שבירת עוגה שכתובות עליה אותיות
א. משנה, תוספתא ורא"ש: המוחק חייב
תלמוד בבלי מסכת שבת דף עג עמוד א - עה עמוד ב (פרק ז - כלל גדול)
משנה. אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש…הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות…תנו רבנן: כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים - פטור, מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים - חייב. אמר רבי מנחם ברבי יוסי: וזה חומר במוחק מבכותב.
תוספתא מסכת שבת (וילנא) פרק יב הלכה ז
הכותב לקלקל חייב והמוחק לקלקל פטור נפלה דיו ע"ג ספר ומחקה שעוה ע"ג פנקס ומחקו אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב והמוחק לקלקל פטור אין לך שחייב אלא המוחק על מנת לכתוב והמוחק ע"מ לתקן כל שהוא ה"ז חייב:
רא"ש מסכת שבת פרק ז סימן ט
והכותב שתי אותיות תנו רבנן כתב אות אחת…והיינו טעמא כי פעמים כתב במשכן טעות על קרש אחד ומוחק כדי לכתוב אחרת במקומה מן הדין היה ראוי לחייב אף מוחק אות אחת כדי לכתוב אות אחרת במקומה אלא שאינו ראוי לחייב על מחשבת כתיבה יותר מעל כתיבה עצמה ויראה שאין חייב על מחיקת טשטוש דיו אפי' לכתוב כמה אותיות כי לא היה במשכן אלא מחיקת אותיות כדי לכתוב במקומו. אחרי כתבי זה מתוך הסברא וגם מדנקט בברייתא מחק אות אחת ראיתי בתוספתא פי"ב נפלה דיו…וטעמא לא בריר לן וי"ל דהיינו טעמא דאות שנכתב בטעות כמאן דליתיה דמיא ועיקר החיוב בשביל מחשבת הכתיבה הלכך אפי' טשטוש דיו נמי והאי דנקט בברייתא מחק אות גדולה איידי דתני כתב אות אחת גדולה:
טור אורח חיים הלכות שבת סימן שמ
המטשטש בדיו שעל הקלף ויש במקומו לכתוב ב' אותיות חייב.
רמב"ם הלכות שבת פרק יא הלכה ט
הכותב שתי אותיות חייב, המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב…אבל המוחק על מנת לקלקל פטור, נפלה דיו על גבי ספר ומחק אותה, נפלה שעוה על גבי הפנקס ומחק אותה, אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב.
בית יוסף אורח חיים סימן שמ
המטשטש. פרק כלל גדול תנו רבנן כתב אות אחת…וכתב הרא"ש והיינו טעמא…אות אחת גדולה עכ"ל וגם הרמב"ם בפרק י"א כתב תוספתא זו כלשונה ולשון רבינו שכתב המטשטש בדיו הקלף אינו מכוון ושיעורו כאילו כתב המטשטש הדיו שבקלףג: כתב המרדכי בפרק כלל גדול נשאל רבינו מאיר על עוגות התינוקות שכותבים עליהם אותיות ותיבות איך אוכלים אותם התינוקות ביום טוב והשיב אי משום מוחק ליכא איסורא דאורייתא אלא במוחק על מנת לכתוב ומיהו איסורא דרבנן איכא ובתינוק אין לחוש דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו היכא דלא ספינן ליה בידים עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שמ סעיף ג
המוחק דיו שעל הקלף או שעוה שעל הפנקס, אם יש במקומו כדי לכתוב ב' אותיות, חייב.
ב. עוגת המרדכי, שנפסקה ברמ"א
מרדכי מסכת שבת פרק כלל גדול
נשאל לרבינו מאיר על עוגות התינוקות שכותבין עליהן האותיות ותיבות איך אוכלים אותם התינוקות ביו"ט והשיב אי משום מוחק ביו"ט ליכא איסורא דאורייתא במוחק אלא על מנת לכתוב כדאמרינן פרק כלל גדול מיהא איסורא דרבנן איכא ובתינוק אין לחוש דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין עליו להפרישו היכא דלא ספינן ליה בידים
בית יוסף אורח חיים סימן שמ
כתב המרדכי בפרק כלל גדול נשאל רבינו מאיר…בידים עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שמ סעיף ג
המוחק…הגה: אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק. (מרדכי פרק כלל גדול).
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שטז סעיף ד
פורסין מחצלת ע"ג הכוורת, (מקום שמתכנסים בו הדבורים לעשות דבש), ובלבד שלא יכוין לצוד, וגם הוא בענין שאינו מוכרח שיהיו נצודים, כי היכי דלא להוי פסיק רישיה.
משנה ברורה סימן שמ ס״ק יז
דהוי מוחק - ואף דאינו ע"מ לכתוב איסורא דרבנן מיהו איכא ואף שאינו מכוין למחוק פ"ר הוא ואסור אף בדרבנן וכדמוכח בסימן שי"ו ס"ד.
ערוך השולחן אורח חיים סימן שמ סעיף כג
וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג' דאסור לשבר…עכ"ל ואף שאינו על מנת לכתוב מ"מ יש בזה איסור דרבנן ולפ"ז גם בציורים בעלמא יש לאסור.
ג. תשובת הרמ"א: פתיחת ספר אינה מחיקה
שו"ת הרמ"א סימן קיט
אשר שאלתם ממני אם מותר לפתוח או לנעול בשבת ספר הכתוב עליו מבחוץ אותיות כדרך שכותבין על הספרים מבחוץ שם הספרים. ואיכא למיחש בזה משום מוחק וכותב בשבת, דהרי כשפותח לא יכולין לקרות האות עוד עד שיחזור וינעלנו, עכ"ל שאלתך….וה"ה בנדון דידן, דאף ע"ג דפותח ונועל אינו עושה אלא הקריבה וההרחקה ולאו כלום עבד, דהקריבה אינו מעשה כלל. דאין לחלק דשאני התם דכל אות כתוב לגמרי במקום אחד ואינו מחוסר רק הקריבה, אבל כשפותח באמצע אות אחד הוי ככותב. דזה אינו, דלענין חיוב שבת ב' האותיות כאות אחד דמיא, ואילו היתה הקריבה מקרי מעשה היה פטור, דהוי חסרון באמצע הכתיבה וה"ה באמצע האות. ותדע דאל"כ מאי פריך אר' אבהו ממתניתין דקתני על ב' כותלי הבית על ב' לוחי פנקס פטור, לישני ליה דהתם מיירי דהפסיק באמצע אות ור' אבהו מיירי בהפסיק בין האותיות, אלא ש"מ דליכא לחלק בהכי וא"כ ה"ה בנדון דידן מותר. ולא דמי לעוגה שכתובים עליה אותיות דאסור לשוברן דהואיל ואכלן קא עביד מעשה דאי אפשר לחזור לקרבן אח"כ, אבל אם היה מפרידן זה מזה וחזר וקרבן אפשר דשרי דקריבה לאו מעשה הוא. וכ"ש בספר דעומד לנעול ולפתוח, דקריבתו והרחקתו לאו כלום הוא.
לבוש אורח חיים סימן שמ סעיף ג - ד
ואסור לשבור העוגות שכתובות עליוי כמין אותיות, אע"פ שאינו מכוין רק לאכילהט אסור מדרבנן משום מוחק: הג"ה אבל אינו חייב חטאת, אע"ג דמחיקת אותיות היא אב מלאכה, הואיל ואינו מוחק על מנת לכתוב כמו שנתבאר בסמוך. ונ"ל דהוא הדין אותן ספרים שכותבין עליהם בראשי חודי הדפים למעלה או מצדדין אותיות או תיבות כמו שנהגו קצת, שאותן הספרים אסור לפותחן בשבת משום מוחק, שהרי שובר ומוחק האותיות, וכן לחזור ולסוגרן אסור משום כותב, ולפיכך נראה דחמיר טפי פתיחת הספר משבירת העוגות, דבשבירת העוגות אין בו אלא מוחק לבדו, אבל לא שייך בו מוחק על מנת לכתוב, שהוא עיקר האב מלאכה מן התורה, ובפתיחת הספר יש בו מוחק על מנת לכתוב, שהרי דעתו לחזור לסוגרו אחר שילמוד מתוכו, וקרוב אני לומר שחייבים עליו חטאת
כנסת הגדולה הגהות בית יוסף אורח חיים סימן שמ
כתב המרדכי בפרק כלל גדול, נשאל ר"מ על עוגות התינוקות וכו'. נ"ב: אמר המאסף: מנהג פשוט בכל ישראל לפתוח ולסגור בשבת ספר שכתוב בו שמו או דבר אחר על דפיו מבחוץ, ולא ראינו פוצה פה ומצפצף על הדבר הזה, ונוהגין היינו כן בפני זקנים ובפני מורי הרב ז"ל ולא מיחו בידנו. ובספר הלבושים ראיתי שהפריז על המדה וכתב שקרוב הוא לומר שחייב חטאת. וכתוב בספר הזכרונות דף נ"ה שצדק בזה. ואני מתפלא הפלא ופלא איך כתב בפשוט לאסור ולחייב חטאת בדבר שכל העולם לא קפדי בכך. ואחר זמן נדפס ספר פנים חדשות וראיתי שהביא בשם הר"ם איסרלאס סימן קי"ט דמותר, ויעלוז לבי שמנהגן של ישראל תורה היא, ואין ספק אצלי שאילו היה רואה בעל הלבוש ז"ל דברי הר"ם רבו ז"ל בתשובה היה חוזר מסברתו, ואין בידי תשובות הר"ם איסרלאס לראות מה יאמר הרב ז"ל על תשובה זו של מהר"ם שהביא המרדכי, שנראה לכאורה הפך דברי הרב ז"ל. ואומר אני, דשמא לא אסרינן אלא כשמוחק האות ונפסד צורתה לגמרי, אבל בפתיחת הספר שהאות אינה נמחקת אלא נפרדת קצתה מקצתה וכשחוזר וסוגר הספר חוזרת ומחברת, אין בזה משום מוחק. ותשובת מהר"ם ז"ל בעוגת התינוקות טעם האיסור הוא מפני שבעוגות אי אפשר שלא תפסיד קצת מהאות, ואת"ל דאפשר, כשאוכלין אותה הרי האותיות נמחקות. וכן יש לדקדק מדברי השאלה שכתוב איך אוכלים אותם התינוקות ביום טוב, ולא כתב איך חותכין אותה ביום טוב.
מגן אברהם סימן שמ ס״ק ו
כמין אותיות. צ"ע דא"כ אפילו כתובין עליו צורות יהא אסור דהא הצר צורה חייב וא"כ המוחקה נמי חייב וצ"ע וכתב בתשו' רמ"א סי' קי"ט דספר שכ' על הדפין אותיות מותר לפתחו ולנעלו דכיון דעשוי לנעול ולפתוח ליכא משום מוחק ע"ש שהאריך ולבוש כ' שהוא קרוב לחיוב חטאת וכנ"ל להחמיר דראיות רמ"א אינן מוכרחות ובכ"ה כתב שנוהגין להתיר:
משנה ברורה סימן שמ ס״ק יז
וספר שכתוב עליו בראשי חודי דפיו אותיות או תיבות יש אוסרין לפתחו ולנעלו בשבת דע"י הפתיחה שובר האותיות והוי כמוחק וכן כשנועלו הוי ככותב אבל דעת הרמ"א בתשובה להקל בזה וכן דעת הרבה אחרונים וטעמם דכיון דעשוי לנעול ולפתוח תמיד ליכא ביה משום מחיקה וכתיבה והוי כדלת הנסגר ונפתח תמיד דאין בו משום בנין וסתירה וכן המנהג. ומ"מ נכון להחמיר כשיש לו ספר אחר
ד. חילוק הר"ש הלוי: כשהאותיות הן העוגה עצמה
כנסת הגדולה הגהות בית יוסף אורח חיים סימן שמ
כתב המרדכי בפרק כלל גדול…ואומר אני, דשמא לא אסרינן…אחר זמן רב שכתבתי זה נדפסו תשובות הר"ש הלוי ז"ל, וראיתי בחלק אורח חיים סימן כ"ו חילק כמו שחילקתי, ועוד חילק חילוק אחר יע"ש. וראיתי לו ז"ל שם חילק עוד, בין כשהכתיבה היא על העוגה מדבר אחר לכשהכתיבה היא מהעוגה עצמה על ידי דפוס או על ידי ידים, דבזה אפילו רבינו מאיר מודה דמותר. ומכאן נתפשט המנהג לאכול בשבת ויום טוב מרקחות העשויות מצוקאר ועליהם כמה ציורים ממיני צורות עשויות בדפוס על המרקחת עצמו, ולא חשו לאסור מחיקה. ושפתים ישק משיב דברים נכוחים.
מגן אברהם סימן שמ ס״ק ו
כמין אותיות. צ"ע דא"כ אפילו כתובין עליו צורות…וכ"כ הר"ש לוי סי' נ"ז וכ' ע"ש דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי ולכן אוכלים העוגות שיש עליהם ציורים עכ"ל וצ"ע:
משנה ברורה סימן שמ ס״ק טו
שכתב עליה - ודוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר [ֿשע״ה ס״ק כ: הסכמת האחרונים כהר"ש הלוי]: אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי דאין שם כתיבה עליה וממילא לא שייך בזה מחיקה. וכן אם כתב האותיות בדבש המעורב במים או שאר מי פירות ג"כ אין להחמיר:
ערוך השולחן אורח חיים סימן שמ סעיף כג
וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג' דאסור לשבר…ואין העולם נזהרים בזה ואולי מפני שכל הציורים או אותיות שעושים על מיני מתיקה הם מהעיסה עצמה או מהתבלין ובזה וודאי דלא שייך שם כתיבה דהוא ג"כ מאכל ומותר לגמרי [עמג"א סק"ו שכתב כן בשם הכנסת הגדולה] וכונת רבינו הרמ"א הוא כשכתוב אותיות מדיו או מצבע וכן אם כתב האותיות בדבש המעורב במים ג"כ אין חשש.
דגול מרבבה אורח חיים סימן שמ
וא"כ המוחקה נמי חייב וצ"ע. ודאי דבריו נכונים, שאם יש איסור באותיות גם בצורה יהיה אסור, וזה אי אפשר, שהרי אמרו [פסחים לז, א] יוצאין בסריקין המצויירין בפסח, והרי יוצאין היינו בלילה ראשונה שהיא יום טוב, ואף לכתחלה לא אסרו עשייתן רק משום חימוץ, אבל אם הם כבר עשוים יוצאים בהם לכתחלה, ועיין בפסחים דף ל"ז ע"א, וסריקין המצויירים היינו שמצוייר עליהם צורות עופות ודגים, ועיין מגיד משנה פרק ה' מהלכות חמץ ומצה [הלכה טו], ולכן אם איתא לדין זה על כרחך מוכרח להיות חילוק של הר"ש הלוי, דדוקא שכותב מדבר אחר אבל אם היא מהעוגה עצמה שרי, כן נראה לענ"ד.
חזון איש, אורח חיים, סימן סא
ומש״כ במ״ב דכשהאותיות מהעוגה עצמה מותר אינו מובן דהעושה כן בשבת ודאי מקרי כותב אלא אם אינו מתקיים אין כאן חיוב ולכן סיים המ״א וצ״ע וכן מש״כ דבכתב במי פירות מותר אינו מובן דמ״מ כתב הוא, וכן הניח מ״א בצ״ע וכן אין חילוק בין אותיות לציורים וכמו שסיים המ״א בצ״ע.
ה. דגול מרבבה: מקלקל וכלאחר יד
דגול מרבבה אורח חיים סימן שמ
וא"כ המוחקה נמי חייב וצ"ע…ועוד נראה לענ"ד, לא מבעיא לתרומת הדשן [סימן סד] שהביא המג"א בסימן שי"ד ס"ק ה' דבאיסור דרבנן מותר פסיק רישיה, א"כ מוחק זה דלאו על מנת לכתוב הוא רק איסור דרבנן, וכיון שאינו מתכוין מותר, אלא אפילו לדעת המג"א שם שאפילו באיסור דרבנן אסור פסיק רישיה, מכל מקום הרי היכי דאינו מתכוין ומקלקל ועושה כלאחר יד גם המג"א מתיר שם אפילו בפסיק רישיה, ומכל שכן כאן דכולהו איתנהו, דמקלקל הוא וגם כלאחר יד דאין דרך מחיקה בכך, ומכל שכן אם אינו שובר בידו רק בפיו דרך אכילתו, וגם איסור דרבנן שאינו על מנת לכתוב, פשיטא דאינו מתכוין מותר אפילו בפסיק רישיה. ולכן נראה לענ"ד היתר גמור בדבר זה, וכן כל האחרונים תמהו על איסור זה רק שלא מלאו לבם להקל כיון שזה יצא מפי מהר"מ מרוטנבורג, עיי"ש במרדכי [שבת רמז שסט], ונראה לענ"ד דמהר"ם שם נשאל על עוגות התינוקות שכותבין עליהם אותיות ותיבות איך אוכלין אותם התינוקות ביום טוב וכו', ע"ש במרדכי, וכיון שכתב עוגות התינוקות בה"א הידיעה נראה לענ"ד שהיו רגילים לכתוב בכונה שיאכלנו התנוקות לסגולה להתחכם, ועיין בערוך ערך קלר [השלישי], וא"כ זה הוה מתכוין וגם לאו מקלקל, לכן לא התיר רק לתינוקות. אבל בענין אחר מותר אף לגדולים, והמחמיר יחמיר לעצמו ולא לאחרים:
משנה ברורה סימן שמ ס״ק יז
דהוי מוחק… ועיין בספר דגול מרבבה שמצדד להקל בעיקר הדין הזה והביאו בשע"ת ויש לסמוך עליו כשאינו שובר במקום האותיות בידו רק בפיו דרך אכילה:
ערוך השולחן אורח חיים סימן שמ סעיף כג
ויש שמתיר לגמרי אפילו בכתיבה משארי דברים [דגול מרבבה] כי אין בזה שם כתיבה כלל והוא מקלקל וכלאחר יד ואין בזה שום איסור ומקור הדין דרבינו הרמ"א מיירי כשכתבו לסגולה שיאכלנו התינוק להתחכם שכן היה מנהגם [שם] ומ"מ טוב ליתן מקום האותיות לתינוק כיון שיצא מפי רבינו הרמ"א ומעיקר הדין אין בזה איסור [גם הט"ז סק"ב מתיר בזה ע"ש] וכן יש מי שאוסר לפתוח ספר שבחודי הדפים כתובים עליהם אותיות וכשפותחו הוה כמוחק [לבוש] וחלקו עליו [שם] וכ"כ רבינו הרמ"א בתשו' [סי' קי"ט] דכיון דעשוי לפתוח ולנעול אין בזה לא מוחק ולא כותב ואין זה כלום וזהו כעין דלת הנפתח ונסגר תמיד דאין בזה משום בנין וסתירה וה"נ אין בזה משום כתיבה ומחיקה:
חזון איש, אורח חיים, סימן סא
אסור לשבר עוגה כו׳ האחרונים הביאו בשם הדמ״ר לחלוק על הרמ״א ואינו תח״י, ואין מובן טעמו אי משום דאין דעתו לקיים אלא לאכול את העוגה, לא מצינו בכותב דצריך לקיים, ולא אמרו אלא דצריך לכתוב על דבר המתקיים כמש״כ הרמב״ם בפי״א הט״ו, אבל אם כתב על דבר המתקיים אלא דעתו שלא לקיימו כגון כותב בשבת בסוף היום ודעתו לשרוף את הכתב במוצאי שבת חייב, וא״כ הכותב על העוגה בשבת חייב. ואת״ל דעוגה דרכה להעלות עליה ירוקה אין זה דבר המתקיים אכתי איכא איסור דרבנן, וא״כ המשברה הוי מוחק מדרבנן.
A. Mishnah, Tosefta, and Rosh: One Who Erases Is Liable
The Mishnah lists writing two letters, and erasing in order to write two letters, among the 39 forbidden labors. The baraita adds that erasing a large letter with room for two in its place is liable, whereas writing one large letter in such a space is exempt. The Tosefta states that erasing to destroy (lekalkel) is exempt, and that liability applies only when the erased space could hold two letters. The Rosh explains that liability stems from the thought of writing, and a mistaken letter is treated as nonexistent, so even smudging ink could count. The Rambam, Tur, and Shulchan Aruch (340:3) rule that one who erases ink or wax with room for two letters is liable.
B. The Mordechai's Cake and the Rema
The Mordechai records Maharam of Rothenburg's ruling on children eating letter-cakes on Yom Tov: no Torah prohibition exists, since erasing is liable only when done in order to write, but a rabbinic prohibition does. Children need not be stopped so long as one does not feed them directly. The Rema codifies this in the Shulchan Aruch (340:3): one may not break a cake with letters on it, even just to eat, because it is erasing. The Mishnah Berurah explains this as pesik reisha, which is forbidden even rabbinically. The Aruch HaShulchan agrees, noting the logic would seem to extend to pictures as well.
C. The Rema's Responsum: Opening a Book Is Not Erasing
In Responsum 119, the Rema permits opening and closing a book with letters on its page edges. Opening only separates and closing only rejoins, and bringing together is not a halachic act. A cake differs, since eating is a real, irreversible act. The Levush disagrees, forbidding such books because opening erases and closing writes. He considers it worse than the cake and nearly a sin-offering offense. The Knesset HaGedolah is astonished, citing the widespread custom to permit and the Rema's responsum. He suggests that the prohibition applies only when a letter's form is destroyed, and that the cake is forbidden because eating necessarily erases the letters. The Magen Avraham finds the Rema's proofs inconclusive and advises stringency. The Mishnah Berurah rules that the custom is to permit, like a door that opens and closes, but it is proper to be stringent if another book is available.
D. Rabbi Shmuel HaLevi's Distinction: Letters Formed from the Cake Itself
The Knesset HaGedolah cites Rabbi Shmuel HaLevi, who distinguishes letters written from another substance from letters formed from the cake itself, by mold or hand. The latter are permitted, even per Maharam, which is the basis for eating molded confections on Shabbat and Yom Tov. The Magen Avraham notes this but still calls it questionable. The Mishnah Berurah (340:15) rules this way, and also permits letters written in honey-water or fruit juice. The Aruch HaShulchan notes that people are not careful about this, since such designs are part of the dough itself. The Dagul MeRevavah supports the distinction from Pesachim 37a, which permits decorated biscuits with bird and fish designs on Passover. The Chazon Ish disagrees, holding that making such letters on Shabbat is certainly writing, that fruit-juice writing is still writing, and that letters and pictures are not distinguishable.
E. The Dagul MeRevavah: Destructive and Unusual Acts
The Dagul MeRevavah offers an independent leniency. This erasing is only rabbinic, since it is not for the purpose of writing, so even pesik reisha is permitted per the Teruma HaDeshen. Even per the Magen Avraham, who forbids pesik reisha in rabbinic cases, it is permitted when the act is unintended, destructive (mekalkel), and done in an unusual manner (k'lachar yad), especially if the cake is broken with the mouth. He suggests that Maharam's case involved "the children's cakes," written intentionally as a charm for wisdom, which would be intentional and non-destructive, explaining why only children were permitted there. Otherwise it is permitted even for adults, and one who is stringent should be so only for himself. The Mishnah Berurah (340:17) allows reliance on this if one breaks the letters only with the mouth while eating, and the Aruch HaShulchan adds that it is still good to give the child the portion with the letters. The Chazon Ish disagrees, since the Rambam shows that writing need not be intended to last. A writer on a cake is therefore liable, and at minimum, breaking it is rabbinically erasing.
No comments:
Post a Comment