א. ממצוא חפצך ודבר דבר - אסור לדבר בעניני מקח וממקר בשבת
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנ עמוד א (פרק כג - שואל)
תניא: לא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב? רבי יהושע בן קרחה אומר: אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהושע בן קרחה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה - דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר; דיבור - אסור, הרהור - מותר.
רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה א
יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו משום שנאמר אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאי זה סחורה ילך למקום פלוני, כל זה וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר.
ב. חפצי שמים: חשבונות של מצוה כגון צדקה, שידוכין, ופיקוח על עסקי רבים מותר לחשבן בשבת
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ד עמוד ב - דף ה עמוד (פרק א - בתולה נשאת)
אמר מר: בין כך ובין כך, לא יבעול לא בערב שבת ולא במוצ"ש. בשלמא בערב שבת, משום חבורה, אלא במוצאי שבת אמאי לא אמר רבי זירא: משום חשבונות. אמר ליה אביי: וחשבונות של מצוה מי אסירי? והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו: חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת; וא"ר אלעזר: פוסקין צדקה לעניים בשבת; ואמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים בשבת; ואמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן: מפקחין פיקוח נפש בשבת; ואמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: הולכין לטרטייאות ולקרקייאות לפקח על עסקי רבים בשבת; ותנא דבי מנשיא: משדכין על התינוקת ליארס בשבת על התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות! אלא אמר רבי זירא: גזירה שמא ישחוט בן עוף.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנ עמוד א (פרק כג - שואל)
ודיבור מי אסיר? והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו: חשבונות של מצוה - מותר לחשבן בשבת. ואמר ר׳ אלעזר: פוסקים צדקה…ללמדו ספר וללמדו אומנות. אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר, חפציך - אסורים, חפצי שמים - מותרין.
טור אורח חיים הלכות שבת סימן שו
ממצוא חפצך דרשו חז"ל חפציך אסורין אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה כגון שמעיין נכסיו לראות מה צריך למחר…וחפצי שמים שרי כגון חשבונות של מצוה לפסוק צדקה ולפקח על עסקי רבים ולשדך התינוק ליארס וללמדו ספר או אומנות.
רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה ה
מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש, ומחשבין חשבונות של מצוה ומודדין מדידה של מצוה כגון מקוה לידע אם יש בו כשיעור או בגד לידע אם מקבל טומאה, ופוסקין צדקה לעניים, והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות…לפקח על עסקי רבים בשבת, ומשדכין על התינוקת ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות.
ג. המגיד משנה: לא הותר שבות בשביל עסקי רבים
מגיד משנה הלכות שבת פרק כד
ומחשבין חשבונות. מימרא פ' שואל (שבת ק"נ)...ודע שלא הותר שום שבות בשביל עסקי רבים לא אמירה לנכרי ולא שבות אחר לבד הפיקוח והתעסקות בדברים בלא מלאכה ואסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר וזה היתר לדבר מצוה או לצורך רבים אבל אמירה לנכרי במלאכה וכ"ש שבות אחר ע"י ישראל ודאי לא וזה מוכרח בגמרא ומבואר בדברי רבינו מענין מקומו כן.
בית יוסף אורח חיים סימן שו
וחפצי שמים שרי כגון חשבונות של מצוה וכו'. בפרק שואל (קנ.) ובפרק קמא דכתובות (ה.). וכתב הרב המגיד בפרק כ"ד (ה"ה) שלא הותר שבות…זה לבדו הותר לדבר מצוה או לצורך רבים עכ"ל:
ד. תמיהת הר"ן על היתר פסיקת צדקה מהמשנה דאין מעריכין
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף לו עמוד ב (פרק ה - משילין)
משנה. כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה, בשבת - חייבין עליו ביום טוב…ואלו הן משום רשות: לא דנין, ולא מקדשין, ולא חולצין, ולא מיבמין. ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין, ולא מגביהין תרומה ומעשר. כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת. אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד.
הר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף סד עמוד א
פוסקין צדקה לעניים בשבת. תמהני אמאי שרי דהתנן [ביצה דף לו ב] אין מקדישין ומצאתי בשם רבינו חננאל ז"ל שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב אדם עצמו לגבוה בדבורו. ועדיין אין נוח לי דהא אין מעריכין לאו כלי ידוע הוא ואפ"ה אסור:
ספר כלבו סימן נח
ואין מקדשין ולא מחרימין ולא מעריכין ביום טוב גזרה משום מקח וממכר, וכתב גאון אחד דוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוציא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדשות ספר תורה או עטרה או שמן למאור וכיוצא בהן מותר לפי שעדיין אין מיחדין שם דבר שיוציאו מרשותן ואינו דומה למקח וממכר.
בית יוסף אורח חיים סימן שו
ועל פסיקת צדקה לעניים בשבת תמה הר"ן…ואפילו הכי אסור עכ"ל. ונראה לי דמעריך דמי שפיר למקח וממכר דהוי כקונה איש זה מאחר שנודר ליתן ערכו להקדש. והכלבו כתב בסימן נ"ח (יח ע"ד) בשם גאון אחד…למקח וממכר עד כאן וזה כדברי רבינו חננאל שכתבתי בסמוך:
חומרת הים של שלמה ע״פ הר״ן
ים של שלמה מסכת ביצה פרק ה אות ח
מסקינן (ל"ז ע"א). לא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין, גזירה משום מקח וממכר. ותמה הר"ן…וז"ל הכל בו (סימן נ"ח די"ח ע"ד) בשם גאון אחד…ע"כ. ומ"מ אין טעם זה מספיק, אלא לקצוץ דמים לנדרים ולנדבות…אבל הכרזת השמש בפיסוק דמים, מי שיתן יותר, יהיה המצוה שלו, כגון הוצאת הס"ת מן ההיכל, או עליית ס"ת, או גלילה, והדומה לו, שהוא כעין מקח וממכר ממש, וידוע שמו"מ אסור, אפילו לדבר מצוה, אם לא שיאמר דאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה, כי אם בחפץ הנקנה, ובצירוף הטעם שכתוב הר"ן, (דאל"כ מ"ש מהא) [דהא] דאין מעריכין הוא, כאלו פדה את נפשו, וקנה את עצמו מן ההקדש, וכל זה אינו אלא ליישב המנהג בדוחק, ודוקא קניית המצוות, אבל קניית מקומות בבית הכנסת, שהוא דבר שיש בו ממש, וכן קניית האתרוגים, אחר גמר מצותן, מן הקהל, אין לו היתר. אבל המחוור בעיני, כמו שנהגו חסידי האיסטריך, מה שאדם מוצא בפיו, אפילו לא גמר קנינו, והשני שהוסיף בדמים נשארה המצוה בידו, אפ"ה נותן לצדקה, מה שכבר הוציא, והיה בדעתו ליתן, וא"כ הוי כקציצת דמים לצורך מצוה, ולא דמי למקח וממכר כלל, ובכה"ג שרי אפי' קניית מקומות ובתים מהצדקה, וכל ירא שמים יזהר בזה.
מגן אברהם סימן שו ס״ק טו
כתב היש"ש פ"ה דביצה הכרזת המצות…וכל ירא שמים יזהר בזה עכ"ל ובש"ג בע"א דף שכ"ב מפקפק ג"כ על קנית המצות ובמס' ב"ק כתב דאדם יוכל למכור מצות שלו לאחר:
ה. חומרת המהר"ם מרוטנבורק: הזכרת סכום מעות אוסרת אף בחפצי שמים
טור אורח חיים הלכות שבת סימן שו
ממצוא חפצך דרשו חז"ל…וחפצי שמים שרי כגון חשבונות של מצוה…והר"ם מרוטנבורק כתב דוקא לדבר אליו אם רוצה להשתכר אבל לשוכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שו סעיף א - ו
ממצוא חפצך (ישעיה נח, יג): חפציך אסורים; אפי' בדבר שאינו עושה שום מלאכה…חפצי שמים מותר לדבר בהם, כגון: חשבונות של מצוה, ולפסוק צדקה, ולפקח על עסקי רבים, ולשדך התינוק ליארס וללמדו ספר או אומנות; ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר, אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור. הגה: י"א דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שבירך, ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק כמה יתן (א"ז).
ו. המנהג להקל: אף בהכרזה ותוספת דמים, צדקה שאני
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שו סעיף א - ו
ממצוא חפצך… הגה: י"א דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שבירך, ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק כמה יתן (א"ז); והמנהג להקל, דהא מותר לפסוק צדקה.
ערוך השולחן אורח חיים סימן שו סעיף יג - טז
חפצי שמים מותר לדבר בהם כגון חשבונות של מצוה…כתב רבינו הרמ"א בסעיף ו'...כלומר שאין זה כמקח וממכר שמשלם בעד העלייה כך וכך אלא דהוא צדקה בעלמא ודרך העולים לתורה לפסוק צדקה וצדקה מותר לפסוק ואפילו כשנותנין להחזן והוא עשיר מ"מ כצדקה הוא כיון שנותנין לו בעד מצות התפלה [מג"א סקט"ו]: ובמקום שמוכרין המצוות ויש מגמגמים בזה שהרי זהו ממש כמקח וממכר שזה נותן כך וזה מוסיף עליו ומ"מ אין זה כמקח וממכר דאטו יש בזה שיוי דמים אלא שזה כמו שאומר אם אזכה בעלייה זו אני נותן כך וכך לצדקה וזה אומר אני מוסיף על הצדקה אם אזכה לעלייה זו ולכן יש מן החסידים הקדמונים שהיו נוהגים לשלם לבהכ"נ כל מה שרצו ליתן בעד העלייה אף שהשני הוסיף ונשאר אצל השני משום דחשבו שזהו כנודר לצדקה מיהו לדינא אינו כן שהרי על תנאי נדר [עמג"א שם] ומנהג ישראל תורה ואין לפקפק בה כלל ופשיטא דלמכור מקומות בהכ"נ אסור בשבת ויו"ט דזהו ממש כמקח וממכר שהרי יושב על המקום אבל שארי מצות כעלייה לתורה והגבהות וגלילות ופתיחות הארון ויין לקידוש ולהבדלה מותר דאין זה רק צדקה בעלמא וכמ"ש:
כף החיים אורח חיים סימן שו ס״ק מג
ולפסוק צדקה. ודע דהאי פסיקת צדקה פשיטא דהיא בקציצת דמים שאומר גרוש אחד לצדקה, ואינו דומה זה להא דבסמוך דלשכור לו אחד ללמד בנו תורה או אומנות דאסור להזכיר לו סכום מקח, דהתם כיון דאיכא תובע כנגדו דמי השכירות הוה כעין מקח וממכר דהא שכר פעולתו הוא נוטל, מה שאין כן בכל פסיקת צדקה לעניים אפילו לעני ידוע אין כאן תביעת שום שכר פעולה, ולכך נראה פשוט דהעולה לספר תורה ונודר כך וכך לבית הכנסת לצורך שמן המאור או שמתנדב לחזן לכבוד התורה כך וכך אין בזה בית מחוש והוי כעין פסיקת צדקה לעניים דמותר וכמו שכתב מור"ם ז"ל בהגה דהמנהג להקל, ואיני יודע טעם נכון להאוסרין שהביא ההגה ואין לנו לערער על המנהג דמנהגם של ישראל תורה היא. מטה יהודה שם.
שו"ת יביע אומר חלק ג - אורח חיים סימן כג אות יט
שנשאל ע"מ שנהגו כן בכמה בהכ"נ ובהמד"ר בשבת ויום טוב שגוי רושם הנדרים שנודרים בעליה לספר תור והרה"ג השואל צידד להתיר בזה עפ"ד האו"ז והרמ"א דכתב עכו"ם דרבנן, והו"ל שבות דשבות במקום מצוה. וצרכי רבים נמי חשיב מצוה. וע"ז השיב הגהמ"ח להחמיר לפ"ד המ"א (סי' שז). שאין לדמות כל השבותים זל"ז. ומכ"ש שהאו"ז יחידי הוא בזה, שכל הפוסקים חולקים עליו בזה…והנה כבר נתבאר לעיל באר היטב שהרבה פוסקים עומדים בשיטת האו"ז בזה, ודלא כמ"ש הנוב"י שהאו"ז יחידאה הוא. ואף אם אין בנ"ד הפסד גדול, עכ"פ הוא צורך מצוה. וכשם שהותרה עצם מכירת המצות והעליות לס"ת, וכמ"ש השכנה"ג (סי' שו הגב"י אות ה). וכ"כ הא"ר (שם ס"ק יט) שהנוהגים להקל למכור המצות יש להם ע"מ שיסמוכו. הואיל והמעות הולכים לצדקה. ע"ש. והיינו לצורך בהכ"נ דמקריא צדקה. וע' ביו"ד (סי' רנט ס"ב). ה"נ לענין זה חשיב שפיר צורך מצוה ושרי. וע' בשו"ת שדה הארץ ח"ג (סי' כא). ובשו"ת ויקרא אברהם (סי' טו). ועוד שי"ל דצרכי רבים נמי חשיב מצוה, וכדא' בירוש' (ר"פ אין עומדין) ובשבת (קנ) ובכ"ד…ולכן על משמרתי אעמודה שאין צורך לבטל המנהג בתוקף. אלא שיש להזהר לעשות כן בצינעא עד כמה שאפשר, וכמו שנהגו שהעכו"ם יושב בחדר לבדו ושומע דרך חלון מפי הש"צ שאומר מי שבירך את שם הנודר והסך, והגוי מעלה על הכתב. אבל בפרהסיא אינו נכון להקל בזה כלל.
The base rule. The Torah's verse "mimtzo cheftzecha v'daber davar" (Isaiah 58:13) is the source for a prohibition on speaking about one's own business on Shabbat. The Gemara (Shabbat 150a) records that the halacha follows R. Yehoshua ben Korcha, who derived from this verse that speech is forbidden but thought is permitted. The Rambam (Shabbat 24:1) codifies this, giving examples such as discussing with a partner what to buy or sell tomorrow, how to build a house, or where to travel for merchandise.
The exception: heavenly matters. The Gemara (Ketubot 5a; Shabbat 150a) teaches that while "your" interests (chafatzecha) are forbidden, the interests of Heaven (chafatzei Shamayim) are permitted. This includes calculating accounts for a mitzvah, setting charity for the poor, overseeing public affairs, arranging a betrothal, and arranging for a child's Torah or vocational education. The Tur (OC 306) and Rambam (Shabbat 24:5) codify this list. The Maggid Mishneh, however, cautions that this leniency is narrow. It permits speech and involvement in matters that require no melacha, but it does not permit any shevut (such as instructing a non-Jew) for the sake of public needs.
The Ran's difficulty. The Mishnah in Beitza (36b) prohibits hekdesh, arachin (valuation vows), and cherem on Yom Tov, and certainly on Shabbat, because of a concern that they resemble buying and selling. The Ran therefore wonders why setting charity is permitted. He cites Rabbeinu Chananel, who distinguishes between consecrating a specific item, which looks like a sale, and obligating oneself by speech, which does not. The Ran is not fully satisfied, since arachin also involves no specific item yet is forbidden. The Kol Bo cites a similar view from a Gaon: pledging a Torah scroll, crown, or lamp oil is fine because no particular item has been designated. The Beit Yosef adds that arachin is problematic because it resembles "buying" the person by pledging his value.
The stringency of the Yam shel Shlomo. Building on the Ran, the Yam shel Shlomo argues that these justifications work for fixing amounts for vows and donations, but not for the common practice of auctioning mitzvot, where the shamash announces prices and the highest bidder wins. That resembles an actual sale, which is forbidden even for a mitzvah. He regards the usual justifications as a strained defense of the custom, and says that at most they cover acquiring mitzvot. They would not permit buying seats in the synagogue or buying etrogim from the community. His preferred solution is the practice of the Chasidei Ashkenaz: a person who bids and is outbid still gives his offered amount to charity, which turns the bidding into fixing amounts for a mitzvah rather than a sale. The Magen Avraham (306:15) cites this and notes that others also doubt the practice.
The stringency of the Maharam of Rothenburg. The Tur cites the Maharam as holding that the permission only allows speaking with someone about whether he wants to earn money. Hiring him and mentioning a sum is forbidden, even for a heavenly matter. The Shulchan Aruch (306:1) codifies this. The Rema then adds that some prohibit fixing how much one will give when a person receives a "Mi Sheberach" and pledges to charity or to the chazzan.
The lenient custom. The Rema nevertheless notes that the custom is lenient, since setting charity is permitted in any case. The Arukh HaShulchan explains that pledging for an aliyah is not a sale, because no equivalent value is exchanged. It is simply charity, as if one says, "If I merit this aliyah, I give X to charity." Even bidding is not a true sale, and the Chasidim's practice of paying regardless is not required halachically, since the vow is conditional. He concludes that "the custom of Israel is Torah" and should not be questioned. He draws one line: selling seats in the synagogue is forbidden on Shabbat and Yom Tov, since it is a real sale. Other mitzvot, such as aliyot, hagbahah, gelilah, and opening the ark, are permitted.
The Kaf HaChaim (citing Matteh Yehuda) reaches the same conclusion. Setting charity naturally involves fixed amounts, and unlike hiring a teacher, where the teacher claims wages, no one claims wages from charity. A pledge for an aliyah to cover synagogue lamp oil or to honor the chazzan is therefore no problem.
Recording pledges through a non-Jew. Finally, the Yabia Omer (OC III:23) addresses synagogues that have a non-Jew write down pledges on Shabbat and Yom Tov. Rav Ovadia Yosef defends the practice. He relies on the Or Zarua and Rema, who treat telling a non-Jew as rabbinic, and so a "shevut of a shevut" for a mitzvah. He also notes that public needs count as a mitzvah and that many authorities permit selling mitzvot because the money goes to charity. He concludes that the custom need not be abolished, but it should be done discreetly, for example with the non-Jew sitting alone in a room and listening through a window. Doing it publicly is not proper.
No comments:
Post a Comment