם ואומרים קדיש ויוצאין ואח"כ אע"פ שקבעוה חובה נשאר הדבר כמו המנהג הראשון ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפלה דכיון שמתחלה אדעתא דהכי קבעוה חובה לא מקרי הפסקה עכ"ל
יש אומרים שיותר טוב לנהוג שלא לומר ברוך ה׳
טור אורח חיים הלכות קריאת שמע ותפילה של ערבית סימן רלו
ואע"ג דקי"ל כרבי יוחנן דאמר שצריך לסמוך אף גאולה של ערבית לתפלת ערבית השכיבנו לא הוי הפסק דכיון דתקינו ליה רבנן כגאולה אריכתא דמיא…ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים ראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית ותיקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שיש בתפלת ערבית ונפטרין בקדיש ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון ומ"מ אין להפסיק בדברים אחרים ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם
חידושי הרשב"א מסכת ברכות דף ד עמוד ב
ואיכא למידק אנן דעבדי' כמאן דהא מפסיקים בפסוקי דברוך ה' לעולם ויראו עינינו וחותמין בה ואומרין קדיש אחריה ועל כן נמנעו הרבה מן הגדולים שלא לאמרה כל עיקר, וכן כתבו בתוס' בשם רבי שמואל ז"ל שלא היה אומרם כל עיקר, אבל מי שאומרן סומך על מה שאמרו לקמן [כ"ז ב'] דתפלת ערבית רשות, ומ"מ היא בעצמה הויא דבר של תימה שכיון שתקנו בה ברכה למה אינה פותחת בברוך שהרי אינה סמוכה לברכות של קרית שמע דתקנה היתה לומר פסוקים אלו שיש בהן שמנה עשר הזכרות מפני שבתי כנסיות שלהן היו רחוקין מן הישוב והיו מתיראין להתעכב שם עד לאחר תפלת ערבית ולפיכך תקנו להם פסוקים אלו שיש בהן שמנה עשר הזכרות כנגד שמנה עשר ברכות של י"ח וכשהיו בבתיהם היו מתפללין י"ח, ועל כן יש לתמוה מפני מה לא פתחו בברכה שלאחריהן בברוך.
אליבא דהלכתא - מח׳ אשכנזים וספרדים
בית יוסף אורח חיים סימן רלו
וגם הרשב"א (ד: ד"ה מסייע ליה) כתב בשם התוספות שרבינו שמואל לא היה אומרם כל עיקר. אבל ה"ר יונה נתן טעם למנהג שבתחלה שהיתה תפלת ערבית רשות…וכך הם דברי רבינו וגם הגהות מיימוניות כתבו בפ"ז (תפלה אות ש) דכיון דתקנת חכמים הם כגאולה אריכתא דמו:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע ותפילה של ערבית סימן רלו סעיף ב
אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה, ואף הנוהגין לומר י"ח פסוקים ויראו עינינו, אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה; ומיהו מה שמכריז ש"צ ראש חדש בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק, כיון שהוא צורך התפלה; וכן יכול לומר: ברכו, להוציא מי שלא שמע, ולא הוי הפסק. הגה: (ועיין לעיל סימן ס"ט). ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי"ח פסוקים של ברוך ה' לעולם וכו' (תהילים פט, נג) ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י"ח, ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה.
כף החיים סימן רלו ס״ק יב
ואף הנוהגים לומר י''ח פסוקים וכו' - לפי שבימים ראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות…ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאומרם. טור. וכתב בית יוסף דגם הרשב"א כתב בשם התוספות שרינו שמואל לא היה אומרם כל עיקר יעו"ש. וכן כתב הכנסת הגדולה בהגהות בית יוסף דמנהג הספרדים בקושטא ותירי"א שאין לאומרם לא בחול ולא בשבת יעו"ש. וכן נראה מדברי האר"י ז"ל שאין לאומרם.
ערוך השולחן אורח חיים סימן רלו סעיף ו - ט
מיהו עכ"פ אחרי שנתפשטה תקנה זו נעשה תקנה קבועה וכגאולה אריכתא דמי ובפסוקים אלו יש הרבה מענייני גאולה וכן יראו עינינו וברכת המלך בכבודו וכו' הכל מעניין הגאולה וכן הקדיש עיקרו הוא על הגאולה העתידה שאז יתגדל ויתקדש שמו יתברך ובפרט להאומרים ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה שזהו עיקר הגאולה ולכן אפילו הספרדים שאין אומרים פסוקים אלו מ"מ קדיש אומרים מפני שקדיש הוה עיקר הגאולה ולכן אף שמתחלה נתקן הקדיש בשביל פסוקים אלו כמ"ש הרא"ש ותר"י וראיה שבשחרית ליכא קדיש אחר גאל ישראל וא"כ הספרדים שלא נהגו בפסוקים אלו לא היה להם לומר קדיש ג"כ מ"מ מפני קדושתו של הקדיש ומפני שהוא עיקר הגאולה נשאר הקדיש גם אצל הספרדים…ולכן בשבתות וי"ט לא נהגו לומר אלו הפסוקים מפני שאין מתפללים י"ח ברכות וגם בהם לא היתה היראה כל כך דשבת עצמו שומר את ישראל וגם מפני שמקדימים אז זמן תפלה בעוד יום לא היו יריאים הכל להשאר שם.
שיטת הגר״א בענין ברוך ה׳
ביאור הגר"א אורח חיים סימן רלו סעיף ב
אין כו'. עתוס' ד' ב' ד"ה אר"י כו' וז"ש ואף כו' ועיין ט"ז ודעת רשב"ם ורמב"ן עיקר וכ"כ בשמו תר"י בריש ברכות ע"ש:
מעשה רב הלכות פסוקי דזמרה וקריאת שמע ותפלה אות סז
ברוך ה' לעולם או"א מדלג אם צריך לכך כדי להתפלל עם הצבור ואינו אומר אחר התפלה כלל. והוא עצמו לא הי' אומר כלל לא ברוך ה' כו' ולא ושמרו בשבת כדי לסמוך גאולה לתפלה אבל הצבור שאצלו והש"ץ היו אומרים:
סידור אזור אליהו - עמוד תרב
הגר"א בבאורו (סי' רל"ו ס"ק א') כ' דדעת רשב"ם ורמב"ן עיקר. ולכאורה היה נראה שלדעת הגר"א אין לומר לא את הפסוקים (והברכה שאחריהם) ולא את הקדיש, וכשם שבשחרית אין אומרים כלום בין גאולה לתפילה. אבל במע"ר (ס' ס"ז) כ' ״ברוך ה'...כלל״, והיינו כדעת תוס' וכמבואר באמרי נועם הנ"ל שעיקר התקנה נתקנה לציבור ולא ליחיד. ובהמשך המע"ר ״והוא עצמו לא היה…אומרים״, והיינו שנהג כמו שהכריע בבאורו, ומבואר שלענין הקדיש לא היתה דעתו שונה ממנהג הציבור. ואף שיש מקום להתעקש ולומר שבענין הקדיש לא מוכח מידי מהמע"ר, עכ"ז דעה כזו לא יתכן שלא תשאיר רושם, ומשתיקת תלמידיו בכתבי הנהגותיו וכן ממה שמקובלנו למעשה מוכח שדעתו היתה לומר קדיש לפני שמ"ע אף ששלל את אמירת הפסוקים והברכה. וכן הוא מנהג הספרדים כיום (וכמוהם נוהגים האשכנזים בא"י - ספר א"י), אע"פ שמנהג ספרד הקדום היה לומר את הי"ח פסוקים.
מנהג ארץ ישראל בענין אמירת ברוך ה׳
ארץ ישראל (ר׳ יחיאל טוקאצינסקי) סימן א, אות ב (בדיני תפלה ומנהגיה), ס״ק א (עמוד יח)
בערבית אין אומרים ברוך ה׳ לעולם וכו׳ קודם שמונה עשרה, לא הספרדים ולא האשכנזים (ברוב הקהלות בחוץ לארץ אומרים זאת, ואע״ג שטעם תקנת תפלה זו, שיש בה י״ח אזכרות, איננו בזמן הזה - החזיקו לאמרה עוד. ואילו בא״י נוהגין גם האשכנזים מנהג הספרדים שלא לאמרה, וכן נראה מדברי האריז״ל שלא לאמרה.
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן קב
ובדבר ברכת יראו עינינו אין תלוי בא"י וחו"ל אלא שהאומרים בחו"ל יש להם לומר גם בא"י ואלו שאין אומרים בא"י אין להם לומר גם בחו"ל כי הוא מחלוקת הובא בטור /או"ח/ סימן רל"ו. אך אולי בא"י נוהגין כהגדולים שנהגו שלא לאומרן שהביא הטור משום שבאו שם תלמידי הגר"א ותלמידי הגרש"ז בעל התניא שתרוייהו היו סוברין שלא לאומרן. וכיון שכבר התחיל לנהוג כך טוב יותר שלא יאמר אבל טוב שיאריך בק"ש שלא יצטרך לומר לכו"ע כדאיתא במג"א סק"ג, וגם שלא יצטרך לומר אחר התפלה כדאיתא במ"ב בשם מעשה רב.
מי שנוהג לומר ברוך ה׳ ומתפללין בבית כנסת שאינו נוהג לומר או ההפך
הקדמה לאגרות משה חלק ח (נדפס אחר פטירתו)
אף שהיה פוסק הדור וכולם הביטו אליו ולמנהגיו, מעולם לא שינה ממנהג המקום בפרהסיא לנהוג כפי דעתו. אף בישיבת תפארת ירושלים היה נוהג כמנהג אשכנז הרגיל ולא כמנהגו. כשהיו אומרים בתפילת ערבית ברוך ה' לעולם, היה ממתין בשקט עד שיסיימו. כאשר היה שליח ציבור היה אומר את הברכה כולה בקול רם, וחותם בברכה. רק כשהתפללו בביתו היה נוהנ כמנהגיו.
שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן קג
ברכת יראו עינינו - בענין אמירת ברוך ה' לעולם בפורים ובחוה"מ, הנה יש לברר בעיקר ברכת ברוך ה' לעולם עם יראו עינינו מתי נתקנה. הרא"ש פ"ק דברכות סי' ה' הקשה…ובאמת מלשון התוס' במגילה נראה שעיקר התיקון היה להודיע שהוא רשות, וזה כסברת רב עמרם גאון בדף ד' בתוס' הנ"ל…ואולי הכח לעשות הפסוקים כגאולה אריכתא היה רק לחכמי הש"ס עצמם, ולזה כיון שבסידור רב עמרם שלפנינו לא נזכר הך להודיע, וכאשר העירו בהגהות המו"ל שמה, הגם שאפשר שלהתוס' והמרדכי ושאר ראשונים היה גירסא אחרת בדברי רב עמרם, מ"מ אפשר גם שכיון שרב עמרם גאון כתב כיון דתקינו רבנן בתראי למימר פסוקי דשבחיה דקב"ה ופסוקי דרחמי ולמחתם נמי המולך בכבודו בתפלת ערבית ליכא למסמך גאולה לתפלה, ס"ל להתוס' שהתיקון היה מרבנן בתראי להודיע שתפלת ערבית רשות ולא לטעו שפסקינן חובה…אולם הרבה מהראשונים יש שס"ל שלא לומר הפסוקים ויראו עינינו, כיון שהאידנא קבלוה לחובה, או שהלכה כר"י דחייב סמיכת גאולה לתפלה בערבית ג"כ, והוה הפסק. ובתהר"י כתב, ומקצת החכמים היו נמנעים מלאמרם וכך היה מנהגו של מורי הרמב"ן….עכ"פ נתבאר שתקנה קדמונית היא זו, וההכרח לומר כן מדמברכינן בשם ומלכות ולא חיישינן משום ברכה לבטלה, וכמאירי ותשו' רשב"א הנ"ל. ומנהגינו לאומרה, וכ"ה בסי' האריז"ל…ולגבי מוצאי שבת, באמת ע"פ האר"י יש לומר גם במוצ"ש, וכן נהג מוחזלל"ה מזוו"ר שהוא היה אומר והציבור לא אמרו, ועיין מ"ש בזה הגה"ק מבוטשאטש באשל אברהם סי' רל"ו. ואולי שהטעם משום המתאחרים לבוא היינו מחמת שעסוקים במלאכה, ול"ש במוצ"ש, משא"כ בחוה"מ שמותר מלאכת דבר האבד, ומכ"ש בפורים, פשוט דאין למנוע מלומר.
Summary:
Though never mentioned by the גמרא, already in the times of ר׳ עמרם, the practice was to recite ברוך ה׳ לעולם at מעריב.
The רא״ש discusses that this was instituted based on a fear to stay outside for מעריב, given that their בתי כנסיות were all outside. It would appear that this was an institution in place of מעריב בציבור. According to תוספות, it also seems the institution of this prayer was out of a similar fear, but that it was done to allow others to catch-up, who may have started late, so that everyone finished together.
Interestingly, תוספות seems to suggest that this was instituted in the times of חז״ל. An attempt at clarification is made by ר׳ אברהם לאדא.
The טור cites those that opposed the recitation, as an inappropriate interruption. The רשב״א was also bothered by the practice.
Practically, the שלחן ערוך seems to rule against reciting ברוך ה׳, while the רמ״א is more supportive. Nonetheless, the שלחן ערוך does seem to accept interruptions in other respects (e.g. announcing ראש חודש).
There are conflicting sources regarding the גר״א’s opinion with respect to ברוך ה׳.
The custom of ארץ ישראל is to not recite ברוך ה׳.
It is reported that ר׳ משה’s personal practice was not to recite ברוך ה׳, but that he would recite it when he was the שליח צבור at his yeshiva, where the custom was to recite ברוך ה׳.
No comments:
Post a Comment