ההתנגדות לציונות ולמדינת ישראל - שלש שבועות
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי עמוד ב - דף קיא עמוד א
ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים…ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה, דבעא למיסק לארץ ישראל, דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה…ורב יהודה? כתיב קרא אחרינא: השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה וגו'. ורבי זירא? ההוא שלא יעלו ישראל בחומה. ורב יהודה? השבעתי אחרינא כתיב. ורבי זירא? ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: ג' שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.
רש"י מסכת כתובות דף קיא עמוד א
שלא יעלו בחומה - יחד ביד חזקה
מגילת אסתר (ר’ יצחק ב"ר אליעזר אבן צור ליאון, מחכמי איטליה במאה ה-16) שכחת העשין מצוה ד
נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח, כי אדרבא נצטוינו לפי מה שאמרו בסוף כתובות (דף קי"א) שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה והוכיחו מפסוק השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו', ודרשו בו שלא יעלו ישראל בחומה.
שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן תנו ס״ק א
דבר מה שכתבתי באות נ"ו שאם יותן רשות לכולם לעלות לא יהי' שבועה דרש"י פירש בחומה יחד ביד חזקה ואם ברשות אין זה ביד חזקה וכבודו העיר שבספר אהבת יונתן כתב דאפי' ברשות אסור. דברי דרשה הם. ואלף כיוצא בהם לא יזיזו דברי רש"י ממקומם. והגאון מוהריז"ל בעצמו לדינא לא הי' זז מפירש"י.
ויואל משה - פרק ד - סימן טז - ביאור השלש שבועות
הנה באבני נזר יו"ד סי תנ"ו דחה ידים את דברי השואל שהביא מספר אהבת יונתן דאפילו ברשות כל העמים חלה השבועה שלא לעלות לא״י יחד, וכל ראייתו אינו אלא מלשון רש״י ז"ל שכתב ביד חזקה, ואם הוא ברשות אין זה ביד חזקה וע״כ כתב שא"א לזוז מפרש״י ז״ל, ואני תמה האיך בנה ע״ז יסוד גדול……וצריך לומר ע״כ דבכל מה שהאדם מפציר ומתחזק הן אם ע״י תחנונים מרובים והן ע״י פעולות אחרות, שיש בהן התחזקות נקרא יד חזקה.
ויואל משה - הקדמה - עמוד יא
כי אם נקח כל פירצות הדור והעבירות המרובות הנעשות בכל העולם וישימו אותם בכף מאזנים אחת, ומדינה הציונית בכף מאזנים השני' תכריע את הכל שהוא השורש פורה ראש ולענה של אבי אבות הטומאה שבכל אבות הניזקין שבכל העולם כלו, והן המה המטמאים את כל העולם כולו.
ביאורים אחרים לג׳ שבועות - תגובות להאופוזיציה
ספר נצח ישראל להמהר״ל פרק כד
ודבר זה ראיה ברורה מחייבת שיהיה קץ לגליותינו. כי אם היו ישראל נשארים בגלותם, היה אפשר לומר כי נסתלק השם יתברך מאתם, והם כמו שאר גויי הארץ…ועם שאין הדבר הזה רק לזמן, מ"מ אם לא שהשם יתברך גזר דבר זה על ישראל שיהיו בגלות תחת רשות האומות, לא היה לדבר זה קיום אף זמן מה….ויראה לומר דגם בגמרא לדעת ר׳ חנינא שאומר כי ג' שבועות השביעם, הוא ענין זה כאשר תבין דברי אמת, שאמר ג' שבועות השביעם…וכלל אלו דברים, כי גזר ה׳ יתברך את הגלות שלא יצאו מן הגלות והשעבוד, כי הגלות צריך לזה… ומה שאמר רבי חנינא שהשביעם במילה, דעתו כי אין ראוי שישביעם באבות בלבד, כי בגלות היו שופכים דם שלהם כמים. ולפיכך אמר שהשביעם במילה, שגם במילה שפיכת דם, ולפיכך במילה השביעם
התקופה הגדולה להר׳ מנחם כשר - פרק יד - שו״ת בפירוש דברי מהר״ל - עמוד 320
מלשון המהר"ל בנצח ישראל שם בו מבואר שיש לו פי' חדש בענין זה של השבועות…לא הזכיר כלל הלשון ״שבועה״ רק גזירה. וכעת נתגלה הכת"י שלו פירוש האגדות על מס' כתובות ושם מפורש הדבר להדיא…שהוא מפרש שהשבועות היינו גזרות. וצ"ע על האבני נזר יו"ד סי' תנד שנדחק הרבה בענין זה של השבועות…ותימה שלא הביא האבני נזר פי' של המהר"ל שזה ענין של גזירה
שיטה מקובצת מסכת כתובות דף קיא עמוד א
וז"ל תלמידי הרשב"א ז"ל השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי וגו' ההוא כנסת ישראל דקאמרי לאומות העולם אחר שהשביע הקב"ה את אומות העולם שלא ישתעבדו כו' וקרי להו בנות ירושלים על שם שהם עכשו בירושלים וה"ק לא תשתעבדו בהם יותר מדאי כדי שתגרמו לי לעורר לי אהבתם שלא בזמנה שהקב"ה אינו יכול לראות צרה גדולה לישראל שלא יושיעם כדאמרי' בעלמא כשיגיע זמנם ליגאל הקב"ה מעמיד עליהם מלך שגזרותיו כהמן ומחזירן למוטב ומיד הם נגאלין ע"כ
נחלת יעקב, ישוב ארץ ישראל - שלש השבועות - סימן ד - עמוד 763 להר׳ יעקב זיסברג
למדנו מתלמידי הרשב"א שיש קשר ותלות הדדית בין השבועה שהשביע הקב"ה את האומות לשבועות שהשביע את ישראל כאשר אומות העולם עוברים על שבועתם יש לכך השפעה על השבועה לישראל
מכתב מהר"י מטשורטקוב, בעל אם הבנים שמחה, נדפס בהתקופה הגדולה עמוד 223
מ"ש בשם אביו ז"ל זה דבר פלא, שהוא היחידי מבין גדולי האדמורים שדיבר באופן גלוי ע"ד מספרים גדולים כאלה ולא הזכיר כלום מהשבועות והאיסורים. כנראה שחשב שזה יהי' באופן שיקחו רשות ואין איסור וכן מזה שלא נזכר ברמב"ם ושו"ע ע"כ דס"ל שאין זה ענין של הלכה למעשה או דס"ל שהשבועות תלויות זו בזו וכיון שהגויים בטלו השבועה שלהם ממילא נתבטלה גם השבועה לישראל וכמש"ל בהערה מהמרש"ק זצ"ל או דס"ל כמ"ש הרמב"ם באגרת תימן שענין שבועה היא על דרך משל או דס"ל דהוה עת פקודה וממילא ליתא להשבועה לעיל לשון לעת
שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן מח - קונ' אורחות המשפטים פרק יב
עניין השבועה שלא יעלו בחומה, פירושה: שלא יעלו יחד ביד חזקה…ואם כן לא היה זה אלא קודם שפקוד פוקדנו בפקידה הגדולה, שאז עלייה כללית גדולה היתה יכולה להתפרש בפני המושלים ההמונים עלינו כעין עלייה בחומה ביד חזקה…אבל מאז פקד אותנו ד' לטובה ליתן לנו שם ושארית בארץ קדשו, להיות אדונים בה, ונתן בלב אומות העולם המאוחדות (United Nations), כלכורש בשעתו, להשיב לנו הגזילה בחלק מארצנו ושערי הארץ נפתחו לרווחה יום ולילה ולא יסגרו לפני כל יהודי בלא כל הגבלה ובלא שום צמצום וכולם מתקבלים בזרועות פתוחות ובשמחה נפשית, אם כן הרי לא חל ממילא יותר על עלייה כללית דבר - השבועה, שלא יעלו בחומה ופג תקפה, כיון שזה כבר לא מתפרש בעיני שום אחד כעלייה בחומה. להיפך: רוב העמים שבידם כוח ההכרעה הבין לאומית מביטים בעין טובה על כך - ותהא זאת מכמה בחינות ונימוקים משלהם שאין לפרשם - ורואים את הדבר כטבעי, כבנים השבים אל חיק מלדתם
שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן עה סעיף ג-ה
בד"א, מח"ל לח"ל, מא"י לא"י אבל מח"ל לא"י, כופין אותה לעלות
פתחי תשובה אבן העזר סימן עה
לענין אם בזה"ז מצוה לעלות לא"י כו'...הנה הרמב"ן מנה מצוה זו בכלל מצות מקרא דוירשתם אותה..וגם התה"ד בפסקיו…וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו שכופין האשה שתעלה…אמנם כן צריך בתחלה תנאי אחד. שיהיה לו מקום מוכן להיות מצוי לו שם פרנסתו בריוח…וכבר נהגו העם שאינם נוסעים עם בנים קטנים והכל בשביל קושי השגת הפרנסה
התקופה הגדולה להר׳ מנחם כשר - עמוד 206
יש נקודה חשובה בדברי בנו של החפץ חיים עם אביו, שהחפץ חיים בכל הקונטרסים שלו ובכל דבריו ע"ד ארץ ישראל לא ראיתי שיזכיר אף פעם את הענין של ג' שבועות, שבימינו עשו מזה רעש גדול עד כדי שיש בזה דין של יהרג ואל יעבור על האיסור של השבועה, והחפץ חיים וכן עוד הרבה לא הזכירו כלל ענין זה של הג' שבועות, שהי' הדבר כ"כ פשוט בעיניהם שאין כאן שום נדנוד איסור כלל, עד שאין צורך אפילו לכתוב הטעם…היחידי שהזכיר ענין זה של הג' שבועות הוא ר' מאיר שמחה זצ"ל והוא אומר שעכשיו אחרי הסכמת האומות אין שום איסור של שבועה
ההתנגדות לציונות ולמדינת ישראל - הציונות היא אנטי-דתית
משכנות הרועים - עמוד רסט - ר׳ חיים סאלאווייציק זצ״ל
ציונים - אמר: די ציוניסטען שמד״ען נישט יודען צו האבען א מדינה, זיי דארפען א מדינה כדי צו שמד״ען יודען (ידוע ומפורסם…שכל כוונת ומטרת הציונות הוא עקירת התורה והדת) - אמר: שהכלל ישראל סבל הרבה מכות, צדוקים קראים מתיוונים ש״ץ השכלה וכו׳, אבל הגדולה והחזקה שבכולן היתה הציונית, - וסיים ע״ז בנו הגרי״ז ז״ל, שמזה נראה כמה עמוקה רשעתם, שידעו באיזה מקודה לתת מכתם
מדינת ישראל, ואתחלתא דגאולה
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק א
רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת
שו״ת בני בנים להר׳ יהודה הרצל הנקין, חלק ב, מאמר ב (עמוד ריב)
ישנן ארבע קבוצות החלוקות בדעותיהן על מדינת ישראל. לקבוצה הראשונה אני קורא מביאי המשיח כי הם בטוחים שמדינת ישראל היא התחלת הגאולה הסופית. על קבוצה זו נמנים חוגי ישיבת מרכז הרב ואחרים. יש מדוגלי קבוצה זו הסוברים שתהליך ביאת המשיח כבר התחיל, ויש הסוברים שהתהליך עומד להתחיל. הם מצביעים על מקצת סימני הגאולה לפי התלמוד והמדרשים אשר לדעתם כבר באו ואומרים שאלה עיקר, ועל סימנים אחרים שלא באו אומרים שאינם עיקר בינתיים ושיבואו בעתיד….עיקר יסודם הוא שאינס מקבלים בדעתם שיכול להיות הסבר אחר חוץ מהתחלת ביאת המשיח, ולכן הם ממרובי האמונה בענין זה והדבר נחשב אצלם לפשוט וברור
התקופה הגדולה, חלק ב, עמוד 236
על גדול הדור מרן בעל חפץ חיים זצ"ל מעיד בנו בספרו כששמע הסבא קדישא ר' ישראל מאיר הכהן בעל החפץ חיים את הבשורה [הרכזת בלפור] ראה כעין אתערותא דלעילא - התעוררות מלמעלה - בענין הגאולה וקיווה גי הגיה עת רצון. רק חשש שמא הדורות יקלקלו
בעקבי הצאן להר׳ צבי שכטר סימן לב, בגדרי המדינה ומלחמותיה, אות יב-יג , עמוד ריג
והנה מבואר בגמ' סנהדרין כ ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה…ועי' רמב"ן בהשגותיו לספה"מ בהשמטות העשין עשה ד' שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הקל יתעלה לאבותינו…ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם והורשתם את הארץ וישבתם בה כלומר, שב' חיובים נכללו בפסוק הזה: א' חובת העלי' לארץ כמתני' דסוף כתובות קי הכל מעלין לא"י וכו', וב' חובת הקמת ממשלת יהודים בארץ ….וממילא נראה לקבוע שהקמת מדינה יהודית בא"י היא - עפ"י הלכה - בחינה של ״אתחלתא דגאולה״. דבתהליך בנין ביהמ"ק זהו הצעד הראשון - להעמיד להם מלך, אשר בפשוטו נראה דהיינו - להקים ממשלה יהודית בארץ.
Rav Soloveitchik, Address at Moriah Synagogue 1958 (Tradition, 34:2, The Rav on Zionism)
I know that many will not agree with me in this assumption, but for me this approach is axiomatic, the truth of the beginning. My sense of “beginning”, the primal point, whispers to me that just as the sages of the Talmud and Midrash, and of the Middle Ages, decided that “nature does nothing in vain,”...if on the Friday, fifth of Iyyar 5708, Hashem said: “Let there be a State of Israel, the “let there be - tehe” of Hashem is the opposite of tohu - waste”, His words are not in vain, neither do they meander, far be it, as empty souls in the world of waste.
Tradition Symposium, Reflections on the Six-Day War, Summer ‘92, Prof. David Berger
For many non-Zionist Orthodox Jews, the operation of micro-providence is taken for granted to the point where innumerable events in the lives of prominent Rabbis are confidently regarded as miracles. At the same time, the return of the land of Israel to the Jewish people is assigned no religious value whatsoever. It is true that Hashem intervenes to protect the land: He guides Scud missiles to targets of brick and stone in large measure because of the merit generated by students studying in Israeli yeshivot. Nonetheless, He appears to have played no role in the establishment of the State. This position is so incongruous that it is rarely if ever formulated in such stark terms; nevertheless, I believe that it is a fair extrapolation from the rhetoric and behavior of many religious Jews.
אהבת מדינת ישראל בלי אתחלתא דגאולה
שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן מא, אות ו
ומלבד כל זה יש לומר כי הן אמנם רבים ועצומים מגדולי ישראל רואים בהקמת המדינה אתחלתא דגאולה, וכעין מ"ש בירושלמי (ריש ברכות), ר' חייא ור"ש בן חלפתא…ובמגילה (יז:) מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא. והגר"מ כשר שליט"א בספרו התקופה הגדולה (עמודים שעד - שעח) הביא כרוז בשם דעת תורה, שחתומים עליו כמעט כל גדולי הדור, וקוראים את הקמת מדינת ישראל בשם אתחלתא דגאולה, מכל מקום הואיל ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור ההלל בברכה
מכתב מאליהו - חלק ג - עמוד 351 - לא החזיק לעד אפו, תח״ש (1948)
מה שאנו בו עכשיו בארץ הקדושה קשה להגדירו כעת כאתחלתא דגאולה, אבל על כל פנים חסדים גדולים מן הקצה אל הקצה הם, מקצה היסורין של חורבן ששת אלפי אלפים מאחינו (יגדור ה׳ את הפרצה) אל קצה השני - התישבות עמנו במדינתו בארץ הקדושה. מזה צריך ללמוד ולקבוע אמונה בלב, אוי למי שיבוא ליום הדין יעדיין סומא הוא מלראות דבר מוחשי כזה
התקופה הגדולה, חלק ב, עמוד 236
בספר רבינו מאיר שמחה דף ק״ס נאמר: שמחתו של רבי מאיר שמחה עם אישור הצהרת בלפור הביע בדברים דלהלן: זכינו עכשיו לשתיים, באלף ושמונה מאות שנות גלותנו ידענו אמנם כי עם אנחנו, ולמרות הצרות לא שכחנו ולא הסחנו את דעתנו מזה אף רגע, אבל הגוים לא הכירו בזה ולא החשיבו אותנו כעם, ועתה בה"ש גם עמי העולם מודים ומכירים כי עם אנחנו, עד עכשיו היו מרפים את ידי העושים והמעשים בישוב ארץ ישראל מצדדים שונים…מעתה אחרי אישור המנדט בסן רמו לא יוכלו עוד להרפות את ידי העושים
Kol Dodi Dofek, Fate and Destiny, R’ Yosef Dov Halevi Soloveitchik (1956)
Eight years ago, in the midst of a night of the terrors of Majdanek, Treblinka, and Buchenwald; in a night of gas chambers and crematoria; in a night of total divine self-concealment; in a night ruled by the devil of doubt and destruction who sought to sweep the Lover from her own tent into the Catholic Church; in a night of continuous searching for the Beloved — on that very night the Beloved appeared. The Almighty, who was hiding in His splendid sanctum, suddenly appeared and began to beckon at the tent of the Lover, who tossed and turned on her bed beset by convulsions and the agonies of hell. Because of the beating and knocking at the door of the mournful Lover, the State of Israel was born…First, the knock of the Beloved was heard in the political arena. From the point of view of international relations, no one will deny that the rebirth of the State of Israel, in a political sense, was an almost supernatural occurrence…Second, the knock of the Beloved was heard on the battlefield…The miracle of “the many delivered into the hands of the few” materialized before our eyes…Third, the Beloved also began to knock on the door of the tent of theology…Fourth, the Beloved knocks in the heart of the youth which is assimilated and perplexed…Many who were once alienated are now bound to the Jewish State with ties of pride in its mighty accomplishments…The fifth knock…For the first time in the annals of our exile, Divine Providence has amazed our enemies with the astounding discovery that Jewish blood is not cheap!....The sixth beckoning, of which we should also not lose sight, was heard at the time of the opening of the gates of the Land of Israel. A Jew escaping from an enemy’s land now knows that he can find refuge in the land of his forefathers.
The Rav, Feminism and Public Policy, Tradition, Fall 1998 - R’ Moshe Meiselman
In his eulogy for his uncle, Rav Yitzhak Ze’ev Soloveitchik…the Rav said that whereas a secular Jewish government in Israel does not fit into any halakhic categories, it is religiously irrelevant. This was not just a formulation of his uncle’s position, but it was his as well. This is the essential theme of his essay Kol Dodi Dofek, in which he states clearly that the importance of the State of Israel has to be evaluated in exclusively pragmatic terms.
Summary:
The גמרא cites a debate between ר’ יהודה and ר’ זירא, with ר’ יהודה critical of one who is עולה from בבל to ארץ ישראל and ר’ זירא supportive of doing so. In the exchange that follows to defend their respective positions, ר’ זירא explains that the פסוק cited by ר’ יהודה that would support not being עולה is limited a scenario in which בני ישראל are being עולה בחומה, as explained by רש”י, collectively and with force.
Though this ruling is not found in traditional halachic sources (e.g. רי”ף, רא”ש, רמב”ם), it is utilized by the מגילת אסתר to explain the ruling of the רמב”ם who omits counting ישוב ארץ ישראל in his מנין המצוות.
Taking the most expansive understanding of this גמרא (and challenging an earlier position of the אבני נזר), the ויואל משה rules that virtually any form of returning to ארץ ישראל as a collective, even if we are given permission by the אומות העולם, is a form of force, even if the nature of the force is not really militaristic in nature.
However, there are alternative views on this matter.
As advanced by the מהר”ל and explained by התקופה הגדולה, this גמרא did not represent a binding prohibition/oath on כלל ישראל. Rather, it was a decree of a reality that was to be imposed upon כלל ישראל.
From the רשב״א, as cited in the שיטה מקובצת, as explained by the נחלת יעקב, the various promises were co-dependent. Such that if the גוים violated their oath (e.g. the Holocaust), then any applicable oath would not no longer apply to כלל ישראל. This approach is also detailed in אם הבנים שמחה.
The ציץ אליעזר assumes that the שבועה would not apply after the United Nations endorsed the establishment of the State.
Given that the entire basis of the מגילת אסתר is predicated on the view of the רמב”ם, it would appear that the רמב”ן (who counts living in א”י as a מצוה) would not accept this גמרא as authoritative. The פתחי תשובה assumes the position of the רמב”ן as normative.
Perhaps based on some or a combination of these ideas, it is noted by התקופה הגדולה that the חפץ חיים never cited the שלש שבועות in any of his various works regarding ארץ ישראל.
A second level of opposition to Zionism came from many leading Rabbonim from the early 20th century (e.g. Rav Chaim Soloveitchik) based on the secular and anti-religious nature of the movement.
As detailed by the שו״ת בני בנים, one segment of the Religious Zionist camp assumes that fundamentally the State is the beginning of the גאולה. Rav Menachem Kasher cites commentary from the חפץ חיים from the Balfour Declaration to support that outlook. Rav Herschel Schachter also categorizes the State as a form of the beginning of the גאולה, focusing on the establishment of the State and a Jewish government as a fulfillment of the requirement to appoint a king. There are comments of Rav Soloveitchik that would indicate a similar approach to this topic.
In contrast, there are supporters of the מדינה who don’t focus on the אתחלתא דגאולה component. This seems to be the approach of the יביע אומר. Similarly, מכתב מאליהו provides a couple reasons for praise and thanksgiving for מדינת ישראל. Similar to the positive reaction of the חפץ חיים to the Balfour Declaration (noted above), ר׳ מאיר שמחה expressed a positive reaction in response to the Declaration, specifically focusing on the reinstatement of the Jewish people as a nation in the eyes of the world. Rav Soloveitchik lists a variety of positive achievements that have been the result of the establishment of מדינת ישראל. Rav Meiselman draws inferences from this formulation regarding Rav Sloveitchik’s general outlook regarding מדינת ישראל.
No comments:
Post a Comment