אורחות חיים חלק א הלכות מגלה ופורים אות לה
נהגו לאכול בליל פורים אחר התענית זרעונים...ולמחר אוכלים סעודת פורים יש נהגו לאכול הסעודה בשחר ויש נהגו לאכלה בערב וסעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו. י"מ בלילה כעין לילה בשאין אבוקה כנגדו דרך שמחה וי"ט. וכתב הר"י מקורביל שאם התחיל לאכול ביום שאין צריך להפסיק כדי שיאמר על הניסים ביום אלא גומר ואוכל ויאמר על הניסים אע"פי שחשכה
תרומת הדשן סימן קי
שאלה: בהרבה מקומות נהגו בעלי בתים וגם ת"ח לעשות עיקר סעודת פורים בערב. והולכין לבהכ"נ ומתפללין מנחה ולא ערבית, וחוזרין לבתיהן ומתחילין בסעודה ביום ונמשכין בה עד הלילה, ורוב הסעודה היא בלילה. יש טעם למנהג או לאו? תשובה: יראה דיש למצוא טעם וסמך קצת למנהג זה....ונראה טעם לדבר משום דבארבעה עשר שחרית צריך שיהוי בקריאת מגילה, ואח"כ הוא טרוד ושולח מנות ומתנות לאביונים, ואין פנאי לאכול בסעודה בשמחה ובתענוג. ולכך קבעוה קדמונינו מקצתה בערב ולהתחיל מבעוד יום, ג"כ קודם תפילת ערבית, כדי לקיים מצות סעודה ביום שהוא עיקר. ונמשך ביה מאז בפנאי ובתענוג עד הלילה ובלילה עצמה. וחשיב הכל סעודה אחת
בית יוסף אורח חיים סימן תרצה
כתוב בארחות חיים (שם אות לה) נהגו לאכול בליל פורים אחר התענית זרעונים….וכתוב עוד שם פורים שחל להיות בערב שבת עבדינן סעודת פורים מבעוד יום ובלילה צריכין לקדושי וצריכין נמי למיטעם מידי בתר קידושא ויש שעושים סעודתם בבוקר והכל לפי המנהגד. בסימן תרפ"ח (שסח סוע"ב) כתבתי כשחל יום ט"ו בשבת כרכים המוקפים אימתי עושין סעודת פורים: כתוב בתרומת הדשן (סי' קי) שנהגו רוב העולם לעשות עיקר סעודת פורים בערבית ונמשכים בה עד הלילה ורוב הסעודה היא בלילה ונתן טעם...עכ"ל
שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצה סעיף א
סעודת פורים שעשאה בלילה, לא יצא ידי חובתו. הגה: ומ"מ גם בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה - תשובת מהרי"ב
שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצה סעיף ב
חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הגה….ונוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה, וערבית יתפללו בלילה. ומתפללים מנחה תחלה בעוד היום גדול; ורוב הסעודה צריכה להיות ביום (מנהגים), ולא כמו שנוהגין: להתחיל סמוך לערב ועיקר הסעודה הוא ליל ט"ו
מגן אברהם סימן תרצה ס״ק ה
ורוב הסעודה וכו'. הא דלא נהיגי לעשותה בשחרית היינו משום שטרודים במשלוח מנות כדאשכחן ספ"ה דחולין שלא היו מרבים בסעוד' י"ט הראשון של סוכות מפני שהיו טרודים בסוכה ולולב - ת"ה
ספר המנהגים (טירנא) פורים
ואם חל פורים ביום ששי אוכלין סעודת פורים שחרית, ולא בערב אחר מנחה, כי אין להפסיק בערב שבת בין מנחה לערבית מפני כבוד השבת, וגם שלא לקלקל סעודת [ליל] שבת. ומצוה לשמוח ולשתות ולהשתכר מאד (ד) בפורים. וחייב כל אדם אפילו אבל לשלוח שתי מנות (ו) לאיש אחד ושתי מתנות לשני אביונים שנאמר (אסתר ט, כב) ומשלוח מנות איש לרעהו וכו' ומתנות לאביונים
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תרצה אות ד
ובמנהגים שלנו (ר"א טירנא פורים עמ' קס) כתוב דיש לעשותה בבוקר כשחל פורים ביום ששי אבל בשאר ימות החול מתפללין מנחה ואחר כך אוכלין סעודת פורים וכן נוהגין וכתבו מנהגים (שם עמ' קנט) דרוב הסעודה צריכה להיות ביום אבל בתרומת הדשן סימן ק"י כתב רוב העולם נוהגין לעשות עיקר סעודת פורים בערב ונמשכים עד הלילה ורוב הסעודה היא בלילה ונתן טעם לדבר ומכל מקום כתב דהוא ורבותיו נהגו לעשות עיקר הסעודה בשחרית. כתוב עוד במנהגים (שם עמ' קסב) וחייב במשתה ושמחה שתי הימים שנאמר (אסתר ט כז) את שני הימים האלה וגו'
שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצה סעיף ב
חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הגה….ונוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה, וערבית יתפללו בלילה. ומתפללים מנחה תחלה בעוד היום גדול; ורוב הסעודה צריכה להיות ביום (מנהגים), ולא כמו שנוהגין: להתחיל סמוך לערב ועיקר הסעודה הוא ליל ט"ו. וכשחל פורים ביום ששי, יעשו הסעודה בשחרית, משום כבוד שבת (מנהגים); ומי שרוצה לעשותה תמיד בשחרית, הרשות בידו - ת"ה
משנה ברורה סימן תרצה ס״ק י
הסעודה בשחרית - היינו קודם חצות היום לכתחלה ועיין ביד אפרים מה שכתב בשם מהרי"ל
יד אפרים אורח חיים סימן תרצה
בשחרית משום כבוד שבת כו'. כתב בתשובת מהרי"ל סימן (מ') [נו] [אות ח] דהיינו קודם שעה עשירית. ועיין לעיל סימן רמ"ט [סעיף ב] ובמג"א לקמן ס"ק ט' דמצי למיפטר נפשו בשאר מטעמים, ובמהרי"ל לא משמע כן
בית יוסף אורח חיים סימן רעא
ואסור לטעום כלום וכו'. בפרק ערבי פסחים (קו:) איכא מאן דאמר טעם אינו מקדש, ואע"ג דאסיקנא טעם מקדש מכל מקום משמע דלכתחלה אסור לטעום מדלא אמרינן טועם ואחר כך מקדש, ואמרינן נמי התם (קה.) דשבת קבעה נפשה כלומר קובעת לקידוש שאסור לטעום עד שיקדש, וגם כן מתבאר מדין שאחר זה, וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ט (ה"ה). וכתב שם הרב המגיד שנראה מדבריו שמותר לשתות מים קודם קידוש כמו קודם הבדלה אבל הרשב"א (שו"ת ח"ג סי' רסד) אוסר והביא ראיה מהירושלמי (פסחים ריש פ"י) וכן נהגו ע"כ, וכן כתבו שם הגהות (מיימוניות אות ה) בשם הר"מ, וזה דעת רבינו שאסר לשתות אפילו מים, וגם דברי הרמב"ם אפשר לפרש שמה שכתב לשתות מים מותר לא קאי אקידוש אלא אהבדלה לחודה: ואפילו אם התחיל לאכול מבעוד יום צריך להפסיק ומיהו אין צריך להפסיק בעקירת השלחן אלא פורס מפה ומקדש. שם בראש הפרק (ק.) אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כרבי יהודה דאמר מפסיקין לשבתות כלומר שמפסיק סעודתו ועוקר השלחן ומקדש ואחר כך גומר סעודתו ולא כרבי יוסי דאמר גומר סעודתו ואחר כך מקדש אלא פורס מפה ומקדש: ויש אומרים שמקדש כמו בשאר פעמים שמברך על היין וכו' ולענין ברכת המוציא יש אומרים שאין לברך וכו'. דין ברכת היין וברכת המוציא כתב רבינו שנחלקו בהם הפוסקים ושהרא"ש (פסחים פ"י סוף סי' ב) הסכים שלא לברך ברכת היין ולברך ברכת המוציא, ואמת הדבר דבברכת המוציא אשכחן פלוגתא שהרי"ף כתב שם (יט:) שמברך המוציא וכתב הרא"ש (שם) שהרז"ה (יט:) הקשה עליו שאילו היה צריך לברך המוציא היה טעון ברכת המזון לסעודה ראשונה שלא מצינו ברכת המזון אחד לשתי ברכות [של] המוציא והוא ז"ל תירץ דברי הרי"ף מידי דהוה אנמלך (חולין קז:) וכתב שכן דעת ה"ר יונה והר"י ן' גיאת ובה"ג (הל' קידוש והבדלה יג:), וכן דעת הר"ן (שם ד"ה ואח"כ שרי). והרמב"ם בפרק כ"ט (הי"ב) לא הזכיר ברכת המוציא והחזיק הרב המגיד על ידו שאינו מברך המוציא וכדברי הרז"ה: אבל בברכת היין לא נחלקו, שהרב המגיד (שם) הביא דברי הירושלמי (ברכות פ"א סוף ה"ה) שאומר שאין צריך לברך על היין וגם הרא"ש הביאו שם להקשות ממנו להרי"ף שהצריך לברך המוציא ותירץ דודאי איסור האכילה גורם לקידוש דהוי הפסק להצריך המוציא אבל בורא פרי הגפן שהוא קודם הקידוש בשביל איסור השתיה לא הוי הפסק עכ"ל, ונראה לי דהכי קאמר שאע"פ שכשם שצריך להפסיק מאכילה כך צריך להפסיק משתיה, לא דמו, דהא דמצרכי לברך המוציא לאו משום שהיה אסור באכילה אלא מפני שקידש וקידוש הוי הפסק לאכילה דמקדש ומיכל בהדי הדדי לא אפשר אבל לברכת היין לא הוי קידוש הפסק דהא סדר קידוש כך הוא שמברך על היין ואחר כך מברך על היום הילכך כיון דקידוש לא הוי הפסק לברכת היין אינו צריך לברך על היין ומכל מקום לא חזינן מאן דפליג אהא דירושלמי. ואפשר דמשום דלפום מאי דהוה קשיא לן על הרי"ף מהירושלמי הוה ס"ד לומר דברכת המוציא וברכת היין שוים הן וכיון שהרי"ף סובר שמברך המוציא גם כן יסבור שמברך ברכת היין כתב רבינו שיש אומרים שמברך על היין דלההוא קס"ד קרי יש אומרים ואח"כ כשתירץ הרא"ש הירושלמי לדברי הרי"ף הוי כאילו דחה סברת היש אומרים והסכים שצריך לברך המוציא ואין צריך לברך על היין. והתימה על רבינו ירוחם שכתב בח"א (ני"ב סה ריש ע"ד) שמברך המוציא ומברך בורא פרי הגפן אע"פ שבירך כששתה בתחלת אכילתו וזה כפי מאי דס"ד ולא כהסכמת הרא"ש ותירוצו, וקשה היאך פסק היפך הירושלמי וגם לא הזכיר סברת הרא"ש בזה: ומיהו לדברי הרמב"ם שאכתוב בסמוך (ד"ה כתב הרמב"ם) אפשר לומר שצריך לברך בורא פרי הגפן [ו]לא חשש לכתוב כן בהלכות שבת לפי שסמך על מה שכתב בהלכות ברכות (פ"ד ה"ח), ולפי זה מאי דכתב רבינו שיש אומרים שמברך בורא פרי הגפן הוא דעת הרמב"ם, ורבינו ירוחם סתם דבריו לדעת הרמב"ם ז"ל. וכן נראה שהוא דעת מהר"י קולון (שורש צו אות ב) כמו שאכתוב בסימן רצ"ט (מח. ד"ה כתב הרמב"ם) בס"ד: ועל הירושלמי יש לתמוה דכיון דצריך להפסיק לקידוש ואיתסר ליה למיכל עד שיקדש הוי הפסק וסילוק והוה ליה להצריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן וכדאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין פו:) ויש לומר שאע"פ שאסור לאכול עד שיקדש אינו מזקיק לברכת היין דהא אפילו אם לא היה אוכל מבעוד יום כשקדש היום אסור לאכול ולשתות עד שיקדש והוא מברך בורא פרי הגפן קודם הקידוש ואע"פ שעדיין הוא אסור לאכול עד שיגמור הקידוש אין הקידוש הפסק בין ברכת היין לשתיה הכי נמי ברכת היין שבירך בתחלת הסעודה עולה לו ליין ששותה אחר הקידוש וטעמא דמילתא משום דלא אמרו בפרק כיסוי הדם דהוי הפסק אלא בדבר שהוא גמר ואי אפשר (בברכת) [כברכת] המזון שהוא גמר אכילה והב [לן] ונבריך שהוא גם כן [גמר] אכילה וגם אי אפשר למישתי וברוכי כהדדי אבל בדבר שאינו גמר לא: ולענין הלכה נראה דכיון דבירושלמי מפורש שאינו צריך לברך וסבר כן הרא"ש ומפרש דהרי"ף נמי סבר הכי מאחר ששניהם סוברים כן וגם הוא בספק ברכות דאינון להקל הכי נקיטינןב
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רעא סעיף ד
אסור לטעום כלום קודם שיקדש, אפי' מים. ואפי' אם התחיל מבעוד יום, צריך להפסיק, שפורס מפה ומקדש. ואם היו שותים יין תחלה, אינו אומר אלא קידוש בלבד בלא ברכת היין, ואח"כ מברך ברכת המוציא. ואם אין לו יין ומקדש על הפת, אינו מברך המוציא. וי"א שאף כשמקדש על היין אינו מברך המוציא
משנה ברורה סימן רעא ס״ק טו
(שפורס מפה - לכסות הפת עד אחר הקידוש ואח"כ יסירנה כי היכי דתתראה דאתא הסעודה השתא ליקרא דשבתא ואף אם לא ישב עדיין לאכול ג"כ דינא הכי דצריך פריסת מפה בעת הקידוש וכדלקמן בס"ט אלא דקמ"ל בזה דאף שהוא באמצע אכילתו די בפריסת מפה
שו"ת מהרי"ל סימן נו אות ח
כשחל פורים ביום ו' איך נוהגים בסעודת פורים, אם אנו אוכלים סעודה גדולה ומאריכי' על השולחן כשאר ימי חול אז אנו מקלקלי' סעודת ליל שבת ואדם חייב לאכול כשהוא תאוהנו ואם ממתיני' עד הלילה אז עבר זמן הסעודה. ואם תחייבנו הסעודה מבעוד יום ויגמור בלילה, זה אינו רשאי לכתחלה מפני הקידוש, דדווקא דיעבד אם משך סעודתו בע"ש =בערב שבת= עד הלילה פורס מפה ומקדשנ ואם תאמר דזה מיקרי דיעבד כיון דאי אפשר בענין אחר ניח' ואם יתפלל ערבית ויעשה קידוש בעוד היום גדול ויתחיל בסעודה מבעוד יום, אין נראה לסעודת פורים ביום כ"א לכבוד שבת. ואם יתחיל בעוד היום גדול ויפסיק ויעשה קידוש ויגמור סעודתו ואז יברך ברכת המזון זה אינו נח אלא מפני הסח הדעת והפסק תפלה
בית הבחירה (מאירי) מסכת כתובות דף ז עמוד ב
אע"פ שביארנו בברכת חתנים לאלמון ואלמנה שאינה אלא יום אחד מכל מקום יראה שאם לא הזמין בסעודה עד הלילה לענין זה נדון כיומו ומברך שבע ברכות שלא יאמרו סעודת חתן יוצאה בלא שבע ברכות ואע"פ שלא אמרו אלא יומא קמא ענינו יומא קמא וכל הנכנס בתחומו ר"ל כל דאתי מחמתיה וסעודה ראשונה אע"פ שהיא בלילה מצרכי היום היא ולא עוד אלא שיש מפרשים יומא קמא סעודה ראשונה ואף בברכת חתנים של בחור ובחורה פירשוה כן להחמיר שלא לברך שבע ברכות בלא פנים חדשות אלא בסעודה ראשונה ולא כל היום שאין הכונה אלא בסעודה ראשונה ומביאים ראיה ממה שאמרו בפסחים דף ל"ו ע"א יומא קמא לא תלישי לי בדובשא שפירשו בתוספות סעודה ראשונה של לילה שהיו נוהגים בלחם עוני כל סעודתם וכן בלילה שניה שהיא במקום ראשונה ואף כאן סעודה הראשונה הנעשית לכבוד חפה ואע"פ שלא התחילו ביום ונותנים טעם בדבר שכל שלשה ימים סרך שמחה ויש בהם מקום לשבע ברכות בסעודה ראשונה שבהם ואף אנו ואבותינו נוהגים בפורים שחל להיות ערב שבת שמתחילין בסעודה מבעוד יום עד שיקדש היום ופורסין מפה ומקדשין וגומרין את הסעודה ומזכירין בה של פורים מטעם זה שהרי אף חמשה עשר יום נס הוא והדין נותן להזכיר בה של פורים אע"פ שעבר יום ארבסר בשעת הברכה הא בשאר סעודות שבערבי שבתות וימים טובים וראשי חדשים ומוצאיהם הכל הולך כשעת הברכה ואפילו אכל מבעוד יום ושכח ולא בירך ומשחשיכה נזכר מברך כראוי לשעת הברכה וכן כתבנוה באחרון של פסחים וכן כתבנו שם שכל שמברך בין השמשות דנין אותו כיום הקדושה ומזכיר מעין המאורע הן בכניסה הן ביציאה וכן נראה לי ברור
פסקי תשובות אורח חיים סימן תרצה
וכשחל פורים ביום שישי יעשו הסעודה בשחרית משום כבוד שבת. ובמ"ב (סק"י) דהיינו קודם חצות היום לכתחילה, וביד אפרים בשם מהרי"ל כתב להתיר קודם תחילת שעה עשירית (והיינו בשעות זמניות). ובדיעבד, אם נתאחר עד לאחר שעה עשירית ועדיין לא אכל סעודת פורים, יאכל30 אף לאחר שעה עשירית, אבל יאכל בה רק מעט לחם, כדי שיוכל לאכול סעודת ליל שבת לתיאבון. ואם ירצה31 יוכל להתפלל מנחה ואח"כ יטול ידיו ויאכל סעודת פורים ולאחר32 פלג המנחה (ולכל המאוחר - מספר דקות סמוך לשקיעת החמה) יפסיק33 לאכול ולשתות ויקבל עליו שבת, יפרוס מפה על הפת שעל השלחן, יקדש על כוס יין (ואם כבר בירך על היין, לא יברך שוב בעת הקידוש), ויאכל שוב34 לכל הפחות כזית פת בלא ברכת המוציא. ואם יאכל כזית פת גם אחרי צה"כ יאמר35 'רצה' בברכת המזון (ו'על הניסים' יאמר ב'הרחמן'), ויש36 אומרים שיכול להזכיר בברהמ"ז גם רצה וגם על הניסים.
פסקי תשובות הערות סימן תרצה
29. ובערוה"ש סי' רמ"ט סעי' ז' שיתחילו בסעודה קודם חצות, ומשמע דאם התחילו קודם חצות, מותר להמשיך אף לאחר חצות, אמנם מוסיף שם בערוה"ש דראוי שלא ימלאו כריסם ויניחו מקום לכבוד שבת 30. כמבואר ברמ"א סי' תקכ"ט סעי' א' ומ"ב שם סק"ח, וע"ע סי' רמ"ט ביה"ל ד"ה ומותר (והסתפקותו דווקא לסעודת ברי"מ ופדיוה"ב עיי"ש).
31. ויש שנוהגין כן לכתחילה - בס' מנהגי א"י להגר"י גליס בשם ס' נהר מצרים, "שהוא מנהג יפה ונעים וזו היא הדרך הישרה וכן הוא מנהגנו בעיה"ק ירושלים ת"ו", ובס' פורים שחל בשבת מביא דברי המאירי כתובות ז' ע"א (ד"ה אע"פ) "ואף אנו ואבותינו נוהגין בפורים שחל בער"ש שמתחילין הסעודה מבעו"י עד שיקדש היום ופורסין מפה ומקדשין" וכו' עיי"ש, אמנם בכה"ח סי' רע"א סקכ"ב כותב דלפי דברי האר"י בשער הכוונות לא נכון לעשות כן אלא צריך לקדש דווקא אחר תפלת ערבית. 32. ובשו"ת התעוררות תשובה ח"ב סי' קע"ב דאף מי שנתעכב ולא אכל סעודת פורים עד לאחר פלג המנחה, יטול ידיו ויאכל ואח"כ יקבל שבת ויפרוס מפה ויקדש ויאכל עוד, אבל לא יקבל עליו שבת מיד ויקדש ויטול ידיו ויאכל דהרי מבואר בסי' תרפ"ח סעי' ו' דאין עושין סעודת פורים בשבת. 33. והוא דין דפורס מפה ומקדש המבואר בשו"ע סי' רע"א סעי' ד' ובמ"ב שם. 34. כדי שיהיה קידוש במקום סעודה - עיי"ש מ"ב סקל"ב. ונכון שיאכל כשיעור מעט יותר מכביצה שבזה יוצא י"ח סעודת שבת לכו"ע כמבואר במ"ב סי' רצ"א סק"ב, ובס' פורים המשולש - דבליצקי העלה דיש לבצוע על לחם משנה אף שאין מברך המוציא, אמנם בשו"ת האלף לך שלמה ח"א סי' קי"ג מבואר דא"צ. 35. מ"ב להלן סקט"ו. 36. מאירי (כתובות, שם) דכיון שגם ט"ו אדר היה יום נס (וע"ע לעיל סי' תרצ"ג אות ד'), ולפי"ז היינו דווקא בי"ד שחל בער"ש, אבל ט"ו שחל בער"ש אין לומר עה"נ אלא בהרחמן.
Summary:
The ארחות חיים and תרומת הדשן discuss the timing of the סעודה generally. They note that while the סעודה really could be anytime during the day, the custom emerged to have it late in the day, due to how busy everyone is early in the day. As a result, the רמ״א writes that the custom is to have it late in the day, after מנחה.
The מנהגים writes that when ערב שבת coincides with פורים, the סעודה should be held in the morning. This is also codified by the רמ״א.
There is a discussion regarding ערב שבת in general as to what one should do if he was in the middle of a meal when it became שבת. The גמרא explains that one should be פורס מפה ומקדש, as is further explained by the בית יוסף. The מהרי״ל writes that one cannot utilize this method on פורים, since the entire institution was only a בדיעבד approach. Nonetheless, the מאירי seems to recommend exactly this approach on פורים on ערב שבת.
No comments:
Post a Comment