תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד ב
משנה - מי שמתו מוטל לפניו - פטור מקריאת שמע, ומן התפלה ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כג עמוד ב
מי שמתו מוטל לפניו - אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר - אוכל בבית חברו, אין לו בית חברו - עושה לו מחיצה עשרה טפחים, אין לו דבר לעשות מחיצה - מחזיר פניו ואוכל. ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואין מברך, ואין מזמן, ואין מברכין עליו, ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה
רא"ם בחידושיו על סמ"ג בהלכות ר"ה - עשה מב
דאין לומר יבא עשה של תורה וידחה שבות דדבריהם אלא היכא דמבטל תורה בידים אבל היכא דיושב ודבר תורה נעקר מאליו יש להם כח לחכמים לבטל ד"ת מפני שבות דדבריהם דשב ואל תעשה כדאיתא בפ' מי שמתו
חילוק בין תחילת האבלות לסיום האנינות
בית יוסף יורה דעה סימן שעה
ומאימתי חל האבלות משיסתם הגולל. בסוף פרק אלו מגלחין תנו רבנן מאימתי כופין המטות משיצא מפתח ביתו דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר משיסתם הגולל וידוע דהלכה כרבי יהושע
שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן פז
ומה שכתב שם באבן האזל בד"ה ובזה, דכל זמן שאינו חייב באבלות אסרוהו חכמים בבשר ויין, נלענ"ד שאין זה בדקדוק, דהרי מיד כשנמסר לכתפים אע"פ שלא נתחייב עדיין באבלות אפי"ה מותר בבשר ויין כמבואר בסי' שמ"א סעיף ג' עיי"ש
טעם פטור האונן ממצוות
רש"י מסכת ברכות דף יז עמוד ב
פטור מלקרות קריאת שמע - לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו, והויא דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה
תוספות מסכת ברכות דף יז עמוד ב
פטור מק"ש - בירושלמי מפרש טעמא א"ר בון כתיב למען תזכור כו' עד כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים. הכי גרסינן פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין
רא"ש מסכת מועד קטן פרק ג סימן נה
וכתב ר"י ז"ל כשנפטרה אמו הודיעו לר"ת אחיה שהיה דר במקום רחוק משם ואכל בשר ושתה יין קודם קבורה ואמר לנו טעם מאחר שיש לה בעל שהיה מתעסק בקבורתה אינו אסור בבשר ויין כיון שאינה מוטלת עליו כדברי הירושלמי ואיני יודע אם היה רבינו מיקל בכך אם היה בעיר עמה ע"כ ונראה לי סברא חלושה וקלושה דא"כ אחי המת יאכלו בשר וישתו יין כיון דבניו יורשין ממונו חייבין בקבורתו אלא ודאי לא פלוג רבנן אלא כל המתאבלים מתאוננין וכולן קרואים מוטל עליו לקוברו ואפילו אינו בעיר דלא בעינן מוטל לפניו
שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שמא סעיף א-ב
מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, קודם קבורה אוכל בבית אחר…ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון, ואין מברכים עליו ולא מזמנין עליו, אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכים, לא יענה אחריהם אמן. ופטור מכל מצות האמורות בתורה, ואפילו אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו
רבי עקיבא איגר יורה דעה סימן שמא
ואינו מברך ברכת המוציא. ונוטל ידיו ואינו מברך. מהר"י אלפאנדרי שם
אם רוצה לברך בתורת אינה מצווה ועושה
רש"י מסכת ברכות דף יז עמוד ב
ואינו מברך - ואינו צריך לברך ברכת המוציא
ואינו מזמן - אינו צריך לברך ברכת המזון
רא"ש מסכת מועד קטן פרק ג סימן נד
רש"י פירש במסכת ברכות אין מברך אין צריך לברך ברכת המוציא משמע שאם רצה לברך הרשות בידו ולא משמע כך בפרק מי שמתו דקאמר התם הכא חוץ לארבע אמות נמי אסור אלמא דיש בדבר איסור וי"א דהא דמשמע דאסור לברך היינו כשצריך לעסוק בצרכי המת אבל אם כבר עסק או שיש לו עוסקים אחרים יכול לברך ובירושלמי לא משמע הכי דגרס התם (הלכה א) אינו אוכל כל צרכו ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ולא מברך ואם בירך אין עונין אמן אחריו ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן ובעניית אמן אינו מתבטל מצרכי המת ואפילו הכי אסור….הלכך נראה שאסור להתפלל כל מי שמוטל עליו לקוברו והיינו אותם שמתאבלים עליו
שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שמא סעיף א-ב
ופטור מכל מצות האמורות בתורה, ואפילו אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו. וי"א שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות אמן אחר המברכין, אינו רשאי (ועיין בא"ח סי' ע"א). ובשבת ויו"ט, אוכל בשר ושותה יין, (אם ירצה) (רבינו יונה פ' מי שמתו). ומברך, וחייב בכל המצות, חוץ מתשמיש המטה שאסור בו
לאחר שמסר כל צרכי קבורה להחברה קדישא
טור יורה דעה הלכות אבילות סימן שמא
מקום שנוהגין שם שכתפים מיוחדין להוציא המת ולאחר שיתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרו להם והם יקברוהו משמסרוהו להם מותרין הקרובים בבשר וביין אפי' קודם שהוציאוהו מהבית ושוב אינו מוטל עליהם לקוברו
בית יוסף יורה דעה סימן שמא
מקום שנהגו שם שכתפים מיוחדים להוציא המת וכו'. ירושלמי בפרק מי שמתו (שם) נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפים כמי שנמסר לרבים וכתב הרמב"ן (עמ' ע) פירוש נמסר לרבים ולכתפים שהיו חבורות בעיר מזומנים על הקבורה וכשהשלים האבל צרכי הוצאתו מוסרין אותו לאותן חבורות על מנת שיוציאוהו לבית הקברות כשירצו ומשעה שנמסר להם המת אינו מוטל על האבל אלא על אותן הכתפים הילכך אוכל בבית אחר ואוכל בשר ושותה יין מעתה אף על פי שהמת בבית
שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שמא סעיף ג
מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת, ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו, משמסרוהו להם, מותרים הקרובים בבשר ויין, אפי' קודם שהוציאוהו מהבית, ששוב אינו מוטל עליהם
פתחי תשובה יורה דעה סימן שמא ס״ק כא
מותרים הקרובים בבשר ויין (בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סי' רי"א) מביא ירושל' דכ"ש שחייבים במצות ע"ש
מסרה להחברה קדישא וגם הולכין לקבורה
חכמת אדם שער השמחה קונטרס מצבת משה אות ג
לאחר שמסרתי כל צורכי קבורה להחברה קדישא וגם בחרתי לו מקום קבורה וכבר חפרו הקבר ואותו יום אסור בהספד ולכן אף שעדיין לא נקבר כיון שמסרתי לכתפים הייתי מברך כדאיתא בשולחן ערוך והקשה לי אחד שהרי לפי הטעם משום כבוד המת איתא בהדיא ברא"ש דאפילו לאחר שהתעסק בו מכל מקום פטור והשבתי לו הרי הרא"ש בעצמו כתב שם בפרק מי שמתו בדין דנמסר לכתפים דאפילו אם המת עדיין בביתו מותר (ועיין שם בבית יוסף בשם רמב"ן) ועל כרחך צריך לומר דדוקא כל זמן שמוטל עליו לקוברו אף על גב דכבר עשה כל צורכו כיון שלא קברו שמא יתעצל בקבורתו אבל כיון שמסרו לכתפים בודאי יעשו כל צורכו ואין שום חשש התעצלות ולכן מותר ואם כן מאי שנא אם מסרו לכתפים והוא בביתו דמותר ואם כן הכי נמי אף שהאבל הולך גם כן לבית הקברות דמותר
מגן אברהם סימן תקמח ס״ק ח
ומיהו נ"ל דאם א"א לקוברו מחמת איד העכו"ם או מחמת אונס אחר לא חל עליו דין אנינות דדמי למי שהוא בתפיסה
שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - יורה דעה סימן ריא
הוא שואל שתים: האחת אם יש לסמוך אם ימסור המת לכתפים שיפסוק האנינות כמבואר ביו"ד סימן שמ"א סעיף ג'...ועתה אשיב על ראשון ראשון. והנה נשאלתי גם מהגאון בעל אור חדש באשר שניתן הדת שלא לקברו עד עבור מ"ח שעות למאי יחול אנינות ביום ראשון כיון שאי אפשר לקוברו בו ביום. והשבתי לו אמת שכתב המג"א בסימן תקמ"ח ס"ק ח' וז"ל ומיהו נראה דאם אי אפשר לקוברו…ואמנם אעפ"כ אין הנידון דומה דשם לא ניתן רשות לקברו כלל ואף שעדיין לא נתייאשו מלהשתדל בזה מ"מ כולי האי ואולי אם יעלה בידם להשתדל לקברו ואינם מחויבים להפסיד על הספק להכין תכריכין ולחתוך נסרים ואם אח"כ לא יתן רשות יפסידו בקלקול החיתוך וכיוצא בזה וא"כ אין עליהם שום טרדא ואף שמוטל עליהם טרדות ההשתדלות מ"מ עבור זה אין לפטרם מן המצות או לאסור עליהם בשר ויין דאטו לעולם לא יאכלו בשר ויין ולא יעשו מצות ואימת יופסק הלא כל זמן שלא נתייאשו תמיד מוטל ההשתדלות ולכן לא הוטל עליהם אנינות כלל. אבל בנדון שלפנינו שודאי יקברוהו למחר מחויבים המה גם היום להתעסק בכבודו בהכנת ארון ותכריכין ולשכור ספדנים אם בר הכי הוא ולהמציא אנשים שילווהו לפי כבודו….ואמנם מ"ש רום מעלתו שימסרו המת לכתפים. הנה דין זה פשוט בש"ע שם סעיף ג' ואף ששם לא נזכר בש"ע מן חיובו במצות שלא כתב שם אלא שמותר בבשר…איכא למימר דנמסר לכתפים היינו במקום שמוליכין המת למקום רחוק ואין אונן הולך עמהם למקום הקברות אז משנמסר לכתפים אע"פ שעדיין המת עמו בבית פסק האנינות שכבר אין לו שום עסק עמו אבל במקום שקרובים הולכים עמו בשעת קבורה לא מהני המסירה כיון שגם הוא הולך שם הרי מוטל עליו כמו עליהם ואמנם אם משימים המת לארון הסגור במסמרות כפי שאלתו השניה יש לצרף דעת רש"י שמה שנותנין אותו בארון הרי הוא כמו סתימת הגולל ופסק האנינות אף דלא קיי"ל כרש"י ואין אבילות מתחיל עד סתימת הגולל בקבר מ"מ יש לצרפו להתיר מסירת הכתפים לענין שיפסוק האנינות ויהיה חייב במצות ומותר בבשר ויין ונוהג דיני אבילות לחומרא אבל שבעת ימי אבילות לא יתחילו עד שיסתום הגולל בקבר
תשובות והנהגות קונטרס בדיני קריעה, אנינות, קבורה וכו' (ח"ד סי' רעד) - הערות פרק ב - דיני אנינות
אונן פטור מכל המצוות מטעם עוסק במצוה פטור מן המצוה. וטעם הפוסקים שפטור גם במסרו לחברה קדישא יש לומר דחשיב עוסק במצות אנינות כיון שחייב עדיין להתאונן בלב (עיין סנהדרין מו:) וזהו הפוטרו מכל המצוות, כדמצינו בחתן שפטור מדין עוסק במצוה מטעם שטרוד בלבבו
מקום שנואשין המת מעיר לעיר
הגהות מיימוניות הלכות אבל פרק ד אות ו
בירושלמי גרסינן נמסר לרבים או לכתפים אוכל בשר ושותה יין ומספקא לן אי הולך הוא בספינה או בעגלה אי דמי לנמסר לכתפים אי לא אבי"ה
רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף יא עמוד א
כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי ומעשה היה בצרפת באדם חסיד שתפסו השלטון ונפטר בתפיסה ולא רצה לתת אותו לקברו והורה רבי יצחק הזקן ז"ל שמותרין הקרובין לאכול בשר ולשתות יין אע"פ שלא נקבר מפני שאינן טרודין בענין הקבורה וכיון שאין קוברין אותו לא חיישינן שיתעצלו בכבודו ובעסקו ואע"פ שלא נתיאשו מלבקש להתפשר עם השלטון בכל היום אפ"ה אין זה נקרא טירדא וחייבין במצות….וכן כשנושאין המת מעיר לעיר אם המקום קרוב דיינינן ליה כמי שמתו מוטל לפניו ולפי שחייב בקבורתו אסור לאכול בשר ולשתות יין שטרודים הן בענין קבורתו והספדו אבל כשנושאין אותו לעיר אחרת רחוקה כגון מהלך שני ימים מותר עד שיביאו אותו לעיר קבורתו…ורבינו יעקב ז"ל הורה הלכה למעשה כשמתה אחותו שהיתה נשואה בעיר אחרת…ואפשר שאם לא היה בעיר אחרת והיה עמה שלא היה עושה כן
שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שמא סעיף ג
הגה: מקום שנושאין המת מעיר לעיר, אם מקום קרוב הוא הוי כאילו מוטל לפניו. אבל אם הוא מקום רחוק, כגון מהלך שני ימים, מותר עד שיבואו לעיר קבורתו - רבינו יונה פ' מי שמתו
ערוך השולחן יורה דעה סימן שמא סעיף כג
וכתב רבינו הרמ"א מקום שנושאין המת מעיר לעיר…ודין זה הוא מתלמידי רבינו יונה …ובשום אחד מהפוסקים לא נמצא זה ולכאורה אינו מובן כלל דכיון דההכנה לקבורה הוי אנינות והרי גם זה הוא הכנה דמה לי אם מכין צרכי המת או שמוליכו לקוברו הלא עוסק בקבורתו ויראה לי הטעם דכיון דמן התורה בקדשים אין אנינות רק יום המיתה כמבואר בזבחים שם א"כ אינו מן הדין לתקן אנינות יותר מיום אחד ומ"מ אם הקבורה במקומו בהכרח להיות אונן אף כמה ימים עד הקבורה דאין במה לחלק אבל כשמוליכו לעיר אחרת דיו יום אחד ולכן דקדק לומר מהלך שני ימים כלומר יותר מיום אחד
שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן צה
הנחת תפלין לאחר שנמסר לכתפים, ודין יום הקבורה - בנדון אחד שמת לו מת ובו ביום או למחרתו נמסר לכתפים באופן שנתחייב בכל המצוות, מה דינו לענין תפלין ביום השני, אם הקבורה תהיה ביום השלישי וגם האבלות מתחלת רק מן הקבורה (כמבואר בסי' שע"ה). ונלענ"ד דביום שני שפיר חייב בתפלין שהרי מעיקר הדין אין אבל פטור מתפלין אלא ביום ראשון "בלבד" כלשון הרמב"ם בפ"ד מאבל, וא"כ אף דלא קיי"ל כהמהריט"ץ והחיי אדם שהפטור הוא דוקא אם גם הקבורה היתה ביום המיתה, ונקטינן דביום קבורה אע"פ שאינו יום מיתה ג"כ פטור, מ"מ היה ראוי לפי"ז לומר דביום מיתה שאינו יום קבורה שפיר חייב בתפלין לאחר שכבר נמסר לכתפים ואין מתו מוטל לפניו, שהרי לא מצינן שיהא פטור מתפלין כי אם יום אחד בלבד….אבל אין זה מסתבר, שהרי נתפשט המנהג שלא להניח, וטעמו של דבר נלענ"ד פשוט עפ"י המבואר בראשונים שעיקר האבלות היה צריך להתחיל תיכף משעת מיתה, אלא מפני שעד הקבורה עדיין טרוד הוא במתו לכן הקילו עליו, אבל מ"מ לענין תפלין כיון שעיקר המרירות הוא ביום זה, לכן שפיר פטור….וכן ראיתי להגאון מהרי"א אסאד ז"ל בחאו"ח סי' י"ד שנתעורר לדון בזה ואסיק נמי דפטור מפני טעם זה שאותו היום הוא עיקר המרירות …עכ"פ נמצינו ודאי למדים מזה דאין לפטור מתפלין כי אם בחד מהני תלתא גווני, א) יום המיתה אף אם אין מתו מוטל לפניו ולא נתחייב גם באבלות מפני שביום זה הוא עיקר המרירות. ב) יום קבורה או אפי' שמועה קרובה מפני שהוא יום ראשון לאבלות ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת. ג) מתו מוטל לפניו שפטור גם משאר מצוות משום עסק המצוה או מפני כבוד מתו. משא"כ בנד"ד הרי יום שני אינו לא יום מיתה ולא יום קבורה וגם אין מתו מוטל לפניו כיון שכבר נמסר לכתפים, לכן היה נלענ"ד פשוט שצריך ודאי להניח תפלין וגם לברך עליהם, דאע"ג שמדרבנן שפיר נקרא אונן עד לאחר הקבורה אפי' אם עברו כמה ימים כמבואר בזבחים ק' ע"ב וברמב"ם [פ"ב מביאת מקדש ה"י], מ"מ לעת עתה לא מצאתי בשום מקום שיהא פטור משום כך מתפלין דאורייתא. וכיון שכן חושבני בצדק דה"ה נמי אם גם הקבורה תהיה ביום ב'...ואף שכמדומה לי המנהג גם בזה שלא להניח, נראה דהוא משום דברי הנו"ב המובאים בפת"ש סי' שמ"א ס"ק כ"א שמצדד לומר דנמסר לכתפים הוא דוקא במקום שמוליכין המת למקום רחוק, אבל במקום שהקרובים הולכים עם המת לא מהני מסירה, ודלא כהחכמת אדם שצווח ע"ז עיי"ש
Summary:
The גמרא in two locations records that one who has מתו מוטל לפניו is exempt from מצוות. (In addition, one of the sources details additional הלכות regarding such an individual.)
In terms of the reason for the exemption, this seems to be a debate between רש״י and תוספות, where רש״י indicates that the exemption is due to the fact that he is mentally/physically burdened with the responsibilities of the קבורה, while תוספות focuses on mental state of the individual.
A (possibly related) debate is recorded between the רא״ש and רבינו תם in terms of a case where one has someone one taken are of the קבורה responsibilities. In such a situation, רבינו תם (in a personal situation) assumed that he was not subject to the אונן status. The רא״ש argues and assumes that it’s a לא פלוג and regardless of whether one is practically involved, the אונן status remains in effect.
The שלחן ערוך rules that regardless of whether one is personally responsible for the קבורה, nonetheless, he remains in the status of an אונן. Furthermore, he rules that one may not be “מחמיר” and recite ברכות when in the status of אנינות.
Based on a ירושלמי, the טור rules that the אונן period ends when the מת is handed over the חברה קדישא. The חכמת אדם rules that the אנינות period ends even when the אבל is still travelling to the קבורה. In contrast, the נודע ביהודה rules that the אנינות period continues when the אבלים are travelling along.
The רמ”א cites a view from רבינו יונה that where the מת is being transported for a couple days that the אונן status take effect during the journey. The ערוך השלחן seeks to explain this position.
No comments:
Post a Comment