תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיט עמוד ב
משנה. אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, גמרא. מאי אפיקומן? אמר רב: שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ושמואל אמר: כגון אורדילאי לי וגוזלייא לאבא. ורב חנינא בר שילא ורבי יוחנן אמרו כגון תמרים קליות ואגוזים. תניא כוותיה דרבי יוחנן: אין מפטירין אחר הפסח, כגון תמרים קליות ואגוזים. אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. תנן: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אחר הפסח - הוא דלא, אבל לאחר מצה - מפטירין! - לא מיבעיא קאמר; לא מיבעיא אחר מצה - דלא נפיש טעמייהו, אבל לאחר הפסח דנפיש טעמיה, ולא מצי עבוריה - לית לן בה, קמשמע לן
רש"י מסכת פסחים דף קיט עמוד ב
אין מפטירין אחר מצה אפיקומן - שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה, ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה, אף על פי שאינה באה לשם חובה, כדאמר רב חסדא לעיל (קטו, א) גבי מרור דלאחר שמילא כריסו הימנו היאך חוזר ומברך עליו, הכי נמי גבי מצה, הלכך תרוייהו מברך ברישא, והדר אכיל מצה באחרונה בלא ברכה, אבל לא מרור דלאו חובה הוא
ערוך השולחן אורח חיים סימן תעח סעיף ג
ודע דזה שאנו קורין להמצה הנאכלת באחרונה אפיקומן אין לזה טעם לכאורה שהרי שנינו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כלומר שלא יאכלו שום דבר ואפיקומן הוא לשון אפיקו מן כלומר מיני מתיקה [רשב"ם קי"ט: ד"ה כגון] וא"כ איך קורין אותה אפיקומן וצ"ל דה"פ אפיקומן אפיקו מן כלומר רק זה המאכל ולא יותר או הכוונה על אחר אכילתו אפיקומן כלומר לבלי להביא עוד מאכל
רשב"ם מסכת פסחים דף קיט עמוד ב
אין מפטירין אחר המצה אפיקומן. שצריך לאכול מצה בגמר סעודתו...הדר אכיל מצה באחרונה ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר שלא לשכח טעמה. ובמצה בזמן הזה מיירי דליכא פסח בהדה דאי בזמן דאיכא פסח הא בהדיא תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן והיינו אחר פסח ומצה הנאכלת עמו
תוספות מסכת פסחים דף קכ עמוד א
מפטירין אחר מצה אפיקומן - וא"ת אחר הפסח מאי טעמא אין מפטירין הא נפיש טעמיה טפי ממצה יש לומר כדמפרש בירושלמי דמשום הכי נאכל על השובע שלא יבא לידי שבירת עצם וכתיב (שמות יב) ועצם לא תשברו בו ומש"ה אין אוכלין שום דבר….ומאן דאמר אין מפטירין אחר מצה ופסח אם כן לא ס"ל כטעם הירושלמי אלא סבר דבעינן שיהא טעם מצה ופסח בפיו
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ט
ואחר כך נמשך בסעודה ואוכל כל מה שהוא רוצה לאכול ושותה כל מה שהוא רוצה לשתות, ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ואינו טועם אחריו כלל, ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו שאכילתן היא המצוה
הגדה של פסח לריטב"א
אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וכו'. כך הגירסא בכל הנוסחאות שלנו, וקשה מה ענין תשובה זו לשאלה זו, ורש"י ז"ל פירש דשאלת החכם מה העדות וכו' כלל בה כיון שעיקר היום הוא הפסח למה אנו מקדימין לאכול את החגיגה קודם לכן, ולפיכך אנו משיבין לו כי אנו עושים זה כהלכות הפסח, לפי שיהיה נאכל על השובע, וגם לפי שאין לנו לאכול שום דבר אחריו כדי שישאר טעמו בפינו, ומתוך הטעם נזכיר טעמי המצוה ונספר בה כל הלילה
רי"ף מסכת פסחים דף כז עמוד א
אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן [דף ק"כ ע"א] מר זוטרא מתני הכי אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אבל לאחר מצה מפטירין מסתברא לן כלישנא קמא דאליבא דגמרא הוא ולישנא בתרא אליבא דמר זוטרא הוא הילכך עבדינן כלישנא קמא דהוא אליבא דגמרא והכין נהוג עלמא כלישנא קמא דבתר דאכלין כל מגדני ומיני דפירי אכלין בסוף כזית מצה דמינטרא ולא טעמין לבתר הכין כלום בר מכסא דבהמ"ז וכסא דהלילא ומאן דצחי לית ליה רשותא למישתי אלא מיא אבל חמרא לא
המאור הקטן מסכת פסחים דף כו עמוד ב
כתב הרי"ף ז"ל מנהגא דעלמא כרב יהודה בתרוייהו בברכת השיר והלל הגדול. ואנן לא חזינן האי מנהגא בהלל הגדול דאליבא דר"ט הוא דאית ליה כוס ה' וקי"ל כתנא דידן דלית ליה אלא ד' כוסות ואם רצה להוסיף כוס חמישי ולעשות כר"ט אין אנו מונעין אותו ואומר עליו מה שירצה או כרב יהודה או כרבי יוחנן או כרב אחא בר יעקב ואם בא לשתותו בולא כלום אין בנו כח למחות בידו וכן אם רצה לשתות כוסות הרבה. ומצאתי בתשובה לרבינו האי גאון ז"ל לענין משתיא דבכוס חמישי לא משכחן בגמ' דאסור ודאי מיכל קא אמרינן אין מפטירין אחר מצה אפיקומן וכיון דבריכנא בהמ"ז לית לן למיכל מדעם אבל משתיא מנהגא היא ירושת בנים מאבות אלו דברי הגאון ז"ל ומדבריו אתה למד שזה שאמרו בירושלמי בין ג' לד' לא ישתה למה בשביל שלא ישתכר דוקא בין ג' לד' שלא יפסיד קריית ההלל אבל אחר כוס רביעי שכבר גמר ההלל אם נשתכר לא הפסיד ולא נשכר וכן כתב ה"ר שמואל ז"ל וכן נראין הדברים ומינה נקטינן שאין לו לשתות בין פסח לברכת המזון ולא בין מצה שבאחרונה לברכת המזון והא דתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן יש שפירשו טעמו של דבר כדי שיהא הפסח נאכל על השבע וכדי שיאמר עליו את ההלל בכרס מלאה ובירושלמי פירשו מה טעם הפסח נאכל על השבע כדי שלא יבא לידי שבירת העצם וכך ראיתי במגילת סתרים לרבינו נסים ז"ל. ואין טעם זה מספיק לנו למה ששנינו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן דהא בגמ' דילן אמרינן לא מיבעיא אחר מצה דכיון דלא נפיש טעמא מפכח לה אלא אחר הפסח סלקא דעתך אמינא כיון דנפיש טעמיה אימא לא מפכח ליה קמ"ל אלמא משום פכחי טעמא הוא ויש לשאול מה לנו אם נתפכח טעמו לאחר אכילתו ונ"ל טעם דבר זה כטעם שאמרו בשתיית יין שבין כוס ג' לד' שלא יפסיד קריאת ההלל ולפי שהיו כל ישראל בזמן שבהמ"ק קיים אוכלים לפנים מן החומה והיה המקום צר להם כמו שאמרו בזיתא פיסחא והלילא פקעי באיגרא ופירשוה דאכלי אארעא ואמרי התם נראה לנו מזה כי מפני דוחק המקום היו צריכין לזוז ממקומן אחר אכילתן מיד ועולים לראש גגותיהם לומר את ההלל לפיכך חשו להם חכמים שלא ישכחו מלומר את ההלל לכך אסרו להפטיר אפיקומן שלא לפכח טעם הפסח והנהיגו הדבר אף לאחר חורבן הבית במצה זכר למקדש (כמאן) אין מפטירין אחר מצה אפיקומן אבל הא דתנן ישנו מקצתן יאכלו ההיא ודאי דוקא בפסח שלא יהא הפסח נאכל בשני מקומות ואין לנו כן במצה וה"ר שמואל כתב שה"ה למצה שיהא זכר למקדש והביא ראיה מדברי אביי דהוה יתיב קמיה דרבה וחזייה דהוה קא מנמנם ובידוע שרבה ואביי לאחר חורבן הבית הוו ואני אומר מעשה דאביי ורבה בשאר ימות השנה היה ולא בפסח ולפרושי דמתני' נקטינן ליה לההיא עובדא למימרא דאיכא הפרש בין מינם ובין ומנומי דעלמא מתנמנם הוא נים ולא נים וזהו ששנינו רבי יוסי אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו ואין למעשה של אביי שום סרך בדבר מצה אלא מה שהזכירוה לפי' משנתנו וכן הרי"ף לא חשש לכתבו ואין אנו משגיחין באכילת מצה במתנמנם ולא בנרדם. ועל כל מה שכתב הרי"ף במאן דבעי לברוכי בתרי תלת בתי היכי עביד אין אנו כמו כן משגיחין מאחר שפירשנו טעם אין מפטירין אחר הפסח ואחר מצה אפיקומן שלא ישכח מלומר את ההלל אחר שגמר את הלל מה לנו עליו בכל מה שיעשה ואם אכל מצה וחזר ואכל כל הלילה מה עבירה היא בידו אנו אין לנו אלא קום אכול מצה ובל תאכל חמץ אבל בל תאכל מצה מנין לנו ואין אנו רואין שרש וענף לכל אלו הדברים ואף אותו הירושלמי שכתב שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה לא נתברר לנו טעמו וכבר כתבנו בו דעתנו במסכת שבועות. ויש ששואלין באכילת מצה מה טעם אין אנו מברכים עליה כל ז' כמו שמברכים על הסוכה כל ז' דהא גמרינן מהדדי שלילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות בין במצה בין בסוכה כדאיתא בפרק הישן ויש להשיב לפי שאדם יכול בשאר ימים לעמוד בלא אכילת מצה ויהיה ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות משא"כ בסוכה
טור אורח חיים הלכות פסח סימן תעח
אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר דתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן פירוש משסיימו לאכול הפסח לא יעקרו ממקומן לאכול במקום אחר ואפי' באותו מקום לא יאכל אחריו שום דבר ואפיקומן הוא לנו במקום הפסח הלכך משהתחילו לאוכלו לא יעקרו ממקום למקום ב]ולא יאכלו אחריו שום דבר ואפי' באותו מקום
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעז
לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע, ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו, ויהא זהיר לאכלו קודם חצות. (ויקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות) (ר"ן פ' ע"פ וסוף פ"ב דמגילה). אם שכח ולא אכל אפיקומן ולא נזכר עד שנטל ידיו או שאמר הב לן ונברך, אוכל אפיקומן בלא ברכת המוציא. ואם לא נזכר עד שבירך ברכת המזון, אם נזכר קודם שבירך בורא פרי הגפן יטול ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן (ויחזור ויברך ברכת המזון ויברך בפה"ג וישתה הכוס) (בית יוסף), ואם לא נזכר עד אחר שבירך בורא פרי הגפן לא יאכל אפיקומן, ויסמוך על מצה שאכל בתוך הסעודה שכולן שמורות הן משעת לישה; אבל במקום שנהגו לעשות שימור למצות מצוה משעת קצירה, אפילו לא נזכר עד אחר ההלל, יטול ידיו ויברך המוציא ויאכל האפיקומן. הגה: ויחזור ויברך על הכוס ואין לחוש במה שמוסיף על הכוסות (תשובת הרא"ש כלל כ"ד). ואם נאבד האפיקומן יאכל כזית אחד ממצה שמורה אחרת - רוקח
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעח סעיף א
אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר. הגה: ולא יאכלנו בשני מקומות, דלא עדיף מאלו הפסיק בשינה דאסור לאכלו משום דהוי כשני מקומות - טור
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תפא סעיף א
אחר ארבע כוסות אינו רשאי לשתות יין, אלא מים. הגה: וכל המשקין דינן כיין (בית יוסף). ומי שהוא איסטניס או תאב הרבה לשתות, יכול לשתות כוס חמישי ויאמר עליו הלל הגדול - מרדכי
משנה ברורה סימן תעח ס״ק ב
בשום דבר - ולענין שתיה נחלקו הפוסקים ויש להחמיר במשקה המשכר ולכתחלה נכון ליזהר מכל משקה חוץ ממים וכה"ג כמו שמבואר לקמן בסימן תפ"א במ"ב סק"א
ברכי יוסף אורח חיים סימן תפא
אינו רשאי לשתות אלא מים וכו'. בלילות ראשונות של פסח אחר אפיקומין אסור לשתות קאהב"י וטוטו"ן (סיגריות). הרב כנה"ג בתשובותיו הנדפסות סי' ס"ב. ופשט המנהג לשתות קאהב"יב. ומ"ש הרב להשוות שני לילות באיסור, הרב חק יעקב התיר לשתות בליל שני שאר משקין, כיון שכתב בשבלי הלקט (סי' ריח) דמדינא מותר לאכול ולשתות בליל שני. ונראין דבריו. ועמ"ש בספר החינוך מצוה יו"ד
פסקי תשובות אורח חיים סימן תפא
סעי' א', שו"ע: אחר ארבע כוסות אינו רשאי לשתות יין אלא מים, וכל המשקין דינן כיין. ובמ"ב (סק"א) אינגב"ר וואס"ר וטיי"א מותר שאינו מבטל טעם מצה וכמיא בעלמא הוא וכו'. סיכום ענין זה הוא כך: א. יין ושאר משקין המשכרים כיי"ש וכדו' אסור בכל ענין. ב. משקין שאינם משכרים כמיצים טבעיים, משקאות קלים וסירופים לסוגיהן, נכון להחמיר שלא לשתותן, ובמקום צורך גדול יש להתיר, ובפרט בליל שני יש להקל. ג. קפה ותה בלי סוכר, סודה ומים, מותר אף לכתחילה (אבל קפה ותה עם סוכר מבטל טעם מצה ודינו כאות ב'), ויש שהחמירו אף בשתיית מים וכ"ש קפה ותה. ד. עישון סגריות - שומר נפשו ירחק מזה, שמבטל טעם מצה, ויש מתירים בליל שני, ובמקום צורך כגון להפיג שינה יש מתירים אף בלילה ראשון. וכבר נתבאר לעיל (סי' תע"ח אות א') שאיסור אכילה ושתיה חל מגמר אכילת האפיקומן, זולת כוס שלישי ורביעי, ואיסורו הוא עד עלות השחר
פסקי תשובות אורח חיים סימן תעח
סעי' א', שו"ע: אחר אפיקומן אסור לאכול שום דבר. ובמ"ב (סק"ב) ושעה"צ (סק"ג) שה"ה שאסור לשתות (וכפי שמבואר להלן סי' תפ"א אות א', עיי"ש) זולת כוס שלישי ורביעי של ד' כוסות, ומסתימת לשון השו"ע ונו"כ משמע שהאיסור הוא כל הלילה, עד עלות השחר, שעד אז יש חיוב לספר ביציאת מצרים, וכל זמן שקיים חיוב זה צריך שישאר טעם מצה בפיו, ויש שרצו להקל לאחר חצות משום דס"ל דהעיקר נקטינן כהדיעות שאכילת ק"פ (וממילא אכילת מצה וחיוב סיפור יצ"מ) הוא עד חצות, אבל לא נקטינן כדבריו, אלא חוששים אנו לשיטות שזמנם של כל הנ"ל הוא כל הלילה וכלשון ההגדה "מעשה וכו' והיו מספרים ביצ"מ כל אותה הלילה". אמנם, הרבה פוסקים כתבו שאחר שחוטפתו שינה, ושוב התעורר ועדיין לפני עלות השחר, שוב פקע ממנו חיוב של סיפור יצ"מ (וכלשון השו"ע בסי' תפ"א סעי' ב' "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח ויצ"מ וכו' עד שתחטפנו שינה") ומותרת לו האכילה והשתיה, ויש5 הכותבים שגם אחר השינה טוב להחמיר ולא לאכול ולשתות עד עלות השחר. בענין מש"כ השו"ע הרב (סעי' א') להתיר אכילת מצה שמורה לאחר האפיקומן - עיין מש"כ בסי' תע"ב אות ו', ועיין עוד שם בענין מש"כ המ"ב (סק"א) שבדיעבד אם אכל אחרי האפיקומן יחזור ויאכל כזית מצה שמורה לשם אפיקומן
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן לח אות ח
אם יש לנהוג כחידוש האבני נזר….הנה תמוה זה אף לשיטתו אליבא דראב"ע. דהא שייך זה רק אם נימא דר"ע אף שגם לדידיה היה אסור לאכול הפסח אלא עד חצות, מ"מ מצה מותרת באכילה כל הלילה….וזה הטעם שאסור לאכול אחר פסח ומצה אפיקומן, כדי שבחצות שהוא זמן עיקר המצווה יהיה לכה"פ טעם הפסח והמצה בפיו שהוא רושם מהמצווה, שלפ"ז אין טעם לאסור גם אחר חצות. אך שהוסיף אח"כ דבלא"ה נמי נראה כן, דודאי אין חיוב שיישאר טעם פסח ומצה, רק בזמן המצווה. הרי משמע שרק בשעה שנתחדש לו התירוץ על מה שמברכין בלשון על אכילת, ולא בלשון לאכול מצה, שביאר שהוא משום שעיקר המצווה בחצות, אלא משום דאי אפשר, ע"כ הפירוש שבשעת חצות יהיה הפסח נאכל, ולכן צריך לברך בלשון שמשמע לשעבר, נתחדש לו לפי תירוצו שאין האיסור אכילה לראב"ע אלא עד חצות, ונתחדש לו כשהעמיק יותר שגם בלא"ה אין האיסור לראב"ע אלא עד חצות, שלא כדנהג הוא עצמו ואבותיו וכל הדורות הקודמין לאיסור כל הלילה כשאכלו האפיקומן קודם חצות. שזה תמוה לסמוך על סברא בעלמא נגד כל הדורות, אפילו אם היתה סברא ברורה. ובפרט שהיא סברא קלושה מאוד, וכי לא שייך לומר שמאחר שלילה זו היא זמן המצווה, היא חשובה שיהיה בה טעם המצווה, אף שעצם זמן קיום המצווה הוא רק עד חצות. ומצינו כעין זה יותר מזה, שהוא בדברים יותר חמורים, דאין מחוסר זמן לבו ביום, ולילה דאותו היום אינו מחוסר זמן בזבחים דף י"ב ע"א ובעוד מקומות. הרי דכיון דאיכא המצווה ביום זה, איכא עניין וחשיבות המצווה לכל היום שלא תיפסל מצד מחוסר זמן. וכ"ש ששייך לומר שכל הלילה שייכת להמצווה דאכילת פסח ומצה, לעניין ששייך להצריך שתהא לו בה טעם הפסח והמצה שאכל לקיום מצוותו. ולכן פשוט וברור שאף להתוס' שפוסקים כראב"ע, אסור לאכול אחר אפיקומן כל הלילה, כמנהג כל הדורות שלפנינו. וגם תירוצו על שמברכים בלשון על אכילת, תמוה קצת. דהא לא מתורץ זה אלא לראב"ע ולא לר"ע, שלר"ע מצוות האכילה היא באמת כל הלילה, ולא בנקודה מסוימת שבה נאמר שצריך שהפסח יהיה נאכל כבר. והא אף לר"ע מברכין בעל, דהרמב"ם הא פסק כר"ע, ומפורש בפ"ח ה"ו - ז מחו"מ דמברך על אכילת הפסח ועל אכילת מצה ועל אכילת מרור. וגם האב"נ עצמו כתב שתירוצו הוא לראב"ע, והקושיא הא גם לר"ע, דגם הרמב"ם בהא סובר שמברכין בעל. וצ"ע כל דברי הגאון בעל אבני נזר בתשובה זו
Summary:
The משנה rules that one may not eat after the consuming the קרבן פסח. While questioned initially, the גמרא ultimately concludes that this ruling applies extends nowadays to not eating after מצה. In fact, the ערוך השלחן indicates that the origin of the term אפיקומן is derived from the prohibition to eat after its consumption.
The רשב״ם says that the reason to not eat after is to preserve the טעם. The בעל המאור offers an alternate reason, focusing on ensuring that the recitation of הלל was not forgotten.
No comments:
Post a Comment