כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן - חוץ מן הטבילה
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ז עמוד ב (פרק א - אור לארבעה עשר)
דכולי עלמא מיהא, מעיקרא בעינן לברוכי, מנלן? - דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: דאמר קרא אוירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי. אביי אמר: מהכא, בוהוא עבר לפניהם. ואי בעית אימא: מהכא, ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם. בי רב אמרי: חוץ מן הטבילה ושופר. בשלמא טבילה - דאכתי גברא לא חזי, אלא שופר מאי טעמא? וכי תימא: משום דילמא מיקלקלא תקיעה. אי הכי - אפילו שחיטה ומילה נמי! - אלא אמר רב חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד איתמר. תניא נמי הכי: טבל ועלה, בעלייתו אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה.
ספר אור זרוע חלק א - הלכות נטילת ידים סימן עט
בספר המקצעות וששאלת לענין נטילת ידים וברכת נט"י אימתי אם קודם נטילה או אח"כ כך ראינו לרבותי' שמברכין כשמנטל השמש מים על ידיו ואם אין לו שמש מברך בשעה שמתחיל ליטול. והקשינו ואמרנו הלא נטילה זו דומיא דטבילה היא ועדיין אין ידיו טהורות והאיך יכול לברך ולהזכיר שם ועדיין טמא ומצינו בפירוש שכל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה בלבד כדתניא טבל ועלה בעלייתו אומר אקב"ו על הטבילה. ומפרקי' היינו טבילת גר ושפחה דאכתי גברא דחוייא הוא ולא חזי הוא דתנן עלה דב"ה אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר כלומר מן המת שהוא טמא ולעולם אינו גר עד שימול ויטבול לפיכך מקדימין לגר טבילה לברכה אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואח"כ טובלין כדגרסי' נדה קוצה לה חלה כו' ומברכת אקב"ו להפריש חלה ואחר כך קוצה חלתה ושורפת. הלכך מברך קודם על נטילת ידים ואח"כ הוא נוטל וכן פי' רבינו חננאל בר חושיאל זצ"ל וכן ראינו לרבותינו הגאונים שעושין כן עכ"ל ספר המקצעות.
שיטת התוס׳ - לברך אחר הנטילה (ב׳ טעמים)
תוספות מסכת פסחים דף ז עמוד ב
על הטבילה - אומר ר"ח בשם הגאון דוקא בטבילת גר דלא חזי קודם טבילה דלא מצי למימר וצונו דאכתי נכרי הוא אבל שאר חייבי טבילה כגון בעל קרי וכיוצא בו מותר לברך…אעפ"כ אומר ר"י דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה כיון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך לא חילקו וכן בנטילת ידים לא חילקו בין נטילה של אחר בית הכסא דלא מצי לברך קודם מיהו בנטילה יש טעם אחר לברך אחר נטילה קודם ניגוב כדאמרינן (סוטה ד' ד:) האוכל לחם בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא וי"מ דבכל טבילות קאמר דגברא לא חזי דקודם שירד למים אינו צריך לברך דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל ואחר שיורד אז הוא ערום ואסור לברך משום דלבו רואה את הערוה.
טור אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קנח
ולא יברך עד אחר הנטילה אף על גב דכל המצות מברכין עליהם קודם לעשייתן שאני הכא שפעמים שאין ידיו נקיות ואינו יכול לברך קודם הילכך תקנו שלעולם יברך אח"כ ועוד כיון דמברך קודם הניגוב הוי שפיר קודם לעשייתן שגם ניגוב הוא מן המצוה.
בית יוסף אורח חיים סימן קנח
ולא יברך עד אחר הנטילה אע"ג דכל המצות מברכים עליהם קודם לעשייתן שאני הכא שפעמים שאין ידיו נקיות וכו'. טעם זה כתבו התוספות (ז: ד"ה על הטבילה) והרא"ש (סוף סי' י) בפרק קמא דפסחים (ז:) ובסוף פרק שלשה שאכלו (נא. תוד"ה מעיקרא, רא"ש סי' לד): ומ"ש ועוד כיון דמברך קודם הניגוב וכו'. כן כתבו התוספות והרא"ש שם. ומכל מקום אין במשמע דבריהם שם דבדוקא קא אמרי דצריך לברך אחר הנטילה אלא דמטעמים אלו נוהגים לברך אחר הנטילה וא"כ לא הוה ליה לרבינו לכתוב לא יברך עד אחר הנטילה אלא כך הוה ליה לכתוב ומברך קודם נטילה כדקיימא לן (סוכה לט.) כל המצות מברך עליהם קודם לעשייתן ומיהו נהגו העולם לברך אחר נטילה משום דפעמים דאין ידיו נקיות. והרמב"ם (ברכות פ"ו ה"ב) כתב סתם כל הנוטל ידיו מברך ורבינו ירוחם (נט"ז ח"ו קמז:) כתב שראה לרבותיו נוהגים אחר שפשוף ידים מברכין קודם שיטלו עליהם מים שניים כיון שהן נקיות כבר ולדברי כולם צריך לברך קודם ניגוב עכ"לֿ
שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קנח סעיף יא
מברך קודם נטילה, שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן; ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה, משום דפעמים שאין ידיו נקיות, ומפני כך מברכין עליהם אחר ששפשף ידיו, שכבר ידיו נקיות קודם שיטול עליהם מים שניים. הגה: גם יכול לברך עליהם קודם נגוב, שגם הנגוב מן המצוה, ומקרי עובר לעשייתן (הגהות אשירי פ"ק); ואם שכח לברך עד אחר נגוב, מברך אח"כ.
באור הגר"א אורח חיים סימן קנח סעיף יא
מברך כו'. פסחים ז' ב' וש"מ: ונהגו כו'. תוס' שם ד"ה על כו' וכטעם ראשון שם וכ"כ בברכות נ"א ד"ה מעיקרא כו' גם כו' כטעם שני שם וכ"כ בסוכה ל"ט א' ד"ה עובר:
שיטת הט״ז
ספר אור זרוע חלק א - הלכות נטילת ידים סימן עט
בספר המקצעות וששאלת…עכ"ל ספר המקצעות. ומורי רבינו יהודה בר יצחק של"י כתב בשם רבי' תם זצ"ל דאע"ג דאמרי' תכף לנט"י ברכה אין לברך אלא לאחר ניגוב דהוא עיקר נטילה דאמרי' פ"ק דסוטה אמר ר' אבהו כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנא' ככה יאכלו בני ישראל לחמם טמא בגוים אשר אדיחם שם. ופר"ח שהמים מכשירים האוכלים והפירות לטומאה ואם לא ינגב ידיו בטוב תצא הלחלוחית שבידיו להפת ויוכשר לטומאה שנא' ככה יאכלו בני ישראל פי' כמו העכו"ם עכ"ל. והנוטל ידיו נקרא קדוש שנא' והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן אני ה' אלהיכם זו ברכה:
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן קנח
כתב בהגהות אשיר"י בשם אור זרוע (הל' נט"י סי' עט) פ"ק (דברכות סוס"י יג) דבכל המצות אם לא בירך קודם לעשייתם מברך אחריהם:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קנח סעיף יא
מברך קודם נטילה…הגה: גם יכול לברך עליהם קודם נגוב, שגם הנגוב מן המצוה, ומקרי עובר לעשייתן (הגהות אשירי פ"ק); ואם שכח לברך עד אחר נגוב, מברך אח"כ.
ט"ז אורח חיים סימן קנח סעיף יא ס״ק יב
שגם הנגוב וכו'. לפי טעם זה קשה הא יש הרבה נטילות שא"צ ניגוב כמ"ש בסעיף שאחר זה אבל לטעם הא' שכתב הטור משום דאין ידיו נקיות ניחא. ומ"ש רמ"א דאם שכח לברך עד אחר ניגוב מברך אח"כ משמע אבל לא אחר ברכת המוציא. וז"ל רש"ל פ' כ"ה דאם שכח לברך עד אחר ניגוב כתבתי בפ"ק דפסחי' סי' ב' שיכול לברך קודם המוציא ולא אח"כ עכ"ל. הנה ראייתו נעלמה ממני אבל לפי הנראה הרבה יותר לע"ד דאחר גמר קיום המצוה דהיינו הניגוב לא יברך דהא כל המצות דצריך לברך עובר לעשייתן ודאי במצוה שיש משך זמן לקיימ' אז אף אם שכח לברך קודם העשייה יש עוד זמן שהוא עוסק בה משא"כ באם כלה משך קיומה לא יברך ומ"ה כת' הטור שיברך קודם ניגוב ולא כתב אפי' אחריו וראייה ממ"ש בסי' קס"ז ס"ח דאם לא נזכר עד אחר שגמר סעודתו אינו מברך המוציא וא"ל דשאני הכא כיון שעדיין לא אכל זה אינו דהאכילה אפשר שתהיה בידים טהורות בלא נגיעה כמ"ש ב"י בסי' קס"ד בשם כל בו דאם הניח ידיו בבתי ידים א"צ אח"כ נטילה ותו דא"כ היה לו לברך וציונו לאכול בידים טהורות דמצות נטילה כבר אזלה לה. וא"ל ממ"ש רמ"א סי' קע"ב דפולט המשקין ומברך שאני התם שנזכר בעוד שהמשקין בפיו כמ"ש שם הרא"ש הביאו ב"י ומשם יש ראיה דהא אמרי' שם בגמ' כיון דאידחי אידחי וה"נ כן הוא דאידחי מן קודם ניגוב אידחי' לגמרי:
משנה ברורה סימן קנח ס״ק מד
מברך אח"כ - והיינו לפי טעם הראשון שכתב המחבר דלא דמי לשאר ברכות שעל מצוה דקי"ל שאם לא בירך מתחלה שוב אינו מברך אח"כ דהואיל ואדחי אדחי דשאני הכא שלא היה ראוי לברך מקודם משום שפעמים שאין ידיו נקיות ולכן אף אם כבר נגב ידיו יוכל לברך עוד אבל אם כבר בירך המוציא כתבו הפוסקים דשוב אינו מברך על נט"י. והנה הט"ז מחמיר אף לאחר הניגוב ששוב לא יברך ואף דלמעשה אין לנהוג כן דרבו האחרונים שמסכימים עם הרמ"א מ"מ לכתחלה יש ליזהר בזה מאד וע"כ יש ליזהר במה שנוהגין איזה אנשים שאומרים שאו ידיכם וממשיכין הדבר מלומר ענט"י עד לאחר הניגוב שלא כדין עושין כן:
ערוך השולחן אורח חיים סימן קנ סעיף יז
ולכן יזהר לנגבם היטב ועיקר דין זה הוא מצד טומאת המים כמו שיתבאר וכשנוטל בפעם הראשון הרבה מים אינן טמאות וכן הטובלן בנהר אבל מ"מ לא ראינו מעולם לאכול בידים לחות ומכוער הוא ולכן נחשב גם הניגוב מן המצוה וכשמברך קודם ניגוב הוי עובר לעשייתן וכן המנהג הפשוט ואין לשנות [ומתורץ דקדוק הט"ז בסקי"ב] ואם שכח לברך קודם הניגוב יברך גם אח"כ כמו בטבילה שמברכת אחר הטבילה כמבואר ביו"ד סי' ר' ויש מי שאומר דאחר הניגוב לא יברך [ט"ז סקי"ב] כמו בהמוציא שאינו מברך כשגמר סעודתו כמ"ש בסי' קס"ז ולא דמי דהתם היה ראוי לברך קודם המוציא והוה נראה ונדחה דאינו חוזר ונראה משא"כ הכא ברוב נטילות לא היה ראוי מקודם לברך והוה דיחוי מעיקרא וקיי"ל בכל הש"ס דלאו שמיה דיחוי וכן הסכימו גדולי אחרונים שיברך אח"כ [מג"א סקט"ז וא"ר סקכ"ג] וכן עיקר לדינא אבל אחר ברכת המוציא אינו מברך ענ"י [שם] דהוה ככבר עבר זמנה כיון שהתחיל בעניין אחר [ולא ינגב ידיו בחלוקו או בבגדו שקשה לשכחה וכתב בברכ"י שאם מיד אחר ברהמ"ז הביאו לפניו דבר שטיבולו במשקה א"צ נט"י]:
חיי אדם חלק א כלל מ סעיף ד
לאחר שנטל ב' ידיו, ישפשפם ביחד ויגביהם נגד ראשו, כמו שכתוב [תהילים קלד, ב] שאו ידיכם כו', ואז יברך "על נטילת ידים" קודם הניגוב, דכל זה מקרי עובר לעשייתן, דגם הניגוב הוא צורך הנטילה דאסור לאכול קודם הניגוב, שכל האוכל קודם ניגוב כאלו אוכל לחם טמא. ולא ינגב ידיו בחלוקו, שקשה לשכחה. ואם טבל ידיו או ששפך רביעית בבת אחת, אין צריך ניגוב, ומכל מקום יש בו משום מיאוס. ויש אומרים דוקא במטביל אין צריך ניגוב, אבל בנוטל מרביעית אפילו נתן על כל יד רביעית, צריך ניגוב. ואם לא בירך קודם הניגוב, ספק אם יברך לאחר הניגוב קודם המוציא. ולאחר שבירך המוציא, אין מברך לכולי עלמא (סימן קנ"ח):
פסקי תשובות אורח חיים סימן קנח
שם: גם יכול לברך קודם ניגוב, שגם הניגוב מן המצוה ומקרי עובר לעשייתן. ולכן יש מאד להקפיד לא להפסיק בשום דיבור (שאינו לצורך הניגוב) בין הברכה לניגוב, וגם לא ישתהה ויתמהמה אלא מיד אחר הברכה ינגב ידיו היטב, ואח"כ יוכל לומר מזמור לדוד וכו' לאלו הנוהגין כן (עיין בזה לקמן סי' קס"ו אות ב'), אכן כיון שלדידן שנוטלים אנו בשיעור רביעית ויותר אין הניגוב הכרח לרוב הפוסקים (וכדלהלן אות כ"ח), לכן אם שומע קדיש או קדושה וברכו יענה עם הציבור וכן יענה אמן אחר ברכה ששומע. פסקי תשובות הערות סימן קנח. וכמבואר ברמ"א דסמכינן על הניגוב לענין עובר לעשייתן, ולכתחילה אין להשתהות יותר מכדי דיבור בין הברכה למצוה, וכמשתנ"ל בשם הריטב"א. אכן אם הפסיק בדיבור, לא יבטל נטילתו ע"י חיכוך בשערות ראשו ונט"י בברכה שוב, כי כאמור לדידן דנוטלין ברביעית אין הניגוב לעיכובא, ובלא"ה אין הברכה מעכבת המצוה, ואם יעשה כן גורם ברכה שא"צ. ועיין לקמן סי' קס"ו אות א' לענין הנוטל ידיו מחוץ לבית שימתין עם הניגוב עד שנכנס למקום שאוכל שם.
מי שרוצה לברך קודם הנטילה
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה א - הלכה ו
סדור עשיית מצוות אלו בליל חמשה עשר כך הוא: בתחלה מוזגין כוס לכל אחד ואחד ומברך בורא פרי הגפן ואומר עליו קדוש היום וזמן ושותה, ואחר כך מברך על א נטילת ידים ונוטל ידיו, ומביאין שלחן ערוך ועליו מרור וירק אחר ומצה וחרוסת וגופו של כבש הפסח ובשר חגיגה של יום ארבעה עשר, ובזמן הזה מביאין על השלחן שני מיני בשר ב אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה….ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו שניה שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה.
באור הלכה סימן קנח
מברך קודם נטילה וכו' - הנה מלשון השו"ע משמע דמי שרוצה לברך קודם הנטילה אם ידיו נקיות יוכל לברך וכ"כ בב"י דלא כדמשמע מלשון הטור דאין לשנות והפמ"ג כתב דקודם הנטילה י"ל דהוי עובר דעובר ע"ש. אמנם באו"ז הביא בשם ספר המקצועות בשם רבינו חננאל וכן בשם רבותיו הגאונים שמברך ואח"כ נוטל ידיו [אלא שאח"כ הביא שם דעת ר"ת שמברך רק אח"כ עי"ש] וכדעת ספר המקצועות משמע גם דעת הרמב"ם שכתב בדין הסדר בפ"ח ה"א מברך ענט"י ונוטל ידיו וכן בהלכה ו' שם מברך ענט"י ונוטל ידיו שניה ומשמע מלשונו כפשוטיה דמברך ואח"כ נוטל ידיו וע"כ מסתברא דהדין עם הב"י דאין למחות ביד מי שירצה לברך קודם הנטילה אם יודע שידיו נקיות ואך שיזהר שיהא המקום נקי שראוי לברך שם:
נטילת ידים בבוקר
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס עמוד ב (פרק ט - הרואה)
כי מעטף בציצית, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית. כי מנח תפילין אדרעיה, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין. ארישיה, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין. כי משי ידיה, לימא: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. כי משי אפיה, לימא: ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי
טור אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבוקר סימן ד
וירחץ בנקיון כפיו ויברך בא"י אמ"ה אקב"ו על נטילת ידים וידקדק לערות עליהם שלשה פעמים מפני שרוח רעה שורה על הידים קודם נטילה ואינה סרה עד שיערה עליהם ג"פ ועל כן צריך למנוע מהגיע בידו קודם נטילה לפה ולחוטם ולאזנים ולעינים מפני שרוח רעה שורה עליהם ואם אין לו מים יקנח ידיו בצרור או בכל מידי דמנקי ויברך על נקיות ידים:
בית יוסף אורח חיים סימן ד
ויברך על נטילת ידים. בפרק הרואה (ברכות ס:) כי משי ידיה לימא על נטילת ידים וכתב הרא"ש (סי' כג) על זה לפי שידים של אדם עסקניות הם ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה תקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל: וכתב רבינו ירוחם בנתיב י"ו חלק ו' (קמו ע"ג) ומברך על נטילת ידים על שם הכלי שנקרא אנטל ואף שלא נתקן הכלי אלא בשביל נטילת האכילה מ"מ לא ישנה הברכה. וכ"כ הרא"ש בסוף ברכות (שם) ואכתוב דבריו בסמוך:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבוקר סימן ד סעיף א
ירחץ ידיו ויברך: על נטילת ידים. הגה:וי"א גם אשר יצר, ואפילו לא עשה צרכיו, וכן נהגו) (אבודרהם).
משנה ברורה סימן ד ס״ק ב
יברך - ומיד אחר הנטילה יברך וא"צ להמתין על הניגוב וגם הניגוב אין מעכב. ויש מחמירין שלא יברך עד אחר שינגב ידיו דס"ל דאין רוח רעה סר מהידים עד אחר הניגוב וס"ל דאסור לברך בידים שר"ר שורה עליהם אבל דעת הפוסקים אין כן [ארה"ח]. כתב בסדר היום שלא יגע במלבושיו עד שיטול ובגמרא לא משמע ככך איתא בברכות דף נ"א אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש משום סכנת מזיקין אלא יטלהו בעצמו ממקום שהוא שם. ואפילו אותו השמש כבר נטל ידיו. אמרינן בגמרא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום משום כבוד קונו. ובמדינותינו שאין אנו הולכים יחפים א"צ לרחוץ רגליו שחרית [פמ"ג]:
Summary:
The Gemara in Pesachim establishes the general rule that one recites a berachah before performing a mitzvah (“over la’asiyatan”), deriving this from verses where “over” implies preceding an action. The Gemara initially suggests that both immersion and shofar are exceptions, but concludes that only immersion is different, since in the case of a convert he is not yet fully eligible to recite the blessing before immersing, so he blesses after emerging from the water. The Or Zarua explains that this exception applies specifically to a convert’s immersion, but for other mitzvot involving immersion or washing—such as netilat yadayim—the berachah is recited beforehand, in keeping with the general rule.
Tosafot explain that although the general rule is to recite the berachah before the mitzvah, in practice many recite the berachah after netilat yadayim for two reasons: first, sometimes one’s hands are not clean beforehand and are unfit for a berachah, so the blessing was standardized after washing; and second, since drying the hands is part of the mitzvah, reciting the berachah after washing but before drying is still considered “over la’asiyatan.” They also note that just as a convert cannot bless before immersion, distinctions were not always made between different types of immersion or washing, leading to a broader custom of blessing afterward. The Tur, Beit Yosef, and Shulchan Aruch codify that ideally the berachah precedes the act, but the widespread custom is to recite it after washing (before drying), and the Gra points out that both Tosafot’s reasons underlie this practice.
The Taz questions the Rama’s rationale that the berachah may be recited even after drying because drying is part of the mitzvah, noting that some washings do not require drying, so that reasoning is incomplete; rather, he prefers the Tur’s first reason—that the blessing was delayed because hands may initially be unclean. He argues that once the mitzvah has fully concluded (i.e., after drying), one may no longer recite the berachah, since berachot must be said prior to or during the performance, not after its completion. Therefore, if one forgot to bless, he may do so before drying (and according to some, before hamotzi), but not after the mitzvah is entirely finished.
The Mishnah Berurah rules that since the blessing over netilat yadayim is sometimes unfit to be recited beforehand (because one’s hands may not be clean), it is not treated like other mitzvot where “once pushed off, it is pushed off,” and therefore one may still recite the berachah even after drying—though not after reciting hamotzi. While the Taz is stringent not to bless after drying, most later authorities follow the Rama that drying is considered part of the mitzvah, so the berachah may still be said then. The Aruch HaShulchan and others affirm this practice, emphasizing that one should ideally bless before drying without interruption, but if he forgot, he may still bless afterward (until hamotzi), since this is not considered a true case of halachic disqualification.
The Rambam describes the Seder order as first reciting the berachah of al netilat yadayim and then washing, implying that the blessing ideally precedes the act. The Biur Halachah concludes that one who wishes to bless before washing may do so—provided his hands and place are clean—and there is no need to object, as this follows the straightforward ruling of the Shulchan Aruch and Rambam.
The Gemara in Berachot teaches that upon washing one’s hands in the morning one recites the berachah al netilat yadayim, linking the blessing directly to the act of washing. The Shulchan Aruch rules that one should wash and then immediately recite the berachah, and the Mishnah Berurah clarifies that the blessing should be said right after washing without waiting for drying, since drying is not essential. Although some are stringent to wait until after drying because of concern that ruach ra’ah remains until then, the majority view holds that the berachah is recited immediately after the washing itself.
No comments:
Post a Comment